האני כדסקטופ

העין המכאנית של HAL, המחשב המטורף בסרט "אודיסאה בחלל 2001"

ההבדל בין שקרן טוב לשקרן גרוע הוא לא גודל השקרים ומידת המופרכות שלהם, אלא גודל השכנוע והבטחון העצמי שמפגין השקרן בעודו מוכר לנו את בדיותיו. וזו כמובן הבעיה הגדולה של השקרנים, שבעוד שחוץ מהם אולי איש לא יודע שהם ברגעים אלו אומרים דבר שאינו אמת, הם עצמם יודעים גם יודעים. משום מה יש לנו איזה פֶּלֶס פנימי שאוהב להיות כל הזמן ישר, וכשאנחנו מטים אותו גם אנחנו עצמנו יוצאים משווי משקל, כלומר מתחילים להשתעל או לגעת באף או למצמץ – בקיצור, לא נותנים לעצמנו להעביר את השקר כאילו כלום, או במילים אחרות נותנים לצד השני רמז שאנחנו משקרים (וכך, לדעתי, בעצם מתקנים את השקר, כי זה לא לגמרי שקר אם רמזנו על האמת. ומשום כך ייתכן שאין שקרים מלאים בעולם כלל).

מכאן מסתבר שחשוב מאוד לשקרן, אם הוא רוצה להיתפס כאמין, שהוא עצמו יאמין בשקריו. הביולוג האבולוציוני רוברט טריברס, שעוסק הרבה בהונאה בטבע ובאדם (הנה הרצאה טובה שלו על כך), גורס שמשום שחשוב להתפתחותה של החברה שחבריה יתפסו אחד על ידי השני כאמינים, קרוב לודאי שהמוח שלנו עוצב במהלך האבולוציה כך שהוא מסתיר גם מבעליו מידע רגיש (לדוגמא הנטייה שלנו לדאוג אך ורק לעצמנו בעת סכנה), זאת כדי שכאשר אותו אדם יקשור קשרים עם אחרים הוא יוכל להציג (בכנות מבחינתו) אישיות שכדאי להתחבר איתה. ייתכן שזו הסיבה הביולוגית לאותו תת-מודע שפרויד הסביר בצורה פסיכולוגית, וכך בעצם נוצרות אצלנו רמות שונות של מודעות, כאשר ברבדים הלא-מודעים שמורים בבטחה כל הנושאים שבחברתנו הם טאבו.

הבעיה היא, כמובן, שאם אנחנו רוצים להבין את עצמנו באמת אנחנו צריכים בסופו של דבר להעלות את כל השקרים הקטנים האלה על פני השטח וללמוד להכיר בהם ואותם. אנחנו עושים את זה, אם כן, בניגוד לנטייה הטבעית שלנו שדוחפת אותנו לדכא סודות אלו, ואולי לכן קשה כל כך להיות אותנטיים לגמרי. מכל אותם כזבים מוכחשים ומודחקים ייתכן שהטאבו הגדול ביותר הוא מה שאלן וואטס כינה "the taboo against knowing who you are" . בזאת הוא התכוון לאיסור שנכפה עלינו לדעת שאנחנו עצמנו חיים והווים כבר עכשיו כאחדות האחת שהיא המציאות כולה. האם ייתכן שזה אכן אחד השקרים שהמוח שלנו מדחיק בשבילנו?

אין אני

את אחד הגליונות האחרונים שלו הקדיש מגזין "טיים" למחקר המוח והתודעה המודרניים (ותודה לערן דיין על ההפניה). באחד המאמרים נכתב מה שכבר ידוע די מזמן בשדה מחקר המוח, אבל שמסרב בכל תוקף להיקלט במוחות בני האדם: שאין לנו מרכז פיקוד בתוך הראש, או במילים אחרות, אנחנו נטולי אני. הנה:

מסקנה מזעזעת נוספת ממדע ההכרה היא שהתחושה האינטואיטיבית כאילו יש לנו 'אני' מנהל שיושב בחדר השליטה של המוח שלנו, מפקח על המסכים של החושים ולוחץ על הכפתורים של השרירים היא אשליה. מסתבר שההכרה היא מערבולת של אירועים שמפוזרים במוח. האירועים האלו מתחרים על תשומת הלב, וכל פעם שתהליך אחד צועק יותר חזק מהשאר המוח מסביר את זה רטרואקטיבית ומייצר את התחושה ש'עצמי' אחד היה אחראי לזה.

אבל אם אכן זה כך, מדוע בכלל צץ ועלה אותו 'אני', כלומר אותה תחושה, שאין ברורה ממנה, שיש לנו עצמי נבדל שאחראי על כל מעשינו? בספר "Freedom Evolves", שיצא לפני ארבע שנים מנסה הפילוסוף דניאל דנט לענות על כך. דנט הוא אחד הפילוסופים המפורסמים בעולם כיום, והוא מתמחה בפילוסופיה של המדע, בתיאוריות אבולוציוניות ובפילוסופיה של ההכרה. מטרתו המוצהרת היא להסביר את תפקוד התודעה האנושית בצורה מדעית-אמפירית (הנה ראיון וידאו איתו).

אגב, עם או בלי קשר לכך דנט הוא גם אחד האתאיסטים, או אפילו האנטי-תאיסטים המפורסמים בעולם. הוא הקים יחד עם כמה עמיתים שלו אירגון שנקרא The Brights, שזה השם שהם משתמשים בו לתיאור אנשים חילונים בעלי השקפת עולם מדעית ונטורליסטית (כלומר חפה מאמונות דתיות או כל מושג על-טבעי), הנה שיחה שלו על אבולוציה ודת כתופעה טבעית, ואני הרי כבר התייחסתי אליו כאן. מה שמקסים הוא שכחמורו של המשיח התיאוריה של דנט יכולה לעזור לנו להבין ולהביא את הגאולה האישית שלנו, וזו עוד דוגמא יפה לכך שהניגודים הגדולים ביותר בעצם נפגשים, או במילים יהודיות: ששורש הכפירה בשורש האמונה.

דנט טוען, במידה רבה של צדק, שפילוסופים גדולים במערב לפני המאה העשרים לא רק שלא הצליחו, אלא בכלל לא ניסו להסביר את התודעה (כלומר איך היא בנויה, כיצד היא פועלת, ואיך בעצם זה להיות סובייקט, כלומר להיות מודע ולהרגיש את החיים "מבפנים"). גם כאשר התייחסו לחיי הנפש של האדם, אותם פילוסופים בדרך כלל ראו בהם חיי נשמה, כלומר הם הסבירו את הפעילות הפסיכולוגית של האדם על ידי כך שהם הציבו כהנחת מוצא קיומה של ישות רוחנית הנפרדת מהגוף. דנט חושב שהוא מצליח להסביר איך התודעה פועלת, והוא כמובן עושה את זה ללא צורך להעזר בישויות לא-חומריות (כנשמה). ולא רק זה, הוא גם מסביר איך בכלל עלה וצמח באורגניזם האנושי אותו 'אני' ממזרי.

דנט מתחיל וטוען שברוב הזנים של בעלי החיים אין, לא היתה ולא תהיה אף פעם תחושה של עצמיות נבדלת. הזבוב, הדג, הפיל לא צריכים לדעת שהם חיים. הם פשוט חיים. מובן שאין זה אומר שהם לא מרגישים כאב או עונג. זה רק אומר שהם לא מודעים רפלקטיבית לכך שהם מרגישים כאב (לדוגמא), כלומר כאשר כואב להם הם לא מתבוננים בעצמם מהצד וחושבים "אוי, כואב לי!". פשוט כואב להם וזהו. אין להם צורך באותו קול קטן שמנתח ומבקר את כל המתרחש אצלם.

העצמי כממשק

על פי דנט, והוא מסתמך בכך על גילויי תורת האבולוציה, ככל שהיצורים על פני האדמה הלכו והתפתחו נוצרה בהם יכולת להכריע בין אופציות שונות של פעולה. זה כמובן עדיין לא מצריך מודעות עצמית או מרכז של עצמיוּת, משום שאנחנו יודעים שתוכנות משחק שח במחשב שוקלות מהלכים ומכריעות איזה לבצע, ואין להן 'אני' שמפקד על התהליך הזה. הצורך באותו 'אני', טוען דנט, עלה רק כאשר המערכות השכליות של האדם היו כל כך מתוחכמות ומורכבות עד שהן איפשרו קומוניקציה מילולית בין פרטים שונים. אז, כדי להקל על העברת המסרים הדו-כיוונית, נוצר העצמי.

דנט משווה את זה למה שאנחנו מכירים מהמחשב בבית: המחשב הוא מכונה מאוד מאוד מורכבת ומתוחכמת. לו היינו צריכים לדעת איך בדיוק הוא פועל בשביל לתת לו הוראות ולבצע באמצעותו פעולות, היה מספר מועט מאוד של אנשים בעולם שהיו יכולים להשתמש בו. בדיוק בשביל זה המציאו את 'מערכות ההפעלה'.

מה עושה מערכת ההפעלה של המחשב? היא מתווכת בינינו לבין מנגנוני החומרה והתוכנה המאוד מסובכים שחבויים בתוך השבבים האלקטרונים של המחשב, ומאפשרת לנו לתת להם הוראות. מערכת ההפעלה יכולה להיות די פרימיטיבית (דוס) ויכולה להיות מתוחכמת יותר (חלונות), אבל העיקרון הוא זהה: בעזרת סימנים על המסך אנחנו מבצעים בקיצור פעולות שאם היינו צריכים להבין איך המחשב עצמו עושה אותן או מה המערכות האלקטרוניות שכרוכות בכך, בעצם לא היינו יכולים להתקדם. אם לא היינו יכולים לתת למחשב הוראות דרך מערכת ההפעלה היינו גוזרים על עצמנו שיתוק והופכים את המחשב לגרוטאה חסרת שימוש.

האני הוא מערכת ההפעלה של האדם. שימו לב: דנט אינו טוען שעצם התחכום של האדם הוא שהצריך את היווצרות האני, אלא שהקומוניקציה בין בני אדם הצריכה אותו. האדם כשלעצמו, אם כן, (אולי) עוד יכול היה להסתדר ללא אותה מערכת הפעלה, אבל כדי לתקשר עם אחרים היו חייבים להיווצר אותם איי עצמי נבדלים, שכל אחד מהם משמש כמערכת הפעלה של אורגניזם אחד. ממשקי העצמי האלה הם שמאפשרים לנו להבין מה מתרחש בתוך אנשים אחרים, והם גם מאפשרים לנו לידע אחרים מה קורה אצלנו, וגם לתת לאחרים עצות (או פקודות).

חישבו כמה קשה לאלף כלב לבצע דבר פשוט כמו הבאת עיתון ממפתן הדלת, וכמה קל לומר למישהו לעשות את זה. בניגוד לכלב, אדם שיודע לדבר (כלומר, לא תינוק) זקוק למעט מאוד זמן כדי להבין ולבצע את מה שאומרים לו. כל זה משום שיש לו מערכת הפעלה שכוללת שפה ומרכז שיודע לקבל הוראות שמכוונות אליו ולגרום לביצועם של המעשים שרוצים ממנו. אותה מערכת הפעלה גם מאפשרת לנו לדעת מה הוא רוצה או צריך: כאשר חבר אומר לנו "אני רעב" אנחנו מבינים מיד מה כוונתו. לו היינו צריכים לבחון את התנהגותו או את מערכת העיכול שלו ברור שהדבר היה דורש זמן רב.

ברור שגם כלפי עצמנו, כאשר אנחנו מנסים להבין מה קורה איתנו, אנחנו משתמשים במערכת ההפעלה הזאת, אבל זה כבר אולי השלב השני, תופעת הלוואי הרעה של היווצרות האני: במקום להרגיש בצורה אינטימית מה קורה איתנו, אנחנו מנתחים את עצמנו בכלים מילוליים, כאילו אנחנו מביטים על עצמנו מהצד, מבחוץ. בניגוד למחשב, לנו יש חיים ומודעות עצמית. אולי, לפחות כשמדובר בחלק מההיבטים של החיים שלנו כמו רגשות וחוויות, כשאנחנו רוצים לבחון את עצמנו אנחנו דווקא לא צריכים להשתמש בממשק של העצמי, אלא לעשות את זה בצורה אינטימית ובלתי-אמצעית, "מבפנים". עבור היבטים אחרים כגון תכנון עתידי או העלאת זכרונות, ברור שמערכת ההפעלה דרושה.

תסמונת המחשב המטורף

האני, אם כן, הוא ממשק שליטה במערכת האדם. יש סימן של רצונות וסימן של רגשות וסימן של זכרונות (קיצור-דרך להארד-דיסק). יש תוכנה לדיבור ותוכנה לתזוזה ולפעמים עולה פתאום חלון של פחד (כי היה בום גדול). כל הדסקטופ הזה, כל הממשק הזה הוא האני. אבל אנחנו טועים לחשוב שהממשק הזה הוא אכן אנחנו ברמה העמוקה ביותר: הרי המחשב אינו הדסקטופ, אלא הוא המערכת כולה. כך גם אנחנו איננו האני, אלא האורגניזם כולו (וגם מעבר לכך, שכן האורגניזם הוא חלק ממערכת גדולה יותר כמובן).

הזיהוי הטיפשי הזה שלנו עם האני הוא השקר הגדול שלנו, למרות שכשאנחנו מספרים אותו לעצמנו הוא נשמע אמין מאין כמוהו. זהו השקר שהמוח שלנו מחביא מאיתנו כדי שנישמע אמינים כאשר אנחנו מדברים עם אחרים: "זה בסדר, אתה יכול לסמוך עלי וגם לתת לי הוראות: אני רק תומר הקטן. אני רק העצמי הזה שמתחבא מאחורי העיניים. אני אהיה שותף יצרני ואמין בתוך הקהילה. כל רצוני הוא לחיות את חיי הקטנים." ואולי זאת הסכנה בחוסר כנות: כשאנחנו מתחילים להאמין לשקרים שאנחנו מספרים לאחרים.

הבעיה היא, אם כן, שהגולם קם על יוצרו, והממשק הזה אצלנו חושב שהוא לא כלי, אלא אדון. כמו בסרטים רבים על תוכנות ומחשבים שמתעוררים ותוקפים את האדם ("מאודיסאה בחלל", דרך "שליחות קטלנית" ועד "המטריקס") התוכנה שבנו תפסה פיקוד וחושבת שיש לה חיים עצמאיים. כמו באותם סרטים עכשיו היא נלחמת נגד בני האדם. כמו באותם סרטים כל מה שאנושי בנו סובל מתרחיש שכזה. מאידך מה שבאמת אנושי בנו הוא גם זה שאיתו אנחנו מצליחים בסופו של דבר להתעורר מחלום הבלהות: גם בסרטים אנחנו מנצחים בעזרת סקרנות, הומור, מקוריות ובעיקר: אהבה.

[עידכון 15.2: המאמר פורסם גם באנרג'י]

12 תגובות

  1. כמה נהניתי, תומר.
    בפילוסופית, כמו שאתה אומר, היו מכנים אותך אופטימי. שהרי לתופעה הזאת שהיא השקר על אודות האני יש שני מימדים מפחידים הרבה יותר –
    האחד, הוא הנטייה של אותו ממשק מסלף להתבונן על המציאות כולה כאילו מהותה הוא ממשק דומה. באותו אופן אנחנו מייחסים עצמיות לכל דבר – בין אם הוא חי או דומם. במסגרת זאת אנחנו אומרים שהכלב "עצוב", שהעץ "קמל", שהמחשב "עייף". אלו הן כביכול מטאפורות. אבל בסופו של דבר, צדק אלבר קאמי כשטען שאין להכרה האנושית כל יכולת להתייחס למשהו במציאות סביבה שלא דרך האנשתו.

    המימד המפחיד השני הוא כמובן השאלה הספקנית הנצחית – ומה אם אין לנו מקום לאופטימיות? אם אמנם איבחנו נכון את מחלתה של התודעה האנושית אבל אין בידינו לפתור אותה – או במלים אחרות – מה אם איננו אלא תכנות קלוקל של איזו מערכת הפעלה אחרת? גדולה יותר? שבתוכה איננו אלא
    באג?

    אהבתי

  2. לצערי אני לא כל כך אופטימי.

    ראשית, נכון שאנחנו נוטים לזהות "ממשקי עצמי" כאלה בכל מקום עליו אנחנו מניחים את עינינו, וגם זה מעין שקר שנוח לנו לספר לעצמנו, כדי שהעולם יראה יותר מגובש ומסודר.

    שנית, האופטימיות שלי מוגבלת לתחומו של היחיד. אני חושב שיש לאנשים סיכוי, כפרטים, לזהות את השקר הזה ולחיות חיים של אמת. אבל כל האנושות כולה… לצערי זה לא נראה באופק, ומכיוון שכך האופק נראה שחור ומפחיד. אם אכן כך, ואני מקווה מאוד שאתבדה, הרי שבאופן אירוני האני, כמערכת אבולוציונית משובחת שנועדה להגדיל את סיכויי השרידות של האורגניזם האנושי, דווקא עלול להביא לקץ המין האנושי כולו.

    הדבר היחיד שאפשר להתנחם בו הוא שאנחנו כולנו אכן רק באגים קטנים בתוך מערכת הפעלה אחרת, והיא תשרוד אחרינו. אבל זאת נחמה לא ממש מוצלחת לדעתי, ואני מקווה שלא נזדקק להישען רק עליה…

    אהבתי

  3. אבל בכל זאת יש "אני". הרי, מעבר לכל התכונות האנושיות הזהות, יש בכל זאת דפוס התנהגותי חוזר בכל אחד מאיתנו ושונה מאחרים. כנ"ל גם לבעלי חיים אחרים. למה החתולה הנוכחית שלי מגיבה שונה להתניות דומות מהחתולה הקודמת? ואגב, תומר, היה יכול להיות מעניין אם היית מפרסם את זה ב"האייל הקורא". שם מתפתחים דיונים מעניינים מאד

    אהבתי

  4. בהחלט! ברור שהחתול ההוא שונה מזה ושאני שונה ממך וכו'. הממשקים שלנו מסודרים אחרת ולי יש טפט אחר משלך. יש כאלה עם אופיס מעודכן ויש כאלה שעובדים עם המודל של לפני חמש שנים. יש שמחוברים בפס רחב ויש שעדיין מחייגים, רחמנא ליצלן.

    השאלה היא האם אנחנו מודעים בצורה עמוקה שמדובר רק בממשק, רק במערכת הפעלה, או שאנחנו טועים לחשוב שזה כל מה שאנחנו, שזה "אנחנו באמת". כי אני מסכים איתך שאנחנו כל המכלול כולו: כל האורגניזם, ואפילו יותר מכך. אבל אנחנו מתעקשים לדמיין שאנחנו איזה איש קטן שיושב בתוך הראש ומנהל את הגוף. זה מסבך אותנו לאללה.

    אהבתי

  5. אז בוא נמשיך הלאה בדימויים. אם מערכת ההפעלה שלי דפוקה, מי ישנה אותה (או לפחות ינסה)? האם זה "אני"? מערכת הפעלה מסוגלת להפוך את עצמה למערכת הפעלה אחרת? מה שלוחץ לי על הכפתורים בסיטואציות מסויימות וגורם לי להגיב אחרת ממך, איך הוא ישנה את עצמו? האם יש מערכת חיצונית ממני שמתפעלת אותי? האם היא תתקן? מה שמעניין זה האם התחושה הסובייקטיבית שלי שאני זו אני היא גם אובייקטיבית. הרי גם מכיריי אומרים שאני זו אני (וכמאמר קונילמל: "אומרים שאני אינני אני, אז מי אני בכלל?")

    אהבתי

  6. מי שמזהה אותך כאת צודק: את זאת את. כלומר כל אותם דפוסי התנהגות ואישיות שאנחנו מכירים כדבורה הם אכן דבורה. דפוסים אחרים זה מישהו אחר.

    השאלה היא רק האם מעבר לדפוסים יש משהו פנימי, גרעיני, שהוא "דבורה האמיתית", מעין גלעין של זהות שלא משתנה אף פעם ואולי אפילו שורד אחרי המוות. אני טוען שלא. אנחנו מתבלבלים וחושבים שמערכת ההפעלה שלנו, האני שלנו, הוא אותו גלעין. הוא לא. הוא רק מערכת ההפעלה של האורגניזם, של הגוף-נפש.

    אבל עכשיו נשאל, ובצדק, מי אם כך פועל את אותם פעולות ורוצה את אותם רצונות? הרי במחשב יש מתכנת חיצוני שעל פי מה שתכנת פועל המחשב. מה איתנו?

    אז לפי דעתי אין ממש "מתכנת" שכזה מחוץ לאורגניזם האנושי שתיכנץ אותו, אלא האורגניזם עצמו התחנת מתוך מגע עם סביבתו. כלומר כילדים אנחנו קולטים דפוסי התנהגות מסויימים, ולומדים דברים שונים (כמו שפות וכו'). אנחנו, בקיצור, מורידים תוכנות שמתאימות לחומרה שיש לנו.

    עוד הבדל חשוב מאוד בינינו למחשב הוא שלנו יש מודעות עצמית. אפשרות לרפלקסיה. לכן אנחנו יכולים לתקן אצלנו טעויות, כלומר ללמוד מהעבר ולנהוג באופן שונה בעתיד. כלומר לשנות דפוסי פעולה. כלומר לעדכן את התוכנות שלנו.

    אבל השינוי הכי חשוב לדעתי שיכול להתרחש אצלנו הוא שאנחנו יכולים ללמוד שאנחנו בכלל לא, ומעולם לא באמת היינו, הדסקטופ. כלומר אוסף התוכנות. כלומר האני. אנחנו לא מערכת ההפעלה של הגוף-נפש, ותהיה זו אפילו ויסטה מפוארת. אנחנו הרבה יותר גדולים מכל דבר כזה. אם תסלחי לי על השמאלץ: ברמה העמוקה ביותר אנחנו כל הקיום כולו. אנחנו אינסופיים.

    והקיום כולו, הוא זה שמלכתחילה דמיין את עצמו בתור דבורה, או בתור תומר, כלומר הוא זה שהתחיל את כל המשחק הזה, והוא זה שנשאר בסוף.

    ולכן, כפי שכתבתי למיה, אני אופטימי ברמה האינדבידואלית, כי יש לנו סיכוי לגלות שאנחנו לא האני הקטן. ברמה הכללית, זה דבר מאוד מאוד נדיר.

    אהבתי

  7. קצת יותר מדי ביאסתי. אמנם לגלות ל-ג-מ-ר-י שאנחנו לא הדסקטופ זה נדיר, אבל להרגיש את זה ברמז זה נפוץ מאוד. כל פעם שאנחנו מתפעמים מאיזה נוף, שמחים בשביל מישהו אחר, מתרגשים מאיזו מחווה של תמימות או טוּב – אנחנו לרגע שוכחים את דסקטופיותינו והופכים לרגע להיות רחבים וכוללי-עולם. ואם אנחנו לומדים לזהות את רגעי הקסם האלה אנחנו יכולים יותר ויותר להרגיש את אותו מימד בנו שהוא הרבה מעבר לממשק העצמי המוגבל שלנו. וגם אם לא יהיה ברור לנו לגמרי שאנחנו לא אותו ממשק, הרי שהחיים שלנו יראו אחרת ברגע שנבין ונרגיש שאנחנו גדולים יותר מאשר דפוסי ההתנהגות שלנו.

    אהבתי

  8. מי "גילה" לך שהיקום דמיין את כל חלקיו? זאת גם מחשבה אישית שלך. והאם רק כשאנו מתפעמים מהנוף או שמחים בשביל מישהו אחר אנחנו מתחברים לשלם? אולי דווקא כשאני שונאת את מזג האויר או עצובה בשביל מישהו אחר? אתה מגדיר תחושות שלי שיוצאות אל מחוץ לגופי כאל חיבור ליקום אבל זה בסה"כ בלוטוט' (הידד, אני מתקשרת עם הזולת). בכל מקרה- ה"אני" שלי חולק על דבריך.

    אהבתי

  9. מחשבה אישית שלי.

    הדברים בבלוג זה משקפים את דעתי האישית בלבד. כמו שכתוב למטה: "צוות אתר רשימות איננו אחראי בצורה כלשהי לתכנים המתפרסמים באתר זה".
    (אבל זה שאין לנו אני, זה כבר המדע המודרני גילה. היה כתוב על זה ב"טיים".)

    בכלל, ממש אין טעם שתאמיני לי (או ל"טיים") בנוגע לזה, ואין לי שום כוונה "לשכנע" מישהו שכך פני הדברים. את כל הדברים הללו צריך לחקור ולגלות לבד. אחרת זה פשוט לא מועיל.

    : )

    אהבתי

  10. מה יגידו הבודהיסטים על העובדה שניתוק הקשר בין שתי ההמיספרות של המוח מחלקת גם את התודעה? במקרה כזה נוצרות שתי תודעות שמבצעות פעולות מתוך כוונות שונות. האם גם הקארמה של האדם המחולק מתפצלת לשניים?

    אהבתי

  11. שלום

    רק אוסיף ואומר שההוגים במהותו של האדם נוטים להשוותו ( בחלקם) לכלי המשוכלל המאםיין את התקופה . כלי שהאדם המציא ופיתח. כך היה כשהישוו את האדם לשעון, למכונת קיטור וכדו'. . אני מניחה שכאשר יתפוס מכשיר/ כלי/ מכונה משוכלל וחדשה שאין לי כלים להעלותה בדעתי יושווה האדם אליה. אפשר לומר שזה עןד אמצעי בהונאת האני הגדולה בבחינת " ישחקו הנערים לפנינו".
    אהבתי לקרוא את המאמר על אודות שקר " האני" . והשקר העצמי. לעתים אני תוהה בשומעי אנשים העובדים על עצמם( פתאום שמתי לב לכפל המשמעות שבאמירה זו) בסדנאות ובעזרת מורים רוחניים ופזיכולוגים ( כולל) ובבואם לדבר על עצמם נשמעים ( לי) כלא מודעים לאלמנטים בסיסיים באופיים. נתת לי תשובה מעניינת אך יש בטיעונית " חורים" . אך כבר נאמר שתיאוריה מדעית חיבת להיות ברת הפרכה ( אם אינני טועה) . כך, למשל , הכלב מבין את שפת הכלבים ואת ההוראות שלהם. גם בני אדם צריכים ללמוד את שפת החיות כדי להבינם וזה ממש לא פשוט ולא זה המקום לדון על הנושא אך ראוי לזכור שאנו מתקשים להבין זה את זה והדבר עומד בבסיס קונפליקטים רבים. אני מאמינה שאיננו מבינים אחד את השני מפני שאין מה להבין . כאן אני נסמכת על ההצעה שלך של העדר האני.
    כל טוב שולמית

    אהבתי

שקלא וטריא

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s