יומן מסע – הודו – חלק י"ג

8/4/01

מדהים איך שהאופוריה נגמרה בבת-אחת אתמול. אחרי כמה ימים של התפעמות מהחלשות הרגשת ה"אני", לפתע פשוט פשטות ושקט וזהו. עדיין אין עצמיות חזקה והעולם נראה קצת כמו סרט, אבל אין הרגשה לאלתֶר, אלא רק לשתוק. אין אפילו סקרנות מה יקרה. כל העייפות של הימים האחרונים נחתה עלי ולפחות נרדמתי מהר. לפחות גם עבר המצב המסוכן. ומשום מה היה חשוב לכתוב את כל זה.

זה [הכתוב מעלה] היה בשלוש בבוקר. עכשיו אני מרגיש מאוד משונה. אני עייף, אבל רואה בצורה בלתי רגילה. כל מגע עם החושים נתפס כדבר יחודי ויחידאי, אך זו תכונה משותפת לכל הדברים. הכל בדיוק כמו שהוא והכל טוב. עכשיו אכלתי כמו משוגע, סתם כדי לעשות משהו, ואחרי זה רחצתי כלים ולא אני רחצתי אותם. נשבר כבר הזין כל הזמן מהשטויות האלו שעוברות עלי ואני כל הזמן חושב "זו הארה / זו לא הארה". עכשיו הדברים כאילו נעשים מעצמם, חצי ביוזמתי חצי אני צופה ואין כל שליטה. חצי/חצי על כל דבר בפני עצמו.

הנה: הכל מפורר. הכל יחיד. למשל: יש לי כאב בטן, אבל הוא לא לי, הוא סתם שם. יש רצון ללכת לשירותים – סתם רצון שקיים. כל דבר סתם קיים מופרד מהשאר. אין אני שיחבר את כולם. מחשבות על העתיד נראות מגוחכות. יש רק הווה. זה קצת מפחיד ולא מפני שאולי זה יגמר. זה עצמו מפחיד. טוב, אני הולך לשירותים.

אז עכשיו זה כאילו הדברים נעשים לא ע"י מרכז אחד. כלומר, יש רצונות, ויש לפעמים הרגשת "אני עושה", אבל ההרגשה עצמה לא מחוברת לשום מרכז. כאילו הרבה אני-ים קטנים עושים את העבודה בלי מרכז מפקח.
חירבנתי דווקא יפה – דָי הכל חסר משמעות. לפחות אני כותב שישאר משהו ממני. אני מפחד מ"יקר בעיני ה' המותה לחסידיו". אני עוד עלול לעשות איזו שטות. אני? יש אני אין אני יש אני אין אני – מתי תהיה כבר מנוחה? מתי אפסיק לצפות למנוחה?

העניין הוא שאני מצליח עכשיו איכשהו (רמש [הגורו מבומבי] עזר) לראות את התמונה הכוללת כרצון האל, ולכן כטוב, לפי חוויתי. כלומר: אני צריך לקבל את המצב כפי שהוא ([לדוגמא] אין יותר תה). אני לא מקבל את המצב כפי שהוא, לא מרוצה, לא מסופק (אני רוצה תה), ואני מצליח לקבל את המצב הכולל הזה, שאני לא מסופק, כרצון האל ולכן כטוב. ובאמת הכל הופך לטוב וזך כדבש, נוטף וזהוב. הכל כל כך טוב, כל כך טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב היא המילה הנהדרת ביותר טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב.
אני רוצה הארה. אין לי הארה. אני בכל זאת רוצה ולכן בכל זאת אין לי. וכל זה ביחד טוב. טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב טוב.

 

[כדי להגיע לחלקים הקודמים של היומן ליחצו על "המוזיאון להיסטוריה פרטית" כאן למטה]

3 תגובות

  1. היא שעד שחווית הארה, יש לך אני. אחרי ההארה, אין אני. אבל ברגע ההארה, מי חווה אותה? הרי הנפש לא מורגלת שלא לחשוב בצורה מונחית-אגו. גם ההארה עצמה נחווית, לכאורה, ע"י האגו. אותו האגו גם תוהה, לאחר מכן, האם "הוא" חווה הארה או לא. להבנתי, הארה יכולה לבוא רק למי שלא מודע לאפשרות להארה.

    אהבתי

  2. לפעמים כשעוברת לידי משאית עם אגזוז מסריח במיוחד
    או בבקרים קרים כשעשן מדורה צובע את האויר
    או שאני קורא את המוזיאון שלך
    אז אני שם, בהודו שלי
    בנשמתי ובגופי
    תודה

    אהבתי

שקלא וטריא

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s