בומביי בומביי, איטס א וונדרפול טאון!

מלמעלה, בלילה, מחלון המטוס, בומביי נראית כמו תכשיט ענק, או תמנון של אור. העיר היא ענקית, ובאויר הנקי מגשמי המונסון האורות בוהקים ובורקים, והכבישים הפקוקים נראים כעורקים חיים של אור, זורמים אל המרכז והחוצה ממנו בפעימות קצובות של אותות רמזורים. מלמטה, בגשם, על האדמה, בומביי מזכירה מאוד סצנה מ"בלייד ראנר": שלטי הפרסומת העצומים המוארים בזרקורים, המכוניות החדשות והנוצצות, קומפלקסי הקולנוע האדירים והקניונים המנסים בכוח להרשים – כל אלא הבלחות חצופות אל העתיד, שיוצאות במעין נחישות עקשנית וחסרת סיכוי מתוך הביצה הדביקה, המטונפת, העלובה כל כך של ההווה: המוניות הישנות והמתפוררות, הבניינים המלוכלכים בפיח ואזוב, מליוני פחוני הסלאמס, הקבצנים היחפים. ועוטף את הכל גשם חם שיורד ויורד וניתז מהכבישים ומקיף אותם בנחלי בוץ.

קו הרקיע של בומביי. כלומר חלק ממנה. במקרה תפסתי שלט שכתוב עליו The Retreat.

בומביי היא כל מה שעיר אסייתית ענקית אמורה להיות: חמה, דביקה, צפופה, צבעונית, רועשת, מסריחה, עליזה, מפנקת ומלהיבה. עם חיי יומיום עמוסי משרדים ופקידים, עובדים ועבדים ועשן אגזוזים, ועם חיי לילה של מועדונים ומסעדות וכנופיות-רחוב, וסמים מכל הסוגים ושירותי מין מכל המינים. אבל היא יותר מערים אחרות, כי היא הודית, ובהודו הכל "יותר": יותר צבעוני, יותר רועש, יותר עמוס, יותר מבושם או מסריח, יותר מתוק והרבה יותר חריף.

כשם שהינדואיזם היא דת הקיטש, הודו היא מדינת העודף, והיא מתקיפה את כל החושים, כל הזמן. נדמה שהאנשים כאן זקוקים לאישור מתמיד שהם קיימים, שיש בכלל מציאות, והדרך לכך היא הפצצת אברי החישה בגרויים נון-סטופ. אז מה הודים אוהבים? אולי גדול הסופרסטארים ההודים כיום, שָא רוּק קָהן, תימצת לאחרונה את העניין בכנות: "סיפורי אהבה, דברים יפים, פרחים צהובים, אקשן מהיר, נשים בסארי, שפע". ההודים שותים את החיים בגמיעות ענקיות, ולא נחים בין שלוק לשלוק.

יוגי אמיתי דומה לחתיכה של עץ

לא תמיד זה היה ככה. למעשה, באלף השני לפני הספירה, בתקופת חיבור האופנישדות, הרמאיאנה והמהאבהארתה, המצב היה בדיוק הפוך: אז עולם התופעות נחשב דבר רע, מלכודת שיש להיחלץ ולברוח ממנה. מה שאיחד כמעט את כל הזרמים הפילוסופיים והרוחניים בהודו אז, והם היו רבים ושונים, היה הדגש על סגפנות כדרך אל הישועה. כי הרעיון ששלט בכיפה היה שהחומר הוא רע. הוא רע מפני שהוא כפוף לזמן. משום שהוא כפוף לזמן, הוא משתנה. ושינוי, לבד מזה שהוא משפיל, הרי הוא מביא איתו סבל. כדי להשתחרר מכל זה יש לסגת אל ההכרה הטהורה, האלוהות במצבה המוחלט, והדרך אליה היא תמיד על ידי פרידה מהעולם הזה.

לדוגמא, הסווטסוטארה אופנישד ממליצה לחכם "להחזיק את הכרתו כאותה מרכבה שקשורה לסוסים נוראיים", הם החושים. המהאבהארתה קובעת שהיוגי "צריך להיות ללא רעד כעמוד-אבן, וללא תזוזה כהר; החכמים שיודעים את הדהרמה קוראים לו אז 'אחד הפועל ביוגה'. הוא לא שומע ולא מריח ולא טועם ולא רואה; הוא לא מבחין בשום מגע וההכרה שלו אינה יוצרת מושגים. כחתיכה של עץ, הוא אינו רוצה דבר, ואינו מבחין בדבר."

עכשיו מובן למה הבודהה, שפעל בתקופה הזאת, היה צריך לעבור גיהינום של סגפנות רק כדי להפנות לו עורף מאוחר יותר. אז הוא המליץ על דרך האמצע. נראה ההודים של היום נוטים לקיצוניות השנייה. כל פוג'ה (טקס) לכל אל מלווה ברעש פעמונים מחריש אוזניים, עשן קטורת מעורר, להבות אש שמורמות לפני הפסל וחלוקה של ממתקי "פְּרָסָד" (מזון שהוקדש לאל). כי אחרי שהבודהיזם מלך כמה מאות שנים בהודו, עלתה ובאה, החל מהמאה השישית לספירה, הטנטרה, השקפת העולם שהתנחלה מאז ועד היום בלבבות תת-היבשת, והבשורה שהיא הביאה היתה שאין צורך להפנות גב לעולם כדי להגיע אל האל. אדרבא: רק דרך העולם הזה נמצא את האלוהות, שכן הוא לא נבדל ממנה, והיא לא נפרדת ממנו. הטנטרה, שלפחות ברוחה כבשה את הודו, חגגה את החיים האלה, גרסה שהאלוהות אינה ריקות אינסופית וסטטית, אלא מלאות שופעת ומבעבעת, ושהעולם שלנו הוא הביטוי השלם ביותר שלה.

הוליווד היא רק עוד אל בגן העדן של בוליווד

ואם העולם הזה הוא ממלכת האלוהות האחת השופעת והמבעבעת, בומביי היא בירתו המאוחדת לנצח נצחים. אבל בומביי היא ממלכה בתוך ממלכה. היא מדינה בפני עצמה, או כך לפחות היא מרגישה, וחדשות הודו, ובוודאי העולם, לא ממש נוגעות לה: הן נדחקות לעמודים הפנימיים של העיתונים. לכל עיתון הודי גדול יש מהדורה מיוחדת של בומביי (בכל זאת, 18 מיליון תושבים) והכותרות מוקדשות לחיסולים האחרונים של העולם התחתון של העיר, למשפטי האחראיים למעשי הטרור במהומות העירוניות של ההינדים מול המוסלמים בראשית שנות התשעים, וכמובן: הרכילות האחרונה מבּוֹליווד, תעשיית הסרטים הענקית, שהיא לבומביי של היום מה שהאקרופוליס היתה לאתונה של פעם.

אחד הצמתים המרכזיים בדאון-טאון בומביי. שימו לב למוניות הקטנות והישנות.

בוליווד היא תעשיית הסרטים הגדולה בעולם. בכל יום ארבע-עשרה מיליון הודים רואים סרט בתת-היבשת. אבל בוליווד מזמן לא משווקת רק לשוק המקומי אלא לעשרות ארצות, ובכל שנה רואים את סרטיה מיליארד אנשים יותר מאשר סרטים הוליוודיים. את הנתונים האלה אני מוצא בספר על בומביי, Maximum City, שיצא לפני כשנתיים. המחבר, סוקטו מהטה, שמציין שעל אף כל כוחות האמריקניזציה והגלובליזציה, בהודו עצמה סרטים הוליוודים לא הצליחו מעולם להכות שורש. לא שהם לא מוקרנים כאן, אבל הם פופולריים הרבה פחות. בוליווד, כמנהג ההודים, אישרה את קיומה ואלוהותה של הוליווד, הוסיפה אותה לפנתיאון הקולנוע שלה, אבל בדרך הצמיחה לה גם עין שלישית ועוד כמה זוגות ידיים. כך יוצא שהרבה סרטי בוליווד הם סרטי הוליווד "משופרים": עם שירים וריקודים, ללא סצנות מין אבל עם לפחות סיפור אחד של אהבה נכזבת.

כי קולנוע הוא המדיום הטבעי לעם שעובד את אליו ואלילים בראייה (Darshana). ובכלל, ההודים הם מומחים בהנאה מסרטים, שכן היכולת החיונית לכל צופה קולנוע, להשעות את הדרישה לעלילה הגיונית או מציאותית היא כאן מושלמת. יותר נכון, הדרישה הזאת בכלל לא עולה על דעתם: הרי המציאות עצמה לא נחשבת יותר מדי מציאותית. הדבר היחיד שקיים באמת הוא אלוהים, באיזה שם שלא תקרא לו, ועצם האפשרות לקרוא לו בכל כך הרבה שמות (33,000,000 הוא המספר המסורתי) כבר מראה לנו שגם את המציאות הכי מציאותית אפשר לחיות באינספור דרכים.

להיות חופשי להנות מההנאות שלך בשלווה, ולכאוב את הכאבים שלך בשלווה

הנעליים הצבעוניות בתמונה זו מייצגות את שלל פיתויי העיר הגדולה

בומביי מפתה אותי באלפי דרכים, כרקדנית אורינטלית מומחית. אודה על האמת: אני סיטי-בוי, לחלוטין. הטבע, השאנטי, הארוחות הכפריות, הנופים, האיטיות, החנויות הקטנטנות, ציוצי הציפורים, האויר הרענן, הפרפרים הנדירים – כל אלה משמחים וטובים. אבל הם כך, בשבילי לפחות, רק על רקע העיר, רק מתוך ולקראת המטרופוליס. והגעתי העירה, כלומר הביתה: החניות הנוצצות, צפירות האוטובוסים, עשן הריקשות, צעקות הרוכלים, אולמות הקולנוע, חנויות הספרים (השביעי של הארי פוטר להיט ענק גם כאן – בכל זאת אמריקניזציה) – והקפה. הקפה האמיתי, לא המיץ בטעם קפה שהכרתי בטירוונאמאלאי. אז שתיתי כמה כוסות קפה, וקניתי כמה ספרים, וכמה חולצות, ושעון פטק-פיליפ מזוייף. תענוג.

אבל עם כל הרוח הטנטרית שירדה עלי, הרי הגעתי לכאן בשביל ראמש בלסקר, הגורו הנודע. לא שאני מסכים עם כל מילה שהוא אומר, אבל לשבת ולהקשיב תמיד טוב. ראמש יודע אנגלית מעולה, וההתכנסות כל בוקר אצלו בסלון היא דרך מצויינת להתחיל את היום. כבר ביקרתי וראיינתי אותו לפני שנה וחצי בערך, והפעם הוא הסכים לסכם ולהבהיר את משנתו. הנה דבריו:

ר.ב.: "ראשית אני רוצה להבהיר משהו שמאוד מבלבל הרבה מחפשים רוחניים: עניין האגו. האגו לא מושמד, צריך להבין את זה. כי מה הוא האגו? ההזדהות של ההכרה הבלתי-אישית עם הגוף המסויים. וההזדהות הזאת חייבת להיות. כשקוראים לבעל-ההבנה, הוא עונה. הוא מבין שמתכוונים אליו, כלומר לאורגניזם הספציפי שלו, שכולל גוף ומיינד.

"ההבדל היחיד בין בעל ההבנה לבין מי שעדיין לא הבין הוא שהראשון תפס, ברמה העמוקה ביותר, שהוא לא 'העושה' של אף פעולה. כל מה שקורה פשוט קורה. כל דבר הוא התרחשות, ואין אף אינדבידואל שעושה משהו. כפי שאמר הבודהה כבר לפני 2500 שנה: 'אירועים קורים, מעשים נעשים, התוצאות לא מאחרות לבוא, אבל אין אף אינדבידואל שעושה את כל זה'. בעל-ההבנה נשאר מחובר למקור, ומפני שהוא מחובר למקור כל הזמן הוא רואה שרק המקור פועל, דרך כל חפץ, בעל-חיים ואדם."

ת.פ.: "אתה דיברת עכשיו, אם אני לא טועה, מנקודת המבט היחסית של המציאות. הייתי רוצה לשאול אותך על נקודת המבט המוחלטת. זרמים פילוסופיים ורוחניים רבים קובעים שרק עצם אחד קיים – אני אקרא לו כמוך, 'המקור' – ושמה שבעל-ההבנה רואה הוא את זה: שהוא, האחר, והיקום כולו, הם כולם, על אף ההבדלים היחסיים ביניהם, מבחינה מהותית 'זה', כלומר המקור. אותן מסורות בדרך כלל קובעות שזאת ההבנה שדרושה לנו, כלומר תוספת של המודעות הבלתי-נפסקת לרמה המוחלטת של המציאות, בה הכל אחד, על המודעות לרמה היחסית של המציאות, שכבר יש לנו ושכרגיל אנחנו חושבים שהיא היחידה ובכך שבויים בה ודנים את עצמנו לחוסר אותנטיות ולסבל. המורה שלך, ניסרגדטה מהאראג', קבע פשוט: I AM THAT!"

ראמש מרביץ תורה

ר.ב.: כן, זה בהחלט נכון. מה שתיארת עכשיו מהרמה המוחלטת של המציאות אני מתאר מהרמה היחסית של המציאות כאיבוד התפיסה השגוייה של האני כ'עושה', כלומר שאני, האורגניזם הזה, אי פעם עשיתי איזושהי פעולה יזומה, ושאני בכלל מסוגל לעשות משהו כזה. כשאני מבין את זה, כשאני מבין שכל אחד ואחת הוא חפץ תלת-מימדי שפועל בזמן בהתאם לאיך שהוא בנוי, כלומר בהתאם לגנים ולהתניות החברתיות שלו, אני מבין שאין טעם לעולם לכעוס על עצמי או לכעוס על מישהו אחר. אני פתאום חופשי לגמרי מכל התפיסה של חטא או אשמה כלפי עצמי, וגם מבין שאף אחד אחר לא חוטא או אשם, לעולם! הקדוש לא בחר להיות קדוש, והפסיכופט לא בחר להיות פסיכופט.

"אני עדיין אמשיך לפעול בהתאם להתניות שלי – איך אני בכלל יכול אחרת? – אבל הגישה שלי כלפי החיים תהיה שונה לגמרי: אני אקבל את כל מה שבא כגזרה של 'רצון האל' או 'החוק הקוסמי' (לא משנה איך נקרא לזה), את מה שארצה ואוכל לשנות, אשנה, ועם מה שלא – אשלים. אהיה גם חופשי מגאווה ויוהרה: הרי אני מבין לחלוטין שכל אחד, כולל אני, עושה רק את מה שנגזר מראש שהוא יעשה, אז איך אני יכול להיות גאה בעצמי, או מתנשא מעל אחרים?

"יחד עם זאת, גם לא ארגיש כמו כדור ביליארד שניטז לאיפה שמכה אותו המקל, מפני שבנוסף להזדהות היחסית שלי עם הגוף הספציפי הזה, אני גם יודע, כפי שאמרת, שמבחינה מהותית אני המקור עצמו. שאני 'זה'. ובזה אף אחד לעולם לא יכול לפגוע! כך שהחיים שלי טובים ונעימים: נוח לי עם עצמי ונוח לי עם הזולת, ונוח לי עם אלוהים או הבריאה כולה. הנאה וכאב עדיין באים, כפי שהם חייבים לבוא, כי אף אחד לא יכול שלא להרגיש את מה שהגוף מרגיש, אבל אני לא מפחד שההנאות יגמרו ולא מפחד שהכאבים ימשיכו. אני מבוסס בהווה, חופשי להנות מההנאות שלי בשלווה, וחופשי לכאוב את הכאבים שלי בשלווה."

[המאמר הופיע היום גם באנרג'י. עוד כמה דברים: אחרי שהטיים הקדיש את הגליון הראשון של אוגוסט להתעוררות הכלכלית של הודו (אני ממליץ במיוחד על המאמר המעולה הזה, ששופך אור חדש-ישן על ההתעוררות הכלכלית של המזרח: זאת בסך הכל חזרה למצב שהיה מאז ומעולם, טוען וויליאם דלרימפל, בו המערב בעשיר בכסף קנה סחורה (חומרים ורוחנית) מהמזרח העשיר באוצרות טבע ואדם.), TimeOut Mumbai (כך העיר נקראת היום, בעקבות הלאומנות ההינדית החדשה) הקדיש את גליון תחילת אוגוסט שלו ל"בומביולוגיה", הענף האוניברסיטאי החדש: מסתבר שהעיר, כאחת הגדולות והצפופות בעולם, מושכת תשומת לב וחוקרים מכל עבר. לא הצלחתי למצוא את הארכיון שלהם, אבל אולי אתם תצליחו. והנה בלוג שמוקדש לנהגי המוניות של בומביי, אותן פיאט פדמיני ישנות (אבל נוסעות!) שממלאות את הכבישים כאן, ושבלעדיהן בומביי לא תיראה כפי שהאי נראית. ולסיום: לקראת יום העצמאות השישים (!) של הודו, ביום רביעי הבא, העיתונים, כמובן, מלאים בסיכומים. אולי אביא כמה דברים אם יהיה משהו מעניין. בינתיים קיראו את זה: אוסף הביטויים ההודיים המאוסים ביותר, כולל "המוח ההודי" (כן, גם להם יש את זה), "אסטרולוגיה היא מדע", "דרכו של גנדהי" וכמובן: "what is your good name?"]

7 תגובות

  1. אי אפשר להסתמך על האופנישדות כביטוי לרוח ההינדואיזם, גם לא בזמנן.

    האופנישדות היו טקסטים מרדניים, כמעט חתרניים, שנכתבו על ידי (ראשוני ה)סאדואים שהתמרדו נגד התרבות הברהמינית השלטת.

    המיינסטרים הברהמיני המשיך להסתמך על חוקי מאנו שהעלו על נס הקרבת קורבנות. השינוי העיקרי (אולי) שהתחולל בתרבות הזאת בעקבות האופנישדות (וההתמרדות ההטרודוקסית – הבודהיסטים והג'יינים) היה המעבר לצמחונות. וכך הקורבנות מן החי הוחלפו בפוג'ות.

    אבל תרבות שמקדשת הקרבת קורבנות מכל סוג לא יכולה להיות אנטי-מטריאליסטית. כמו שכתבתי, האופנישדות האנטי-מטריאליסטיות היו טקסטים אזוטריים שנועדו לעודד ולחקור חיי פרישות. יש שמה כמה ציטוטים מאוד עסיסיים בגנות הברהמינים.

    זה קשור למתח ההיסטורי בין איש-המשפחה והסאדו, שהתייחסתי אליו באחת התגובות הקודמות אצלך. אם תרצה אני יכול לחפש לך ביבליוגרפיה.

    וזה רק אחרי קריאת חצי פוסט. מרתק, כרגיל (-:

    אהבתי

  2. האם הריקות, היא אכן סטאטית? והאם עולם התופעות השופע והמבעבע שונה במהותו מהריקות?

    הלא "ריקות היא צורה, צורה היא ריקות, ריקות אינה שונה מצורה, צורה אינה שונה מריקות". או שאני טועה בציטוט :-) קוראת ונהנית מכל פוסט
    מיכל

    אהבתי

  3. מרמיט: אתה צודק כמובן: לא כל התרבות ההודית בזמנן של האופנישדות שיקפה את הכתוב בהן, ובאמת הן התחילו כטקסטים חתרניים. מה שכן, הן התקבלו ברבות הזמן (מתי? אני לא יודע…) כודאנטה, כלומר כמשלימות של הודות. לבד מזה, הציטוט העיקרי היה מהמהאבארתה, שהועברה בעלפה כנראטיב עממי (אם כי, מצד שני, אולי לא כללה אז את הציטוט הספציפי הזה – אין לי דרך לדעת).

    מיכל: את שואלת שאלה גדולה מאוד. שיטות פילוסופיות שונות מחזיקות בתמונות שונות של המימד המוחלט. אני לא יודע אם הבודהיזם המהאיאני היה אומר שהריקות מבעבעת. אולי, תלוי איזה מהאיאנה. פילוסופיית הסאנקיה ההודית העתיקה חושבת שהיא סטטית. גם היוונים (אריסטו למשל) חשבו שהמוחלט הוא סטטי. אבל השייוויזם הקשמירי למשל, זרם פילוסופי טנטרי שהתפתח בצפון הודו החל מהמאה השמינית (נדמה לי) חושב שהוא מבעבע ושופע. וגם הקבלה הלוריאנית חושבת שאלוהים לא סטטי אלא שמתחולל בתוכו תהליך של מיתוק של דינים. בקיצור, תלוי את מי שואלים. אם את שואלת אותי: אלוהים מבעבע, כן : )

    אהבתי

  4. הפסט מעניין כרגיל, אם כי ההעברה של כל ההודים למחלקת הטנטרה והחומריות קצת נמהרת לדעתי – עדיין יש שם שאנטי בשפע, ונזירים אמיתיים ומזוייפים פי שמונהמאשר במערב.
    מה שהדהים אותי זה החיוניות שבציום של בלסקר – הוא נראה עור ועצמות אבל חיוני להפליא, מזכיר לי את ישעיהו לייבוביץ בשעותיו הנההבות…

    אהבתי

  5. בקשר להודים, דיברתי על אפיון מרכזי של החברה בכללה. ברור שיש תופעות אחרות.
    ובקשר לראמש, הוא באמת נמרץ מאוד, וזה די מדהים להודי בן כתשעים! אני אשתדל להביא צילום וידאו שלי משוחח איתו באיזה פוסט, כך שתוכל לראות אותו בתנועה.

    אהבתי

שקלא וטריא

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s