אם המחשבה אכן יוצרת את המציאות כרצוננו הרי היינו כולנו עשירים ומאושרים, אבל מה אם המחשבה יוצרת את המציאות כרצונה, כלומר מה אם המציאות שאנחנו חיים בה אכן תלויה בצורת המחשבה שלנו, אבל צורת המחשבה שלנו בכלל לא תלויה בנו? אם זה המצב לא יעזור כמה ש"נחשוב חיובי", כי ממילא כל "חיובי" שכזה יהיה כבר מוגדר מראש על ידי מושגים וקטגוריות שלא אנחנו ביססנו. במקרה כזה צורתן של המחשבות, שנכפתה עלינו בעל כורכנו, היא שתקבע את אופי עולמנו, ואנחנו נהיה סגורים בתא-כלא מושגי: נוכל אולי להזיז ולסדר מחדש את הרהיטים המחשבתיים, אבל לא נדע על כל מציאות אחרת שאינה כלולה במסגרת המחשבתית שלנו ושנמצאת מחוץ לקירות הקונספטואלים של תאינו.

ומהו זה שמגביל מראש את צורת המחשבה הספציפית שלנו, ולכן גם את תמונת העולם שהמחשבה שלנו תאפשר לנו לפתח? השפה. שפת האם שלנו, המסויימת והשרירותית. האם אכן צורת המחשבה שלנו, כולל לקסיקון המושגים המסויים שלנו ומכלול הקטיגוריות דרכם אנחנו תופסים את המציאות, נגזרת מהשפה אותה אנו דוברים? במחצית הראשונה של המאה העשרים התפרסמה היפותזה שטוענת בדיוק כך. "היפותזת ספיר-וורף" קובעת שאופן ואופי המחשבה שלנו תלוי בשפתנו, ומכיוון שכך גם הדרך שבה אנחנו מבינים את העולם שסביבנו קשורה בקשר אמיץ לשפה השגורה בפינו.

מכאן נגזרת כמובן תמונה מאוד רלטיביסטית באשר למין האנושי: כל קבוצת אנשים שדוברת שפה מסויימת חיה למעשה בעולם קצת שונה מאחיותיה, מפני שהיא מפרשת את קלטי החושים שלה בהתאם למבנה השפה שלה ולמושגים שברשותה. במילים פשוטות: מי שדובר עברית רואה וחש עולם שונה ממי שדובר אנגלית, סינית או אמהרית. לא קשה להבין למה היפותזת וורף-ספיר נתקלה בביקורת רבה. למרות זאת היא קנתה לה קהל חסידים, והציתה את דמיונם של רבים.

מהנדסה לנהואטל

הכל התחיל כאשר בנג'מין לי וורף (1897-1941), מהנדס שהועסק על ידי חברת ביטוח, התחיל להיות מוטרד מאוד מהסתירה שהוא מצא בין הדת למדע. הוא גדל וחונך במסורת הפרוטסטנטית, והיה אדם דתי מאוד. יחד עם זאת, המחקר המדעי היה יקר ללבו והוא הרגיש שבו טמון המפתח לקידמה. וורף גרס שבבסיס המתח הקיים בין הדת למדע נמצא חוסר הבנה לשוני של הברית-החדשה, ושאם רק יבינו את הכתוב כמו שצריך הכל ייפתר. הוא למד עברית וניגש לחקור את העניין מבחינה לשונית, אבל במהרה שיטת המחקר שבתה את לבו יותר מאשר נושא המחקר: הוא התחיל להתעניין בבלשנות.

וורף החל ללמוד את השפה האצטקית ("נַהְוּאַטְל") וגילה עניין גם בהירוגליפים של המאיה. מהר מאוד הוא חלש על שדה המחקר נכון לזמנו, התכתב עם מומחים ואף הוזמן להרצות בכנסים שנגעו בדבר. הוא החל להתבלט כאיש אשכולות מוכשר, אוטודידקט שמצליח לחדש במקומות בהם אנשים מלומדים ממנו רק חזרו על דברי אחרים. ב- 1930 קיבל מלגה הגונה ויצא למקסיקו, לחקור מקרוב את השפות העתיקות של האזור, וב- 1931 יצר לראשונה קשר עם מי שהפך למורו בתחום הבלשנות, אדוארד ספיר (1884-1939). כאשר חזר ממקסיקו החל ללמוד תחת ספיר באוניברסיטת ייל, ונרשם למסלול לדוקטורט למרות שלימודיו הונעו מתוך עניין אינטלקטואלי גרידא. אותו עניין הוא אשר חשף לפניו את הגילויים שהביאו לפיתוח התיאוריה שלו.

להופי

כשחקר את שפת ההוֹפִּי (שפתם של האינדיאנים באזור אריזונה של היום) הבחין וורף בכמה הבדלים גדולים בין השפה שלהם לבין כל שפה אירופאית או שמית. ראשית, בשפת ההופי אין שמות של חומרים. בשפות המוכרות לנו קיימים שני סוגים של שמות עצם: שמות עצם של דברים (שולחן, גשר, להבה) ושמות עצם של חומרים כללים (עץ, פלדה, אנרגיה). אצל ההופי אין שמות עצם מהסוג השני, כלומר יש להם אך ורק שמות של דברים, ללא מילים לציון חומרים חסרי כמות או צורה מוגדרים. אין אצלם "אדמה", אלה יש שדה מסויים או חלקה כזו או אחרת. אין להם פשוט "מים", אלא רק מילים המציינות כמות מסוימת של מים. ובעיקר, אין להם את המילה הכללית ביותר: "חומר". אין להם סתם "stuff", אלא רק עצמים מוחשיים.

עוד הבדל מעניין שוורף מצא הוא שבעוד שאצלנו עונות השנה נחשבות שמות עצם מן המניין (אנחנו יכולים לדבר על "החורף" ולתאר אותו), בני ההופי לא מבדילים את העונה עצמה מהתופעות האקלימיות שנלוות אליה. וורף כותב ש"אין אומרים 'זהו קיץ חם' או 'הקיץ חם'; הקיץ איננו חם, הקיץ הוא רק כאשר חם, כאשר קורה חום. אין אומרים 'בקיץ הזה', אלא 'עכשיו קיץ' או 'לאחרונה קיץ'. אין אובייקטיפיקציה של תחושת ההתמשכות הסובייקטיבית" – כלומר גם כאן, ההופי לא עורכים אובייקטיפיקציה והפשטה של התחושה הפרטית שלהם: כמו שהם לא מוציאים מתוך כוס המים הפרטית שלהם את החומר "מים", הם לא הופכים את החום שהם מרגישים ל"עונה" שנמצאת לכאורה אי שם בעולם.

כמו מושג החומר, וכמו עונות השנה, אנחנו גם נוהגים לעשות אובייקטיפיקציה של הזמן, "לחפצן" את השינויים בעולם לכדי יחידות של משך: יש לנו "שעות" ו"דקות", ואנחנו גם מחלקים את היחידות האלה בין שלושה "זמנים": "עבר", "הווה" ו"עתיד". ההופי לא נוהגים לעשות כך, וזה אולי ההבדל המרכזי בין שפת ההופי לשפות האירופאיות והשמיות. אצל ההופי, ראשית, חסרה כלל המילה "זמן": בשביל ההופי הזמן איננו איכות חיצונית שקיימת בעולם.

מכיוון שבני השבט מסוגלים לתאר באופן מדוייק, ופרגמטי, כל תופעה בדיוק כמונו, נשאלת השאלה כיצד הם בכל זאת עושים זאת. וורף מסביר שאצל ההופי היקום נחלק לא לחומר וזמן, אלא למה שניתן לכנות "צורות מיוצגות" ו"צורות מתייצגות" (Manifested Forms & Manifesting Forms). החלוקה הזאת באופן כללי היא גם החלוקה לצורות אובייקטיביות וסובייקטיביות. כפי שהוא כותב:

האובייקטיבי, או המיוצג, מורכב מכל מה שנגיש לחושים או שכבר היה נגיש לחושים – היקום הפיזי ההיסטורי. למעשה ניתן לומר שהוא מכיל את העבר וההווה שלנו, ללא כל ניסיון להבחין ביניהם, אך ללא כל מה שאנו מכנים עתיד. הסובייקטיבי, או המתייצג, מורכב מכל מה שאנו מכנים עתיד, אך לא רק מכך: הוא כולל באותה מידה, ובאופן שאינו מאפשר הבחנה, גם את כל מה שאנו מכנים מנטאלי – כל מה שמופיע או קיים בתוך הנפש (mind), או כפי שיעדיף לומר זאת הופי, בתוך הלב.

למציאות

וורף מסביר איך שהשינויים האלו במבנה השפה מגיעים בד בבד עם שינוי מהותי בתפיסת העולם. הוא היה זה שהפיץ את האגדה על מספר המילים המופרך שיש לאסקימוסים ל"שלג", מספר שכיום יכול להגיע (בסיפורים) למאות, אבל שכנראה עומד על לא יותר מתריסר. את הפלא האסקימוסי הזה שמע וורף מספיר, ששמע אותה ממורו פרנץ בועז. וורף ניסה להראות איך ריבוי המילים מאפשר לאסקימוסים לראות סוגים רבים יותר של שלג.

וורף טוען שכל שפה מחלקת באופן שונה את "השטף הקלידוסקופי של נתוני החושים": "מילים כמו 'גבעה' ו'בִּיצה' משכנעות אותנו להתייחס לשינויים מקומיים בגובה ובהרכב הקרקע כאל דברים מובחנים, כמעט כמו שולחנות וכסאות. כל שפה מבצעת את החיתוך המלאכותי הזה, של זרם הקיום הרציף, בצורה שונה" – דבר זה משפיע כמובן על אופן תפיסתנו את המציאות.

תפיסה של הזמן והחומר כישויות אמיתיות, אובייקטיביות, יכולה להסביר למה הגיוני בשבילנו שהזמן "התחיל" בנקודה מסויימת, ושמאז הוא "נמשך" מן העבר אל העתיד: כאמור, אנחנו תופסים את הזמן כזרם. לעומתו, את המציאות אנחנו תופסים כגוש של חומר. לכן גם נבין מדוע ברור לנו שבנקודה כלשהי באותו זרם של זמן (אולי בתחילתו) העולם נברא על ידי האל כאילו הוא כד שיוצר אותו כדר: ריבון עולם היה צריך "לסדר" את אותו גוש של "חומר" היולי וגולמי: להפריד בין יום ולילה, ים ליבשה וכו'. ההופי לא מסוגלים להעלות על דעתם תיאור כזה של המציאות.

תפיסה של הדברים כולם כמורכבים מ"חומר" גם מאפשרת חשיבה מדעית, כלומר ניסוי על, למשל, כוס של מים והסקת מסקנות ממנה לגבי כל גוף של מים באשר הוא שם. בני ההופי לא יכולים לקיים תהליך מחשבתי כזה של אינדוקציה, כלומר הסקת קביעה כללית מתוך מקרה פרטי. לכן מובן שלא התפתח אצלם כל סוג של מדע.

על פי וורף, אם כן, "החלל הזמן והחומר […] אינם אינטואיציות, אלא נגזרות של תרבותנו ושל שפתנו." בניגוד אלינו, כאמור, אצל ההופי אין זמן כישות חיצונית "זורמת", והעולם לא מורכב מ"חומר". העולם של ההופי (על פי וורף) דומה יותר לתהליך דינמי (אך לא מתמשך כזרם), שבו ישנם דברים פנימיים (סובייקטיבים בשפתנו), שעדיין לא קרו ואפשר לקוות שיתרחשו או שלא יתרחשו, וישנם דברים חיצוניים (אובייקטיבים) שכבר קרו או שעכשיו קורים. דבר פנימי יכול גם להפוך לחיצוני כמובן, וזה קורה כאשר רצון שלנו הופך למעשה. אז, בשפת ההופי, דבר כזה "מתרחש לכאן.

ההופי גם מעדיף בהרבה פעלים על שמות עצם והעולם אצלו מורכז הרבה יותר מתהליכים מאשר מדברים. היקום אינו מחסן גדול של חפצים, אלא שדה מערכה של אירועים. הצורך שלנו בקשירת כל פועל (נשוא) לדבר שעושה אותו (נושא) יכול להטעות אותנו:

אנו מחוייבים לומר it flashed [זה הבהב] או a light flashed [אור הבהב], תוך המצאת הפוֹעֵל – "זה", או "האור" – שיבצע את מה שאנחנו קוראים לו הפעולה – "הבהוב". אלא שההבהוב והאור חד הם. אין שום דבר העושה משהו, ואין כל עשייה. […בשפת ה]הופי יכולים להיות פעלים ללא נושאים, ודבר זה מקנה לשפה הזאת כוח רב בתור מערכת לוגית להבנת היבטים מסויימים של הקוסמוס.

לאמת

למרות שמהתזה של וורף אפשר, כאמור, להגיע לרלטיביזם מוחלט (כאילו אין אמת ויש רק דרכים שונות לתפיסת המציאות), וורף דווקא לא היה רלטיביסט קיצוני. הוא חשב שישנה אמת, וששפות בעלות מבנה מסויים מתקרבות יותר מאחרות אל האמת הזאת. מהציטוט האחרון אפשר להבין שהוא חשב ששפת ההופי מדייקת יותר בבואה לתאר תופעות כגון הבהוב של אור (והנה שוב המלכודת שבעברית: כאילו שיש הבהוב שאינו של אור – בהופי זה נשמע יותר טוב).

ולמרות שגרס שהשפה שלנו משפיעה על תפיסת המציאות, וורף לא חשב שאנחנו כלואים לנצח בתוך המסגרת המילולית שלנו. להפך: בכתיבתו מנסה וורף להראות לנו שהמציאות שאנחנו חווים היא רק צורה אחת מני רבות של תפיסה, מתוך תקווה שאנחנו ניפתח אל צורות אחרות של חווית-חיים. הרגלי חשיבה הם בדיוק זה: הרגלים, והם ניתנים לשינוי, גם אם לא לחידוש מוחלט. עצם היכולת להבין תפיסות עולם אחרות מרמזת על האפשרות לשנות את תפיסת העולם שלנו, ולפעמים אפשרות זו לדעת וורף היא הכרח לחיים טובים ואמיתיים יותר.

אכן, וורף עסק הרבה בתחומי הרוח, ולא עזב את המניע המקורי שלו: לאחד את המדע והדת. את מאמרו האחרון, "שפה, מיינד ומציאות", הוא פרסם דווקא בבטאון האגודה התיאוסופית, והוא מסיים אותו בהתייחסות למימד חסר-צורה הנמצא "מעל המוקד של התודעה האישית, או מאחוריו", ועל פי תיאורו הכוונה היא לאותו הכרה שאיננה כלואה בתוך המגירות של השפה והמבנים של ההמשגה. בפסקה נועזת (אולי נועזת מדי) כותב וורף שהמדע המערבי אינו מסוגל עדיין להבין את הלוגיקה חסרת הקטגוריות של מצב מעין זה משום שהוא עדיין לא הצליח להשתחרר מן הצרכים כוזבים של ההגיון הרגיל, המבוסס על הדקדוק המערבי:

ההזדקקות לעצמים, שאינה אלא הזדקקות לשמות-עצם במיקומים מסויימים במשפט; ההזדקקות לכוחות, למשיכות וכו', שאינה אלא הזדקקות לפעלים במיקומים מסוימים אחרים, וכן הלאה. צעדו הבא של המדע, אם ישרוד מתוך האפלה המאיימת עליו [המאמר נכתב ב- 1941, בעת מלחמת העולם השנייה], יהיה להצטרף לחקירתם של העקרונות הבלשניים, ולהשיל מעליו את הצרכים הלשוניים הכוזבים, אשר נחשבו במשך זמן רב מדי כתמציתה של התבונה עצמה.

[חלק מהציטוטים של דברי וורף הם מהספר "שפה, מחשבה, מציאות" שיצא בהוצאת אוב-ז.ע.פ ושכולל מאמרים נבחרים של וורף המתורגמים לעברית. הנה גרסת אנרג'י של המאמר. מלבד זאת אני סבור שיש לעצור את רצח העם בדארפור]