אבר קטן לו לאדם, אבל השימוש בו הוא צרה גדולה

על שלושה איסורים נצטווינו להיהרג ובל נעבור, אבל חטא אחד גדול וחמור מכל אלה, וברור לכל שמדובר באוננות. על הוצאת זרע לבטלה, על פי ספר הזוהר, לא תיתכן תשובה, וה"שולחן ערוך" מגדיר אותה כעבירה החמורה ביותר בתורה; תלמידיו של האר"י ידעו לספר בשמו ש"כל הצרות שבעולם הכל בשביל החטא הזה", ואפילו הרמב"ם, איקונין הרציונליות היהודית, קבע שהחוטאים בזה "כאילו הרגו נפש". איבר קטן לו לאדם, אבל השימוש בו לשם עינוג עצמי הוא צרה גדולה, כך לפחות על פי דורות של חכמים, מקובלים ופוסקי הלכה: מחקר חדש, הגדול בהיקפו על הנושא, שהוגש לאוניברסיטה העברית לשם קבלת תואר דוקטור ואושר לאחרונה (ואף בהצטיינות) עוקב אחר התפתחותה של הפסיקה ההלכתית בנושא הטעון הזה. כותרת החיבור היא "שמירת הברית: לתולדותיו של איסור הוצאת זרע לבטלה", והחוקר, שילה פכטר, סוקר בו את גלגוליו של אותו איסור, מימי המקרא ועד ימינו אנו.

איסור הוצאת זרע לבטלה (להלן: הוז"ל) מורכב למעשה מכמה שדות פעולה שונים, החל מאוננות, דרך קרי לילה, ועד למשגל נסוג (או כזה שבברור אינו מאפשר הפרייה) עם האישה החוקית, ופוסקים שונים נתנו משקל שונה לכל אחד מאלו. הציר סביבו מחלק פכטר את הגישות השונות הוא זה שבין הדגשת כוונתו של האדם (בלשונו, הגישה ההומנית), לבין הדגשת תוצאות המעשה (הגישה הריאלית). הראשונה נפוצה מימי חכמי התלמוד, דרך הפילוסופיה היהודית ועד לחסידות, והיא רואה את תכלית המצוות בהשתלמות הפנימית של האדם, ומכך את מהות החטא ברצונו הסורר. השנייה קיבלה ביטוי שיא בקבלה, ועל פיה לכל מצווה או חטא שעושה האדם השפעה ישירה ומידית על עולם האלוהות, וממילא גם על עולמנו. מכאן ברור שגם כוונה חיובית לא תעזור אם עצם המעשה גורר קטסטרופה קוסמית.

בסרטטו את הגנאולוגיה של החטא מתקדם פכטר על פסי הכרונולוגיה, ומתחיל בתורה עצמה. אלא שבמקרא, מסתבר, אין כלל התייחסות מפורשת להוז"ל. אדרבא: התפיסה היא שכל הוצאת זרע, גם במשגל כשר, מטמאת את האדם, ואין טומאה זו קשורה כלל למשקל המוסרי של המעשה. הוצאת הזרע נבחנת במסגרת דיון כהני שעוסק בדינים פולחניים, ולא אתיים.

למרות שתיקתו של המקרא בנושא, סיפור מתוכו מהווה מקור לאיסור בדורות הבאים, והוא פרשת אונן בבראשית ל"ח (במקום לייבם ולהפרות את תמר אשת אחיו שמת, אונן "שיחת ארצה" את זרעו). כפי שמראה פכטר, הסיבה שבעטיה ממית האל את אונן אינה משום שעסק באוננות (שהרי ביצע משגל נסוג) וגם לא עצם השחתת הזרע היא חטאו, אלא חוסר הרצון שלו להעמיד צאצאים. החתירה נגד מצוות פרו ורבו היא שהביאה להריגתו.

אף בימי בית שני, בספרות החיצונית למיניה, אין כל התייחסות לאוננות, אלא רק ל"ראיית קרי", וגם זה במסגרת קטגוריות הטומאה והטהרה. אולם בתקופה זו יהודים המושפעים מהמנהגים היוונים והרומיים (כמו פילון ויוספוס) מכניסים את ערכי הטוהר אל תוך מערך כלכלת התשוקות, והצורך להתאפק מקיום יחסים שאינם למטרת הולדה מוסבר על פי ההגיון היווני-רומי של הצורך במתינות ובשליטה עצמית.

התלמוד הוא למעשה המקור הראשון הו איסור הוז"ל הוא מפורש, ולראשונה יש בו גם התייחסות לאוננות. הטיפול של התלמוד בנושא הוא רב רבדי ועדין מאוד: האיסור מופיע רק ביחס למוסר מיני אישי, ובהקשרים שונים מקבל משקל שונה. בדיבור כללי על הוז"ל נוקטים החכמים לשון חריפה המביעה רתיעה עמוקה, אך כאשר הם נדרשים לפסוק הלכה למעשה הם מתייחסים למימד הפרקטי של האיסור. פכטר מראה כיצד עורכי הסוגיות ניסו להציג תדמית קשוחה וחמורה של "מידת חסידות" בנוגע להוז"ל, אך רמזו שבמידת הצורך וכפי גופו של מקרה יש לנהוג באופן פרגמטי ועל פי צרכי הנסיבות.

עד אמצע המאה השלוש-עשרה הצליחו הפוסקים לשמור על היחס הרב-רבדי כלפי האיסור. הרמב"ם, למשל, נוקט בגישה רפואית: תפיסתו היא ביולוגית, ובכך מנטרלת כל הילה מיסטית שיכולה להדבק בו. החטא עבורו הוא הרהורי העבירה, ולא הפעולה עצמה, ובכך הוא ממשיך את הקו ה"הומני" בהתייחסות להוז"ל. יחד עם זאת הוא משתמש בלשון קשה, ועל פי פכטר עושה זאת למטרת הרתעה וכדי לשמור מפני הפקרות חברתית.

המפלצת המיתולוגית האיומה מכולן: איבר זכרי זקור

המהפך מגיע עם הקבלה. כידוע, על פי תורת הקבלה האדם הוא מיקרוקוסמוס איזומורפי לעולם האלוהות, ועל כן לכל פעולה שהוא מבצע ישנה הקבלה, וגם השפעה, בעליונים. התפיסה הזאת, ה"ריאלית", מקנה כמובן חשיבות עצומה לשמירת מצוות, ומתריעה על תולדות מפלצתיות מכל חטא. על פי מערכת הספירות האל מזרים משפעו אל העולם (הנקבי) דרך ספירת יסוד, שעומדת כצינור אלוהי המקביל לאיבר המין הזכרי. מכאן ברור מה היא הבעיה התיאוסופית בהוז"ל: השחתת השפע המקביל באדם, הזרמתו לא למקומו המיועד והוצאתו, לכאורה, לריק.

אלא שכמו הטבע, גם לאל קשה לשמור על חלל פנוי, וזרע שמושחת אינו מבוזבז סתם, אלא חובר לכוחות הטומאה. כך, כשם ששמירת מצוות פועלת לתיקון עולם, חטא שבירתן מגביר את כוחות ההרס שבו. ספר הזוהר הוא זה שמחדיר בחטא הוז"ל מטען מטאפיזי, מטען שהולך ונגדש ומגיע לפורקנו הקוסמי בקבלת האר"י. בצפת של המאה השש-עשרה נתפס לראשונה הזוהר כקאנון מקודש, והאר"י דאג להרחיב ולהאדיר את המיתוס התיאוסופי שעומד בבסיסו. על פי תורת הבריאה של האר"י, השפע האלוהי שהיה אמור להיכנס אל החלל שהאל פינה ולהפרות אותו לכדי עולם נקלע לתקלה קשה שגרמה לניפוצו ופיזורו בין הקליפות. כפי שמראה פכטר, את תורת הצמצום והשבירה של האר"י ניתן להבין כפליטה אלוהית שהשתבשה: הבריאה היא ביאה, אך מכיוון שהאל הוא לבדו, הבעייתיות ברורה. מתוך כך גם ברור מה נוראה היא האוננות: הרי בכך חוזר האדם בזעיר אנפין על התהליך הקוסמי המתוסכל, וזאת במקום להשתמש בכוחו התיאורגי כדי להפרות את אשתו כראוי ולתרום לתיקון עולם. כפי שכותב פכטר: "מעתה החטא משמש כארכיטיפ לכל יצירה שאינה מתקיימת […] שבירת הכלים, הגלות וכל הצרות כולן הן למעשה תולדה של חטא הוז"ל, ואיני מכיר עוד חטא שזכה לאחריות כה רבה."

בזמן שבקבלה חטא הוז"ל מתנפח למימדים מיתיים, ר' יוסף קארו, בעל ה"שולחן ערוך", מכניס את גישתו הקיצונית של הזוהר אל לב ההלכה, כאשר הוא קובע בספרו הגדול שחטא הוז"ל "חמור מכל עבירות שבתורה", וזאת למרות שבלתי אפשרי כמובן למצוא לכך תימוכין הלכתיים. אותה תפיסה ריאלית של החטא, כך נראה, משבשת את שיקול הדעת של הפוסקים ומביאה לניסוח שדן דורות של יהודים לנקיפות מצפון נוראיות. מסתבר שלאחר שהמקובלים בנו מגדל מטאפיזי בשמיים הם גם עוברים לגור בו ומנתקים את עצמם סופית מהחיים – ובכך מהמחויבות אליהם. אותו מגדל יקרוס ויתרסק עם עליית השבתאות, בה המימד המטאפיזי דורס תחתיו את ההלכה, מכריע אותה לחלוטין, ומביא לפריצת כל הגבולות (אם כי במהלך דיאלקטי מעניין, דווקא מקדש את ההוללות המינית).

אחרי המהפכה הצפתית רבנים כותבים ספרים שלמים רק על נושא זה, והאיסור נטען בחשיבות עצומה. רק בחסידות שבים ומשתמשים בפריזמה ההומנית כדי לבחון את החטא, ובכך מצמצמים משמעותית את מימדיו. הצדיקים מתמקדים ברובד הפסיכולוגי של החסיד, ורבי נחמן אפילו מגלה את אותו "תיקון כללי" שבעזרתו אפשרית על אותו חטא תשובה על ידי תיקון כוונותיו והרהורי העבירה של החוטא. כך את המטאפיזיקה מחליפה שוב האתיקה, וההתגברות על היצר מודגשת על פני סיפורי הקליפות והשדים. את המגדל הקבלי שהשבתאות ריסקה, מפרקת החסידות בזהירות, כאילו מנטרלת פצצה, וזה עולה בידה: האיסור חוזר להיות חלק שקול מתוך המערך האתי של שומר המצוות.

פכטר מסיים את סקירתו עם העידן המודרני, בו אפילו על ההתגברות על היצר מביטים בעין חשדנית. התקופה הארוכה בה האתיקה היתה קשורה בטבורה לאסקטיקה חלפה, ואין עוד עוון בהנאה מהגוף. את מערך ההנאות יש כמובן לכלכל ביושר, אבל המקרים בהם הוצאת זרע נחשבת כיום "השחתה" הם מעטים ביותר. נראה שאחרי השיא אליו הגיעה קבלת האר"י והשבתאות חייב לבוא רפיון, וכפי שקורה פעמים רבות, איתו גם באה ראיה מפוכחת יותר של המציאות.

קצת פוקו

לאורך החיבור מציין פכטר כמה פעמים שמעל ומעבר לאיסור הדתי, מרגיש האדם (כלומר, הגבר) דחייה "בסיסית" ממעשה האוננות, וכי האיסור הדתי רוכב על "הרתיעה הטבועה עמוק בנפש" כלפי המעשה. במקום להסתפק בכך יהיה זה אולי פורה למקם את אותה רתיעה במסגרת היחס אל העצמי שחוקר מישל פוקו בספריו על המיניות. במחקריו שואל פוקו איך מלכתחילה הפכה המיניות לשדה מבחן מוסרי, כלומר מדוע בכלל מודדים בני אדם את התנהגותם המינית, אף עם עצמם, בכלים אתיים.

פוקו מייחס את ההגבלות המיניות כפי שהתגבשו ביוון וברומא למה שהוא מכנה "הדאגה לעצמי": הוא מדגיש שהמוסכמות על התנהגות מינית נאותה בחברות אלו נבעו מתוך "מערכת יחסים עם העצמי שאיפשרה לאדם לא להיסחף אחר כמיהותיו ותשוקותיו, לשמור על שליטה ועליונות מעליהם […] ולהגיע למצב קיומי שיכול להיות מתואר כהנאה מלאה". כלומר כדי להיות אדם ראוי ומאושר עלינו לשמור על "הכל במידה" ולשלוט על עצמנו. הגיבור הוא זה שכובש את יצרו, והמידתיות היא הסגולה הטובה של הגבר.

יש להניח שאם לא התפתחה בארץ ישראל גישה שכזו לפניו, הרי שעם הכיבוש ההלניסטי היא חדרה ליהדות. אם נזכור שרק גברים כתבו את ההלכה, נוכל לקבל רמז לכך שלידתם של הדיונים ההלכתיים הללו מקורם בפרויקט השליטה העצמית של הגבר (ולא, למשל, בפי הגבורה הטרנסנדנטית) מכך שלמרות שגם על נשים הוטלו ודאי הגבלות שונות בתחום המיני, אותן מגבלות לא נגעו כלל (עד לזמנים מודרניים) בשדה הפעולה שבינה לבין עצמה. רק הגבר הופקד לשמור על עצמו, מעצמו.

אולם בחינת פרויקט "הדאגה לעצמי" ביהדות מעניינת במיוחד, משום שהדאגה ביהדות היא תמיד גם, ופעמים רבות בראש ובראשונה, לקהילה. היהדות היא דת המכוננת עם, והחוקים על הפרט נועדים לגבש את הקבוצה מבפנים ולסרטט את גבולותיה כלפי חוץ. יש להניח שגם משום כך בימי המקרא איסור הוז"ל נתפס בראש ובראשונה כאיום על מצוות פרו ורבו, כלומר על המשכיות הקהילה ולא על מעמדו המוסרי של הפרט.

וכפי שקודקס אחיד של הלכות מכוננות קהילה אחת, אחידה, כך האיסורים המיניים, פרטיים ונסתרים מטבעם, מכוננים סובייקט אחיד: על פי פוקו אין תפקידם של הכללים השונים לשמור על הסובייקט, אלא  ליצור אותו. החוק לש ומעצב את ה"אני" בצלמו ובדמותו – הוא יוצר את האדם כישות נבדלת. מתוך השקפה התפתחותית של התרבות אפשר לומר שבעוד שבימי המקרא המטרה המתבקשת היתה גיבוש הקהילה, הרי שמימי בית שני והלאה גיבושו של סובייקט רפלקטיבי ואוטונומי היה נדרש. השליטה העצמית לא צומחת מלמטה למעלה, אלא להפך: קודם מכוננים עם על ידי שליטה על המרחב הציבורי, ומשם יורדים ומכניסים משמעת ומרות גם אל המרחב הפרטי, ובכך יוצרים סובייקטים מוסריים.

אבל כפי שמראה פכטר, אותם איסורים הופכים חסרי הגיון כאשר הם מתנתקים ממטרתם הראשונית, דהיינו גיבוש אינדיבידואלים המודעים לעצמם, ומתחילים לשמש כנגזרות ארציות של סיפור מיתי בעל מימדים קוסמיים. או אז הם עלולים לפרק ולהרוס לא רק את הפרט, אלא אף את הקהילה כולה.

[התפרסם היום במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ". אני מתכוון לכתוב בקרוב עוד קצת על אוננות: רשימה קצרה ובה השוואה עם תפיסת הסוגייה בנצרות, רשימה ארוכה ובה פירוט נרחב יותר של התפיסה הקבלית, ומאמר לאנרג'י ובו מעט על הקשר בין מין ורוחניות דרך הפריזמה של האוטוארוטיקה, כך שהולכת להיות תקופה מעט מינית בבלוג. אנא הדקו את החגורות והרחיקו ילדים קטנים מהמסך]

11 תגובות

    1. אז ככה אני רואה את נושא האוננות ואת המושג זרע לבטלה ואת משמעותו כך, קודם אבהיר את הפעולה ברמת הפשט והחומר, כאשר אדם מוציא זרע הרי מדובר בחומר שיוצא מחומר שזהו האדם, בחומר הנפלט היינו חומר חי כמו כל חומר בעולם אפילו דומם בעל חיות מסוימת על פי הקבלה, אך בשום מובן אינו מכיל נשמה מאחר שניצוץ הנשמה מופיע זמן קצר יחסית לאחר פגישת הזרע עם הביצית ,ובכך אין האדם נוטל חיים עצם הפעולה על פי שורשי המקורות שזאת התורה הקדושה לא מצוין שהדבר אסור בתכליתו אלא השתמע מכך על פי חכמים, אדם שאין לו בת זוג ולא יכול למצוא אחת כזו , לעולם לא יוציא זרע? הרי שבורא עולם בכבודו ובעצמו מבצע את הפעולה הזאת אצל בני אדם בלילה במיוחד לאלה שנזהרים בזה, בורא עולם חוטא? אם רצונו היה שאדם לא יפלוט לעולם מפאת משמעויות קוסמיות כאלו ואחרות אשר משפיעות על הלך הדברים במערכות העליונות וודאי שהיה נמנע מכך, האם חכמים מהעבר של העם היהודי אשר התחתנו ולא היה באפשרותם בידיעה ברורה להביא ילדים לעולם האם הם נמנעו ממשגל עם נשותיהם מחמת הספק שמא ישפכו זרע שלא למטרת ילדים אלא לסיפוק עצמם?האם קיים אדם שלא פעם שפך את זירעו בידיעה שמשם לא יגיע וולד? כמה נשים היו לשלמה המלך? האם עדיפה המציאות בא אדם מחזיק המון נשים לטובת מטרה זו, עצם זה שנאסר על האדם בתכלית האיסור לבצע אקט זה גם בפרטיותו נוצרת אצלו הרגשה שביצע מעשה חמור ובכך מפעיל את ראשו בסיפוריי מצפון בעלות משמעויות קשות ופגיעה בנקודות נפשיות רגישות מאוד, האם האדם שהבין ופסק דרך הבנתו מבין את מה שיצר עקב כך אצל האדם, שמבחינה מוסרית אינו התכוון לפגוע בכבודו של אדם אחר אלא לספק לעצמו תחושה טובה כי לא קיימת אישה בתוך מציאותו שתעזור לו בדבר, הרי שאם הקדוש ברוך רצה שהאדם בשום פנים ואופן לא יבצע אקט זה היה יוצר את איבר הרוויה בגב העליון וכך היד לא הייתה מגיעה, תאווה קוראים לזה חכמים, האם אותו חכם שנמנע מתאוות העולם על מנת לא לחטוא בעל תאוות שונות כמו תאווה לדבר טעים אשר חושקת נפשו מאוד ובסופו של דבר אוכל את אותו מאכל ובכך סיפק לעצמו את תאוותו הריגעית , האם ביצע חטא אותו האדם? סיפוק תאווה אשר אינו פוגע ברגשות אדם אחר ומבוצע בפרטיות ומסתכם בסופו של דבר בחומר(זרע) שמחדש את עצמו כל הזמן בתוך הגוף אינו חטא , ברור שבמידה ויש אישה אז רצוי מאוד שלשם הוא ילך, ברור שמטרתו העיקרית היא הבאת ילדים לעולם, וברור שכל אדם בחייו מהעבר בהווה ובעתיד שפך וישפוך ״זרע לבטלה״ האם אדם שומר ברית זו על פי המפרשים ויוצרי ההלכה מעולם לא שפך זרע שלא נתפס כהריון? האם גם זה חטא גדול? האם תחושת הסיפוק שקיימת לאדם לאחר משגל היא דמיון לא אמיתי? כמובן שכמו לכל דבר וכל מעשה לא צריך להגזים ולהקצין וכל אדם אמור לדעת היכן גבולותיו , לא יתכן מצב שאדם בוגר שחי לבדו ישאר בלי תחושת הסיפוק משפיכה, אם הדבר היה אסור בתכליתו משמים , לא היה מחודש המלאי מידי יום ביומו, הדבר מותר וחטא גדול הוא לאסור ולקשר את הדבר לברית עם ה׳, ראו מקורות על פי הפשט, תמיד אפשר ליצור איסורים חמורים אף יותר מזה על כל תאווה שקיימת בעולם הזה תלוי עד איזה מרחק מצליח אותו האדם שיוצר את אותו איסור מפליג. ברית עם ה׳- ברית מילה.

      אהבתי

  1. תודה רבה על המאמר המעניין!
    אני מסכים עם הטענה שלך שהעבודות של פוקו על הדאגה לעצמי יכולות לתרום הרבה להבנה של איסורי המיניות (ואחרים) בספרות הרבנית של המאות הראשונות. אולם לדעתי אין למהר ולנסות לתאר את היהדות הרבנית כסניף של אותה תרבות הלניסטית שעומדת במרכז המחקר של פוקו על תולדות המיניות. בעוד שהאסכולות הפילוסופיות יוצאות מתוך העקרון האאודמוניסטי (חיפוש אושר אינדיבידואלי), היהדות הרבנית, לפחות ברמה הרשמית שמיוצגת על ידי עורכי הקבצים שברשותינו, דוחה את העקרון הזה. אושרו של האדם, לא במובן הישיר ולא במובן העקיף, לא הפיזי, החומרי או הרוחני, אינם מוגדרים כמטרה סופית אלא אך ורק כאמצעי להביא את האדם לציית לחוק. במלים אחרות, אלא אם כן אנו קוראים את המקורות בעיניים אפולוגטיות, ברור שמה שמעניין את הרבנים הוא הציות החוק (מסיבות אלה או אחרות) ולא, כפי שאתה כותב, "גיבוש אינדבידואלים המודעים לעצמם". אינדיבידואלים כאלה היו קיימים מן הסתם עוד לפני התרבות ההלניסטית (אלא אם כן אנו מניחים שעד אז חיו בני האדם במצב של חוסר מודעות רובוטית…) אולם התרבות ההלניסטית הביאה לפיתוח של שיחים אתיים מתוחכמים יחסית שהצליחו לתת מקום "דיסקורסיווי" לאינדיבידואלים האלה, ולנסות לעצב אותם לפי קווי מתאר כאלה או אחרים. זהו גם הפרויקט של היהדות הרבנית, אולם המוטיבציה שלה אינה "דאגה לעצמי" אלא, "דאגה לחוק" ולקיומו על ידי האינדיבידואלים. מהבחינה הזו, היא חייבת "לדאוג לעצמי" שכן אחרת הוא לא יקיים את החוק, אולם זה לא מה שמניע אותה.
    אני אפתח את הנקודות האלה (עם ציטוטים רלוונטיים) בבלוג שאפתח כאן בקרוב ואשמח לשמוע את דעתך.

    אהבתי

  2. תודה על הדברים המעניינים.

    אני מסכים איתך שהדאגה של החכמים היתה לחוק, אבל כפי שכתבתי, זאת מתוך דאגה לכינונה של קהילה.

    אבל אנחנו חלוקים על דבר אחר, מרכזי יותר: אני מתבונן באנושות מתוך נקודת מבט התפתחותית (למרות שיש לי איתה בעיות רבות, ובכל זאת). מתוך נקודת המבט הזאת אין זה נכון שהיו אינדבידואלים המודעים לעצמם לפני היות החוקים שדרשו את זה מהם. כלומר החוקים ההלו מתפתחים יחד עם, ובאופן בלתי נפרד מהכושר של האדם לבצע אינטרוספקציה ורפלקסיה.

    יש סיבות טובות לחשוב שאבותינו, לפחות רבים מהם, לא היו יכולים כמונו לתפוס את חיי הנפש שלהם כתחום נפרד, שלם ונבדל, מעין res cogitas קרטזיאני שכזה. למעשה, כפי שאתה ודאי יודע, חז"ל ראו באדם בראש ובראשונה גוף, ותפיסות שרואות בו ראשית כל נשמה רק התחילו להתפתח אז.
    [אגב, גם בגלל זה חשובים היו להם כל כך החוקים, כלומר השמירה (החיצונית, עם הגוף) של המצוות, ופחות מכך האמונות, שהן עניין פנימי (אלא אם הן השפיעו על המצוות וכו')]

    כאן נכנסים לדעתי החוקים, ובעיקר אותם חוקים שמצווים על האדם לשלוט על עצמו. אלו מחייבים אותו להתבונן אל תוכו, לתפוס את עצמו כבעל מרחב פנימי, "חיי נפש", לבדוק מה מתחולל בהם – ולכפות את רצונו עליהם. החוקים הללו התפתחו יחד עם הכושר לעשות זאת, ובתורם פיתחו אותו (משהו כמו הביצה והתרנגולת). זאת, בכל אופן, נקודת המבט ממנה כתבתי את אותם דברים אחרונים.

    בכ"א ברוך בואך לבלוגיה, ואני מצפה לקרוא את דבריך.

    אהבתי

  3. מה יותר "מפותח" או "מתקדם", היכולת לראות קטגוריות כנבדלות ומובחנות, או היכולת לראות אחדות? נניח באבולוציה, הרואה את הרצף, לעומת הדתות שרואות את המינים השונים כהופעה של גורם חדש מעבר לגבול. וכך גם האדם כיחיד נבדל, שמהכרתו נובע הקיום כנגד האדם כרסיס בפאזל כזה או אחר. וכל תמונה כזו, עם כל הנגזרות הקוגניטיביות, החברתיות. האם אחת מהאופציות יותר מתקדמת? ובאיזה מובן?

    אהבתי

  4. אוננות היא בחירה מצויינת למי שמבקש שליטה על האחרים: צריך לאסור אותה, כי היא כ"כ נפוצה, אין טעם לאסור מה שאיש אינו מבקש לעשות. וכמובן, זו דרך מצויינת לגרום לכל יהודי לזכור את היהדות גם כשהוא מסתגר במקום הכי אינטימי לבצע פעולה הכי אינטימית. מעכשיו תמיד יחשוב על האיסור יחד עם המחשבה (התכופה) על המעשה.

    אהבתי

  5. לגבי השאלה הראשונה שלך, אני חושב שצריך להבדיל בין "מפותח" ל"מתקדם", בעיקר אם לשני יש איזו כוונה ערכית. כלומר, לא כל מה שמתפתח הוא יותר טוב. גם מבחינה אבולוציונית אפשר לראות זנים מפותחים יותר שהם לא "יותר טובים" מאחרים, משום בחינה.

    באופן ספציפי לגבי האדם, את צריכה לשאול את עצמך אם את בעמדה שרואה את העולם כולו כאיזו טעות, כלומר ככשלון של האחדות, שהיתה יכולה להישאר, לכאורה, בתומותה ההיולית. אם כך אז ודאי שכל התפתחות שמביאה הבחנה בין קטגוריות היא המשך הכישלון הראשוני של ההתפרטות.

    אבל אם זה טוב שקיים העולם כל כל חפציו וזמניו, אז המשך התפרטותם היא לא רעה בכלל. וההבחנה בכך ודאי לא יכולה להיות רעה.

    ובקשר לאוננות כאמצעי שליטה: צריך תמיד לזכור שיש גבול דק מאוד שחייבים לשמור עליו. אסור לאסור משהו שהוא הכרחי. גזרה שהציבור אינו יכול לעמוד בה. אוננות, נדמה לי, היא כל כך נפוצה, עד שמי שהיא נאסרת עליו חייב בעצם לעבור על האיסור. במקרה כזה הוא יכול להבין שהאיסור הוא דווקא לא כל כך משמעותי, ושאולי כל מערכת האיסורים ששמו עליו, אם היא כזו בלתי ריאלית, בטלה.

    אהבתי

  6. גם אם כך, וגם אם כולם יעזבו את האמונה בדת ברגע שיבינו שאין אפשרות שלא לאונן, הדתיים (הרוב, או לפחות לא מעטים) ימשיכו לשאת בתודעתם את האיסור וכך להנציח את זכר מורי ההלכה גם אם נעזב.
    אשר למתקדם ומפותח, כיוונתי יותר להבדל בדגש ששמות אמונות שונות על מהו השלב הגבוה היותר. נניח הסופים הסבורים כי מי שמסוגל לחוש (רגשית) את האחדות, הגיע לרף העליון. לעומת החקרנות המדעית והחילונית הדוגלת ביכולת להגיע למרכיבים ברורים ומובחנים כשיא.
    ואשר ל"מפותח", אצטט משמוליק קראוס "הייתי מראה לך מי הוא הילד הכי מפותח בכתה". כאן יש שימוש בצירוף החביב על המורות, ילד מפותח כמי שמבין כבר את תלמודן, בקונטקסט של מי שמחשיב דבר אחר לגמרי כמפותח. בבחינת הטוב שלי אינו הטוב שלך.

    אהבתי

  7. אהבתי נורא את ההסתכלות שלך על דברים , אם כי חייב אני לא להסכים עימך כי יש טעות בדברייך-
    אפע"פ שיש איסור חמור שבחמורים שבתורה כולה, הן ברבד הקבלי והן ברבד ההלכתי והתלמודי וכו', איסור הוצאת זרע לבטלה. חשוב להדגיש שהיהדות אינה מונעת את העונג הנכסף שלו כולנו כל כך כמהים, בין אם הכמיהה באה מהצורך שנובע מאיסור ובין אם היא באה מפזיולוגיות נטו.
    בתלמוד למשל מובא סיפורם של המלך חזקיהו וישיעהו, שישעיהו בא להודיע לחזקיהו שאין לו חלק בעולם הבא כי לא עסק בפרייה ורבייה! (מס' ברכות דף י' עמוד א') עד כך זה מגיע, בנאדם שאותה גמרא מלמדת אותנו איך לברך על מה ומדוע, אותה גמרא שכל כך הרבה יהודים שומרי מצוות משכילים ממנה , אותה גמרא שכל כך נשמרה והתקדשה במשך הדורות , אותה אחת שאומרת לנו שמדובר על בנאדם שיכל להיות המשיח של עם ישראל לו רק הדור שלו היה זכאי, אין לו חלק לעולם הבא–וכי מדוע?? כיוון ולא עסק בפרייה ורבייה.
    אז נכון שיש איסור הלכתי על כך, אך אין היהדות מונעת את הסיפוק המיני של האדם ,ואפילו להפך פשוט "קדש את עצמך במותר לך"!
    ה' יישמור אותך ידידי :}

    אהבתי

  8. וגם על ההבהרה החשובה. אני מסכים: ביהדות אין כל איסור על ההנאה המינית, והיא לא נחשבת למשהו רע או טמא כשלעצמו. להבדיל מהנצרות כמובן, שמתייחסת אל מין בצורה הרבה פחות חיובית, בלשון המעטה. ואני בהחלט זוקף זאת לזכותה הגדולה של היהדות.

    אהבתי

שקלא וטריא

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s