האחדות המוחלטת היתה הווה בשלמותה המבעבעת. דבר לא היה קיים לבד ממנה ודבר לא היה קיים. אופק עד אופק ותהומות על גבי תהומות היה רק "זה".

כמו חיוך של תינוק, נולד פתאום הרצון לדיוק ולממשות ולהגדרה וליכולת. כך נברא העצמי: עמוד לוהט של אש שהניף את עצמו מקצה לקצה, זקוף, אדיר, בוער בחום החיכוך הבלתי נמנע של גבולותיו עם הקיים.
הקיים היה שיווה, והעמוד היה ארונאצ'לה.

יחד עם היכולת, בהכרח באה חוסר-היכולת, וארונאצ'לה היה ער מיד לגבולותיו-מגבלותיו.

כדמעה בקצה העין צצה המחשבה: עשיתי טעות כשהתממשתי. כך נוצרה החלוקה הראשונה בין הווה לעבר, וכך נוצר הזמן.

כשליחת היד קדימה למראה אבן מבריקה צצה המחשבה: מה עלי לעשות כדי לחזור ולהתערפל? כך נוצרה החלוקה הראשונה בין העושה לנעשה, וכך נוצר חוק הקארמה.

כהשתקפות פסגה מושלגת על פני מים מתמתנים צצה המחשבה: הקיום החלקי הוא אשליה, אני איני נבדל משיווה. כך נוצרה החלוקה הראשונה בין אמת ושקר, שאחריה באות כל החלוקות האחרות.

כאשר הוא חשב כך, הוא הבין כך, וכאשר הוא הבין כך, הוא ראה כך. משראה, שקע בנכונות הזו, והקיף את כל הספקות והתהיות, את כל הניחושים והבדיות.

מאז נח, שליו, נישא כהר, קר כאבן, אמיתי כמו הטבע, יפה כמו האמת. מכיוון שאין לו שני, הוא הטוב. החכמים היודעים את הדהרמה יאמרו: לך, המחפש את האמת, אל ארונאצ'לה, ושב למרגלותיו. הפקד את עצמך בידיו. יהיו עיניך עיניו, כוונותיך כוונותיו, הבנותיך הבנותיו, עינוגיך עינוגיו. תהיה הוויתך הוויתו.