האמנות לאפלטון כמותגים לקרישנמורטי

אני עומד להנחות סדרה של מפגשים במרתף 10 שבחיפה (רח' ירושלים 23). זה יהיה מעין "בית מדרש אקלקטי", בו נקרא טקסטים שקשורים לדעתי למסע הרוחני ונדון עליהם. כך זה נראה בתוכניה של המרתף: "לומר את מה שאי אפשר" בית מדרש רב תרבותי סדרה חודשית העוסקת בחקירה אקלקטית בטקסטים פילוסופיים ורוחניים מתרבויות שונות מפגש ראשון: אף מילה על אלוהים! על פי ח. נ. ביאליק אל רק שאי אפשר לדבר על המוחלט, אם ננסה רק נכסה על המהות של החיים. נקרא את דעתו על כך, ונדבר עליה, כמו גם על שותפים להשקפה זו כמו הפילוסוף ההודי ג' קרישנמורטי וחכם הטאו צ'ואנג טסה. ואולי גם נצליח לדבר, בכל זאת, על מה שאי אפשר.

אפלטון, למרות שהיה אמן גדול בפני עצמו, לא חיבב כידוע אמנות. בשבילו העולם הזה הוא רק חיקוי חיוור, צלליות מרצדות של עולם האידאות הטהור והנשגב, ומשום כך אין בו הרבה ערך. עוד פחות ערך יש, אם כן, באמנות, שמה היא אם לא חיקוי חיוור, צלליות מרצדות של העולם הזה – כלומר העתק של העתק. קלישאה.

קרישנמורטי, למרות שהיה מותג גדול בפני עצמו, לא חיבב מותגים, ולראייה מלחמתו בגורואים באשר הם שם. עוד ראייה לכך מצאתי לאחרונה עת תירגמתי קטע משלו לצורך ערב שאני עומד להנחות (ואולי הגיע זמן באמת לעשות לזה קצת פרסומת – ראו פרטים בתיבה בצד. הנה התוכניה) בו הוא מדבר על כוחן ההרסני של המילים (הקטע לוטש על ידי נועה טיקולסקר ועלה באנרג'י). על פי ק', אנחנו משתעבדים למילים, כלומר לתוויות אותן אנחנו מדביקים על המציאות, דבר שמונע מאיתנו פגישה אמיתית עם החיים – מונע מאיתנו לחיות באמת. אנחנו מסתפקים בייצוג, שהוא תמיד ישן ולא מעודכן, תמיד דבר של העבר. דבר מת.

המילים בשביל ק', אם כן, מתפקדות כחפצי העולם אצל אפלטון: הן דרג שני, נפסד ומזוייף, של המציאות, וכמידת ההשתעבדות שלנו אליהן כך מידת ההתרחקות שלנו מהאמת.

והנה היום כולנו משועבדים למותגים, כלומר למילים מסויימות שערכן אף עולה בשבילינו על זה של אחרות: התווית "Camel" נוצצת יותר מהתווית "LM", ושתיהן מסתירות מציאות של חולי. מציאות זו של חולי מסתירה בעצמה מציאות של טוּב אלוהי כללי ובלתי-פוסק ב"ה. יש כאן אם כן שלב שני של שיעבוד: מזמן כבר ניתקנו מגע עם המציאות הראשונית, הטרום-מילולית, אנחנו לוקחים כמובן מאליו את המציאות כפי שהיא חודרת אלינו מבעד לפילטר המושגי, מבעד לקלידוסקופ הקונספטואלי שמהווה אספקלריה שאינה מאירה, והנה כסוג של פרודיה אומללה על זה אנחנו גם מכניסים את ראשנו לסד המותגים, שמה הם אם לא מילים מסוימות שאנחנו מבדילים ומעדיפים (דהיינו: מקַדשים) מתוך כלל המילים. יש סדר בטירוף, שטנים גדולים מול שדים קטנים, ויש היררכיה גם בתגים ובתיוגים. לפחות להבדלה הנוספת הזאת בין המילים עצמן אנחנו שמים לב (אנחנו חייבים, אחרת איך נעדיף אחת על אחותה?) ויש מבינינו גם שמסרבים לשתף איתה פעולה.

במדינה האידיאלית שלו, אפלטון מגרש את המשוררים. האם קרישנמורטי היה מצווה לגרש את הקופירייטרים? אולי. לפעמים הוא היה די עצבן. אבל הרי הפרסומאים לא עושים יותר מאשר לנצל חולשה טבעית שלנו: ההתמכרות למילים ומושגים כאמור. ההרגשה שמילה או מושג יכולה לתפוס מציאות, לתת לנו חתיכת יש אותה נוכל להכניס לכיס, לכלוא בשבילנו מעט רוח בבקבוק לשימוש חוזר מאוחר יותר. המותג מבטיח לתת לנו מציאות שהיא גם עליונה וראויה יותר. על כן דווקא כוחם המשעבד של המותגים, אשר בו אנחנו מתנסים ומכירים, יכול להצביע בשבילנו על כוחן של המילים בכלל, של המושגים הכולאים אותנו בתוך גדרות ההגדרה, והנה פס הכסף שבענן הזה (במידה ונשים לכך לב, כמובן).

ואמנים? אפלטון ידע שהם לא לגמרי רעים. הרי אמן אמיתי הוא זה שלא רק שהרים עוגן והפליג למחוזות דמיוניים, אלא שבמפרשיו נושבת גאה רוח הקודש, כפי שהוא עצמו מודה. אמן אמיתי, אם כן, דווקא מכניס לעולם החפצים רוח חיה ומחייה. גם ביאליק חשב כך על משוררים: במילות שירתם הם דווקא לא כולאים אותנו עוד ועוד בשיעבוד קונספטואלי, אלא נותנים לנו הצצה חטופה אל האמת הטרום-מילולית.

ולראייה (שיר של בנימין שבילי):

ואין דבר לא נָע בָּעולם הזה הכּל ינוע ויִסַע
העולם הזה כֻּלו פּורח ואתה אורח
ופריחת הזמן מדלג כַּעוֹף כי הֶבֶל הכּל
ובלי אהבה נשתגע ודאי

11 תגובות

  1. איך סופר ופילוסוף חשוב כמו אפלטון זוכה לטיפול השטחי ביותר מצד כל כך הרבה אנשים, שחושבים שהם יודעים בדיוק מה טען אפלטון.

    אני לא מבין איך אפשר לכרוך יחד דיאלוגים כמו פיידון ותאיטיטוס, ליסיאס ופרמנידס, המדינה וטימאיוס, ולטעון שאפלטון חושב כך וכך.

    לאפלטון מגיע יותר קרדיט מאשר הממבו ג'מבו הקבוע שמפיצים אודותיו, על כך שתמך באיזושהי "תורת אידיאות" ושנא את האמנות.

    אהבתי

  2. יש הבחנה בין הדיאלוגים המוקדמים, האמצעיים והמאוחרים של אפלטון. יחד עם זאת, בהנחה שאפילו אנחנו מקבלים חלוקה גסה של דיאלוגים לתקופות, אי אפשר לדבר על עמדה של אפלטון מתוך הנחה שסוקרטס תמיד מבטא את עמדת אפלטון, וכי אפלטון הוא סוקרטס.

    בשנים האחרונות, למעשה בשני העשורים האחרונים, התפתחה גישה הרואה את אפלטון כסופר, ולא רק כפילוסוף, הרואה את הדיאלוגים של אפלטון כיצירות ספרות ולא רק כמבטאות עמדות פילוסופיות בהן סוקרטס מבטא את עמדות אפלטון.

    קשה להרחיב דווקא פה על הגישה הזאת, אבל דוגמא לכך ניתן לראות בספרו של מיטש מילר על "פרמנידס". הצרה היא שבחוגי פילוסופיה מלעיטים סטודנטים בכך שתמצית הפילוסופיה של אפלטון היא במשל המערה וכי אפלטון היה נגד האמנות. וכך הולכת ומתגלגלת האגדה על פלטוניזם כדוקטרינה סדורה ואטומה.

    אהבתי

  3. על סדרת ההרצאות הצפויה. הגיע הזמן שהציבור יהנה ממך ב-live.
    ושתי שאלות קטנות אפרופו הרשימה הזו:
    איך זה שאת ההסתייגויות שלך מבאצ'לור אתה לא מבטא ביחס לקרישנמורטי?
    ואם כבר משווים בין מזרח ומערב אז מה דעתך להשוות בין דקארט (איך אדע שאני קיים?) ויום/קאנט (יש סיבתיות?) לבין מר שקיאמוני?
    כבר שנים שאני מחכה שמישהו יעשה את ההשוואה הזו.

    אהבתי

  4. בקשר לקרישנמורטי, יש לי הרבה הסתייגויות. הרבה יותר ממה שיש לי בקשר לבצ'לור. ק' היה אדם די מוגבל בתפיסה שלו לדעתי. הוא היה חסר סבלנות, חסר סובלנות, עקשן ונרגן וגם, אבוי, פשוט דואליסט (כפי שאפשר לראות בברור בכמה מכתביו – אולי אני באמת אקדיש רשימה לזה בהזדמנות). אבל הוא מת, ואני מעדיף להתרכז בחכמה הרבה שהוא נתן לנו.

    באשר להשוואה בין דקארט לבודהה, קודם כל קטונתי. אבל חוץ מזה, אני לא חושב שיש באמת מה להשוות. הם מדברים במישורים שונים: דקארט לא מעוניין באיזושהי טרנספורמציה של התודעה שחורגת מהמימד הרציונלי. הבודהה כן. ומכאן הפער ביניהם הולך ומתרחב.

    באשר ליום והבודהה, למזלי מישהו כבר עשה את ההשוואה הזו, לא בנוגע לסיבתיות, אלא למהות האני (יום גם הרי חשד שאין ממש דבר כזה). מדובר בעבודת המאסטר של יואל הופמן, שיצאה בספר (הוצאת Firma KLM מכלכתה, 1980)…

    אהבתי

  5. עכשיו גילית לי משהו מדהים!יואל הופמן יום ובודהה-איך מניחים יד על הדבר הזה?
    ובקשר לדיקארט-דווקא משום שהם מדברים במישורים שונים ההשוואה נראית לי מעניינת. איך (לעזאזל?) הצליח המערב לשאול את השאלות הנכונות ולחפש את התשובות במקומות הלא נכונים? טוב אולי אםפשר לנסח את זה בצורה יותר עדינה אבל זה מה שנראה לי מעניין. במובן מסויים הפער מזרח-מערב לא מספיק גדול (השאלות מנוסיות אותו דבר פה ושם) אבל אבוי מה קורה כשמגיעים לתשובות.

    אהבתי

שקלא וטריא

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s