"מקימי" כספרות ניו-אייג'

"מקימי", ספרה של נועה ירון-דיין, הוא כבר תופעה: עוד מעט והוא חצי שנה ברשימות רב המכר, יש לו אתר בית עם פורום שוקק, והפופולריות שלו – לא כרומן, אלא כטקסט חניכה דתי – כל כך גדולה עד שהרב אבינר, למשל, היה צריך להזהיר את צאן מרעיתו שלא לעלעל בו, שכן הוא "לא צנוע". כששמעתי את זה קניתי אותו מיד כמובן, וכשקראתי הבנתי על מה הרב אבינר מדבר. אבל נדמה לי שהבנתי עוד כמה דברים, והרי הם לפניכם.

אתחיל בכך שאהבתי את מקימי. הספר כתוב תל-אביבית שוטפת, חיה מאוד, ואין בו רגע דל. נהניתי מהקריאה, והספר ריגש אותי. יותר מזה: הוא חדר אלי, אל נשמתי. נגע בי. נראה לי שגם את נועה ירון-דיין, אם היא דומה לגיבורת הספר עלמה, הייתי מחבב מאוד. אבל אני כמובן לא מכיר את גברת ירון-דיין כלל, ואין לי כל רצון, או יכולת, לדון בחייה הרוחניים. בכוונתי כאן לדון אך ורק בספר, ובחיפוש הרוחני של עלמה, גיבורתו. שני אלה מעניינים אותי, מפני ששניהם לדעתי מגלמים ביטוי מובהק של רוחניות ניו-אייג'ית.

ההגיון הדתי של הקפיטליזם המאוחר

על הניו-אייג' כתבתי כבר בכמה מקומות, ולא אאריך שוב בתיאור קווי המתאר שלו כתופעה חברתית ותרבותית, אלא אעלה רק נדבך אחד בו שהוא במיוחד מעניינינו. אחד מעמודי התווך של הרוחניות הניו-אייג'ית הוא האינדבידואליזם הקיצוני שלה: המחפש הרוחני נדרש לסמוך על עצמו, להכריע את הכרעותיו בצורה אוטונומית, להטיל ספק בכל מסורת או תורה רוחנית עד שלא תוכח כרלוונטית בשבילו, ובאופן כללי להגיע לקשר אישי מאוד עם האלוהות (או, לחלופין, להגיע להארה, שהיא כמובן צורה של גאולה פרטית). את הדרישה הזאת לריבונות עצמית והכרעה אישית שואב הניו-אייג' מהמסורת ההומניסטית של המודרניזם.

אלא שבשונה מאוד מההומניזם, הניו-אייג' מתאפיין גם באנטי-רציונליזם ואף אנטי-אינטלקטואליזם חריף. נכון: כמעט כל מסורת מיסטית, בין אם היא מיתית כקבלה ובין אם פסיכולוגיסטית כבודהיזם, תכלול בקרבה מימד א-רציונלי, שכן האבסולוט הוא מטבעו מעל לכל קטיגוריה וחורג מכל הגדרה. אבל ברוחניות הניו-אייג'ית, בצורה לגמרי לא הכרחית (ואף שגויה לדעתי), מושם דגש על המימד הא-רציונלי, וזה אף מוקצן לכדי גישה אנטי-רציונלית כוללת. עיוות נוסף שסובל ממנו הניו-אייג' הוא הסלידה מכל מה שמריח מהשכלה ואינטלקט, כך שלא רק את כללי המשחק הרציונלי אין מקבלים, אלא גם את תוצריו, וזאת אף ברבדים שאין כל מניעה להתבונן בהם (גם) דרך הפריזמה הזו, ואף ראוי שכך יהיה – כלומר בכל רובד שאינו המוחלט לשכעצמו.

באין קריטריונים רציונלים איתם ניתן לברור בין תורות, פרקטיקות או עמדות רוחניות שונות, אנחנו נשארים רק עם החוויה העירומה, בין אם היא חילונית או רוחנית. 'אני מאמין בזה כי זה מרגיש לי נכון'. 'אני עושה את זה כי זה עושה לי טוב'. אין לנו אלא דלת אמות של חוויה, ועל פי רמות הרגש שדבר מה מעורר בי אחליט אם הוא אמיתי (אמיתי בשבילי, כמובן). בכך, אגב, מתאימה רוחניות הניו-אייג' למצב הפוסטמודרני, שגם בו מודגשת החוויה המידית מעל לכל. במילים אחרות, הניו-אייג' הוא ההגיון הדתי של הקפיטליזם המאוחר.

והנה, אופי זה של רוחניות דומה בקווים רבים לזו של חסידות רבי נחמן מברסלב. החסידות יוצאת הדופן הזו, שמתחילתה היתה מנודה לא רק מפני ה"מתנגדים", אלא אף מפני חסידויות אחרות, הדגישה תמיד את המימד המיידי והחוויתי של עבודת האל. בעוד שגם צדיקים חסידים אחרים ראו חשיבות רבה, אין ספק, בנגיעה ישירה ואינטימית של תלמידיהם במציאות האלוהית, הרי שרבי נחמן מברסלב העצים את העניין באופן מיוחד.

ר' נחמן, למשל, המליץ על סוגים של עבודה רוחנית שמחזקים את המימד החוויתי גם אצל הדיוטות מבחינה מיסטית (התבודדות, שיחה ישירה עם אלוהים), דיבר הרבה מאוד על אהבה, "פשיטות" ו"תמימות", סיפר סיפורים, שורר שירים וניגונים, והעלה כאידיאל גם את הלב השבור. אם זה לא מספיק, הוא היה אנטי-אינטלקטואלי בצורה ברורה, חשב שפילוסופיה היא סכנה ולא החשיב במיוחד אפילו לימודי גמרא, אסר על קריאת "מורה נבוכים" של הרמב"ם, וקבע שסגולה גדולה היא היכולת לקפוץ קפיצת אמונה שהיא מעל ומעבר לשכל. האם יש ספק למה, בעידן הפוסטמודרניסטי של רוחניות הניו-אייג', חסידות ברסלב קורצת לכל כך הרבה חוזרים בתשובה?

נ נו נוע נועה מתל-אביב

ואכן, כל המאפיינים הללו נמצאים בשפע בספרה של ירון-דיין. גיבורת הספר, עלמה, מתחילה אותו ככוכבנית מצליחה למדי, שמבחוץ נראים חייה ככליל השלמות ומבפנים, עבורה, הם עוני ואומללות (שם הספר מגיע מהפסוק בתהילים: "מְקִימִי מֵעָפָר דָּל, מֵאַשְׁפֹּת יָרִים אֶבְיוֹן"). עלמה מתלוננת שוב ושוב על הריקנות שהיא מרגישה. מילויו של אותו חלל הוא הוא מהות החזרה בתשובה שלה.

אותו חלל מתמלא על ידי שילוב של תובנות ברסלביות מעודנות ואמונות תפלות שטחיות, כאשר ברוח הניו אייג' הדת משמשת ככלי להגשמה עצמית: המצוות אינן חוקים או ציוויים, אלא "עצות" (עמ' 143), והתנ"ך הוא כמובן "ספר הוראות" (195) שבעזרתו עושים "עבודה רוחנית" (223) כלומר אף אחד לא כופה עליך (חלילה!) לקיים מצוות, זה פשוט כדאי. תעשה את זה כי זה משתלם. תעשה את זה לא כדת שקיבלת על עצמך הר כגיגית, אלא כשיטה להתפתחות רוחנית (לא שזה רע – פשוט צריך להבחין בזה). כשעלמה מדברת עם אחותה הקטנה, שכועסת על התהליך שהיא עוברת, היא מייעצת גם לה: "אם אין משהו עמוק שאת מחוייבת כלפיו, שאת מאמינה בו גם כשאת לא מאמינה בעצמך, אז זה פשוט לא עובד." (210) – התורה היא פשוט כלי שעובד.

וכאמור, היא עובדת בכך שהיא יכולה לעורר בנו חוויות רוחניות. אכן, חוויות אלה מהוות את הגושפנקא הרשמית לאמיתות השיטה (כלומר התורה). מדברים על דת, וחושבים עליה, אבל הקריטריון המרכזי לודאות הוא החוויה: "האמונה מתחילה איפה שהשכל נגמר" מספר להם ברסלבר כריזמטי (142), והציווי לזרוק את השכל לעזאזל מהדהד כמעט מכל פרק בספר.

התובנות שמציג נציג חסידות ברסלב מתקבלות אצל עלמה ובן זוגה כמעט ללא שאלות. אין ניסיון לשכנע אותם בצורה רציונלית, ואין גם צורך: להגיון, למהלך חשיבה רציונלי, ממילא אין תוקף בשבילם. הפסוק "נעשה ונשמע" מקבל פירוש מקורי: "אם לא נעשה, אז איך נשמע? אם לא נחווה קודם את החוויה, אז איך נדע?" (197) החוויה היא הקרטריון העיקרי, אם לא היחיד, לדעת.

הרגע המכריע בעלילה, רגע השיא בתהליך החזרה בתשובה (וויליאם ג'יימס היה קורא לזה "קונברסיה") של עלמה, גם כן מתמלא על ידי חוויה: בעוד שחברתה נוגה מנסה להניא אותה מלהפוך לדוסית ובן, בן זוגה, מנסה להגן על החלטתם לחזור בתשובה, עלמה נסוגה אל המטבח כדי להיות עם עצמה. היא לא שלמה עם התהליך שהיא עוברת ויש לה ספקות גדולים. היא פונה אל על כדי לקבל סימן שהיא בדרך הנכונה, והנה נפתחים השמיים ו"השם בחר לגעת בי בפעם הראשונה. קראתי על זה בספר של ברסלב. קוראים לרגע הזה 'הארת הרצון'" (199).

עלמה מרגישה את נוכחות האל, מתמלאת באהבת אלוהים, "חווה התגלות" כלשונה. בסופה של החוויה הרוחנית היפיפיה הזאת עלמה כבר יודעת. "קרה משהו?" שואל בן, והיא עונה "ששש… אני יודעת". וזהו, משבר האמונה, הספק הגדול, חלף, והיא פול גז בדרך לתשובה מלאה. עכשיו, הדבר האחרון שאני רוצה הוא לזלזל בחוויה הנפלאה הזאת, שהיא מתוקה וחיובית וגם חשובה מאוד לעניות דעתי. חוויה כזאת יכולה להבהיר לנו שאנחנו מכירים רק את אפס קצהו של הפוטנציאל האנושי, יכולה להראות לנו שיש רבדים של עומק וגבהים של שגב שמעולם לא שיערנו כמוהם, יכולה לרמוז לנו שיש משהו בסיסי, מהותי, שהוא טוב בקיום ויכולה לפתוח בשבילנו מסע של גילויים נוספים על עצמנו ועל החיים.

מה שחוויה כזאת לא יכולה לדעתי לעשות היא להצביע בשבילנו על כיוון מסויים הכרחי. פשוט, כי בדיקה קצרה תגלה שחוויות כאלה קרו, ועדיין קורות, לאנשים רבים בכל העולם ובכל מסורת רוחנית (וגם כאלה ללא כל מסורת רוחנית). כשעלמה מבססת את הודאות שלה על חוויה (הרי את השכל, כאמור, העפנו מזמן), היא מבססת אותה על משענת קנה רצוץ. כי החוויה כאן היום ואיננה מחר. וכי החוויה, לכשעצמה, אולי אומרת משהו על החיים, אבל לא אומרת כלום על דת מסויימת.

ואגב, עלמה מבינה את זה: היא אמנם מצהירה ש"אני קיבלתי אמונה. אני יודעת שהוא [הקב"ה] קיים. אני מרגישה אותו" (250), אבל מיד אומרת ש"גם אם כל העולם הזה כולל הדתיים והחרדים הם שקר, השם יתברך הוא אמת. אני יודעת את זה, כמו שאני יודעת שעכשיו לילה" (254). זה העניין: החוויה בעצם לא אומרת שום דבר מעבר לזה שיש מימדים בחיים שלא הכרנו. ואם אנחנו זורקים את השכל אנחנו כמעט תמיד מוותרים על האפשרות לגלות את המימדים הללו, וכמעט תמיד מוותרים על האפשרות לגלות אותם לאחרים. כי בסופו של דבר אנחנו גם, ולעומק, יצורים חושבים, ומדברים.

ססמת הקרב נגד התבונה

אחד שיודע

אבל אין צורך להכביר את מילותי הקטנות על האיוולת שברגשנות האנטי-אינטלקטואלית, אם ניתן לי להיעזר בלשון הזהב של ג.ו.פ. היגל:

ההתפלספות הטבעית [כלומר, של ההמונים – ת.פ. …] מציעה במקרה הטוב רטוריקה של אמיתות שדופות; כאשר מגנים אותה על חוסר החשיבות של אמיתות אלה, היא מבטיחה לנו כי המשמעות והמילוי מצויים בלבה […] ובדברה על תום הלב וטוהר המצפון וכיוצא באלה נדמה לה שהיא אומרת סופי-פסוקים, שעליהם אי אפשר להשיג ושמעבר להם אי אפשר לדרוש כלום.

אולם מה שנחוץ אינו להשאיר את הטוב ביותר בתוך הפנימיות, אלא דווקא להוציאו מתוך מחילות אלה אל האור. [… כמו כן] לא קשה להבחין בעמימות ובעקמימות של אמיתות אלה, ואף להראות לתודעה המחזיקה בהן, כי באותה מידה יש בה אמיתות מנוגדות בתכלית. כאשר התודעה [ההיא] מנסה להיחלץ ממבוכה זו, היא עתידה ליפול לתוך מבוכות חדשות, וסופה שתתפרץ ותאמר נחרצות כי כך וכך הם פני הדברים, וכל השאר הוא סופיזם גרידא.

ביטוי זה, 'סופיזם', הוא סיסמת הקרב שהשכל הרגיל משתמש בה נגד התבונה המתורבתת, בדיוק כמו שהביטוי 'הזיות' משמש את הבורות הפילוסופית כדי לציין את הפילוסופיה אחת-ולתמיד. כיוון שהשכל הרגיל מסתמך על הרגש כאוראקל הפנימי שלו, הרי בכך גמר עם כל מי שאינו מסכים לדעתו, ועליו להכריז כי אין לו מה להוסיף למי שאינו מרגיש כמוהו ואינו מוצא בתוך עצמו אותם הדברים; או במילים אחרות, הוא רומס ברגליו את שורש האנושיות.

שכן טבע האנושיות הוא לחתור לקראת הסכמה הדדית עם הזולת, ואין קיום לאנושיות אלא בתור שיתוף תודעות שנתגשם. ואילו האנטי-אנושי, החייתי, עומד על כך שבני אדם נשארים ברמה של הרגש ומסוגלים למגע הדדי רק באמצעותו. (מתוך הקדמה לפנומנולוגיה של הרוח, עמ' 182-183 ,תר. ירמיהו יובל)

היגל היגל, גאון גרמני שכמוך. טוב, אז אני אולי לא הייתי נחרץ כמוהו לגבי החייתיות של הרגש (אולי אפילו להפך: יש להן ודאי הרגשות, אבל האם חיות הן בעלות רגשות? אולי המפותחות שבהן, וגם אז ברמה פשוטה הרבה יותר מאשר בני אדם), אבל יש אכן משהו מאוד אינדבידואלי ברגש, מאוד פרטי. זה כוחו, אבל זו גם חולשתו, ודאיי כאשר אנחנו מנסים לבסס דרך רוחנית משותפת.

כמה פעמים במהלך הספר צוחקת הגיבורה על רוחניות הניו אייג', שבשבילה כולה "קטורת וקריסטלים והודו" (228). אבל הניו אייג' הוא גם הגיון מסויים, ופרדיגמה דרכה מתבוננים על העולם. בהגיון הזה, בפרדיגמה הזאת, עלמה (ואני מנחש שגם ירון-דיין) הינה שותפה מלאה: היא יוצאת מאותו מקום, מונעת על ידי אותם מניעים, ומחפשת להגשים את אותן מטרות: שלמות ושלווה והגשמה עצמית. אם פשוט החלפנו קטורת וקריסטלים במפה לבנה ונרות שבת לא עשינו הרבה.

יחד עם זה, חשוב לציין: יש גם הבדלים גדולים בין חזרה בתשובה כמו של ירון-דיין לבין רוב רובו של הניו-אייג'. בראש ובראשונה: ירון-דיין לקחה על עצמה מחוייבות, מילה זרה ומוזרה עבור רוב הרוחניקים. כיום היא כורעת תחת עול מצוות ואמהות לשישה ילדים. גם השאיפות הרוחניות שלה, למרות שמוצאם במסע אישי, מכילות גם מימד כללי וקהילתי: בסוף ספרה היא נושאת תפילה למען הגאולה השלמה של כולנו. בשני רבדים אלה המסע הרוחני שלה שונה מאוד מזה של רובנו, ועל כך נתונה לה הערכתי.

[עלה בגרסה מקוצרת באנרג'י. האמת היא שיש עוד הרבה מה לומר על הספר הזה, שלדעתי הוא נקודת ציון בתנועת החזרה בתשובה של ימינו. בינתיים, ובאותו קו שפרסתי לעיל, שימו לב לאלישבע פדרמן, שרוצה קצת מ"הלב" של "מקימי", והנה ראיון קצרצר עם נועה ירון-דיין בו היא שוללת את הניו-אייג'  – ומיד אחר כך מצטטת את "המטריקס". מענינת גם ההתייחסות של בן זוגה של ירון-דיין, יובל, לעקרון התמימות בעבודת ה', שהתפרסמה בפורום של אתר הבית של מקימי: הוא מדבר סרה במדע ("דיקטטורת אימה, שלטון בלהות") ואומר: "אנחנו דור של לב. של חוויה. של משחקי מחשב תלת ממדיים, של דמיון הוליוודי מרקיע שחקים. אנחנו חייבים להרגיש!!! חייבים לחוות, רבנו הבטיח חוויות, רבנו הבטיח התעוררות, הרגש, חמימות, אהבה, בכי משחרר, התבודדות, דבקות, שמחה. את זה אנחנו רוצים. בשביל זה אנחנו מוכנים להשליך הכול."

לבד מזה, בנענע עלה מאמרון שלי שמדריך את המעוניינים כיצד להקים כת כמפעל פיננסי רווחי.]

22 תגובות

  1. מאמר נהדר תומר.
    תודה רבה.
    אני מרשה לעצמי להעיר: נדמה שרגש ורציונאליות סותרים זה את זה (ואולי קריאה לא זהירה של דבריך כאן תעורר רושם שגם אתה סבור כך). אולם רוחניות שלמה או פילוסופיה שנוגעת בחיים הן כאלו שבו הרציו והרגש משתלבים זה בזה. איני מתכוון לסתם מאוזנים (לזה יש מקום ולזה יש מקום) כי אם לחדות ורגישות שבה הרגש מנחה את המחשבה והראייה האנאליטית מתמירה את הרגש. זה תהליך כמעט אלכימי שהלוואי שהייתי יודע כיצד הוא מתרחש.
    אביב

    אהבתי

  2. תומר,
    שתי הערות למאמרך היפה:
    1. לעניין "התועלת" שבשמירת מצוות: אני לא חושב שעניין זה מיוחד דווקא לניו-אייג'. לכל אורך הדורות ישנו מתח בין "כדאיות" שמירת המצוות לבין ההכרח לשמור אותן בלי קשר לטובה הישירה שתצמח מהן. לצד אלו שהדגישו את מימד החובה, היו רבים-רבים שהדגישו את יסוד הכדאיות בצורותיה השונות. וכי האם "למען יאריכון ימיך" איננו ביטוי של כדאיות (לפחות כפשוטו)? אפילו "חיי עולם הבא" אפשר להבינן כפשוטן כביטוי של "כדאיות", לא? דתיים רבים בימינו, שאינם שותפים לרעיונות הניו-אייג' ("ההגיון הדתי של הקפיטליזם המאוחר" – נפלא)- חושבים שלמצוות יש טעם "ארצי" (יותר מששמר עם ישראל על השבת, שמרה השבת…) מלבד הטעם "השמיימי" שלהם, שהם ביטוי לדאגה ולאהבה של האל. אני כשלעצמי חושב שיש יותר כנות ואומץ באלו שמדגישים את הפער העקרוני בין תועלת לערך (לייבוביץ?), אבל טישטושו הוא נחלת רבים.
    2. לעניין הרציונליות והגל – אני חושב שהדיכוטומיה שאתה מציג: רציונליות-דיאלוג מחד ורגשיות-התבודדות מאידך היא אכן כל כך חדה. האם לא נעשה שימוש ברציונליות גם ככלי מדכא?

    נעם

    אהבתי

  3. ותודה על התגובה.
    בעניין התועלת שבמצוות: אני לא ניסיתי לטעון שלא היו תפיסות בעבר של מצווה "שלא לשמה" מול מצווה "לשמה". זה כמובן היה מאז ימי חז"ל.

    הפיתוח הפוסטמודרני/ניו-אייג'י הוא לראות את המצוות כ*דרך רוחנית*. עכשיו, גם תפיסה כזאת אפשר למצוא בעבר (החל מימי הביניים בברור, אצל המקובלים כמובן, אבל גם אצל הרמב"ם), אבל בעוד שאז הגישה הזו היתה אליטיסטית ואזוטרית, שמורה למעטים, כיום היא רווחת וכאילו ברורה מאליה לכל. הרי בתורה אף אחד לא מדבר עם העם על התפתחות רוחנית, נכון? אלא על קיומה של ברית, אותה כרת העם עם אלוהיו – מושג שונה לחלוטין.

    ולגבי אותה דיכוטומיה בין רציו לרגש – אני מסכים עם אביב שהדברים עדינים יותר, ושני אלה גם משולבים זה בזה. לא התכוונתי ליצור רושם שיש תהום ביניהם. אולי זאת הבעיה, שיותר מדי רואים אותם כמוציאים זה את זה, ולא שמים מספיק לב ליחסי הגומלין ביניהם.

    וכן, הרציונליות בהחלט יכולה להיות גם כלי של דיכוי, וככזה דיכוי עצמי. ודאי שלפעמים צריך לתת מקום למשהו אחר. השאלה היא כמובן המידה והזמן, וההבחנה איפה צריך להרפות מהשכל ואיפה צריך לשוב ולגייס אותו כדי להבחין נכונה במצב.

    אהבתי

  4. הילת ימי תומר החכם.

    מאמר יפה, אם כי נותר לנו מקום לדון על הסתירה בין החוויה האישית לבין הצורך להעלות אותה על הכתב ולהפיצה בישראל.
    נוהג שבעולם אדם כותב ספר כי ברצונו לשתף את האנשים באיזו תובנה שיש בידו על העולם החיצוני.
    אך איזה ערך יכול בכלל להיות לחשיפה עצמית של חוויותי האישיות? את מי זה אמור לעניין? באיזו זכות אני מפרסם ספר שאין בו כלום מלבד החוויות שלי? הרי עצם הרצון לפרסם ולשתף מעיד על טבעו של האדם כחיה חברתית אינטר-סובייקטיבית ואם כן מחייב אותי לכתוב בצורה אינטר-סובייקטיבית, היינו מחוייבות כלשהי לרציונליות ולערכים מעבר לסובייקטיביות שלי.

    אהבתי

  5. אכן יש ב"מקימי" הרבה מניחוחות ה"היו אייג'" ובמובנים מסוימים, להבנתי, כן-המצוות, השבת והלבוש באו במקום הקטורת והקריסטלים, אבל כדאי להבחין באלמנט חשוב- אצל נועה ירון-דיין, המצוות, הפמוטות וכו' הם רק "תפאורה" לאמונה הדתית, שהיא שינוי פנימי-רוחני, בעוד שהקריסטלים והקטורת, במקרה שלה, כנראה לא חרגו מגדר היותם "תפאורה" בלבד.

    גם אני, בסה"כ אהבתי את "מקימי" למרות שהסתייגתי מחלקים מסויימים בו (ובעיקר מהנחת היסוד שלפיה חיים חילוניים מלווים בהכרח בתחושת ריקנות מתמדת), וזה מה שכתבתי עליו בזמנו- http://www.notes.co.il/tali/38908.asp

    אהבתי

  6. רון, אני מכבד מאוד את הדלאי לאמה, וברור שאני לא חושב שהבודהיזם הטיבטי במקורו הוא ניו-אייג', אבל אני לא בטוח אם הוא עומד במבחן ההגיון הצרוף. לדוגמה, האם הגיוני שסיבוב של גלגלי תפילה ישפר את הקארמה שלי?

    אהרן, אכן נהוג לשתף אחרים בתובנות מסויימות בספר, אבל יכולה להיות סיבה גם לשיתוף חוויתי: הרצון שגם לאחרים תהיינה אותן חוויות…

    טלי, תודה רבה על הדברים, ותודה על הלינק. ואבחנה טובה מאוד: המצוות הן אכן התפאורה לאמונה, ולחוויה, שהתגלתה לגיבורת הספר (זאת לעומת גישה ליבוביצ'יאנית לדוגמא, בה המצוות הן הן האמונה כולה). כאמור, בין הדברים שניסיתי לשאול הוא על הקשר, או חוסר בו, ביניהן: למה החוויות מצביעות דווקא על המצוות וכו'.

    אהבתי

  7. קראתי את הספר, וברצוני להצביע על שתי נקודות שלדעתי קיימות מתחת לפני השטח, הנקודות הללו צפות לאורך כל הספר בלא שהמחברת מודעת להם,

    נועה ירון מדברת על החיים החופשיים בעברה 1בגעגועים. למרות שהיא מנסה להציגם כריקנים,

    נועה נגררה אחרי חברה לחיים, הוא הדומיננטי 2בחזרה בתשובה, הוא הטיפוס הפראי והקרקע הפוריה לבריחה למיסטיקה, והיא מתוך תלות מוחלטת בו, נגררת.

    אהבתי

  8. לא שאני בא לסנגר כאן על בודהיזם, אבל גם אם אתה מתייחס רק לפן ה"פסיכוליסטי", כפי שתיארת, אז כן, פעולה רפטטיבית עשוייה להוציא ממך את האטרף.
    הבעיה עם ניו-אייג' היא למיטב הבנתי היעדר הדיציפלינה שבו. דת, משמעת אמונה, פילוסופיה סדורה, או איך שלא נקרא לזה, היא בדיוק האנטי-תזה ל"מרגיש לי" הקפריזי והנתון לשינוי בכל רגע נתון.

    אהבתי

  9. תומר

    'הרצון לשתף' הוא חלק מטבעו החברתי של האדם ואיננו נושא בתוכו רק זכויות (זכותי לכתוב ספר) אלא גם חובות. היינו: חובתי לכתוב ספר בצורה שעומדת בתנאים שהחברה והעולם החיצוני מכתיבים.
    במילים אחרות: כל עוד הנרקיסיסט חי לו את חייו הרי איננו יכולים לבוא אליו בתביעות. שכן הנרקיסיזם מכיל כתנאי פנימי חסינות מתביעות העולם החיצוני והשתקעות בעצמיות הנעלמה. אלא מאי: ברגע שהנרקיסיסט פונה החוצה מעצמיותו לעבר העולם, אם בבקשת הערכה ואהבה ואם בכתיבת ספר, הרי הוא מניה וביה העמיד את עצמו לשיפוט העולם החיצוני-ערכי-היררכי שאינו תלוי בהעדפות הסובייקטיביות שלנו אלא עומד מעבר להם וקובע את מעמדנו וערכנו.

    ושוב, למרות שהביקורת שלך היא יצירת מופת ומסכים אני הק' עם כל מלה הרי הנקודה הזאת פוספסה. היינו: הסתירה העצמית של הרוחני-סובייקטיבי שמצד אחד בז לרציונליות ולכל אפשרות קשר אינטר-סובייקטיבית ומצד שני כותב ספר במטרה לפנות החוצה מעצמיותו הסובייקטיבית במטרה להשיג את התעניינות, אהבת והערכת הציבור.

    אהבתי

  10. מורי בהלכות חרדים ורבי בהלכות נרקיסים, אתה צודק וניסחת היטב את הנקודה שהעלת, ושלא אני ולא היגל הדגשנו, למרות שלזה אנחנו הק' בין השאר התכוונו: מוגבלותו של הרגש כאשר הוא מנסה לצאת מתוך הקיטון הסובייקטיבי ולהתארח בסלון החברתי. הוא פשוט בן שיחה בעל לקסיקון מוגבל למדי. לא נותר לי (היגל כבר מת) אלא לצפות שתעלה דברי חוכמה אלה על הכתב למען ישכיל עם ישראל בעת הזו, ועם ההשכלה ייתכן ותקרב גם הגאולה, במהרה בימינו, אמן.

    אהבתי

  11. קראתי את הביקורת המעניינת שלך, וכן, גם אני התרגשתי מ"מקימי". לא יכולתי שלא לעיין בקישורים שהוספת בסוף, ובמיוחד נהניתי מהקטע שכתב בן זוגה של נועה ירון, יובל דיין באתר שלה.
    ורציתי לציין שאין דוגמא טובה יותר "לעמלק הפילוסוף הכפרן" (כפי שכתב דיין) מאשר היגל אותו ציטטת במאמרך, מדהים איך הצלחת להביא את הדוגמא המדוייקת ביותר הקיימת, לפילוסופיה כפרנית, אווילית וחסרת לב שעמדה במרכז החשיבה העמלקית הניאו נאצית הכפרנית, הרצחנית.

    אהבתי

  12. היגל התחיל את חייו במאה ה- 18 ומת במאה ה-19. מכיוון שהנאציזם, עד כמה שידוע לי, היא תופעה שנולדה במאה העשרים, מסתבר שהיגל, אם את מתעקשת, הוא פילוסוף עמלקי *טרום* נאצי, כפרני רצחני. תודה ושיהיה לכולנו רק טוב.

    אהבתי

  13. אם אין מה להעיר אז עדיף לשתוק.
    תתעמקי בתורותיו של היגל ותביני את כוונתי.
    היטלר בטוח ידע לצטט אותו.

    אהבתי

  14. יפה כתבת ביקורת על דרך רוחנית שמבוססת על הרגש, מבלי לבטל את ערכו של הרגש.
    אני חושב שברגע שהבסיס הוא רציונלי, אז הגיע תפקידו החשוב של הרגש, בתור אינדיקטור למסקנות הרציונליות.

    אפשר גם להמשיל זאת לזוגיות. ברגע שמערכת יחסים בין גבר לאישה מתחילה רק על בסיס רגשי, תוך התעלמות מהשיקולים הרציונלים, הזוגיות לעולם לא תהיה יציבה באמת. רגש בא ורגש הולך. הרגש תלוי בהמון מרכיבים. רגש זה דבר שצריך לעבוד עליו, והרציונל הוא פשוט הכרה נכונה במציאות.בלעדיה אין כל בסיס לדרך רוחנית כלשהי.

    אהבתי

  15. שלום תומר והקוראים.
    אני מודה לך על הסקירה והמאמר. התודעה הכללית או הקבוצתית נמצאת במסע של התפתחות ומעבר. רעיונות העידן החדש מתפשטים במהירות, ואחד המרכזיים שבהם, הוא שהתפישה המדעית הרציונאלית-סיבתית-לינארית כבר לא מספקת מענה מספיק לחוויית המציאות ואפילו לאמת.
    בספרו של הפסיכיאטר סקוט פק שתורגם תחת השם "דרך חדשה" מתואר די טוב מדוע המדע הרשמי השליט עדיין, מחזיק בסממנים רבים של דת קנאית וקיצונית. כזאת שמכחישה תופעות שאין בידה להסביר כגון אינטואיציה ותקשור ועוד.

    יש כבר נציגים רבים בממסד המדעי שחווים תופעות של סדר גבוה יותר, מכפי שהמדע הפסיקלי והביולוגי מספקים לנו. אנרגיות רוחניות, כוחות נפש, חוויות מציאות, אותם רוב כוהני ה"מדע" הרציונלי פוטרים כהזיות חסרות ממשות ואמת.
    מכאן נולד האנגוניזם החריף אצל חלק מהאנשים שמסתמכים רק על הקונקרטי, ולא על החווייה הערכית והרגשית. התקוממות להפחתת הערך העצומה לאנרגיה הרגשית ולמשמעות הרוח בקיומנו.

    אהבתי

  16. נהנתי לקרוא את הניתוח

    רציתי לציין נקודה נוספת, בנוסף לחיבור לכלל שמופיע בסוף הספר

    הספר מתחיל (ומוזכר באופן חוזר) בקשר וחיבור להורים (ולא באופן תרבותי של 'בישולים' וכו')
    נקודה מכריעה בספר, הנקודה בה הם מחליטים 'לחזור', היא – הדלקת נר חנוכה בסקנדינביה איפה שהוא. מצד אחד זוהי 'מצווה' והתחברות למורשת. מצד שני, באמת הדלקת נר חנוכה, נהיתה מצוה מאד אוניברסלית (ליד עץ האשוח וכו').

    ועוד נקודה חשובה. אפשר לראות את הספר כרומן, אבל רומן 'הפוך'. ככל שהוא מתקדם, הגיבורים מתרחקים זה מזה, דוקא בשביל לשמור על הקשר האיכותי (כבר בהתחלה עלמה אומרת שהיא לא רוצה 'לבזבז' אותו)

    כך שמאחורי כל 'חיפוש החויה', עומד רצון אמיתי ועמוק מאד, לחיבור עמוק מאד עם המציאות כמו שהיא.

    אהבתי

שקלא וטריא

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s