אתמול בבוקר, בגיל 98, הלך לעולמו דאגלס הרדינג, אחד מהמורים הרוחניים הגדולים של המאה העשרים. הרדינג, ארכיטקט במקצועו, הקדיש את חייו הבוגרים להעברת הדרך הרוחנית שפיתח, שבמרכזה עמד חוש הראייה, והדרישה לראות את העולם במקום לחשוב אותו. הוא לא הקים לעצמו אשרם ולא דיבר גבוהה על תחילתו של עידן חדש, אלא נדד בכל העולם מנסה לא ללמד, אלא פשוט להראות לאנשים, במובן המילולי ביותר,  שכבר כאן ועכשיו הם מביטים לא מתוך זוג עיניים, אלא מתוך הריק האדיר שהוא העולם כולו.

הוא נולד ב-1909 באנגליה למשפחה פונדמנטליסטית נוצרית אדוקה ביותר. ילדותו אמנם כיוונה אותו לחיפוש רוחני, אך ספרים, עיתונים, תיאטרון ומוזיקה נאסרו עליו, וכך הכלים שעמדו לרשותו היו מוגבלים. אחרי שהתמרד במסורת ונודה ממשפחתו, חיפש בנחישות תשובה לשאלה הבסיסית ביותר: "מה אני?". יום אחד, דווקא בעת טיול בהרי ההימלאיה, זה קרה:

מה שקרה בעצם הוא דבר פשוט וחסר ברק בצורה אבסורדית: רק לרגע הפסקתי לחשוב. היגיון ודמיון וכל פטפוט מנטלי שקטו. לראשונה המילים באמת חמקו ממני. שכחתי את שמי, את אנושיותי, את היותי דבר, את כל מה שניתן לקרוא לו אני או שלי. העבר והעתיד נפלו ופגו. היה זה כאילו נולדתי באותו רגע, חדש לחלוטין, חף מתודעה, חופשי מכל זיכרון. רק העכשיו היה קיים, הרגע הנוכחי ומה שהיה בו. להתבונן היה מספיק. ומה שמצאתי היו מכנסי חאקי המסתיימים בזוג נעליים חומות, שרוולי חאקי המסתיימים בכל צד ביד ורדרדה, וחזה-חולצה חאקי המסתיים למעלה ב – בהחלט בכלום! ברור שלא בראש. (מתוך ספרו הראשון On Having no Head).

הרדינג ראה שהוא למעשה לא אגו קטנטן העטוף בעור, שמציץ דרך זוג עיניים מפוחדות בקודקודו – הוא ראה, פשוט ראה, שהוא הכוליות האחת הבוהקת אשר נמצאת גם מאחורי, אך גם לפני העיניים. הוא לא בתוך הגוף – הגוף הוא בתוכו, שכן אין ולו דבר אחד שנמצא מחוץ לו! הסוג המיוחד הזה של ראייה הלך ודהה עם הזמן, אך הרדינג ידע שבעצם, מכיוון שזה למעשה מצב הדברים כהוויתם, מכיוון שזו האמת, המודעות המיוחדת הזו להווה כפי שהוא נמצאת בכל רגע בהישג יד – או עין – כל שיש לעשות הוא להפנות את המודעות לריק שנמצא בבסיסה.

זה מה שהוא עשה, וזה מה שהוא לימד אחרים לעשות: הוא פשוט היה מבקש מהם להפנות את תשומת הלב למקום שממנו הם מביטים, במקום לחפצים שאותם הם רואים. הנה דבריו:

כאשר אני מעיז לשים לב, להתבונן פנימה על מה שאני מביט ממנו החוצה, לראות מה אני קולט מעצמי בטווח אפס במקום לדמיין מה אחרים קולטים ממני בטווח שני מטר למשל, כי אז אין אני מוצא כאן שום צורה, שום צבע, שום אטימות, שום גבולות, שום דבר כלל.

עם זאת ברור שאין זה "כלום" בלבד. ראשית, אני מודע. הריקות הזו כאן מודעת לחלוטין לעצמה כריקה; היא נהנית מעצמה כצלילות מבריקה. שנית, ובדיוק משום שזה כלום, זה הכל. זהו חלל, מקום לעולם לקרות בו. אני חלל, אבל חלל מלא, בו מוצגים הגוף הזה, הידיים והרגליים הללו, האנשים והמכוניות והבתים הללו, וכדומה, כולל כל המחשבות והרגשות שהם מעלים. ריק מעצמי, אני מלא בכל השאר… לראות, לחיות מהאמת הפשוטה הזו, פירושו להיות מי שאני באמת. וזה הכל.

לא פשוט לקבל את דבריו, ודווקא משום שהם עצמם נראים פשוטים, אם לא פשטניים. 'מה, זה הכל?' אנחנו שואלים את עצמנו? פשוט לשים לב… ואז לראות? והרדינג משיב: כן, זה הכל. אלא שאת הראייה המיוחדת הזאת יש לשמר, לטפח, עד שהיא הופכת לטבע שני. ואז לטבע ראשון.

את המודעות המיוחדת הזו הרדינג מעביר בעזרת סדרה של "ניסויים", בהם הוא מבקש מהתלמיד לראות (ולא לחשוב) את המציאות ולהכיר בה. הניסוי הראשוני והפשוט ביותר הוא ההצבעה בעזרת האצבע אל הפנים שלנו והדרישה לראות אל מה בעצם האמצע מורה. התשובה: אל כלום גדול שבתוכו נמצא הכל (עוד ניסויים ניתן למצוא בעברית כאן וכן באתר שלו).

כאשר נפגשתי לראשונה עם תורתו, לפני יותר מעשר שנים (דרך ספרו הנ"ל), לא הצלחתי להבין מה הוא רוצה ממני. לקח לי זמן מה לעכל את הפשטות שבדבר, וגם להתגבר על הנטיות המובנות של המיינד לראות את העולם בלי להיות מודע לפעולת ההכרה עצמה. אבל מרגע שהסוד הזה נגלה לי הייתי חסיד נלהב של השיטה שלו, הגאונית בפשטותה, ואף כתבתי לו מכתב תודה על האוצר הגדול שגילה לי. שנים לאחר מכן פגשתי את הרדינג בארץ, במסגרת סדנאות שאירגן יוסי מורגנשטרן. טוּב הלב שלו והומור שאפף את כל הווייתו הקסימו אותי כל פעם מחדש. הוא לימד, כמעט עד יום מותו, באותה קלילות בה תפס את עצמו, ובנוכחות שלו היה משהו שבבת אחת הרגיע ועורר השראה.

נדירים הם המורים שמפתחים דרך רוחנית מקורית לגמרי. נדירים הם המורים שמתמידים בדרכם כל ימיהם, ולא נכנעים לפיתויי האגו. נדירים הם המורים שבאמת ובתמים מקדישים את חייהם להעברת התובנות שגילו הלאה, ללא בקשת תמורה או רדיפת פרסום. דאגלס הרדינג היה אחד מהנדירים.

לאתר הרשמי של הרדינג
לספריו של הרדינג
למאמר שלי על שיטתו של הרדינג

המאמר הנוכחי מופיע היום גם באנרג'י