הנה לינק לעמודה בארכיון שם נמצאים החלקים הקודמים של היומן.
4/4/01
אני מרשה לעצמי לכתוב [בתוך קורס הויפאסנה, שאסור בו לכתוב].
אני בויפאסנה. אני בתוך הגולה. בקיצור, פחות ופחות הרגשה שאני עושה מה שאני עושה, יותר ויותר הרגשה שרצון האל פועל דרך הגוף (וכל דבר אחר) ושמחה על רצון האל שהוא תמיד מבורך, אבל גם פחד 1) שההרגשה תאבד 2) שההרגשה תתחזק ולא יהיה לי עם מי לדבר [כי אף אחד לא יבין אותי] 3) אכזבה שאין משמעות לשום דבר ואין השיגים, ואני כבר נהניתי לשחק את המשחק.
איתי בחדר הודי ממש מצחיק. בן איזה 50, כל חמש שניות מפיק קול "רפוּלי" מגרונו, כל 10 דקות קורא בשם אל כזה או אחר ("סרי-ראם!", "אישוורה!", קרישנה!") ולועס טבק. תולה את התחתונים המזוהמים שלו באמצע החדר, לא סוגר את הדלת, או נועל אותה כשאני בפנים. בכלל, ההודים המבוגרים מטומטמים טמטום מתוק.
הרגליים כואבות אבל בלב שמחה ובעיניים זיושכינה. הראש חושב (חישובי כביסה, והארה) אבל למי אכפת ממנו. הקיבה די בסדר וזה טוב, אך מי יודע אם נרדם הלילה. החיים זורמים בקצב האקורדיון ורצון האל שולט בכל בכל בכל בכל בכל.
לולאת האל 
כתבת באמצע ויפאסנה?! אני בשוק טוטאלי, אבל באמת. איך עשית דבר כזה, תסביר לי בבקשה. ז'תומרת, אני עשיתי ויפאסנה בעצמי – שם, בהרים של לאדאק זכיתי בהארה – ולכתוב תוך כדי נראה לי מטורף, אבל ממש מטורף, שלא לומר כפירה בעצם העניין. אנא, תסביר לי את זה
אהבתיאהבתי
שמע, גבר, זה לא היה בדיוק קורס הויפאסנה הראשון שעשיתי, זה היה אחרי שנים של תרגול מדיטצייה יומיומי, וזה היה כתוצאה ממתקפת חוויות פסיכית שחשבתי שאני הולך להשתגע מהן!
תאמין לי שאני ייקה הגון בדברים האלה (חברי הטוב יקי קורא לי "הבודהיסט האנאלי"), אבל הרגשתי שאני חייב להוציא קצת קיטור…
אגב, זה היה קורס של גואנקה, איזה 100 הודים ורק אני ושני בלגים מהמערב, המורה לא ממש ידע לתקשר… לא היה לי אל מי לפנות.
ודבר אחרון: כוסומו על הכללים האלה. או במילים אחרות: לפעמים צריך לצאת מהמסגרת כדי להבין אותה (ואת עצמך, ואת העולם, ואת אלוהים, ואת זה שהם אותו הא-ח-ד) טוב יותר. או במילים אחרות: עת לעשות לה', הפרו תורתך.
אהבתיאהבתי
בעניין המסגרת וכל זה, מיד נגיע לשם.
בכלל, כשאני קורא את התגובה שלי שוב, היא נשמעת כמו איזו "איך אתה מעיז?!" כזה, וכל השטות הזו עם הכפירה (אני המאמין הכי גדול בדברי כפירה), ולא כך היא. התכוונתי יותר להביע תדהמה אמיתית. גם תיארתי לי שזו לא הייתה הפעם הראשונה שלך והכל, ואולי בכלל זה קשור לדברים שאני חושב עליהם בעצמי, ללכת לעשות שוב את הויפאסנה. (מה שעשיתי גם היה גואנקה). אבל הפעם, חשבתי, יהיה נכון להביא מחברת ולרשום קצת בלילה, או בין הסשנים. אני זוכר קטעים די חזקים מהיום השביעי והשמיני. כאלה דברים. מצד שני, אני משבח את עצמי שלא כתבתי כלום בפעם הראשונה.
אבל אני כן חולק עליך בדבר אחר, אם יורשה לי. אתה כותב: "לפעמים צריך לצאת מהמסגרת כדי להבין אותה (ואת עצמך, ואת העולם, ואת אלוהים, ואת זה שהם אותו הא-ח-ד) טוב יותר.". אני איכשהו גורס בדיוק הפוך, שהמסגרת היא שהעולם ואתה ואלוהים הם אותו אחד. זו המסגרת ממנה אני יוצא, ומה שאני מבין שם בחוץ זה שאתה והעולם ואלוהים הם לא אותו אחד כלל וכלל. יש בלבול, זה נכון, כי אלוהים שוכן בתוכך, ואתה בעולם, וכל הדברים האלה. אבל זו האשליה. זה בדיוק הקטע.
עבורי, ההבנה הגדולה ביותר הייתה דווקא החזרה לעבודת אלילים פשוטה, בסיסית. כי אנחנו לא אותו אחד. אני זה לא העולם, העולם זה לא אני, וגם אם יש וגם אם אין אלוהיפ – הוא לא אף אחד מאיתנו או מהעולם.
אנחנו ישויות נפרדות. הגדולה היא לא לתת ליכולת הזרימה בין שלושת הדברים האלה ולחיבור שלהם להסתיר את האמת (שלי, כרגע): האשליה האמיתית (מצחיק) היא האשליה שהכל אשליה.
אהבתיאהבתי
"המסגרת היא שהעולם ואתה ואלוהים הם אותו אחד"? מי סיפר לך את זה? מי אמר לך אי פעם בחייך שאתה ואלוהים חד הם? לדעתי רוב הזמן מסבירים לנו יפה יפה שאנחנו פה, הוא שם, אמא ואבא ליד, הערבים מנגד וכו' וכו' וכו'. ממש לא ראייה אחדותית של הקיום.
האם זה אומר שהכל אחד במין סוג של ממרח אפור חסר ייחוד? חס וחלילה! ודאי שיש פרטים בתוך האחדות הגדולה. אבל זהו: שהם פרטים ב-ת-ו-ך האחדות הגדולה, ולא נפרדים ממנה. כי מה שמקסים ונפלא באחדות הזאת, הוא שהיא כוללת בתוכה ריבוי בלי שום בעיה בכלל. כזאת היא, מגניבה ומשוגעת. בתוך האחדות האלוהית קיים ריבוי, ודאי, ועל כן אני מסכים איתך שלומר ש"הכל זה אשלייה" זו בעצמה אשלייה. מה פתאום שהכל הוא אשלייה: הכל הוא אמיתי, בדיוק משום שהכל הוא אלוהים! ולאלוהים אין בכלל בעיה עם זה שיהיו בתוכו הבדלים, ערכים, הירררכיות וכיוצא באלו.
בקיצור, אני לא מסכים איתך. במהותך, אתה העולם. אתה אלוהים. כי זו המהות היחידה שקיימת בכלל. אין לך מהות נפרדת, ולית אתר פנוי מני. פנומנולוגית: כן, אתה שם ואני כאן. אתה בלי משקפיים ואני עם.
הבעיה היא שכרגיל אנחנו עיוורים לזווית הראייה הראשונה, ולוקחים כאמת בלעדית רק את השנייה. אז אנחנו בצרות. אבל נהיה בצרות גם אם ניקח רק את השנייה כאמת, ברור, אם כי המחלה הזו נדירה הרבה יותר. יש לאחד, ואולי באמת הכי קשה זה לאחד בין האחדות לריבוי. ויש לרקוד נון סטופ בין שתי ההשקפות האלה, בין שתי החתונות האלה, עד לחתונה הסופית בין כל הניגודים כולם, ובין האחד לריבוי, ושיהיה במזל.
אהבתיאהבתי
יפה כתבת, גם אם אנחנו עדיין לא מסכימים. אתה באחדות, אני בריבוי, לטעמך בסוף יש חתונה/איחוד בין הניגודים, לשיטתי הסוף צופן דווקא את הפיצול הסופי ואת הריבוי האינסופי.
הריבוי והפיצול שלי אינם קו הפרדה רציף או חומה הניצבת ביני לבינך או ביני לאלוהים (אני לא אלוהים. אין אלוהים) או ביני לעולם (העולם קיים, אני מבליח לרגע ונגוז). להפך – אני אוהב את בני האדם ואת העולם כאילו היינו אחד, אבל זה רק בגלל שאני מבין שאנחנו הרבה.
אהבתיאהבתי
אתה יכול לספר קצת מה הרגשת שם? אני בטוחה שהתהליך הוא אישי, ועדיין… מפחדת לגשת ותוהה
האם מישהו שמפחד מהדממה, מהריקות, מישהו שיש לו אי אילו תסבוכות נפש וחרדות בדידות יכול לתרגל ויפאסאנה מבלי להשתגע?
אהבתיאהבתי
אשמח לנסות לספר, אבל אני בספק אם אני יכול לומר יותר ממה שאני אומר כאן ובחלקים האחרים של היומן (שאפשר למצוא כאן: http://www.notes.co.il/tomer/archive.asp?cat=1608 )
ובנוגע לתרגול ויפאסנה למי שמפחד – כן, בטח שאפשר. רק צריך מורה טוב ולהיות זהירים. גם אני, כפי שאת רואה, לא השתגעתי (וזאת ללא מורה טוב). התהליכים שאני עברתי הם די קיצוניים, ובדרך כלל לא מתקרבים לעוצמות האלה בקורס, אז ממילא אין הרבה ממה לדאוג.
אבל אני רוצה לומר לך: הפחד הזה מהדממה והריקות הוא סימן טוב, הוא סימן שיש בך דממה וריקות שקרובות לפני השטח, שיש ממה לפחד. הדממה והריקות האלה הם המקום האמיתי שבנו. אפילו הייתי אומר, האלוהי שבנו. לכולם יש אותן, אבל אצל רוב האנשים הן מכוסות כל כך טוב שאין ממה לפחד, שהן לעולם לא יהיו אפילו קרובות להתגלות. אז הייתי חוקר את זה. בזהירות, בסבלנות רבה, אבל בנחישות.
אהבתיאהבתי