חזרה בתשובה כתרפיה, ר' נחמן כפסיכולוג – על סדנאות 'שקוף' של גידי דבוש כביטוי (בעייתי) לתמורה דתית

לפני כשבועיים כתבה גילי איצקוביץ ב'הארץ', על סדרת הטלוויזיה החדשה המבוססת על ספרה של נועה ירון-דיין, מקימי (שעליו כתבתי בעבר). בכתבה היא מראיינת את יובל דיין, בעלה של ירון-דיין, שמנסה להסביר לה את הגרסה המאוד משוחררת שלו לפעילות קירוב רחוקים. אצלו, כמסתבר, התשובה באה מאהבה. "כנגד דבר אחד אני עומד ומשתאה", הוא מצוטט אצל איצקוביץ,

איך זה שאתם עומדים ורבים מה הקדוש ברוך הוא לובש? מה זה משנה, קרחת או שטריימל? זה סובייקטיבי. אני נותן לך ולכל אחד את הכבוד להיות הוא. להאמין באמונותיו, להעדיף את העדפותיו. אני לא מתיר או לא מתיר, מי שמי?

אני לא ממש קונה את תדמית הוואלק-שכל-אחד-יעשה-מה-שמגניב-לו-את-האף שמנסה לשדר דיין, אבל למרות שהוא פחות משוחרר ממה שהוא מציג, הוא ודאי שונה לחלוטין מטיפוסי המחזירים בתשובה אליהם שייכים אמנון יצחק או אורי זוהר. המילה "סובייקטיבי" לא במקרה נשזרת בדבריו. באותה כתבה אני מצוטט תוך ניסיון להבחין בתמצית בין גלים שונים של חזרה בתשובה:

משנות ה- 90 ועד ימינו נותנת ברסלב מענה לאנשים שמחפשים חזרה בתשובה, שהיא יותר רגשית ונפשית. בשונה מהחזרה בתשובה של שנות ה-70 וה-80, שהיתה רציונלית יותר, מבוססת על שכנוע בקיומו של אלוהים והכרעה לקיים קלה כחמורה. כיום זאת לא החזרה בתשובה של אורי זוהר, שמנתקת אותך מהחיים הקודמים. כאן החיפוש הוא אחר, חיפוש אחרי רגש, חוויה והבעה. למשל, מה שמאפיין חוזרים בתשובה לברסלב הוא שהם ממשיכים ליצור. אין כאן ניתוק מוחלט מהחברה הכללית ומעבר אל מאה שערים או בני ברק, אלא פתיחות לציבוריות הכללית, לאמנות, מוסיקה וספרות.

במילים אחרות, לו אורי זוהר היה חוזר בתשובה בשנות התשעים היינו רואים ממנו עוד כמה סרטים. ללא ספק, דומים יותר ל'אושפיזין' מאשר ל'מציצים', אבל את מפעל תרומתו לתרבות הישראלית הוא לא היה קוטע. יש כמה תהליכים שמביאים יחד לשינוי הזה (מסמוס הגבולות החדים בין מעגלים ציבוריים שונים בחברה הישראלית, עליית חשיבות הרגש בחיינו כמקור למשמעות, ועוד) ומדובר בהחלט בתמורה משמעותית במרחב הדתי הישראלי.

פסיכולוגיה יהודית, יהדות פסיכולוגית

עדות נוספת לתמורה הזאת, שמציגה גם מאפיין נוסף שלה, היה ניתן למצוא בתחקיר המרשים של יפעת ארליך שהתפרסם בשישי האחרון במעריב/מקור ראשון (הכתבה הוסרה מהרשת). התחקיר עסק בסדנאות 'שקוף' של גידי דבוש, ועולה ממנו תמונה מורכבת של דינמיקה קבוצתית בהנהגתו של דבוש. מה שצד את עיני היתה דווקא תגובתו לתחקיר של צביקה יחזקאלי, שלבד מהיותו הכתב לענייני ערבים של חדשות ערוץ 10, גם יזם את הסדנאות האלה אחרי שחזר בתשובה, יחד עם רבו, הרב ארז משה דורון (על דורון כתבתי מעט כאן).

יחזקאלי אומר דברים מרתקים שמלמדים אותנו רבות על מעמד התשובה בפרט והדת בכלל בזמננו.

לפני חמש שנים ישבנו לשיחה כמה חברים, כולם אבות בתחילת דרכם ובעלי תשובה. בחדר היו רופא, עיתונאי, טייס, רב תלמיד חכם, אמנים ומוזיקאים, ששאלו את עצמם – איך זה שחזרנו בתשובה ואנחנו עדיין כועסים? למה אין קשר אמיתי עם האישה והילדים? למה אני מפחד כמו ילד? גידי, אחרי אלפי שעות של הקשבה ליהודים, הסביר שלכולנו חסרה הקשבה שבאה מלב פתוח ונקי. אין לנו מי שיקשיב לנו. פשוט אין לנו לב.

יחזקאלי, גלוי וכן, מספר לנו על מצוקותיו ומצוקות אחיו לתשובה: כעס, סגירות, פחד. ומעל לכל, הוא מספר על האכזבה שהתעוררה בו ובהם כאשר קיום המצוות לא פתר מצוקות אלה. בכך מאפשר לנו יחזקאלי להבין משהו חשוב: חזרה בתשובה עבורו – ועבור רבים אחרים כמובן – נתפסת כמהלך טיפולי, ככניסה למסלול תרפויטי. משהו בתווך בין דרך רוחנית לעיסוי תאילנדי. אנחנו מקיימים מצוות לא כנגזרת מברית עתיקה בין האלוהים לעמו הנבחר, גם לא כציות נחוש לרצונו החד-משמעי של האל, אלא כטיפול בעצמנו, כחלק מה-care of the self שלנו. ולכן, כמובן, אם אחרי שהתחלנו להניח תפילין ולשמור שבת אנחנו "עדיין כועסים", נרשמת אכזבה.

אני לא יודע אם זה נראה לכם חשוב או זניח. לדעתי זה משמעותי מאוד. אנחנו למעשה רואים כאן שינוי צורה מקיף של ההגיון הפנימי של הדת היהודית. מדת לאומית, המתקיימת כברית, אשר הפולחן בה מתקיים במסגרת פעולות ותפילות – לדת אישית, המתקיימת כדרך רוחנית, אשר הפולחן בה מתקיים כתהליך תרפויטי פנימי (אשר לו המצוות אמורות לסייע). יש כאן העתקה של מוקד הדרמה הדתית מהאומה לפרט ומבחוץ פנימה, כאשר המובן שלה הופך מהגשמה של היסטוריה אלוהית להבראה של נפשנו האישית. נכון, יחזקאלי לא המציא את כל זה, וזה לא שמעולם לא היה שום דבר דומה בהיסטוריה היהודית. אבל הבוטות, המובנות-מאליה של התפיסה הזאת וקנה המידה הציבורי של הפופולריות שלה הם לדעתי מהפכניים.

הרופא הגדול, רבי נחמן

על התמורה התרבותית שעומדת בבסיס הטרנספורציה הזאת כבר כתבתי לא פעם (היא פשוט אחד הדברים שהכי מעניינים אותי בעולם). כאן ארצה להמשיך ולכתוב על מצוקתם של יחזקאלי וחבריו. כאמור, הם מאוכזבים מחוסר יכולותיה הרפואיות-פסיכולוגיות של ההלכה. מסתבר להם, אחרי שחזרו בתשובה, שהמצוות אינן תחליף לפסיכולוג, גם לא לדרך רוחנית מעמיקה. מבחינתם אחרי המעשים אולי נמשכים הלבבות, אבל רק לקראת עשיית אותם המעשים שוב ושוב, לא לכיוון של שינוי נפשי עמוק וחיובי. "פשוט אין לנו לב" אומר יחזקאלי, וכמו הקוסם מארץ עוץ, מסתבר לו שאפילו מושא כל תקוותיו, תורה ומצוות, לא באמת יכול לתת לו לב.

לכאורה, אם הם כל כך מעוניינים בטיפול נפשי, היו יכולים החברים פשוט ללכת לפסיכולוג (או, להבדיל, לקורס מדיטציה). אבל לא: הם מחליטים שאת השינוי שלא מתחיל מבפנים הם יקבלו מחברם גידי דבוש, שיתחיל לערוך "סדנה". מהמתואר באתר 'לב הדברים' אנחנו לומדים שהסדנה בנויה על פי "אוצרותיו המופלאים של הרופא הגדול, רבי נחמן מברסלב זיע"א", שבהם "נחשפים ערוצי זהב מלאי חיות, עצות והדרכות לבני הדור הזה, איך להתרפא מהעצבות, מהבדידות, מחוסר האמון והיאוש." אלו מילים גדולות, אולם על פי הכתבה של ארליך עלה אצלי הרושם שמדובר בלא יותר מאשר עקרונות בסיסיים של פסיכולוגיה עממית ודינמיקה קבוצתית (כנות, חקירה עצמית, וידוי, שיקוף). אני לא יודע אם אני מגלה כאן סוד גדול, אבל ר' נחמן מעולם לא ערך סדנאות לתלמידיו.

תורתו של ר' נחמן נמצאת כיום בחזית האדפטציה והאקולטורציה של המסורת היהודית לאופנות הפסיכולוגיות של זמננו. אפשר למצוא את שורשיו של התהליך הזה כבר בפרשנות לתורותיו אצל מנהיגים רוחניים פופולאריים בשנות השבעים בארה"ב כגון שלמה קרליבך ואריה קפלן, ומאז העניין הולך ומתגבר. תורתו של הצדיק מברסלב היא בעלת גוון אקזיסטנציאליסטי מובהק, מדגישה את העולם הרגשי, ומנגד גמישה ובלתי-שיטתית מספיק כדי להתעצב על פי הצורך. (אין בדברים אלה כדי לומר שלא לגיטימי לדעתי לעצב אותה על פי הצורך.)

פסיכולוגיה למשה מסיני

גידי דבושהבעיה מתחילה כאשר אותה תורת ברסלב מעודכנת מוצגת כשיטה טיפולית רצינית. על פי המתואר באתר 'שקוף', הסדנה "תעניק למשתתף, בסייעתא דשמיא, דרך להתמודדות פנימית, לצמיחה ולשינוי עמוק ומשמעותי." כאשר אותה דרך להתמודדות פנימית היא פרי פיתוחו של אדם אחד (אל דאגה: באישור ופיקוח של הרב שלו), ללא כל הכשרה מקצועית, הסכנה היא רבה. מדובר, בסופו של דבר, באדם נטול הכשרה מקצועית, נטול ניסיון מקצועי, המזמין גברים ונשים במצוקה להפקיד בידיו את נפשם, וכל זאת תוך יומרה להעניק לה טיפול המבוסס על דברי תורה.

ועניין אחרון זה רק מעצים כמה מונים את הסכנה. לא רק חוסר הכשרה וחוסר ניסיון יש כאן, אלא גם חוסר יכולת להקשיב. כשבידינו תורת נפש הניתנה מפי הגבורה ברור לנו בצורה מוחלטת וסופית לאן ואיך אמור המטופל להגיע. תנאי חייו השונים, אישיותו המסויימת, צרכיו האידיוסינקרטים – כולם נדחים מפני אור נשמתו המבקש לבקוע, שהוא תמיד אחד ושאותו אנחנו יודעים מראש איך לתעל ולאן לכוון. הרב בני להמן, פסיכולוג קליני, מסכם בראיון לרועי הורן את העניין:

כשאתה מזהה בין המורשת הדתית שלך לבין אסכולות מערביות, אתה למעשה מפקיע אותן מן התחום המדעי והופך אותן לאקסיומות, לכאלה שאינן עומדות לביקורת. המקבילות המערביות מעולם לא התיימרו להיות 'תורה למשה מסיני', והן מוכנות לפנות את מקומן לו יימצאו שגויות או לא יעילות. ברגע שמקדשים תיאוריה, טמונה כאן סכנה.

הזיהוי בין מורשת דתית לאסכולות מערביות מתקיים מפני שההלכה מעולם לא התיימרה להעניק למישהו טיפול פסיכולוגי – אין ברירה אלא לשבת על פורמט קיים. אולם לא מספיק שהעניין המודרני בנפש מנוכס, אלא שמוטבע עליו חותמו של הקב"ה, דבר שמגביל מאוד את אפשרויות הבקרה והבדיקה העצמית. באותה נימה ביקר ד"ר ברוך כהנא, פסיכולוג קליני (שעוסק בעצמו בפיתוח "פסיכולוגיה יהודית"), את גישתו של הרב יצחק גינזבורג לעניין:

הקשבה דיאלוגית היא עיקר העיקרים בטיפול. דווקא הקשבה כזו חסרה במשנתו של הרב גינזבורג. […] מי שמכיר ויודע את המציאות הפנימית האידיאלית אינו זקוק לדיאלוג עם המציאות החיצונית.

במקרה כזה, גם אם כוונות המטפל טובות וטהורות, מדובר בשיטה שמחד אינה מסתמכת על ניסיון או מחקר, ומאירך גיסא מבטיחה להוריד אל הארץ את דבר האל. כמיעוט ההכשרה כן גודל היומרה. כגובה ההתקדשות כך הקושי בהקשבה.

כל זה לא בא לומר שאני לא חושב שיש למסורת היהודית מה לתרום לטיפול פסיכולוגי (ועבודותיהם של מרדכי רוטנברג, יאיר כספי וברוך כהנא יעידו). אלא שהיא לא יכולה לעשות זאת ללא למידה מעמיקה של תובנות הפסיכולוגיה המערבית. כדוגמא  לשיתוף פעולה פורה אפשר להביא את ההעשרה שמעניקה המסורות הבודהיסטיות לפסיכולוגיה המערבית – הדיאלוג בין שתי אלה נמשך כבר עשרות רבות של שנים, לטובת שני הצדדים. מטפלים מערביים רבים שמחים ללמוד מהבודהיזם (ולהפך), אולם לא מבלי להסתמך על הניסיון והגילויים שעלו ועולים מהשדה הטיפולי המערבי.

מסיבות שונות (הקשורות לכתוב לעיל) קל הרבה יותר לקשר בין מסורות הבודהיזם לפסיכולוגיה המערבית, אולם המבקש ליצור שיטת טיפול יהודית לא יכול להיות פטור מהאתגר הזה.

:

לפני כמה ימים התפרסמה כתבה של ניר חסון ויאיר אטינגר על עניין חילוני ביהדות. אני מרואיין בה, ויש גם וידאו.

כנראה לא אוכל לענות ולהגיב בבלוג בימים הקרובים מפני שאני טס הבוקר להודו.

27 תגובות

  1. יש דימיון גדול מידי בין הפסיכולוגיה. לכתות אמוניות.
    כששאלו את חוקר הקבלה הדגול, פרופ' גרשום שלום, מה דעתו על התיאוריה הפרוידיאנית ועל התסביך האדיפאלי שעומד במרכזה, הוא ענה: "קראתי עשרות תפיסות מיתולוגיות יותר טובות לנפש משלו".
    יש קשר בין: פיזיקה להנדסה, כימיה לתעשיה הכימית, ביולוגיה לרפואה, לעומת זאת
    יש סימן שאלה גדול על הקשר בין מדעי ההיתנהגות לפסיכולוגיה טיפולית! גם ההתחלה פסיכו לא מסתדרת עם לוגיה מדעית.

    אהבתי

  2. האם יש סיכוי, שתהיה תנועה נגדית שתגאל את המורשת התרבותית המפוארת של עמנו מטכנופובים אנטי-רציונלים?

    אהבתי

  3. נסיעה טובה קודם כל !!!
    לגבי תוכן הדברים – אינני מכיר את דבוש או את הסדנא , אך כמטפל בעצמי , אני חושב שפעמים רבות אין שחור ולבן ברורים.
    אני אישית נמנע מלטפל בעזרת מילים ודיבורים , מהסיבה הפשוטה שראיתי שפעמים רבות זה רק מעצים את הבעיה , ורק אנשים מאוד מסוימים מתאימים לטפל כך , או להיות מטופלים כך (לכן אני אישית מעדיף לטפל בדרכים עוקפות כמו סוג של צ'י גונג אותו פיתחתי בעצמי , או טווינא בה הוסמכתי).
    וכל שכן כאשר הדברים נעשים במסגרת קבוצתית , הדינמיקה הופכת למורכבת הרבה יותר , והסיכונים בהתאם.
    עם זאת , אני חייב לציין שבעבר השתתפתי בסוג של טיפול קבוצתי מילולי ששינה לי את החיים בדרך הכי משמעותית שאני יכול לחשוב עליה. וגם לאדם שהעביר טיפול זה לא היתה שום הכשרה פסיכולוגית , אלא הוא היה מטפל ברפואה סינית.
    הסיבה שפורחות היום כל כך הרבה שיטות "מסביב" לפסיכולוגיה ובתוך הפסיכולוגיה , זה שהפסיכולוגיה היא עדיין "גילדה".
    אומנם כבר התרחקנו מהימים בהם רק הפסיכולוגיה של פרויד היתה נחשבת "הפסיכולוגיה" , אך עדיין המדובר בגילדה. ובפירוש קיימות אלטרנטיבות , שחלקן בהמשך מוכנסות לתוך הפסיכולוגיה בדלת האחורית. עד לפני מס' שנים למשל היתה אפילו בתוך הפסיכולוגים בישראל מחלוקת לגבי טיפול קוגנטיבי התנהגותי , האם ראוי לקבל אותו כטיפול לגיטימי או לא.
    ובפירוש קיימות היום חלופות לא מעטות , החל מטיפולי גופנפש למינהן , שיטות מדיטציה , שיטות תנועה ומגע ועוד ועוד עם אפקט פסיכולוגי לא פחות טוב. אני אומר זאת מנסיוני כמטפל שניסה על עצמו להיות מטופל בשיטות רבות.
    וגם הצד הנכון הפוך – ראיתי פסיכולוגים לא מעטים שהזיקו למטופלים.
    ממה שראיתי יש רק כלל אחד ברור – הכל תלוי במטפל ובאישיותו !!!
    התנהלות כוחנית , התנהלות לא דיאלוגית , התנהלות לא זהירה מספיק , רצון לקצר תהליכים , רצון להשיג "תוצאות" בצורה ראוותנית , כל אלו הם "אבות הנזיקין" של הטיפול , והנפילה לבורות הללו תלויה באופן ישיר באישיותו של המטפל.
    (ואגב , הכל מסתכם בסוף במילה אחת קטנה "אגו". ואינני מכיר אף מטפל שמעולם לא נפל לאחד הבורות הללו).
    מנסיוני , תמיד טיפול יהיה סוג של הימור. גם אם לאדם אליו הולכים ישנן תעודות רבות על הקיר , וגם אם יש לו ממליצים רבים וטובים.
    אינני חושב שכדאי לפסול מראש כל טיפול מאדם שאיננו מוסמך בדרך המקובלת – לי אלו שעזרו הכי הרבה דווקא היו אנשים ללא הכשרה מסודרת בפסיכולוגיה (לאחת היה תואר ראשון במדעי ההתנהגות , השני מטפל ברפואה סינית).
    שיטות רבות וטובות מתחילות לפעמים גם בדרך ה"לא מוסדרת" והלא מסודרת , וראוי לא לחנוק דברים טובים בעודם באיבם.
    ומצד שני , אינני חושב שזה שאדם מציג עצמו כמטפל , ויש לו תעודות והמלצות , ויש לו קהל גדול זה אומר משהו על איכותו כמטפל , או על התאמתו אלי כמטופל. בימינו כאשר הכל מסתכם ביחסי ציבור ובעטיפה החיצונית , אין מנוס מכך שהאדם עצמו יתבונן ויהיה מודע לטיפול ולמטפל ולהשפעה עליו.
    ועוד משהו :
    שוב מנסיוני כמטפל , הבעיות שהכי קשה לפתור אלו הבעיות בתחום הנפשי. ואלו גם הבעיות בהן ניתן לבצע את הטעויות הכי קריטיות עם ההשלכות כמעט הכי חמורות שישנן.
    ידע כל מי שהולך להיות מטפל , ובמיוחד מטפל מילולי , שהוא נכנס לתוך שדה מוקשים שצריך ללכת בו בזהירות מרובה וכל צעד לא נכון משמעותו היא פיצוץ.
    מי שמוכן בכל זאת לקחת את הסיכון הזה , ולהרגיש כדברי רבי יוחנן "כאילו חרב מונחת לו בין ירכותיו , וגיהנום פתוחה לו מתחתיו" , הוא היחיד שראוי להיות מטפל.

    אהבתי

  4. ברכות תומר.
    סינדרום שקוף הינו חלק מתופעה, עליה תכתוב בעוד עשרים שנה, כשהעיתונים יגלו אותה.
    התופעה תקרא בשם "שואת התשובה", או "אסון התשובה" והיא מתייחסת לעובדה שבמשך עשרים השנים האחרונות, מאות אלפי ישראלים, שינו באופן דרסטי, את אורח חייהם ואת השקפת עולמם. כבר שנים שהתופעה הזו גורמת להרס ולתוהו בחברה החרדית, אבל זה לא מעניין אף אחד.
    החברה הישראלית מתעלמת מתופעת התשובה, אלא אם כן מדובר בידוענים לשעבר, או בקטסטרופות נוסח הכת של אמבש, היריות ב"שובו בנים" וסדנת שקוף.
    המזרוחניקים, לפעמים, אפילו מסתכלים על התופעה בהערצה ורומנטיקה, שמקורן בנבערות מושלמת. (ראה מאמרו של אלחנן ניר על האחים גת במוסף מקורר ראשון).
    סדנת שקוף, דווקא לא ממש קשורה לברסלב (ג"נ אני חסיד ברסלב בעצמי) , היא חלק מבליל של ניסיונות חיקוי פסאודו יהודיים, לסדנאות רוחניות מודרניות. בליל שנוצר מניסיונות רבים ונפרדים, של בעלי תשובה מבולבלים, לצבוע את החוויות הנפשיות של המזרח בצבעים חרדיים או קבליים.
    לפינה הזו, נדחקים בעלי תשובה, כאשר הם מוצאים את עצמם אובדי עצות, במציאות אליה הושלכו על ידי הרבנים המחזירים בתשובה, שחלקם ליצנים ומקצתם נוכלים ודמגוגים.
    ההבדל בין ימינו לתקופת אורי זוהר, טמון ביחס החברה החרדית לבעלי התשובה. באותה התקופה, החרדים עצמם שגו סאשליה שיוכלו להכיל את השבים, היום הם כבר משליכים אותם מכל המדרגות, לישימון חברתי וכלכלי.
    דווקא מהישימון הזה, נובעת הפתיחות החדשה והמשונה מאוד של יובל דיין, ארז דורון ותעשייני תשובה דומים. הם קיבלו הנחיות מאוד ברורות מהמנהיגים החרדיים, להפסיק את ניסיונות השילוב , של בעלי התשובה בתוך החרדיות.
    כך שנוצר ואקום ובוואקום הזה זרוקים הרבה מאוד אנשים, אלפים ורבבות, שסבורים שהתרבות הישראלית בה גדלו, פסולה ואין להם מקום אחר ללכת.
    עוד על התופעה הזו כתבתי כאן http://drall0.wordpress.com/2013/06/18/איפה-הייתי/
    ולגבי סדנת שקוף באופן ספציפי כתבתי פה
    http://drall0.wordpress.com/2013/11/27/%d7%90%d7%9c%d7%95-%d7%9c%d7%90-%d7%9e%d7%99%d7%9c%d7%99%d7%9d-%d7%96%d7%95%d7%94%d7%99-%d7%9c%d7%90-%d7%94%d7%a0%d7%a4%d7%a9/
    אם אתה מגיע לקרנטקה, תומר, יש להם שם מין לימון לבן מתוק כזה, שסוחטים למיץ. בריא ואף טעים. דרך צלחה.

    אהבתי

    1. נראה לי שבחברה הישראלית ימשיכו להתעלם בדיוק כמו שהם עושים עכשיו. "שואת התשובה"? נו באמת. צריך פאתוס של עשרה רני רהב כדי לקרוא לתהליך של כמה אנשים שהולכים להתאכזב קצת "שואת התשובה".

      אהבתי

    2. בעלי התשובה הם הדבר הכי טוב שקרה ליהדות בעשורים האחרונים , ובטח שזוהי לא שואה.
      נכנסו אנשים שחלקם אומנם אובדי עצות מבולבלים , אך חלקם אנשים בריאים בנפשם וגופם , ורוצים להאמין בקב"ה. הם נכנסו לתוך החברה החרדית.
      החברה החרדית הסגורה חשבה להסתכל עליהם בבוז ומלמעלה למטה , והנה התברר שיש כאן בעצם סוס טרויאני – חלק גדול מאותם בעלי תשובה הם אנשים חזקים ורוחניים עם עולם רוחני עשיר ומלא , שלא נטשו לגמרי את עברם והם הופכים להיות אלטרנטיבה חרדית שפויה וטובה לחרדיות הקיצונית.
      מובן שפה ושם תהיינה אי אלו תופעות , אך באופן כללי המדובר בתהליך מדהים שיוצר גשרים בין חלקי עם ישראל , ואשרינו שזכינו לראות זאת.

      אהבתי

      1. אני לא מכחיש שבעלי התשובה גרמו להתעוררות ולהתחדשות דתית.
        אבל המחיר הרבה יותר מדי גבוה.
        עוני, בערות, טרגדיות וחיים הרוסים ומבובזים.
        גם בחוץ לארץ ישנה התעוררות דתית וחזרה בתשובה, אבל במחיר זול בהרבה.

        האשמה כמובן, היא בעסקנים הדתיים שממנים ארגוני התשובה מסיבות פוליטיות ודורשים בתמורה הון פוליטי.

        אהבתי

  5. תומר, אתה באמת חושב שחוזרים בתשובה בגלל הסיבה הרציונלית, או שמוכנים "להסתדר" (באנגלית הייתי אומרת to accommodate) את הקושי הרציונלי בגלל שהשאר הוא נורא טוב. השאר יכול להיות משמעות בחיים, "יחד", התנתקות מערכי מעייפים (כמו קניות וכבוד) וכיוצ"ב

    אהבתי

  6. לאמת מגיעים בצורה דיאלוגית.
    הסכנה טמונה בתפיסה ש"כל האמת נמצאת אצלי – כי, בעצם, ראיתי שאני צודק, ויש לי הוכחות מוחצות לצדקתי" – יש סיכוי גדול מאוד, שמי שטוען כך גם פספס את התפיסת המציאות וגם דרך בדרך על כמה אנשים, שחשבו או ראו אחרת .
    ליהדות יש מה לתרום להבנת הנפש, ולתפיסת מהלכים הנפשיים, וטוב יהיה שאנשים המבינים בחסידות, למשל, ילכו לאקדמיה (או להפך).

    אהבתי

  7. אחלה פוסט , כרגיל …….

    יש רק לשים לב לארגון פשוט של מצב דברים ודיספלינה בסיסית :

    בעוד שהיהדות ודתות בכלל , כורכות את הטרגדיה שבקיום האנושי בהשלכות חיצוניות ליחסי אלוהים אדם , הרי :

    שבניגוד לכך , הזיקה בין תפיסות תראפיסטיות מערביות לבין תפיסות בודהיסטיות , מתאפשרות קודם כל בגלל האבחנה שמצבו הקיומי טראגי של האדם נעוץ באופיו , בפרספציה הפתלוגית שלו את העולם , משמע , מהותו הפנימית של האדם .

    דיאלקטיקה זו , הינה אבן יסוד , מבלעדיה , הרי אין בסיס ליותר מדי ספקולציות ואבחנות ומחקרים משווים .

    תודה …….

    אהבתי

  8. מוטב שהיית קורא אותי יותר בקפידה, שכן אמרתי ששקוף היא חלק מתופעה. לא כל התופעה וגם לא רובה.
    שקוף היא סוג של בריחה מתוך המציאות הרחבה יותר של "שואת התשובה", או "שבר התשובה" או "אסון התשובה", שהיא קטסטרופה המונית, שפוגעת בחייהם של עשרות אלפי ישראלים, כל הזמן.
    הכישלון של שקוף, הוא רק הבלח זעיר, מתוך הרס וחורבן, שכרגע מתרחשים וגועשים מתחת לראדאר התיקשורתי.
    אני שמח שבעלי תשובה אמיתיים, כבר קראו את ההודעה שלי כאן והביעו הזדהות, אבל הם כנראה בשלושת רבעי הדרך החוצה מהדיסטופיה. מה לגבי כל היתר?

    אהבתי

  9. פוסט מעניין כרגיל, רק הערה קטנה – לפי הכתבה הנ"ל (וגם נראה כך מהאתר), לרב ארז דורון כבר אין קשר ל"לב הדברים".

    אהבתי

  10. אני יודע שיהיו כאלו שלא יאמינו למה שאני כותב,
    אבל כבחור ישיבה חש אנוכי צורך לשתף אותכם, בעובדה שלימוד סוגיות תלמודיות בעיון ישיבתי נותן המון לאדם,[לפחות לי, ולהרבה מחבריי] ומשנה אותו, [עם הזמן], וכן, גם עוזר לו לכעוס פחות, לא מצאתי עדיין משהו אחר שעזר לי פסיכולוגית כ"כ.

    אם כי ודאי שתורות מחשבתיות רוחניות ג"כ נותנים המון, אבל ברגע שאני לא מרוכז וקצת שוכח מהתובנות שרכשתי, אני כמעט חוזר למה שהייתי קודם,
    מה שאין כן הלימוד המדובר, משפיע על החלקים הכי פשוטים וגסים שבי, ופשוט מאיר אותם, וממילא זה מועיל גם לזמנים של מה שנקרא "קטנות המוחין",
    נ.ב. כמה שזה נראה מוזר למי שלא חווה את זה, יש לעובדה הזאת הסברים הגיוניים, ומתקבלים, אם תהיה בקשה אנסה להסביר את זה.

    אהבתי

  11. ההסבר בעיני הוא כך:

    להבנתי וידיעתי הדלה, רוב אם לא כל התורות הרוחניות שתופסות בעולם ומאירות ומרוממות אנשים,
    הפשלה שלהם היא, זה עצמו שהם עוסקים רק בחלק הרוחני של האדם, ולא בחלקיו הגסים,
    וממילא כשהחלקים הגסים והפשוטים דורשים את שלהם, ההארה וההתרוממות יכולים להעלם.
    אבל המיוחדות בהשפעת התלמוד הבבלי על האדם, היא בזה שהתלמוד מצד אחד גבוה מעל גבוה, עמוק בתוך עומק, בלי סוף, וככל שלומדים יותר מגלים יותר עומק,
    [גם בתלמוד, וממילא גם באדם, מי שחווה מבין על מה אני מדבר, ומי שלא,מוזמן לנסות ולהווכח, ]

    ומצד שני, זה עוסק בהלכות איך לנהוג בדברים כביכול ארציים ופשוטים, וממילא זה מתקן ומרומם את האדם גם בחלקיו המקורקעים, הגשמיים,הפשוטים, הגסים, או איך שלא נקרא לזה.

    אני יודע שגם אחרי מה שכתבתי פה, זה עדיין קשה להבנה למי שלא התנסה בכך, ולכן קורא אנוכי לכולם, נסו והווכחו.
    "טעמו וראו כי טוב ה'".

    אהבתי

  12. זה שאנשים יוצאים מסדנה מרוצים, לא מוכיח שהיוזמים הם לא נוכלים ולא מוכיח שהם יודעים מה שהם עושים.

    יש אנשים שנהנים מכל אינטראקציה חברתית וכל מפגש ישמח אותם ויש כאלו שנהנים מתשומת לב ואוהבים לדבר על עצמם.

    אהבתי

    1. תומר
      בוודאי שישנו חיסרון בכך שמהלך טיפולי מסויים מתעלם מגישות אחרות שכבר קיימות, העולם מתפתח מתוך הקשבה למה שכבר קיים במרחב ומתוך כך הנחת קומה נוספת או לחילופין הפיכה, אבל עליך לענות על שתי שאלות:

      1. האם אין גישות טיפוליות שקדמו או התנהלו במקביל לגישה הפרוידיאנית? גם אם לא בדיוק בנוסח של ספה וקליניקה?
      2. האם ניסוייו של פרויד עצמו בבני אדם היו לגיטימיים לתפיסתך? הרי לא היו לו תעודות של פסיכואנליטיקאי.. ידוע לנו גם על טעויות רבות בשיטות שהוא השתמש בהן. וגם כיום ידוע לנו על פקפוקים רבים בנוגע ליעילות ולמוסריות של תהליכים פסיכואנליטיים. אז למה אתה דורש בכזו נחרצות מכל אדם שמתעסק בנפש ידע מקיף ונקודת מוצא חזקה בפסיכואנליזה?

      חובבנות היא אף פעם לא טובה אבל אולי ישנן דרכים אחרות להיות מקצוען

      ובנוגע לבעיה שפסיכולוגיה הופכת למשהו דתי ובכך הופכת לאוקסימורון, יש כאן בעיה אבל היא תלויה בד"כ באישיות של אותו מטפל, אם הוא אדם מוסרי ומקשיב גם השיטה בה הוא מטפל תקבל צביון כזה. בכל אופן אין זה שונה עדיין מפרויד שהיתה לו הדוגמטיות שלו, דוגמטיות איננה דווקא עניין דתי.

      תחושתי שבגישה שלך יש התנשאות ודוגמטיות אנטי דתית, מקוה שטעיתי

      אהבתי

  13. ב׳ה

    אנחנו לא חיים בעולם של שחור או לבן.
    יש גם הרבה אמצע.
    לא קראתי את כל הכתבה, הפסקתי באמצע, כי לא עניין אותי
    להמשיך לקרוא ״מסקנות״ שלך.
    אני יכולה להעיד על עצמי – במקרה נחשפתי לתכנים של שקוף, הרצאות של גידי דבוש בשבועיים האחרונים, וכל נושא שהוא מדבר עליו, מתלבש לי בדיוק מושלם עם התהליך שאני עוברת ב 3 השנים האחרונות.
    בנאדם מבריק, מלא ידע ונעים לאוזן…

    אהבתי

    1. אף-אחד לא הכחיש את העובדה- שהוא מלא ידע וכו'-

      הבעיה העיקרית-שמפריעה לתומר לפי הבנתי- היא-

      כשזה עובר מדברי חכמה- למשהו דתי- שחייב להיות נכון…

      אהבתי

שקלא וטריא

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s