[הנה לינק לעמודה בארכיון שם נמצאים החלקים הקודמים של היומן]

6/4/01

יצאתי באמצע מדיטציה [כזכור אני בקורס ויפאסנה ליד פונה] מתוך הרגשה דבילית שאני חייב לכתוב. ובכן: הגעתי למסקנה שאני במצב מאוד מסוכן עכשיו. אני מבין שהכל סרט, ויש הרגשה אדירה של שמחה וחופש. תומר נראה בכל הפתטיות שלו: לחוץ וממושמע ולוקח-ברצינות, ויש שחרור מעונשו של זה. הבעייה היא שתומר עדיין חי קיים בועט ומזדהה, ויחד עם פריקת העול הוא כן נושא בתוצאות (חלקן). כלומר אם יקרה משהו רע הוא כן יסבול. השחקן עוד מזדהה עם התפקיד שלו ולא לגמרי השתחרר, יחד עם זאת הוא מרגיש חפשי לאלתר שורות ומעשים, וזה מסוכן כי אני במסגרת שגם מעוררת בי את יצר המרדנות (ראו מקרה מילואים) [במילואים האחרונים התעצבנתי שלא נתנו לחבר שלי להכנס לבסיס לבקר אותי בשבת, עליתי על השער, קפצתי ממנו החוצה ושברתי את שתי ידי]. זו ספירת "דעת"? בכל אופן המצב רוח טובטובטוב אף שאני כמעט לא ישן, גם בגלל שותפי לחדר.

בקיצור, כל דבר שאני עושה, אם אני שם לב, אז ברור לי שלא אני עושה אותו, אלא הוא פשוט נעשה. וזה לא שאין הרגשת "אני-עושה" בהרבה מקרים, אלא שהיא פשוט נתפסת כהרגשה ותו-לאו, אינה קשורה לשום דבר, ושום מרכז שהוא אני.

הישות מחולקת לפנומנון ונומנון. כל דבר פנומנלי נתפס כבנאלי והנומנון משקיף ומחייך על הכל. הכל חסר משמעות ועם זאת הכל טוב כי הכל רצון האל. יש אופוריה בגוף שמתחלפת מדי פעם בפחד לא ברור (שלא אזכה להגיע הביתה עם החכמה הזו? [כלומר שאמות] שהחכמה תברח ממני? לא ולא. קצת, אבל לא). שכינה שכינה שכינה וראייה ראייה ראייה והכל זהב הכל זהב הכל רך כדבש ונוזל למקום הנמוך ביותר בכל מצב. האני מפורק לגמרי. כל מחשבה או הרגשה (או אף רגש) הם לבד בבדידותם חסרת המשמעות. תומר ממשיך להיות כמו שהיה – הוא לא השתנה כמעט. אלא שברור שהוא שחקן, אינו נתפס ברצינות, וניתנת לו רשות להמשיך במשחקו.

זה רמש [גורו מבומבי שפגשתי לפני זה] שעשה את זה בשבילי. החיוב המוחלט של הכל כרצון-השם. זה המפתח. אסור אסור אסור לנסות לשנות את עצמך! [אני כבר לא חושב כך] זה החטא הגדול: הרצון להיות יותר טוב, אחר, משופר. אבל בקבלה המוחלטת של הכל (גם של הרצון הזה!) יש את השינוי בכל מקרה, והכל קורה מעצמו לטובה. ואלן וואטס [פילוסוף/מיסטיקן בן המאה העשרים, שקראתי את ספריו] הישן והטוב חוזר בגדול! איך העזתי קצת לזלזל בו? איזה חכם האיש הזה היה. אבל איך לחייב את הכל עד הסוף – את זה עוד לא גיליתי. לעולם לא אגלה. יתגלה?

המקום עצמו מזכיר את הצבא וזה רע מאוד. אני עושה עצמי משתף פעולה, מתחנף למפקד (גורוג'י [המורה]) וכו', כל התרגילים הישנים חוזרים. גועל נפש. אלא שאין לי לחץ לא-לשקר. חטאים אינם מלחיצים יותר. באמת מצב מסוכן. אם כי טוב. הרי הכל טוב.