"ההכרה אינה אלא תנועת נוירונים במוח" – על הרטוריקה המטריאליסטית

השבוע השתתפתי בניסוי שבודק שינויים קוגניטיבים שחלים, או לא חלים, במוחו של אדם שתרגל מדיטציה במשך שנים. הניסוי נערך באוניברסיטת בר אילן, על ידי דוקטורנטית בשם אביבה ברקוביץ'-אוחנה. כותרת המחקר שלה היא "הפיכת החוויה הטרנסנדנטלית להוויה" (באנגלית זה נשמע אפילו יותר טוב: "Transforming Transcendence into Trait"), והיא מנסה לתרגם שינויים בדפוסי ההתנהגות של מודטים לנתונים בעלי גושפנקא מדעית.

כמובן שמחקרים על ההשפעה של המדיטציה (לסוגיה השונים והמשונים) על המוח הם שום דבר חדש, ומאז שקיים ציוד יחסית זול שמסוגל לעקוב אחרי שינויים אלקטרומגנטיים במוח (כלומר בערך החל משנות השבעים) רבים וטובים כבר בדקו את העניין, והגיעו אכן למסקנה שיש במדיטציה כדי להשפיע באופן ניכר על תנודותיהם של כל מני גלי מוח. המדיטציה מאפשרת רגיעה של המוח, כמעט ברמה של שינה, יחד עם שמירה על ערנות, כלומר ערות, מאוד גבוהה. אבל ברקוביץ'-אוחנה הולכת צעד אחד קדימה ובודקת לא את ההשפעה המיידית של המדיטציה, אלא מה השפעותיה לטווח ארוך. או במילים אחרות, איך נראית הארה בתוך הסינפסות.

כנראה שעוד אכתוב על כל זה למישהו, איפשהו, ולכן לא אאריך בתיאור הניסוי עצמו. בכלל, מעניין הרבה יותר לדעתי לתת את הדעת על אותה יומרה שמנסה למצוא את אלוהים (רק) בין הנוירונים (יומרה שאני לא חושב שברקוביץ'-אוחנה שותפה לה), והרשו לי להשתמש בתמונה שלי עטור כתר אלקטרודות כמקפצה ויזואלית לרשימה קצרה על כך. לי אישית אין בעיה מיוחדת עם המחקרים הללו: אני ממילא לא שותף לתקווה בדבר קיומנו כולנו כנשמות בנות אלמוות, ואם יתגלה שההכרה אינה אלא אטומים חומריים, ובכלל זה כמובן כל חוויה, מיסטית או פרוזאית, שמתעוררת בה, לא אזעק "אלי אלי למה עזבתני".

כי בשבילי עדיין יהיה אלוהים קיים. ונוכח. החומר עבורי הוא פן אחד מני רבים של אותה מציאות אחת מופלאה, מציאות אחת שלה פנים רבות, חלקם אלוהיים בגלוי, חלקם רק בהסתר. בעקבות שפינוזה (אם יותר לי להתלות באילן גבוה ויפה נוף) אני מוכן לראות את החומר כ"אופן" שבו המציאות נחשפת בפני, אופן אחד מני רבים. בכלל, הקיום עצמו, העובדה שישנה הוויה, הוא הפלא הגדול בעיני, והרצון שלי לעשות טוב ראייה נאה לקיומו של טוּב אינהרנטי בחיים.

ולכן אולי השתמשתי לא נכון במילים לפני שתי פסקאות: הביטוי הנבזי "אינה אלא", הוא תמיד מקורם של חיכוכים בין מאמינים, רומנטיקנים, אקולטיסטים, אידיאליסטים, ספיריטואליסטים, אתיקנים וסופרנטורליסטים למיניהם, לבין מטריאליסטים (לא "למיניהם" – אלה באים רק בסוג משעמם אחד). האחרונים תמיד מנסים להרשים בדיבורים על כך שמציאות X כלשהי (האהבה, ההכרה, האתיקה, השירה, האמונה, האסתטיקה, הכרת התודה, החוויה החושית, האינטואיציה, הנאמנות, החברות, הפילוסופיה, התשוקה, הארוטיקה, החמלה, החיים עצמם) אינה אלא אטומים שמתנגשים האחד בשני.

ותמיד נדמה שיש להכרזה הזאת איזה כוח שדוחף אותה, איזה משקל, איזה מהות מאגית רבת עוצמה. לא? כי – וואו! – הצליחו סוף סוף לפצח את התעלומה, הלא כן? כי – שומו שמיים! – מה שחשבנו אותו נשגב אינו אלא עפר ואפר! כי – הי, חבר'ה, אתם לא מאמינים! – אפשר סוף כל סוף להפסיק להאמין בשטויות ולהתחיל להשתולל! כי – כיפאק היי! – הפעם באמת באמת גילינו שאין שום משמעות לכלום!!! …ואוי, איזה עול ירד מעל כתפינו, וכמה טוב לזרוק מעלינו את האחריות וחובת-החקירה, את המחויבות והסבלנות, את הקריאה להתבוננות ולהתפלאות שדורש מאיתנו עולם בעל פנימיות.

ה"אינו אלא" הזה, הוא ממזר. הוא אחד מהילדים הלא חוקיים של השפה, כאלה שיופיים החיצוני מטעה אותנו לחשוב שיש להם אבא ואמא מוכרים, כלומר שהם באים מאיזו מסורת הגותית נודעת ושיש בהם איזשהו דיוק או תוקף. כתבתי כבר: לומר שההכרה "אינה אלא" אטומים דומה לקביעה שסימפוניה "אינה אלא" כתמי דיו שחורים על ניר לבן, או תנועות ידיים מהירות של אנשים, האוחזים בשערות סוס מתוחות, על גבי קופסאות עץ חלולות. כן: זאת אמת. אבל זה רחוק מאוד מאוד מלהיות כל האמת. כי סימפוניה היא כמובן הרבה הרבה יותר מזה (אני מתכוון, אגב, לאלו הקלאסיות ממש. עד כמה שאני מבין המוסיקה הקלאסית המודרנית אינה הרבה יותר מזה).

אז מה סוד הכוח המשכר של ה"אינו אלא"? לשמחתי הרבה גיאורג וילהלם פרידריך היגל, בלשון הזהב שלו, כבר כתב על זה מזמן (1806):

כאשר הפורמליזם של פילוסופיית-הטבע [בימינו, הפוזיטיביזם המטריאליסטי] מלמד, למשל, שהשכל הוא החשמל, או שבעל חיים הוא החנקן, או שהוא זהה לדרום, לצפון וכו'; כשהוא מציג את הדבר בעירומו, כמו כאן, או מתובל בשלל מונחים, הרי [אדם] חסר ניסיון עשוי לצלול לתוך תדהמה רבת-פלא למול עוצמה כזו [… אנשים] חסרי ניסיון עשויים לרכוש כאן יראת-כבוד לאיזו גאונות עמוקה. הם ישמחו על טיבן הנהיר של קביעות אלה, הממירות את המושג המופשט בתחליף הניתן להסתכלות, וכך עושות אותו נעים יותר; ובלבם יתברכו על קרבת הרוח הרמוזה והנסתרת שבינם לבין פעילות מזהירה אשר כזאת.

את החוכמה בתעלול הזה אפשר ללמוד מהר כשם שקל להשתמש בו; אבל כשחוזרים עליו בהיותו כבר מוכר וידוע, הריהו בלתי-נסבל כמו שחוזרים על תכסיס-כייסים שסודו נתגלה. מכשירו של פורמליזם חדגוני זה אינו קשה יותר לתפעול מאשר לוח-צבע של צייר, שעליו מונחים שני צבעים בלבד, למשל אדום וירוק, שאחד מהם משמש לצבוע תמונה היסטורית והשני צובע תמונות נוף. קשה להחליט מה גדול יותר: הקלות, שבה מצפים בממרח צבעים כזה את כל מה שמצוי בשמיים ובארץ ומתחת לארץ, או יוהרת השווא בדבר ערכו המעולה של אמצעי זה החובק-כל; כל אחת מאלה תומכת ברעותה. (ג.ו.פ. היגל, הקדמה לפנומנולוגיה של הרוח, תרגם ירמיהו יובל, עמ' 152-153. ההדגשה שלי)

הנה, אם כן, כל הקסם: החלפת המופשט במוחשי והרגשה של "פתרנו את התעלומה". נו, אז ה"תעלול" הזה היה "מוכר וידוע" כבר בתחילת המאה התשע-עשרה. ומשום מה הוא לא נמאס על אותם מטריאליסטים אדוקים. וגם אם נמאס, אין כנראה ברירה: כל מאמין צריך פסוק קדוש לסמוך עליו את אמונתו.

16 תגובות

  1. אהבתי את ההשוואה לסימפוניה.
    אגב…אסור לשגוח שרדוקציות נוסח "אינה אלא" הם בעצם מיפויים דו כיווניים. כשאני נמצא תחת מתקפה מטריאליסטית, נניח הטענה "ההכרה אינה אלא תנועות נוירונים במוח", אז אני אומר בתגובה משהו כמו: "מצויין… אז אם תלך ללמוד קצת פילוסופיה של התודעה וההכרה, אולי תבין טוב יותר את הנוירונים".
    להרבה "לא מטריאליסטים", עצם קיומה של הרדוקציה נשמע כמו שוד ושבר, ואני שמח לשמוע שגם אתה לא תזעק אם יתגלה הקשר. מטריאליסטים ינסו להפוך את הפילוסופיה ההיסטוריה הסוציולוגיה והפסיכולוגיה לתחומים מיותרים (שהרי הם בסה"כ תולדה של תנועות נוירונים) – אבל בעצם הם עושים בדיוק ההפך – הם הופכים את הידע הרב שנצבר בהם לרלוונטי למדע.

    אגב, הרמיזה כאילו מוסיקה מודרנית אינה אלא כתמי דיו על דף ותנועות מירות של נגנים על כלי הנגינה שלהם, אינה אלא שטויות, או לכל הפחות קביעה המדגימה חוסר הבנה במוסיקה של אומרה.

    אהבתי

  2. לדעתי בנאלית מדי למטריאליזם. לא כל מטריאליסט הוא חמוּר, ויש הבדלים בין מטריאליסטים לבין פיזיקליסטים, אליהם אתה בכלל לא מתייחס, ובין אידיאליסטים לבין דואליסטים. אני חושב שכדאי לך לבחון שוב את העמדה המטריאליסטית, שהתפתחה הרבה מאז אפיקורוס ולוקרטיוס בנו אותה על סמך האטומיזם הפיזיקלי.

    אהבתי

  3. "אולם, חברי, תקוה נפלאה זו התנדפה כליל, בראותי בהמשך קריאתי שהאיש אינו נזקק לשכל לשום תכלית, ואינו תולה בו כל סיבות להיערכותם של הדברים, אלא במקום זה הוא מונה אויר, איתר, מים ועוד סיבות תמוהות במספר רב, כאילו הם מסבבים דבר-מה. ומה שאירע לו, היה דומה עלי ממש כאילו אמר אדם שסוקראטס עושה כל מעשיו בכוח השכל, ולאחר מכן, בבואו לפרט את הסיבות של כל מעשה ממעשי, יאמר ראשית-כל, שסיבת שבתי כאן היא בזה, שגופי מורכב מעצמות וגידים, והעצמות מוצקות ויש בהן פרקים נפרדים זה מזה, והגידים עשויים להימתח ולהירפות, וביחד עם הבשר והעור שעליו הם מקיפים את העצמות. ובהיות העצמות תלויות בפרקיהן, הריני מסוגל לכופף את אברי בשל התרפות הגידים והתמתחותם, ובגלל כן אני יושב כאן בקומה כפופה. וגם לגבי שיחתי זו עמכם יוכל להביא סיבות מעין אלו, וימצא סיבותיה בקולות ובאויר ובשמיעה ובאלפי דברים כיוצא בהם; וכך יתעלם בדבריו מהסיבות האמיתיות: דהיינו – מאחר שלדעת האתונאים מוטב היה לדון אותי לכף חובה, לכן גם לדעתי מוטב יותר שאשב כאן, ומוצדק יותר שאחכה ואעמוד בגזר הדין אשר גזרו. שאכן, חי הכלב! דומני שגידים ועצמות אלו היו מזמן נמצאים במגארה או בבויאוטיה, מונעים בכוח הסברה שכך מוטב, אילולא הייתי סבור כי יתר צדקה ויתר נוי הוא לאדם שלא יברח ויימלט על נפשו, אלא יעמוד בכל גזר דין שתגזור מדינתו."

    "פידון", עמ' 64-65 בכרך 2 בתירגום של ליבס.

    אהבתי

  4. בפעם האלף: תודה רבה.

    עמית: ראשית, אני באמת חושב שלא הרדוקציה עצמה היא הבעיה, אלא הניסיון לומר שחוץ ממנה אין דבר. שהעניין ("אהבה") *אינו אלא* חומר כלשהו (הורמונים). ליתר דיוק הבעיה כאן היא כיוון התנועה: מהתפעמות לבנאליזציה, במקום בדיוק להפך: להבין שאם אכן הורמונים משתתפים בתהליך הולדתה של אהבה, כמה פלאיים בתכלית הפלא הם הורמונים אלה!!! ושנית, אני באמת לא מבין במוזיקה קלאסית מודרנית, ואפילו לא מבין מה מזכה אותה בשם "מוזיקה". אבל זה (באמת!) כנראה בעיה של חוסר הבנה מבחינתי.

    דוד: אני חושב שכולם הבינו למה אני מתכוון כשדיברתי על מטריאליסטים. זו אכן הגדרה כצת כוללנית, אבל ברשימת בלוג אני לא יכול להרחיב יותר מדי, או ששכרי יצא בהפסדי. עוד דבר: המטריאליזם של אפיקורוס היה אם אני לא טועה מתודי בעיקרו (כמו הספקנות המתודית של דקארט, להבדיל). הוא שימש כמפקח עיניים ומשכך פחדים, ופחות כיומרה לתאר נכונה את מבנה היקום (כתב על זה למשל פייר אדו, שאת ספרו אני מזכיר כאן מימין). בכך, אגב, הוא ענה על אותו עניין שהזכרתי בדברי לעמית: הכיוון שלו היה מסתמיות להתעלות, ולא להפך.

    איתמר: קטע יפיפה. והוא הזכיר לי את הבקשה (הקצת חצופה) של רודולף אוטו בתחילת ספרו, "הקדושה": "הריני פונה אל הקורא בבקשה לדלות מזיכרונו רגע של התפעמות עזה וחד-משמעית ככל האפשר. מי שאינו מסוגל להיענות לבקשתי, או שאין לו בזיכרונו רגעים כאלה, מתבקש לא להמשיך בקריאת הספר הזה. זאת, משום שקשה מאוד לעסוק בחקר הדת עם אדם היכול להיזכר בלבטי התבגרותו, בקשיי עיכול או ברגשי אחווה שפקדוהו בעבר, אך אין בלבו שום זכר לרגשות שתוכנם רליגיוזי מובהק."

    לאוניד: קטע מצויין. והתרגום של ליבס מענג כתמיד.

    אהבתי

  5. קטלת את אנשי הקש שהעמדת מולך בווירטואוזיות מרשימה.
    הרי אתה עצמך מסכים שיתכן שבסופו של יום, דרך נקודת הסתכלות מסויימת, המטריאליסטים למניהם אכן צודקים. בנוסף, אני חושב שלא תתנגד לקביעה שהתבוננות מטריאליסטית שכזו בעולם הובילה למספר התפתחויות טכנולוגיות שכנראה לא היו מתאפשרות אחרת, לא היו מתאפשרות אם היינו משאירים את המופשט לנפשו. להפיכת המופשט לממשי יש שימוש מעבר לנוחות: זו אחת הדרכים היחידות להגיע למסקנות שאינן סובייקטיביות (או לפחות, אינן סובייקטיביות אם אתה מקבל כנתונות מספר מצומצם וסביר של הנחות על העולם). אותן המסקנות שמאפשרות את התשתית עבור האתר הזה, למשל.
    וכמובן ישנם הוגי דעות שמנסים למצוא מוסר ומשמעות גם בעולם חסר אל. אבל עזוב אותך, הם לא מבינים כלום, המטריאליסטים האלה. אצלם הכל תגובות חשמליות וחישובים.

    אהבתי

  6. אתחיל מהסוף: את אותם הוגי דעות המנסים למצוא מוסר ומשמעות בעולם חסר אל אני מאוד מעריך. הרי גם האלוהים שלי הוא לא ממש "טיפוס" שקובע לי מה לעשות. לכן הזכרתי מול המטריאליסטים את האידיאליסטים. אידיאליסטים יש רבים שאינם דתיים כלל.

    ומכאן להתחלה: קרא את התגובה שלי למעלה. אני לא שולל את הרדוקציה עצמה, אלא את ה"אינו אלא" שבדרך כלל נלווה אליה. והוא בדרך כלל נלווה אליה מתוך מניע פשוט: לשטח את תמונת העולם שלנו ולעשות מכל מה שמעורר התפעלות עניין של מה בכך. לרבים יש מעין הנאה סאדו-מזוכיסטית בהוצאת האויר מהתפיסה שהחיים הם משהו מיוחד ומופלא.

    אהבתי

  7. בעיה גדולה שאני מוצא בכל הויכוחים האלה היא המזימה הבלתי אפשרית של אנשים לבטל את החויה הסובייקטיבית של מישהו אחר. סליחה על הביטוי, אבל אני ממש לא שם זין על מה שהמטריאליסטים חושבים על ההארה או מה אומרים אנשי ההארה האבולוציונית וכל מיני מרעין בישין. כי בשבילי אישית אין שום דבר פרט לחויה הסובייקטיבית שכוללת בתוכה את כל מה ומי שנמצא בה ובשבילי!!! הכל אחד שאין שני לו עם מגוון אינסופי. כמובן שזה פועל לשני הכיוונים ושסביר להניח שגם המטריאליסטים וכו' לא ממש שמים זין על מה שאני חושב ונכון שזה פשוט נפלא?

    אהבתי

  8. זה נפלא אבל אי אפשר לעשות מזה יותר מרשימת בלוג אחת : )

    או במילים אחרות, נפלא גם, ולדעתי גם חשוב, לנסות לתקשר ואפילו להפרות אחד את השני.

    אהבתי

  9. השאלה היא אם זה מפרה או מתנגח. כל שיח, רצוי שיתחיל מנקודה של כבוד הדדי גם אם אין הסכמה. השאלה היא גם אם בכלל אפשר להתווכח בקשר לחויה סובייקטיבית.

    אהבתי

  10. אחרי שהתחבטתי רבות בשאלות האלו של הדואליזם מהטאפיזי, הגעתי למסקנה שהשאלה עצמה פשוט מתלבטלת אם הוגים בה מספיק.
    האם חומר ת המחשב היא "יותר אמיתית" מהתכנה שרצה עליו?
    הניהליזם הסוליפסיסטי מכיל מנגנון השמדה עצמית מובנה. הרי אם תעלה ברוחך עולם ואקום שחור ריק ואינסופי, הרי הוא מכיל לפחות אותך החושב עליו, ומכאן שאינו ריקני כפי שחשבת.

    השאלה לגבי ההירכייה של "האמיתיות" של של מימדי הדואליזם הזה הרי הוא רק צורת התפיסה שלך של הקלטים החושיים של המח עצמו. קלטים אלו יכולים גם להיות קלטים פנימיים מזכורונת ותפיסות קודמות, ומכאן שאם תתרגל לראות מטריאליזם, או סוליפסיזם זה מה שתראה בצורת החשיבה שלך.
    3 התפיסות נכונות ושגויות באותה המידה, והשאלה לגבי היררכיית האמתיות שלהן נעלמת.

    אולי זהו ה"הדאו" האמיתי.
    :)

    נ.ב: אלן וואטס שולתתת!

    אהבתי

  11. אומרים שהתודעה אינה אלא תנועת נוירונים במוח. התודעה אומרת שהמטריאליסטים אינם אלא תנועת נוירונים בתוך המוח בתוך התודעה…:)

    אהבתי

  12. הדיון שלך ב"אינו אלא" מעניין, למרות שאני לא לגמרי שותף לטענה של הגל שזה תעלול זול. זה יכול להיות כלי רב עוצמה אם אתה למשל באמת משכנע את עצמך בכך שאין משמעות מובנית, או ייחוד, בתוך המחשבות וההכרה העצמית (כמו שאין משמעות מובנית בכוח המשיכה).

    האיזכור של שפינוזה והאמירה שבשבילך אלוהים קיים ונוכח בכל מקרה אינה אלא (!) קפיצת אמונה, ואין בה שום דבר פילוסופי. זה לא עוזר בעיני לברר את השאלות הפילוסופיות שעומדות בבסיס הנושא של מוח-תודעה (או חווייה-נוירונים).

    אני אנסה לתת את דעתי על זה – אולי נכתוב משהו ביחד? או אחד מול השני?

    אהבתי

  13. מסכים איתך: "אינו אלא" יכול להיות כלי רב עוצמה. ראה את התגובות שלי למעלה, בהן אני כותב שהבעיה היא בעיקר הכוונה של אומרי ה"אינו אלא", שהיא לדלל את החיים ואת ההבנה שלנו אותם, ולא להבין אותם יותר לעומק ובכך לשמוח בהם יותר.

    ואני שוב מסכים איתך: העניין עם שפינוזה ונוכחותו של אלוהים נכתב רק כדרך אגב.

    אהבתי

שקלא וטריא

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s