באמת שרציתי לכתוב משהו על מושג "הקדושה" היום, אבל אירועי השעה לא מאפשרים: רבני הציונות הדתית, עליהם כתבתי רק לפני כמה ימים, מיהרו לממש בעצמם את קריאתם לעלות להר הבית, ועלו. בעקבות זאת מאמר המערכת של "הארץ" היום מכנה את פועלם "פרובוקציה באיצטלה דתית", ואילו העיתונות החרדית קוראת לזה בפשטות: עבודת אלילים.
אלה אלוהיך ישראל
במאמר של יאיר אטינגר היום ב"הארץ" נכתב ש"בביטאון החרדי-ליטאי 'יתד נאמן' מגנים את הרבנים הבכירים כ'עובדי אלילים', 'רפורמים', 'סוחרים במצוות התורה' וכמובן כ'ד"לים', התואר המלגלג השמור לדתיים לאומיים." במאמר נוסף ב"יתד נאמן" נכתב (שוב, על פי "הארץ") ש"הסוגדים לעגל הציוני מוכנים לכופף הכל למען עגל זה גם אם הם נותרו אחרונים שעוד סוגדים לו"; "את הר הבית, מקום בית מקדשנו, הם מבקשים לחלל ולטמא מתוך אותה אמונה של סגידת ההבל של הגאולה הציונית כאילו בעליית יהודים למקום המקדש תתקרב הגאולה"
כפי שכתבתי, קיים איסור הלכתי ליהודים לעלות על הר הבית שכן מקומו המדוייק של קודש הקודשים אינו ברור ויש חשש שהעולים יגיעו אליו ויטמאו אותו. האיסור הזה נשמר בקפידה על ידי החרדים ועד לא מזמן גם על ידי הרוב המכריע של רבני הציונות הדתית. לא עוד: הלהט הלאומי-משיחי גבר על הציווי ההלכתי והעלייה הותרה.
מה שקורא כאן ברור: מאז הפינוי של חבל עזה, שבשביל הימנים המשיחיים היתה בראש ובראשונה אירוע תיאולוגי בעל משמעויות מרחיקות לכת, הציונות הדתית כולה עוברת זעזועים, נשברת לכתות ופלגים קטנים יותר ויותר, ומתוך התוהו ובוהו עולה ומתממש דווקא החשש הגדול שליווה את התנועה הזאת מראשיתה: שהמשיחיות שלה תקח אותה באותו נטיב הרה אסון אליו נעה לפנים השבתאות, כלומר העדפת המבנה התיאולוגי-מיסטי על הציווי ההלכתי.
כידוע, בימי משיח השקר שבתאי צבי נטען שאין יותר איסורים הלכתיים ושמכיוון שימות המשיח הגיעו יש לחגוג ולהתהולל. והם אכן חגגו: ש"צ היה אומר בחדווה את שם השם בקול רם, מאמיניו שמחו בתשעה באב וכולם ביחד התבסמו באורגיות רבות משתתפים.
כפי שכתבתי כאן, התיאולוגיה בה מחזיקים כמעט כל תלמידי הרבנים קוק היא כזו שרואה בשליטה על ארץ ישראל הפיזית את קירוב הגאולה. עוד ועוד שטחים פירושו של דבר שהווה נצבע יותר ויותר בגוון המוזהב של ימות המשיח. ומכיוון שאנחנו כל כך רוצים שהפעם אכן יתגשם החלום כולו במהרה בימינו, הכנסנו (כלומר, הרב קוק הכניס) אל תוך המיתוס היפה הזה גם איסור חמור על הקדוש ברוך הוא לחזור בו: הגאולה הזאת, כך הם בטוחים, נעה במסלול חד סטרי ואין ממנה נסיגה.
אבל מה לעשות שבעינינו אנחנו רואים שדווקא יש ויש נסיגה? קודם מסיני, אח"כ מלבנון ולאחרונה מחבל עזה? מה לעשות שהעובדות תופחות על פנינו, כמו על פני כל תיאולוגיה משיחית (עד כה), בפעימות קצובות וחסרות רחמים של פטיש על ראשו הנכנע של מסמר? מה לעשות שהתיאולוגיה שלנו הולכת והופכת למחוררת יותר מרובע דחייה בבירות אחרי הפצצת שטיח של חיל האוויר?
החלום ושברו, הדיסוננס ואיחויו
מה לעשות? לעשות. לאון פסטינגר, הפסיכולוג שהגה את תיאוריית "הדיסוננס הקוגניטיבי" הבחין בדיוק בכך: כאשר העובדות בשטח אין עולות בקנה אחד עם האמונות שבלב, מתבצע על פי רוב שיכתוב מהיר של המציאות – כלומר אנחנו לא מוותרים על האמונות היקרות שלנו, אלא מסבירים איך המציאות בכל זאת מתאימה להן. דוגמא לכך נתתי במאמר על ההבדל הטרגי בין הרב קוק האב לבנו, בו סיפרתי איך אחרי כיבוש העיר קוניטרה בגולן במלחמת יום כיפור שמח ועלץ הרצי"ה קוק וראה בכך צעד נוסף לקראת הגאולה. אחרי כמה חודשים, כאשר הגבול הושב לקודמו (כלומר לזה של מלחמת ששת הימים) וקוניטרה נמסרה חזרה לסורים, קבע הרצי"ה באוזני חסידיו כי "למרות הכל אין נסיגה", ש"קוניטרה היתה ותהיה בידינו לעולם", ואין עיניים אנושיות מבחינות בכך משום ש"האידיאה שתכיר בה בגלוי ותציגה בפומבי עוד צריכה להתברר". בקיצור: הכחשת המציאות באופן ברור ומביך.
אבל זה לא מספיק. פסטינגר הבחין שהשקר הקטן ששיקרנו לעצמנו כאשר עיוותנו את תפיסת המציאות שלנו כדי לשמור על האמונות היקרות לנו עדיין מציק לנו מאוד, והוא הראה שקבוצות שעוברות משבר אמוני שכזה לא מסתפקות בכיזוב פשוט של המציאות והמשך החיים בסרט, אלא מתעקשות גם לצאת ולעשות: קבוצות כאלה על פי רוב תתחלנה בפעילות מיסיונרית הולכת וגוברת.
דבר כזה אפשר לראות גם אצל הדתיים לאומיים היום, אבל בקטן: יש אכן פעילות מיסיונרית דמויית דוכני הנחת התפילין של חב"ד. אבל רוב הפעילות לובשת צורות אחרות: דיונים תיאולוגיים על השבר ופשרו, ניסיונות רה-אירגון של הממסד, ומהלכים שונים המכוונים לערער על המצב החדש בשטח ("העלייה לחומש", בית המריבה בחברון), וגם הרבה פעילות שלובשת אופי סוציאלי של עזרה לזולת (העני, החלש), שהיא כמובן מבורכת מאוד.
צריך להבין שלכל פעילות כזאת יש גם משמעות תיאולוגית, ואין זה פשוט כלל לבצע מעבר מהשקפת עולם ממוקדת כיבוש והתיישבות, לכזו המבקשת לצאת מתוך החממה התוך-משיחית אל עבר החברה הכללית, אם בניסיון להחזירה בתשובה ואם בניסיון לעזור לנחשלים בתוכה.
אבל כמובן שיש כאלה, ורבים, שהמשבר האמוני רק תורם להקצנת המומנט המשיחי שבעולמם. לצערי הרב, רבים מהחשובים והמרכזיים שברבני הציונות הדתית בחרו במהלך הזה, וכופפו, בקריאה לעלות להר הבית, את ההלכה בפני האידיולוגיה המשיחית שלהם. מסתבר אם כן שהפינוי מעזה הוביל את ציונות הדתית המשיחית לתהליך מהיר של טירלול סיבובי, שבו עם תנופת שופרו של משיח עפים לכל עבר רסיסי הלכה. וכן: בדיוק לזה קוראים שבתאות.
ודבר מעצבן אחרון: אני דווקא כן חושב שהר הבית קדוש. אבל אני לא תופס קדושה באותה צורה שתופסים אותה חבורת הרבנים שעלו לשם. אכתוב על כך כשיהיה קצת זמן, ב"ה.
נספח:
והנה, הפלא ופלא, מן הצד השני מואשם הרב טל, שישיבתו פונתה מגוש קטיף, על ידי מזכ"ל בני עקיבא לשעבר ד"ר אמנון שפירא, בשבתאות, לא פחות. זאת לאחר שביום העצמאות הורה האחרון לתלמידיו לא לחגוג ולא להניף את דגל ישראל – כלומר הוא דווקא נסוג מזיהוי המדינה כקדושה וכאתחלתא דגאולה, זאת בעקבות פינויו מביתו בחבל עזה. ירעם נתניהו באנרג'י מדווח ששפירא טען ש""תלמידי הרב טל חובשים בכוונה כיפות סרוגות, כדי להתחפש וללכוד ברשת את הנוער הציוני-דתי", ולכן מדובר ב"שקר וחטא נגד התורה, שציוותה: 'מדבר שקר תרחק'. כך נהגו גם שבתי צבי וחסידיו, שעברו בזדון על מצוות התורה בכדי לשומרה, כביכול. מכאן, שהרב טל הוא שבתי צבי מודרני, רחמנא לצלן, והלוואי שיחזור בתשובה שלימה בהקדם." – עכשיו רק חסר שטל יאשים את החרדים בשבתאות ונשלים סיבוב שלם של כפירה בעיקר ועבודה זרה.
[גם העולם לא חדל מלהשתגע: אתמול שודרה ב- BBC כתבת תחקיר על הסיינטולוגיה – אפשר לצפות בה כאן; אם אתם רואים את הרשימה הזאת לא כהלכה זה בגלל שאתם משתמשים בפיירפוקס. משום מה תיבות פנימיות לא עוברות אליו טוב. לבד מזה אני סבור שיש לעצור את רצח העם בדרפור]
לולאת האל 
קדוש הוא תואר שמיוחס לאלוהים. אתה טוען שהר הבית הוא קדוש. תוכל בבקשה להסביר כיצד אתה מייחס תואר אלוהי למקום פיסי? ואם אתה טוען לקדושת הר הבית כקדושה שונה מזו של האלוהים, תוכל להסביר מה כוונתך?
אהבתיאהבתי
והכול נראה סבבה.
אני אישית לא נתקלתי בתגובה של אותם רבנים, לשאלה כיצד נשתנתה לה ההלכה הפסוקה והמקובלת מסורתית, שאין להעלות להר עד שובה של הפרה האדומה שיכולה לטהר את טמאי המתים.
אהבתיאהבתי
דוד, אתה מביע, אני מבין, דאגה כנה ואמיתית שמא גם אני נפלתי, חלילה, בפח האלילי. ראשית, דאגתך במקום, שכן אין פיתוי גדול יותר מזה האלילי, ואני גם לא מתיימר לטעון שאני לחלוטין נקי ממנו. שנית, בהחלט בכוונתי להסביר למה אני בדיוק מתכוון. כוונתי היתה להתחיל להסביר היום, כפי שכתבתי בראשית רשימה זאת, אבל זה יאלץ לחכות כנראה לפחות כמה ימים. אבל אל תדאג, יש תפיסות נוספות של קדושה, שלא מגבילות אותה לאל, או לפחות לא לאל שכזה שיושב אי שם רחוק במרומים. All shall be revealed.
חייש, אני שמח שאצלך נראה טוב. הפיירפוקס שלי כנראה לא מעודכן (או יותר מדי מעודכן).
בעניין ההלכה, אני גם לא יודע בדיוק איך הם מתרצים את השינוי בעמדות שלהם. באנרג'י מסבירים ש"החלטת הרבנים החשובים בציונות הדתית לצאת בקריאה פומבית לציבור לעלות למקום הקדוש, נובעת משנת ה-40 לשחרור העיר ולווה בקריאה "לחזק את הנוכחות והריבונות היהודית במקום המקודש ביותר לעם היהודי"."
ראה: http://www.nrg.co.il/online/11/ART1/581/494.html
כאמור: פוליטיקה וחזון משיחי מחליפים את ההלכה.
אהבתיאהבתי
מקומות קדושים עבורי הם פשוט מקומות עם אנריגה שעוזרת לנו לזכור דברים שקברנו בתוכינו, אבל המקום הוא רק כפתור, הכל אצלנו כל הזמן. מריבות על אדמה הן מריבות על האדם. הפנאטיות היא סוג של הזדהות מסוכנת, ללא קשר עם מה מזדהים והיא תמיד ההפך מרוחניות אמיתית שעניינה גמישות ואי היאחזות.
אהבתיאהבתי
אחת הבעיות של חוקרי דתות היא שהם נוברים בכתובים
ולא חיים בקרקע המציאות.
שלטון על א"י הוא חזון ציוני (וממילא חזון דתי) אין כאן משיחיות במובן הקלאסי של המילה (אם כבר – אז השמאל הדבק בפסוודושלום שלו )
גם ההיתר לעלות לחלקים בהר הבית אינו נובע מדילוג על איזה איסור, אלא על ניתוח מדודק (המתבסס על ממצאים ארכיאולוגיים) היכן ברור שלא עמד בית המקדש.
מצחיק להסתמך על חרדים שלו היו שואלים אותם, היו אוסרים לעלות לא"י שלפני 100 שנה, שלא לדבר על הקמת מדינת ישראל.
המסקנה היא שהכותב צבוע באידאולוגיה משלו. זה כמובן מותר, אבל רצוי ליידע את הקוראים…
אהבתיאהבתי
"נאמנים פצעי אוהב"
תומר יקר לי,
דווקא בגלל שאתה יהודי יקר ואהוב ומוערך אצלי, אני חייב לומר שאני בכלל לא מסכים איתך. לדעתי התזה שאתה מעלה כאן, מתבססת על מיקס לא הגון ולא מדוייק של עובדות, שחלקן גם לא מועלות באופן מעמיק.
הטאבו ההלכתי בנוגע לעליה להר הבית, שאתה מציג כאילו היה נחלת כל הרבנים עד זה לא מכבר, הוא נושא מורכב וסבוך, שיש לדון בו בעדינות הראויה לו. נכון שחלו כאן תמורות במהלך השנים, נכון שבאופן עקרוני עולם ההלכה משקף ומשרת הרבה מאוד פעמים (וגם במקרה דנן) אידאולוגיות חוץ-הלכתיות במובה – אבל התמונה שאתה משרטט היא לא מדוייקת. זאת אומרת, בשביל מי שלמד על דיונים הלכתיים מתוך דפיו של עיתון 'הארץ', זה בסדר; אבל זה לא באמת מעמיק. הרב קלישר, שנחשב לאחד ממבשרי הציונות בקרב היהדות הרבנית של המאה התשע-עשרה, קרא לחידוש עבודת הקרבנות לפני יותר ממאה שנה (זה שלא מציגים את משנתו במלואה, חילוניים כדתיים, זה סיפור אחר שעומד בפני עצמו). מדובר בנושא הלכתי, שראוי לו שייבחן בכלים הלכתיים. או לפחות: גם בכלים הלכתיים. גם אם ההלכה משמשת, כמו שכבר ציינתי, כלי שרת בידי תפיסות עולם, עדיין יש כאן מחלוקות הלכתיות ברורות, בנוגע למיקום של המקומות שאליהם הכניסה אסורה לפי ההלכה האורתודוכסית. וזו מחלוקת שנמשכת כבר שנים ארוכות ארוכות, שהצדדים השונים (שמאל וימין; שלום עכשיו ומשיח עכשיו) עושים בה שימוש כבר זמן רב, מי ביותר הגינות ומי בפחות הגינות. אפנה אותך למאמר של אסף ענברי ('תקופת האבן', התפרסם ב'הארץ' בעיתוי מדהים של ערב עלייתו של אריק שרון להר הבית)שמזכיר שם כל מיני שטיקים של הממסד הדתי-אורתודוכסי, שמנסה דווקא להעלים את חלקו של הר הבית ולהאדיר את הבכורה והחשיבות של כותל המערבי – מתוך שיקולים פוליטיים, או לפחות וודאי שלא מתוך שיקולים הלכתיים פרופר.
בקיצור, זה וויכוח עתיק, שהדעות בו חלוקות. לרתום אותו באופן כה בוהק חד-צדדי לטובת התזה (המשיחיות קורסת לנגד עינינו, ולפיכך הממסד הרבני אוזר את חלציו ומנסה לאחות את קרעי הדיסוננס ההולך ונפער), ועוד לקרוא לזה שבתאות שמעדיפה את המבנה התיאולוגי-מיסטי על פני זה ההלכתי – זה לא הגון. יותר מזה: זה שטחי.
למה שטחי? קודם כל, כי כמוני קראת שהרב אבינר, למשל – אחד מתלמידיו המובהקים של הרצי"ה, וחסיד בפני עצמו של ארץ ישראל השלמה ושל ראיית א"י כראשית צמיחת גאולתנו – מתנגד מאוד לעליה להר הבית. כך ששוב: גם בתוך רבני יש"ע, הגוף שאתה לפעמים כותב עליו בעדינות ולפעמים (הצצתי באחד הקישורים) אתה משתלח בו באופן בוטה ולא מוצדק, העסק לא הומוגני. ושוב אותה מחלוקת כנ"ל.
מעבר לזה, כמו שכבר כתבתי, יש דינמיקה של עולם הלכתי. וכמו שהניאו-מרקסיסטים (אלתוסר, למשל), מבינים שלא אך ורק על הכסף והתהליכים הכלכליים קם ונופל דבר, אלא יש אוטונומיה יחסית לכל אחד מן הרכיבים החברתיים, שמקיים יחסי גומלין עם הרכיבים האחרים – כך גם כאן. אני, בתור מי שההלכה יקרה לליבו, לא מוכן שתהפוך אותה לכלי אינסטרומנטלי גרידא. גם לא בעיני הרבנים המשיחיים כמו שאתה קורא להם. תן להם לפחות את הקרדיט שהם משווים לה אוטונומיה יחסית – היא גם משרתת תפיסות עולם, אבל גם יש מחלוקות רגילות בהלכה. ובמחלוקות יש גם שינויים ואנשים שמשנים את דעתם. גם אם הם רבנים, שומו שמיים. הוויכוח ההלכתי על התכלת בציצית, למשל, הוא דוגמא טובה: אתה יכול להפוך אותו להתפלמסות מטא-תיאולוגית-מיסטית, שמבטאת את המחלוקת לגבי השאלה האם אנחנו בעידן של גאולה או לא. מצד שני, יש גם דינמיקה הלכתית פשוטה, שמבטאת השתלשלות הלכתית בריאה, מחלוקות, הסכמות, ועוד.
חוץ מזה, הפריע לי משהו מאוד יסודי בטיעון שלך: הטיימינג. למה לכל הרוחות שאותם רבנים משיחיים יעלו את הקריאה לכיבוש הר הבית ברגלי המאמינים דווקא עכשיו? למה זה לא התחיל בימית? או אחר היציאה מלבנון (אגב, זה לא מתקרב אפילו לשבר האמוני של ימית, ומוזר לי שאתה כורך אותם יחד), או ההתנתקות מגוש קטיף? אם הקריאה הייתה יוצאת יום אחרי שצה"ל נעל את מחסום כיסופים, הייתי אומר שיש לך עניין להתלות בו. אבל עכשיו? סתם בשלהי חודש מאי של 2007? כל עוד מר אולמרט היקר מכהן כרה"מ, אני גם לא צופה שום סכנה ולו לסנטימטר אחד מאדמת הארץ; מעמדו הפוליטי כה רופס, שאני בספק אם הוא יצליח להחזיר אפילו את הבית שלו ברחוב כרמיה תמורת הסכם שלום כולל עם כל מדינות ערב וכל חוצני התבל. אז גם אין איזו חרב קונקרטית שמתנוססת כרגע מעל לנחלת אבותינו. אז למה פתאום עכשיו הקריאה הזו להר הבית היא שתציל את שברי החלום המשיחי מהתנפצותו בקול רעש גדול?
ואם הזכרנו את ימית: הזכרת לי פעם את המאמר של גדעון הרן, שבוחן את האופציה האנטינומיסטית של גוש אמונים, ומעלה בסופו של דבר את התובנה שהייתה בקרב המתנחלים רתיעה מאוד גדולה משבירת הכלים ההלכתיים. אז פתאום הם הפכו כולם לשבתאים? קפיצה מוזרה לי קצת. מילא אם היה כאן תהליך הדרגתי, אבל פתאום סתם כך – היישר לאחד מהאיסורים ההלכתיים החמורים ביותר (ושוב: זו מחלוקת הלכתית שיש לדון בה גם בנפרד). קצת מוזר לי.
כתבת גם שמתעלים את שברי האסון לכל מיני כיוונים. המיסיונריות שאתה מצביע עליה (דוכני תפילין ברחוב מבית היוצר של הציונות הדתית) היא לא חדשה, תומר יקירי. אני יכול להפנות אותך למאמרים שבישרו את ראשיתה, ואנחנו מדברים פה על התקופה שלפני פרוץ המילניום. אולי אפילו בעידן ביבי, אבל את זה אני צריך לבדוק. אז זה רחוק מלהיות תולדה של השבר שבפינוי גוש קטיף, שמצטרף כביכול לשבר הקולוסאלי שמתחולל בתודעת הרבנים המשיחיים והציבור שנוהה אחריהם. באותו הקשר, אבל כאן אני נוקט בטון נעלב יותר: בטח ובטח ובטח שעזרה לזולת היא לא סימפטום של ההתנתקות מגוש קטיף. לא צריך לרתום הכל לטובת התזה. יש גבול. אני לא נוהג לנופף בגאווה בהישגיו של הציבור הדתי, אבל לפחות פה ראוי לתת קרדיט לציבור שסולידריות חברתית היא אחת מאבני הבניין היסודיות ביותר שלו. 'מעגלי צדק' לא קשורים להתנתקות מגוש-קטיף, ואם אתה טוען שכן – חובת ההוכחה עליך. ויהיה קשה לשכנע אותי. עד אז, אני שומר לעצמי את הזכות הלגיטימית להעלב (באמת) מהדברים שלך, שמשייכים את כל מפעלי החסד שאני יודע עליהם, לתגובה פוסט-טראומטית ואנטי-דיסוננסית לקריסת החלום המשיחי. יש גבול, כמו שכתבתי.
הדברים פה לא מנוסחים באופן מובנה יותר מדי, ולא רק בגלל השעה (אחת בלילה, ואני צריך להתייצב בדיוק כמוך לשיעור של מחר). אבל אם כבר חטאי הכתיבה שלי, אז זו יופי של הזדמנות להחמיא לך על הכתיבה שלך. שאמנם עיצבנה אותי כהוגן, אבל לא יכולתי שלא להתפעל מהניסוחים.
עד כאן, תומר יקירי. לא תמיד אני יוצא בכזה מניפסט להגנת הציבור הדתי-לאומי, אבל הרגשתי שצבעת את התמונה בצבעים בוהקים. בוהקים מדי. אם אנחנו רוצים לבנות פה משהו אמיתי, צריך לעשות את זה בעדינות יתרה.
אגב: פעם שניה שאני מקדיש לילה כדי לענות לך. זה סימן שאתה באמת יקר ואהוב מאוד.
יום טוב,
שי
(tamarali@netvision.net.il).
אהבתיאהבתי
אני מלא הערכה, ואהבה, לתגובה היפה והרצינית שכתבת. תודה. אני בטוח שבשמיים שמחה גדולה.
ברשותך, אתייחס בקצרה לכמה נקודות שהעלת:
ראשית, עניין הטיימינג: אני דווקא זוקף אותו לזכותי. הרי אם העניין ההלכתי כאן לא מוחלט ולא ברור ודורש עיון, למה 40 שנות ריבונות בירושליים לא הספיקו? למה פתאום נזכרו כל אותם רבנים שדווקא כן מותר ואפשר לעלות להר? מה מנע מהם קודם לכן לעלות בחדווה רבה להר המוריה?
כל זאת אם אכן, כפי שכתבו ב"הארץ", יש כאןמשום אירוע תקדימי. אם לא, כלומר אם זאת רק עלייה אחת מני רבות, אז כמובן שאין כאן חידוש, לא היסטורי ולא תיאולוגי. אבל אני חושב שיש יסוד להניח שכן יש כאו אירוע שלא נצפה במחוזותינו. האם אפשר להביא ראייה מתגובת העיתונות החרדית?
אם כן, אם כן, אין זאת אלא ש, כמו שהיה אומר הרצי"ה, הקץ דוחק בהם לפתע פתאום. ולמה פתאום? כי הם כיום מבינים שאותה התקדמות הדרגתית, של עוד התנחלות ועוד התנחלות, לא תביא את הגאולה, משום שלא יהיו עוד התנחלויות, משום שהחומה הולכת ונשלמת, וגם אם אולמרט חלש (ודווקא בגלל זה) הרי שעוד מעט קט יעלה ברק או איילון או לבני או פרס וההתנחלויות רק ילחו ויפחתו ב"ה.
לכן פתאום כל ההגיון המשיחי ההדרגתי מאבד תנופה, ואין כבר כוח לחכות, ומרוב שהקץ דוחק בנו אנחנו מתחילים בכל זאת לדחוק את הקץ, ואיפה אפשר לדחוק אותו כמו במקום הנפיץ ביותר במזרח התיכון, אם לא בעולם?
דבר שני, לגבי ההבדל בין המהלך הזה לשבתאות: יש בהדל גדול, ודאי. בשבתאות הרי הוכרז שהמשיח הגיע ולכן הצהירו מפורשות שתם עידן ההלכה ובטלו האיסורים ושישו ושמחו. ודאי שזה לא המצב כאן: רבני הציונות הדתית, מדגישים וחוזרים ומדגישים שיש לשמור על כל תג ותו, ואף באדיקות רבה. אז כמובן שיש כאן הבדל גדול.
מה שהתכוונתי הוא שהדומה הוא שבשני המקרים המבנה המטאפיזי-משיחי הולך וצובע את ההלכה בגווניו, כלומר יש עיוות קל של ההלכה לטובת האידיאולוגיה. עכשיו, ודאי שנטיית ההלכה בעקבות האידיאולוגיה אינה דבר חדש כלל וכלל, וגם אין עם זה בעיה עקרונית – זה חלק מהמשחק. אבל כאשר הכל ניצב בתוך קונטקסט משיחי, כאשר הגאלה נתפסת כקרובה ובטוחה, לדעתי יש כן סכנה שכאשר מכופפים את ההלכה עוד ועוד יש סיכוי סביר ביותר שהיא בסוף תישבר.
עכשיו, בוודאי שיש לרבנים האלו רתיעה גדולה מכל מה שמריח משבתאות – יש להם יתרון גדול: הם מכירים את השבתאות, ויודעים מה קרה שם – ולמרות זאת, אני חושש שהתשוקה לגאולה יכולה לעוור עיניהם של החכמים והמוכשרים באנשים, כפי שהיא עשתה פעמים כה רבות בעבר.
טוב, אני מקווה שעניתי מעט. ודאי נדבר עוד בהזדמנות.
אהבתיאהבתי
תשמע, זה עמארצות שאין כדוגמתה מה שכתבת כאן. לא העמקת לטיעונים המתירים (שהם הלכתיים) והסקת מסקנות.
אהבתיאהבתי