הגעגוע ליפה

הגעגוע לשלמות מלווה אותנו כל חיינו, אבל יש רגעים קצרים בהם הוא פורץ ביתר עוז:

אדם שמח בחלקו
הרואה מראה נאה
או השומע קול ערב
בן-רגע מתמלא ערגה

את השורות האלו כתב קאלידאסה, שנחשב על ידי ההודים כגדול משוררי המסורת הקלאסית שלהם. הוא חי בתחילת המאה החמישית בצפון תת-היבשת. קאלידאסה מסביר כאן דבר חשוב ועדין מאוד: הוא מצביע על כך שגם כאשר אנחנו מרוצים, היופי מעורר בנו ערגה לא מוסברת.

האם ייתכן שאדם השמח בחלקו ירגיש בחוסר כלשהו? האין החוסר ושביעות-הרצון תרתי דסתרי? ואם כן, מהו סודו של היופי, שהוא כך מצליח לעורר בנו געגועים למשהו שלא ידענו כלל שאנחנו חסרים?

האם ייתכן שביופי יש כוח להוציא אותנו מתוך עצמנו, לערער את תבניות חיינו ולעורר בנו הכרה בהן, במוגבלות שלהן, במוגבלותו של העולם שלנו? האם מתוך הכרה זו נובע הגעגוע למה שהוא אינו מוגבל?

היופי הוא תמיד בהווה. זיכרון של דבר יפה אינו מרשים, אלא אם הזיכרון עצמו, עכשיו, יפה. אם היופי הוא חוק פרטי, כפי שאמר קאנט, אפשר שבאותה צורה פרדוקסלית הגעגוע שהיופי מעורר בנו הוא געגוע להווה? האם ייתכן וזהו געגוע לשלמות ההוויה שמתעורר על ידי השלמות שביפה? כאשר נגלה לפנינו יופי הוא מנביט בנו את זרעי הכמיהה לשלמות, למושלמות, שכן היופי הוא שגרירו של המושלם על פני האדמה. אף אפלטון רצה, על גבי נציג זה של המוחלט, להעפיל ולהגיע אל "היפה כשלעצמו", כדבריו.

לא קשה לראות כי היופי נגלה לנו כשלמות: כאשר דבר-מה יפה בעיננו פירושו של דבר שלדעתנו הוא "טוב בדיוק כפי שהוא". אדם יפה הוא "מודל", כלומר אידיאל שיש לנסות ולהידמות אליו, שכן "כך צריך להיראות". בכל הקשור לדבר היפה – "אל תשנה כלום", שכן יש בו כבר עכשיו את כל מה שצריך, וכל מה שיהיה בן אי פעם צורך – הוא מלא.

אבל היופי שניצב עכשיו מולנו אינו רק חץ המצביע לעבר משהו אחר – הוא גם אמיתי בפני עצמו, חי בפני עצמו. החפץ היפה, הניגון היפה, הרעיון היפה הינם מהותו של היופי המוחלט בזעיר אנפין. הם אינם רק בבואות שלו, או צלליות, אלא נציגים אותנטיים, בשר מבשרו (והבשר חשוב, כי בעולמנו היופי מתגלה בגופים, ולא ברוח חסרת-הצורה. התואר forma בלטינית, למשל, הוא גם "בעל צורה", וגם "יפה"). כמו היופי המוחלט, הדברים היפים יפים גם הם באופן מוחלט, אלא שהיופי שלהם מוגבל בתוך עצמם, לעצמם. בחתך הזה בין המושלם והמוחלט לחלקי והפרטי נמצא אותו מראה יפה. בדיוק משום כך דרכו אנחנו מתגעגעים לשלמות ולמושלמות בנו עצמנו, ובמציאות כולה. את זה גילה קלידאסה.

הפריצה של היופי לחיינו כעת משנה אותם, סוחפת אותם, מפתחת אותם. היופי נטען בלהט האדיר של היפה כשלעצמו ובכוחו להמיס בנו משהו: הוא ממיס את גלגלי השיניים של החיים המכאניים. החשיפה ליופי מזעזעת אותנו לרגע, ולרגע מורידה אותנו מפסי המונוטוניות. היופי מכניס צבע למציאות דהויה, או בעצם מכריח אותנו לעצור ולראות כי המציאות לא היתה אף פעם דהויה – אם רק היינו בוחנים את הדברים מקרוב, בעניין אמיתי ופליאה רעננה, היינו רואים כי הם יפים כולם.

השבירה של ההתקדמות המכאנית, השלשלתית מהעבר אל העתיד מתקיימת דרך היופי בהווה: מלאך זה נושא אותנו איתו מעלה, או במילים אחרות: מחדש אותנו. היופי מפתה אותנו לצאת מעצמנו. היופי שובר את השריון שסביבנו, קורע אותנו מתוך קליפתנו.

 

[שירו של קאלידאסה מתורגם ע"י דוד שולמן מתוך "פרקים בשירה ההודית". גרסה קצת שונה פורסמה מזמן באנרג'י]

12 תגובות

  1. וכן, בסופו של דבר הכל יפה, עד כמה שזה נשמע כמו סתירה. אבל זו סתירה רק על פי ההגיון שאומר שישנם דברים בעולם שמחזיקים בתכונה מסויימת, "יופי", ולעומתם דברים אחרים המחזיקים בתכונה אחרת, "כיעור", או אולי "תפלות". אבל מה שאני מנסה לשאול הוא האם ייתכן שהיופי הוא לא תכונה של הדבר, אלא ממימד של המציאות שפורץ ד-ר-ך הדבר. אמנם ברור שישנם דברים שאותו מימד (מוחלט, נצחי, ועוד כל מני מילים מהז'אנר הזה) פורץ מתוכם ביתר שאת, אבל ברמה העמוקה ביותר הרי אין דבר בעולם שאינו מושטת על אותו מימד, אין דבר בעולם שאינו בעצמו (הדבר) פורץ ממנו (המימד).

    אהבתי

  2. והאם לא מדובר באותה מידה גם בשיקוף של האדם שנחשף אל אותו יופי? כלומר שההגדרה נקבעת מעצם מצבו של המתבונן? כשהוא מאוהב, למשל, הכל נראה לו יפה, כשהוא מדוכדך – הכל מכוער, וכו'…

    אהבתי

  3. הָיָפֹּה. (היה פה).
    אני נמתבונן על הקשר שבין המלה פה (כאן, עכשיו), לבין המלה יפה. אני רואה את האלוהי מתחבר אל הכאן והעכשיו, ואני נזכר בדברים יפים שראו עיני, ששמעו אזני, או בכמה יפה הייתי אני לפעמים, במהלך חיי.

    הייתי יכול להמשיך להתפייט על היופי, ועל האותיות, ועל ועל ועל.
    אבל בוער לי להעלות את היופי המשקר, את הבלותו. כולנו מכירים את זה.
    רבים הם בני האדם הולכים שולל אחר היופי.
    אתה יכול לחשוב על תכניות מחרידות דוגמת הברבור, או על ניתוחים פלסטיים או על מיליון דברים אחרים שאנשים עושים בשם היפה. התנהגות זו מכניסה אותו לאיזה קונטקסט, שבתוכו היופי הוא אליל. ואכן הוא אליל אם לאורו, ורק לאורו, אנו הולכים.

    בבוקר אנו אומרים: "אמת ויציב ונכון וקיים וישר ונאמן ואהוב וחביב ונחמד ונעים ונורא ואדיר ומתוקן ומקובל וטוב ויפה".
    אתה רואה כיצד היופי הוא אחרון חביב, ויש לזה משמעות, אבל יותר מכך אתה רואה כיצד הוא חלק ממערכת שלמה, שבה עומדים גם האהוב הנעים והנורא, וכל השאר.
    אתה רואה כיצד האמת היא הדבר העיקרי – אנו אומרים "אמת" ואז חוזרים על "אמת" ומוסיפים את האיפיונים האחרים.
    האיפיון האחרון – ויפה – הוא חשוב מאוד. הוא חלק מן המערכת הכללית. הוא משלים אותה.
    אבל הוא רק חלק, ולא השלם. כמובן, דברים אלה אחוזים בציווי "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם".
    מבחינה פילוסופית, ואפילו דתית, הדברים שכתבתי, עד כמה שהם לא נקשרים לרעיון אחד, הם מעניינים, הם אפילו עשויים לעורר מחשבה אצל מי זה או אחר.
    ובכל זאת, לפני שאסיים (כי אני כל כך לא ברור היום), רצוני להביע את הקושי העצום הניצב בפני איש המבקש לקיים את הציווי שלא לתור אחרי עיניו.
    גדול כחו של היופי עד מאד,
    וקשה לו לאיש המבקש,
    להכריע את כחו הגדול עד מאד
    של היופי.

    אהבתי

  4. תימורה:
    כן, ודאי שהיופי בעיני המתבונן. אבל, אם מישהו רואה משהו כיפה ומישהו אחר אינו, למי נאמין? נראה לי שמה שאמיתי יותר הוא גם מה שטוב יותר, ששני אלה קשורים (אפשר למשל להבין את זה מתוך התפיסה שלנו של בריאות כמצב היותר אמיתי של הגוף, כלומר טוב יותר = אמיתי יותר), ואם כך, ואם גם היפה קשור אליהם, הרי שמה שיפה יותר אמיתי יותר. לכן אותו אדם שרואה את היפה הוא רואה נכון, ומי שאינו מפספס משהו.

    איל:
    כן, יכול להיות מימד של אלילות ביופי, ואנחנו עלולים לפעמים לתת לדברים יפים יתר משקל שאינו מגיע להם. כלומר, זה קורה כל הזמן. אבל שאל את עצמך מאיפה אם כן מקבל היופי את כוחו לבלבל אותנו? מה ביופי גורם לנו לייחס לדבר היפה חשיבות יתר? לדעתי זה אותו מימד של נצחיות שהיופי נותן לנו הצצה אליו. במילים אחרות: האליל הזה, כמו כל אליל, נושא במהותו ניצוץ אלוהי. כמובן שיש לדאוג לא לבלבל את האליל עם האלוהים, ולא את החפץ היפה עם היפה-כשלעצמו.

    וקיבלתי הערה במייל ש"forma" הוא לא תואר אלא שם עצם. וזה נכון: טעיתי שם. אז פורמה יכול להיות צורה, ובמילון שלי כתוב שכאשר מדובר באדם, המילה מציינת "יפה" (במובן "חתיך").

    אהבתי

  5. בלאטינית, forma הוא קודם כל שם עצפ (לא תואר) שמתייחס לצורה, לדמות, להופעה. זה בעיקר משום ששם העצם מגיע משם העצם היווני מורפה. אבל מה זה משנה, העיקר שיש את המילון הלאטיני הקטן שאפשר לצטט ממנו כמה שרוצים… שיהיה יופי, נו טוב.

    אהבתי

  6. שלום תומר , קראתי את המאמר של הגעגוע ליופי ובן היופי הוא דבר שיש בו תוכלת בחיים ולפי דעתי הוא מוביל לדרך קלה בחיים בין קבלת האדם בדרכו לעבודה ובדרכו לחיים, יש לעיתים שהרב שלנו אומר הכל הולך דרך רימה ותולעת אחרי מותנו אבל אני חושבת שהיופי עוזר למסלול חיינו ביום יום. תומר אתה מקסים.

    אהבתי

  7. איזה מאמר יפה..:)
    האם אתה מצליח אולי לראות סיבות ספיכו-אבולוציוניות ןלהתפתחות של מנגנון ההערכה ליופי..?

    אגב, חבל שאין ברשימות אפשרות לשמור כעוגיה נתוני מגיב, זה מונע מאנשים מהזדהות כמו שצריך, ומכאם מקטין את היכולת לדיאלוג חוזר…

    אהבתי

  8. באשר למנגנון ההערכה ליופי, אני חושב עליו יותר כמצב הטבעי של המיינד, אשר מכוסה בד"כ בכל מני קשקושים מנטליים, שהם התפתחו אבולוציונית כדי לאפשר ציביליזציה. כלומר: כרגיל היינו אמורים להתבסם ביופיו של העולם כל הזמן, אלא מפני שאנחנו מכורים למחשבות ומושגים, רוב הזמן אנחנו שקועים בהם, ולא שמים לב. היופי הוא הטבעי. התפתחות התרבות הרחיקה אותנו ממנו. זה על קצה המזלג.

    אהבתי

שקלא וטריא

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s