זה המקדש המרכזי, הענק, של טירוונאמאלאי. בו שוכנים האל ארונצ'לסְוָוארָר וזוגתו. שימו לב לשער הענק במרכז כל צלע של החומה המקיפה – הם נראים כמו מגדלים. קודש הקודשים נמצא מעבר למגדל הקרוב אלינו. התמונה צולמה מהר ארונצ'לה הקדוש.

זה השער לה', וגו'. כלומר זה אחד השערים של המקדש הענק.

הנה עוד שער: זה זה שפונה אל ההר ומאחוריו קודש הקודשים. הוא סגור והמאמינים נכנסים דרך שלושת האחרים.

שימו לב לשומרות הסף בתוך השערים. אתם מתארים לעצמכם בית כנסת או כנסייה המקבל את פני באיו כך? ועם זאת, על ארון הקודש היו שני כרובים מזדווגים… בכל אופן, משיחה עם סוואמי מלומד הבנתי שעל פי ההלכה הודית (וישנן שיטות אחרות בהודו) אין להיכנס למקדש עם חלק עליון. לכן ברהמינים בתפקיד הם תמיד ללא חולצה (כפי ששמתם לב, אני מקווה, בתמונה מהסמאדהי של רמאנה לפני איזה שני פוסטים). גם נשים, פעם לפני פלישת המוסלמים, הסירו את החלק העליון של הסארי לפני שהיו נכנסות לעבוד את השם. כן כן, כך זה היה באותם ימים שמחים. אבל אז באו המוסלמים. אבל שומרות הסף עדיין נשארו חשופות שדיים, לזכר ימי התום.

בתוך המקדש יש פיל. הפיל הוא התגשמות של האל גנש, בנו של שיווה (אה, שכחתי שארונצ'לסווארר הוא התגלמות מסויימת של שיווה, ברור לא?).

עכשיו, הפיל אולף לקחת מטבע של רופי מידיהם של המאמינים, וללתף להם את הראש בתמורה, וזאת נחשבת ברכה מגנש. האמת? זה מאוד מרגש כשפיל מתופף לך על הראש. בכלל לראות פיל מקרוב זה דבר מרגש.

אם כבר בבעלי חיים עסקינן, בשירותים של חדרי באשרם גרו להן שתי סממיות. יום אחד תפסתי אותן בשעת מעשה. אמנם סממיות יש גם בארץ, אבל מה שהם עשו הזכיר לי מאוד את אחת התנוחות הבלתי אפשריות מהקאמה סוטרה. שימו לב גם להבדלים בין זכר (הוא למעלה) לנקבה. אגב, שהדי במרומים שחמש דקות אחרי המעשה הן עמדו כל אחת בנפרד וליקקו את אברי מינן.

ושימו לב לבהמה הזאת. מהפעם הראשונה שהייתי בהודו הן שבו את לבי: אלו פרות, אבל מזן כזה שלא רואים אצלנו. מעין סופר-קאו כאלה, גבוהות ושריריות ובעלות קרניים אדירות… הן משמשות כבהמות מסע. לחליבה יש כאן פרות כמו שלנו, וגם ג'מוסים.

באשרם מסתובבים קופים וטווסים חופשי. הנה אמא וצאצא. לא הצלחתי לתפוס בתמונה כמה שהקטן חמוד. הוא מאוד חמוד.

כשבארץ היה ט"ו באב, כאן גם חגגו את הירח המלא. כמו בכל חודש הגיעו רבבות (!) עולי רגל והקיפו את הר ארונצ'לה הקדוש במסע שאורכו 13 קילומטר, ברגליים יחפות, אבל עם עצירות לצ'אי או גזוז כל קילומטר כמובן. גם אני צעדתי איתם…

כאילו כדי להפריך את דברי על כך שההודים אינם עושים מדיטציה, הגיע קבוצה מבית ספר כלשהו והתיישבה מולי באולם הסמאדהי של רמאנה, ומדטה כרבע שעה תמימה, על ילדיה ומוריה! אם כי, ייתכן שהם מאחד מבתי הספר שהאשרם עוזר במימונם.

האדם הזה, ק.ו. סוברהמוניאן, הוא איש מבוגר מאוד, כבן שבעים אני מעריך, שמבלה את שנותיו האחרונות באשרם, ליד רמאנה.

הוא הזמין אותי לחדרו כדי להקליט אותי מקריא שירים בעברית. הוא אוהב מאוד עברית ומנסה ללמוד את השפה. יש לו כמה חברים ישראלים והם כבר לימדו אותו כמה שירים. אני לימדתי אותו את "אני ציפור מתה" של זלדה, שיר דתי-מיסטי מקסים שגיליתי לאחרונה.

אחרי שתרגמתי לו את השיר והקלטתי את עצמי מקריא אותו, הוא שלף וינה, כלי מיתר הודי מסורתי, וניגן עליו איזה חמש דקות. נדהמתי מהיופי של הניגון, ושלו מנגן. אז צילמתי אותו. לוינה אמורים להיות כוחות מאגיים, ובכל אופן שלא כמו בנגינת הסיטאר הצלחתי לזהות מלודיה בנגינה שלו, אם כי ייתכן שהוא ניגן משהו פשוט בשבילי.

בכל אופן, הוא אדם מקסים, מתוק מדבש. בצעירותו, כך סיפר לי, היה הינדי לאומן ורצה לגרש את המוסלמים מארצו. אחרי זה התכחש לכל זה, נהיה גנדהיאני וגר קצת באשרם של גנדהי (אחרי שההוא מת כמובן). משם התחיל להתעניין ברוחניות והיום הוא באשרם.

ארונצ'לה, כפי שנצפה מתוך האשרם