על החוק ועל האהבה

הסרט ההודי הראשון שראיתי היה "ראג'ה הינדוסטאני". בסרט הזה ראג'ה, נהג מונית עני, וארטי, בת טובים ועשירים, מתאהבים ומתחתנים בניגוד לסדר הטוב וללא הסכמת ההורים. אחרי כמה זמן אבי הכלה סולח להם, אבל לא כך אשתו, שהיא בכלל אמה החורגת של ארטי. היא זוממת להפריד בין הזוג המאוהב, והסרט, שהיה להיט היסטרי ב- 1996, עוקב אחרי תכניותיה הזדוניות, שנכשלות כמובן.

וכך זה תמיד: כאשר בסרט בוליוודי קלאסי הזוג המאוהב רוצה להתאחד, מה שמפריע הוא כידוע המסורת. תמיד הוא מקאסטה גבוהה והיא חסרת מעמד – או גרוע ונפיץ מכך: הוא עני חסר כל והיא נסיכה יפיפיה. הסגת הגבול התרבותית, החריגה ממעמד חברתי אחד אל תוך השני היא מעשה שחותר תחת יסודות החברה, ועל כן הוא איסור חמור. המתח הקדמון שבין החוק לאהבה הוא שמעניק חיים לעלילה, שמתקדמת כנהר בין שתי הגדות הפוריות הללו: החוק הוא ברור וחד, קשוח ויבש – האהבה היא כמובן בלתי מוגדרת, בלתי נשלטת, ובוערת.

אבל כפי שראינו זה לעולם לא עד כדי כך פשוט: בנוסף לסיבוך הבסיסי – הייתי אומר אפילו הקמאי – הזה, תמיד יש עוד מכשול: איזה דוד רשע ומלשן שממרר את חייהם של הזוג הצעיר, איזו סבתא צפודה ועקשנית שלא מוכנה לשמוע על כל חריגה ממסורת אבותיה הקבורים מזמן, איזה סוחר חסר-מצפון וחמדן שירוויח משהו אם השניים לא יהיו ביחד. כלומר תמיד מלבד הסיבוך הראשוני ההוא (חוק מול אהבה) יש גם בד-גאי: מישהו שמנסה בכוח, באקטיביות ובאגרסיביות, להזיק ולמנוע את האיחוד הנכסף.

וזה חשוב. זה חשוב כי זה אומר (מבחינת הסאב-טקסט, מבחינת המסר שמעביר הסרט כאילו היה מיתוס מודרני, וכך אני מבקש כעת לראות אותו) שלא המסורת היא הרוע. לא החוקים הם מרושעים. יש רֶשַע אחר, פעיל. החוק אולי הוא מכשול, אבל הוא לא רע. הרוע בא מכיוון אחר: מניצולו של החוק לצרכים אנוכיים.

ומכיוון שכך זה אומר בעצם דבר חשוב מאוד: החוק אכן מנוגד לאהבה, אך הוא לא סותר אותה. אדרבא: המסורת היא מסגרת הכרחית שמתוכה עולה ובא החופש. החופש לא נמנע על ידה, אלא מעוקב, ודווקא משום כך הוא מועצם! כמו קפיץ, שמה שלוחץ אותו מהווה למעשה את מקור עוצמתו, כך האהבה מתבשלת ומבשילה דווקא בין גדרות הסיר התרבותי. כמו את הסרט, גם את האהבה עצמה של בני הזוג המתח הזה מפרה ומזין. למעשה, המסגרת המסורתית היא השלייה שמאפשרת לידה פורייה – סכנת ההפלה באה מגורם אחר, חיצוני. במילים אחרות, המסורת היא המסגרת שממנה, בתהליך דיאלקטי, עולה החופש. היא מפריעה, אין ספק, אבל הפרעה כזאת היא מן ההכרח: זה החיכוך שמביא את הניצוץ.

אמנות, קבלה, פילוסופיה

למה הדבר דומה? לאמנות. למשל זו של מיכלאנג'לו, שהמסורת הנוצרית היתה הכרח והגבלה בשבילו כאשר צייר את תקרת הקפלה הסיסטינית. הכנסייה קבעה בשבילו מה יצייר, וברמה מסויימת אפילו איך: תחילה דובר רק על ציור של תריסר השליחים, ולזה מיכלאנג'לו לא הסכים. אז נתנו לו לצייר סצנות מקראיות, אבל גם אז היו ויכוחים גדולים על הצורך שלו להראות אברי מין חשופים. לא חשוב: כל אלה לא מנעו, אלא דווקא איפשרו את לידתה של יצירת המופת. כאשר מדברים על דיכוי דתי של אומנות שוכחים פעמים רבות שדווקא תחת משטרים דתיים הגיע האומנות המערבית לשיאים מרהיבים.

החוקים, המסגרת, המסורת משמשים אם כן כגרעיני דין שהכרחיים כדי שתהיה בריאה (ראו על כך כאן, ובנספח): ללא קורות לא ייתכן בית; ללא קירות לא ייתכן חלון; ללא חוקים לא ייתכן משחק – ההגבלה היא פשוט חלק מהעניין. מצד שני, תמיד ישנה כמובן תשוקה למתוח את הידיים ולהפיל את הקירות, לפרוץ את החלון ולשבור את החוקים. וטוב שכך: זה מה שממשיך את הבריאה, את תהליך היצירה, מה שמרחיב אותה ומגדיל אותה ומשכלל אותה.

אנקדוטה פילוסופית ידועה התרחשה כאשר נודע לראשונה להיגל על מחשבותיו של קאנט בנוגע לנישואין. קאנט חשב שחתונה היא חוזה: "איחוד שני אנשים ממינים שונים למטרת בעלות הדדית לכל החיים על אמצעי המין שלהם". היגל המזועזע קבע שכך יכול לדבר רק רווק. לדעתו של היגל האהבה היא לוז העניין, ולמעשה החוזה הוא רק המסגרת שבתוכה מוכשרת האהבה. רומנטיקנים גדולים יותר מהיגל ילכו רחוק יותר ויאמרו שכשאוהבים באמת כלל לא צריך חוקים. יש בזה מן האמת, אבל לא את כל האמת. כי ייתכן מאוד שלולא החוקים לא היתה נולדת האהבה. לולא (אם נחזור לאותה דוגמא) הבדלי הקאסטות לא היו בכלל אותו זוג הודי מתאהב. דווקא הניגוד שביניהם הוליד משיכה הדדית. המסורת הקשוחה היא מה שמאפשר את האהבה הרכה, וזאת גם אם אותה אהבה, מרגע שנולדה, מייתרת, או לפחות מערערת, את אמהּ הורתה.

ואהבה, ברור שאהבה, היא אחת הבמות שעליהן בסופו של דבר נבחנים החיים. החיים תחת החוקים והמסורת, והחיים כפריצה מתוך החוקים והמסורת – עד להתגבשותם של חוקים חדשים ומסורות חדשות. החיים ככוח היולי וגלמי שזורם-מעוצב-זורם, וכך שוב ושוב, והלאה והלאה. התהליך הדיאלקטי הזה הוא בתנועה תמיד, והניסיון להקפיא מקטע ממנו ולהציגו כתמונה סופית או נוסחה גואלת גרוע יותר מטיפשות.

אוף עם המערב הזה

אחת הבעיות של המערב, אם יותר לי לרגע להתנסח בצורה כל כך כוללנית ונחרצת, היא השאיפה לפתור אחת ולתמיד את כל הבעיות, למצוא את הנוסחה שתענה על כל השאלות. אידיאולוגיה מערבית מנסה קודם כל לספר את הסיפור כולו: מהבריאה, דרך הבלגן ועד לממלכת גן-עדן. לפעמים היא בעצם מתייחסת רק לסוף, ולו היא מחכה במתח. הרי זה, כך עושה רושם, כל מה שחשוב: מה קורה בסוף. במסכת סנהדרין נותנים חכמים סימנים רבים לביאת המשיח, ורבי אבא מכריז שכאשר אלו מתגשמים "אין לך קץ מגולה מזה!" כי זו היא הכמיהה: שיתגלה כבר הקץ. כאילו מדובר בעלילה ואנחנו, כילדים, דורשים שיגלו לנו כבר את סופה.

החל מאפלטון ומשה רבנו, דרך ממשיכיהם ויורשיהם (פלוטינוס ואוגוסטינוס מחד, הפרושים והמקובלים מאידך) ועד לזמננו אנו, עם היגל, מארקס, הכנסייה בזרמיה היותר אורתודוקסים, היהדות בזרמיה היותר אורתודוקסים, ישנה שאיפה, והיא מוצהרת בגלוי ובגאווה, לספק את תשובת התשובות, את האידיאולוגיה שתשים קץ לכל האידיאולוגיות, את האמת האחת שידיעתה היא תנאי הכרחי ומספיק כדי לחיות באושר ועושר לנצח נצחי נצחים. עד המאה העשרים פילוסוף רציני נחשב למי שמנפיק תחת קולמוסו איזו "תיאוריה של הכל", שמסכמת בין כרכיה את החיים, היקום וכל השאר. היומרה הזאת נחשבת ראויה גם היום, למרות שיש מעטים יותר שמעיזים להבחן בה. אבל השאיפה, כאמור, עדיין קיימת, וקוסמת.

עדות אנקדוטיאלית לשאיפה הזאת אפשר להביא מתוך שאלה שכמעט תמיד נשאלת כשבני מערב נפגשים לראשונה עם תורתו של הבודהה. כמעט תמיד יהיה מי שישאל על העניים והמסכנים בהודו, וכאשר יוסבר לו שהבודהה לא היה מעולם רפורמטור סוציאליסטי, ושלא עניין אותו כלל להנהיג מהפכה פרולטרית בארצו, אלא להפך: שהוא פרש מעמדת המנהיג הפוליטי (הוא הרי היה בן מלך) והקים מסדר של נזירים, שבראשם הוא עצמו היה גם כמובן נזיר, ושהמסדר הזה התקיים, כנהוג בתקופה, על ידי קיבוץ נדבות, כלומר היה למעשה תלוי באוכלוסיה שעבדה לפרנסתו – הוא ישתומם ויתאכזב מאוד.

"אז מה," תעלה מיד השאלה של אותו בן-מערב, "מה יקרה אם כולם יהפכו לבודהיסטים? הרי לא יהיה ממי לקבץ נדבות! יותר גרוע: האנושות תחדל, שכן לא יולידו יותר ילדים!". והנה: הוכח שהבודהיזם בָּטֵל. למרות שלרוב ברור לשואל שזה לעולם לא יקרה, כלומר שמעולם לא חשבו או עשו כל בני האדם אותו דבר (למעשה, מבחינה עקרונית אני חושב שדבר כזה לא ייתכן: אלוהים פשוט לא בנוי ככה; המגוון והתנועה והשינוי הם חלק ממידותיו וממהותו), העובדה שהוא שואל את זה מצביעה על אותה שאיפה מערבית עתיקת יומין לסיים את הסיפור כולו: כלומר אם האידיאולוגיה הבודהיסטית לא נותנת מענה מוחלט, גמור וסופי לאנושות, היא לא רצינית ואפשר לפסול אותה על הסף.

נחזור לבוליווד

אם יש לקח שאפשר ללמוד לדעתי מהמסר שנצור בין הסצנות של הסרטים ההינדים הוא שדווקא אידיאולוגיה מוחלטת, שמתיימרת לתת תשובה אחת סופית, חייבת להיכשל. העולם פשוט עשיר ומלא סתירות מכדי להיכלל בנוסחה אחת. כי כל אידיאולוגיה היא חוק וסדר, והאהבה – היא הרי חייבת לפרוץ מתוך החוק והסדר כדי להתקיים, אפילו שהם אלה שנתנו לה את קיומה בראשית. אותו סיפור עלילה קלאסי למעשה רומז על כך: הסדרים חברתיים, מעמדות, חוקים, מסורות, קאסטות ואמונות כולם נאים מאוד, אבל זה רק עניין של זמן עד שתבוא האהבה ותשטוף דרכם, עד שהאהבה תבער ותתממש דווקא בין גבולותיהם, תחרוג מתוך הגדרותיהם. האהבה, החיים, אינם ניתנים לכליאה בין גדרות. כלומר אינם כופפים עצמם לתוך הגדרות.

ולא שהחוק והסדר לא נחוצים. הלא כמו החיים שלנו, האהבה גם היא אינה נצחית, לפחות בהופעותיה על פני האדמה. בל נשכח שבסופו של דבר האוהבים הצעירים בסרט רוצים לא סתם לברוח, אלא להתחתן! הם מכניסים את אהבתם, שחרגה מתוך החוק, חזרה אל בין כתליו (וסביר להניח שבנם או בתם ירצו יום אחד שוב לפרוץ מתוכם). לכן המשחק הדיאלקטי הוא תמיד אהבה-חוק-אהבה-חוק-אהבה, משחק שהיהדות והנצרות עשו בו מומחיות, כל אחת מהן טוענת לבעלות על חצי אחד ממנו, אף אחת מהן לא מצליחה כמובן להתקיים רק מאותו חצי "שלה".

כי על פי החוק בלבד יכולים לחיות רק מחשבים, אם אפשר בכלל לקרוא לזה חיים. ורק על פי האהבה חיים רק מלאכים, אבל גם אלו אינם ממש חיים. אנחנו שבאמצע זקוקים לשני הקצוות הללו כדי לחיות, ודמות הרשע שבסרט הבוליוודי היא אותו חלק בנו שמנסה לתפוס בעלות על צד אחד ולכפות אותו על השלם – וכך אכן נראית על פי רוב האידיאולוגיה בת המערב. אצלנו נלחמים על כאלה דברים. בהודו עושים מזה סרט.

נספח

מדרש בראשית רבה, י"ב, ט"ו מפרש את בראשית פרק ב', ד': "…ביום עשות ה' אלוהים ארץ ושמיים". השאלה היא למה מצויינים שני שמות של האל בפסוק. ומפורש: משל למה הדבר דומה? "למלך שהיו לו כוסות דקים. אמר המלך: אם אני נותן בהם חמין הן נבקעים. צונין – הן מקריסין [מתכווצים]. מה עשה המלך? ערב חמים בצונין ונתן בהם ועמדו. כך אמר הקב"ה: אם בורא אני את העולם במידת רחמים הוי חיטוייה סגין [= הרי חטאיו רבים], במידת הדין – אין העולם מתקיים. אלא הריני בוראו במידת הדין ובמידת רחמים והלווי יעמוד" (בר"ר יב, טו – תרגום המילים של יהודה ליבס). ואכן שם ה' מציין את מידת הרחמים ושם אלהים (שנזכר לבדו בבראשית פרק א) את מידת הדין.

13 תגובות

  1. כתבת: "החל מאפלטון ומשה רבנו, דרך ממשיכיהם ויורשיהם (פלוטינוס ואוגוסטינוס מחד, הפרושים והמקובלים מאידך) ועד לזמננו אנו, עם היגל, מארקס, הכנסייה בזרמיה היותר אורתודוקסים, היהדות בזרמיה היותר אורתודוקסים, ישנה שאיפה, והיא מוצהרת בגלוי ובגאווה, לספק את תשובת התשובות, את האידיאולוגיה שתשים קץ לכל האידיאולוגיות, את האמת האחת שידיעתה היא תנאי הכרחי ומספיק כדי לחיות באושר ועושר לנצח נצחי נצחים".

    אמנם אני לא יודע הרבה על המטאפיסיקה של משה רבנו ואני לא בטוח שהוא ואפלטון הכירו (יכול להיות שמשה רבנו והוא נפגשו באקדמיה), אבל משהו על אפלטון אני יודע.

    האם תוכל לומר לי בבקשה באיזה דיאלוג אפלטון אומר שיש לו שאיפה "לספק את תשובת התשובות, את האידיאולוגיה שתשים קץ לכל האידיאולוגיות, את האמת האחת שידיעתה היא תנאי הכרחי ומספיק כדי לחיות באושר ועושר לנצח נצחי נצחים".

    סתם, מסקרן אותי.

    אהבתי

  2. זה נכון שיש כאן הכללות. אני חושב שאני מודה בזה אף בגוף המאמר. אני לא חושב שזה אסון. אני חושב שצריך להבדיל בין סוגות שונות של מאמרים. באלו האקדמאיים או העיתונאיים חשוב הדיוק מאוד. באחרים הוא חשוב פחות, ובפרוזה כלל לא. המאמר הזה כתוב יותר בסגנון של מסה מאשר מאמר אקדמי, ולכן אני לא חושב שהדיוק בו הוא העיקר. למעשה, אני לא חושב שהדיוק בו אפשרי, מפני שהוא מנסה, מראש ובמודע כאמור, להכניס תחת כנפיו עולם ומלואו. לשאיפה מטורפת שכזו יש חולשות רבות, אבל יש לה גם כמה יתרונות.

    יתרון אחד שיש לה הוא הבנה של הדברים מתוך הכיוון הכללי שלהם, אפילו מתוך התנופה שלהם. משהו כמו ה- tacit knowledge שהיום מדובר בו גם בפילוסופיה של המדע ככלי אותנטי, אבל לא מדויק, של ידיעה. מדובר בידע "מצטבר", שעולה "מבין השורות" ולאו דווקא נסמך על ממצאים וראיות ברורות. מי שרוצה להגביל את עצמו רק למילה הכתובה ולדייק בכל תג ותו לא ישים לב דווקא לדקויות שכאלו, שהן לטעמי לא פחות חשובות. למעשה, אותו אדם ימצא את עצמו בסופו של דבר כותב רק במספרים: הכי מדוייק, חסר כל עומק.

    במילים אחרות, אני יודע שאפלטון התכוון להציג פיתרון אחד כללי לבעיות האנושות גם אם לא אמר כך, ואף אם בסופו של דבר לא עשה כן. אני יודע את זה על פי הניחוח שעולה מכתביו. זה לא מספיק לביסוס של דוקטורט. לכתיבה של מסה קצרה זה לדעתי בהחלט מספיק.

    אהבתי

  3. "בנוסף לסיבוך הבסיסי – הייתי אומר אפילו הקמאי – הזה, תמיד יש עוד מכשול: איזה דוד רשע ומלשן שממרר את חייהם של הזוג הצעיר, איזו סבתא צפודה ועקשנית שלא מוכנה לשמוע על כל חריגה ממסורת אבותיה הקבורים מזמן […]"

    זה מעניין מה שאתה כותב כאן. כי, במובן מסוים, המכשול הנוסף הנ"ל הוא רק התגלמות של הסיבוך הבסיסי. הסיבוך בין אהבה לחוק מתקיים בעולמם של בני האדם, ויש לו סוכנים בני אנוש. כדי שתיווצר עלילה, צריכים יוצרי הסרט/ים לקחת את המתח התמטי ולהעניק לו צורה קונקרטית, שתניע את העלילה. כלומר, אותו בד-גאי לא בהכרח מבדיל בין המסורת לבין הרוע, הוא פשוט כלי פונקציונלי.

    מצד שני, זה, כאמור, מעניין. כי יכול מאוד להיות שאותו סוכן להנעת עלילה, שאמור לשרת את התמה המרכזית, נעשה לדבר מה אחר, בשניה שבה הוא הפך מתמה מופשטת לדמות קונקרטית. ואם זה המצב – והניתוח שלך הדוק למדי – אז זה מגניב ממש. הסוכן, בא קולה של התמה המרכזית, נעשה לאחד מהגורמים שמשנים את התמה, והופכים אותה לדבר מה אחר. פוסט מגניב.

    אהבתי

  4. זה נכון שהסיבוך הנוסף, בדמות הבד-גאי, הוא התגלמות של הסיבוך הבסיסי, כלומר הוא לכאורה בא בשם החוק, אבל ההרגשה שלי היא שהוא סיבוך לא הכרחי: כלומר יכול היה להיות שרק ההורים אינם מסכימים, וזהו.

    אבל, ודאי תאמר, אז לא היתה ממש עלילה. זה משעמם. אם כך, אומר אני, עלינו לשאול את עצמנו למה, כדבריך, "כדי שתיווצר עלילה, צריכים יוצרי הסרט/ים לקחת את המתח התמטי ולהעניק לו צורה קונקרטית, שתניע את העלילה."?

    ומה שאני מציע זה שכדי שתיווצר עלילה צריך רשע. צריך גורם שהוא פשוט רע. לא מספיק אך ורק המתח הבסיסי הזה בין החוק לאהבה: צריך שמישהו יתפוס צד אחד (את החוק בד"כ, אם כי ודאי יש עלילות שמונעות על ידי גורם שתופס רק את האהבה ואיתה יוצא למלחמה – דון ג'ובאני אולי?) וידרוש את כפייתו המלאה על המציאות.

    כלומר: המתח הבסיסי הוא לא רע. רוע הוא רק ניסיון (מלאכותי, אלים) לפתור את המתח הזה. אותו ניסיון מתבטא בבוליווד בבד-גאי הזה, ובשדה ההגות המערבית בכל מני "פתרונות סופיים" לכל בעיות העולם. נראה לי שכל אחיזה בצד אחד בלבד היא מסוכנת.

    אהבתי

  5. תומר, אני אף פעם לא נוהג לכתוב סתם תגובה מבלי שיש לי משהו להוסיף לדיון, אבל נראה לי שאשבור את החוק הזה עכשיו: יופי של פוסט. מי היה מאמין שאפשר לקחת סרט הודי כ"כ רחוק.

    אהבתי

  6. אני בכלל לא בטוח, נראה לי שהמילה חוק היא לא המתאימה ביותר להקשר המובא. היא יוצרת מתח נחמד בכתבה אך מצביעה יותר על חוקים חברתיים והנגזרות שלהם: כללים, מסורות, מנהגים וכדומה (מעניין לראות בהקשר זה איך בדורות האחרונים נמסות להם מסורות של מאות ואלפי שנים כתופעה כלל עולמית).

    חוק אמיתי זה דבר אחר לגמרי, אבל זה קשור יותר אולי למאמר הבא על איינשטיין… אהבה למשל היא ביטוי טהור של חוק.

    אני קורא את הסיפור הזה אחרת, בכיוון של ליבה ועטיפה. העטיפה (מסורת, כללים, מנהגים) חשובה כל עוד היא מזינה ומגוננת על הליבה אבל כאשר היא עוצרת אותה מלהתממש ולגדול הליבה צריכה לפרוץ אותה. ניתן לראות את זה באינסוף דוגמאות בטבע כגון בזרע ופרי, נבט הבוקע מהאדמה, תינוק ורחם, ילד/ה ומשפחה, איש/ה ותפקיד או משרה ולבסוף גם אדם והעולם. כנראה לא סתם קוראים לפלנטה שאנו חיים עליה אמא אדמה ומבחינה זו השמיים אולי, הם לא "הגבול" אלא עוד עטיפה שביום מן הימים, כשנהיה מוכנים, נצטרך ונרצה לפרוץ דרכה (כל הדתות מדברות על זה באופן זה או אחר).

    בסיפור הזה לאהבה, ולא רק זו שבין גבר ואישה, יש תפקיד של להלהיב וללבות את הליבה ולהביא בכך להמסה של העטיפה, למימוש ולפריצה או לידה חדשה. לגבי המתח, הוא נוצר בין הליבה לעטיפה ואז נוצרים צירי לידה או כאבי גדילה ולעיתים קרובות באנושות אף מלחמה.

    לבסוף התהליך הטבעי בעיני הוא לא חוק-אהבה-חוק-אהבה-חוק-אהבה אלא ליבה-עטיפה- ליבה-עטיפה-ליבה-עטיפה. ומה שעוזר לפרוץ את העטיפה זו כמובן אהבה, אהבה שמעבר לעטיפה ועוד עשרות ומאות דברים טובים אחרים.

    תודה על המאמר,
    אור

    אהבתי

  7. שלום תומר,
    במסגרת מסעותי באינטרנט בהכנת שיעור על מגילת רות, נתקלתי בפוסט שלך והוא מתאים לי לגמרי לגמרי לכיוון. בעיני מגילת רות היא הראג'ה ההינדוסטאני שלנו, ומבטאת כל כך יפה את הרגע של פריצת החוק ונצחון האהבה על החוק (עד ליצירת חוק חדש וחוזר חלילה). תודה רבה!
    ברשותך, אצטט אותך בשיעור..
    צילי

    אהבתי

שקלא וטריא

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s