"הדזוגצ'ן לפניך. הוא לא חלק משום ממסד. הוא פשוט מולך. הדזוגצ'ן לא נועד לשפר לך את הקארמה. […] הוא מעבר לסיבתיות. מעבר למנגנון הסיבה והתוצאה. אנחנו מתבוננים במשהו שאינו תוצאה של סיבתיות קארמטית. משהו ספונטאני. משהו שכבר קיים בך בהיותך אנושי." – קית' דאומן

דזוגצ'ן הוא "השלמות הגדולה", אבל מה בדיוק שלם בעולם הזה? הוא אמור להיות מובן לנו מאליו, אבל הוא עושה רושם של משהו שמובן פחות ממנו אין. אין אליו כל שיטה או דרך, ובכל זאת אנחנו נדרשים ללמוד להבחין בו. הוא מציג עצמו כחוץ-ממסדי ואנרכי, אבל שושלת המורים שלימדו אותו היא ארוכה ומכובדת. אז מהו הדזוגצ'ן?

התשובה הקלה היא שזוהי מסורת רוחנית טיבטית פרועה וגבולית. היא נולדה כנראה מתישהו במאה העשירית, בטיבט, ומהווה עד היום את הצד היותר רדיקלי של הבודהיזם הטיבטי. הדזוגצ'ן מדגיש את מיידייותה של ההארה, את חוסר הצורך לכלות את חיינו בצבירת קארמה או בכניעה בפני מסורות וחוקים, את ההכרח לראות את האמת, שנמצאת כל הזמן מול עינינו, באופן מיידי ובלתי-אמצעי.

אבל תיאור כזה הרי הוא לא תיאור של הדזוגצ'ן, אלא לכל היותר של הקליפה שמכסה אותו. זאת העטיפה המרשרשת שמחביאה בתוכה את הסוכריה אותה אפשר לטעום רק כשהיא בפינו, נמסה על הלשון. אלא שכל רוכל המתיימר לחלק סוכריות דזוגצ'ן הוא נוכל. הדזוגצ'ן, מנסה להסביר לנו קית' דאומן, הוא טעמו הטבעי של הלשון – המתיקות שמתקבלת כשהלשון טועמת את עצמה.

דאומן הוא מורה ותיק ומוכר, שלמד אצל גדולי הלאמות ולימד ברחבי העולם. הוא מלומד מאוד, ופירסם ספרים ותרגומים רבים של כתבי דזוגצ'ן. לרגל ביקורו הקרוב בארץ, שאלתי אותו כמה שאלות על הדזוגצ'ן. (זהו ביקורו השני – בביקורו הראשון, לפני שנתיים בדיוק פגשתי אותו בערב שנתן ושוחחנו מעט)

—

הבודהיזם הטיבטי, למרות הרקע התרבותי והשפה הרוחנית השונים מאוד מאלו המערביים, פופולרי מאוד במערב בקרב מחפשים רוחניים. יחד עם זאת, פעמים רבות נראה לי שהחיבה לה זוכה הבודהיזם הטיבטי היא לא רק משום אמיתותיו העמוקות, אלא בזכות הטקסים הצבעוניים והמסורות התיאולוגיות הערטילאיות שלו – היינו מפני, ולא למרות, היותו משונה. האם אתה מסכים עם ההערכה הזאת, ואם כן, האם ייתכן שבודהיזם טיבטי מתפקד לפעמים במכשול, ולא עזר, להתעוררות רוחנית?

כן, אני מסכים עם ההערכה הזאת, וכן, בודהיזם טיבטי, כמו כל תרבות דתית המוקדשת לניתוב אנשים לקראת אתוס מוסרי אחיד, הוא המחלה ולא התרופה כאשר אנחנו מבקשים חירות רוחנית. מאידך, בתוך תוכה של המסורת של הבודהיזם הטיבטי מסומנת בברור היציאה ממנה. אם אתה מכיר תרגולת דומה, מהתרבות המערבית, שמשחררת אותנו מהדביקות התרבותית שלה בנוסף לשחרור מהבדיונות העמוקים של המערך המנטלי שלנו – אנא השתמש בה ולא במודל האסייתי הזה. עם זאת, יש לציין שכניסה אל תוך תרבות דתית זרה כשלעצמה יכולה לסיע לנו להתבונן בתרבותנו שלנו מנקודת מבט פתוחה וכך יכולה לאפשר לנו את חופש שאנו מבקשים.

אתה עצמך לא נמצא בשום אסכולה או שושלת פורמלית. האם אתה רואה בזה יתרון?

זו תהיה טעות לחשוב שאיני שייך לשום שושלת רוחנית. מה שאני מלמד מגיע באופן ישיר משרשרת קדומה של לאמות, שושלת הדזוגצ'ן של אסכולת הנינגמה (Nyingma) – ואני מוקיר להם תודה וכבוד רב. הייתי טיפש גמור אילו התכחשתי לשושלת שחנכה אותי אל הדהרמה, טיפש אמיתי אילו התכחשתי לנדיבות ולחכמה של מורָי. מה שכן, בתהליך של מסירת הדהרמה של המורים שלי אל המערב אני יכול לתת דגש – בצורה לא קונבנציונלית, ועל חשבון המכלול – להיבטים מסויימים שנראים לי רלוונטיים ביותר לצרכים האנושיים בני זמננו. אבל דחיית רוב האלמנטים התרבותיים האסייתיים של הדהרמה לא קוטעת את הקשר שלי אל השושלת שממנה אני שואב השראה.

בהמשך לכך, נראה לי שהרבה ממהרעות החולות של הרוחניות הניו-אייג'ית מקורן במצב בו ישנם מורים רבים שאינם שייכים לשום מסורת, שלמעשה ממציאים את החוקים (ולעיתים את התובנות) של עצמם, שלא מעוגנים בכל חוכמה רבת-שנים, ומרחפים להם מנותקים על האויר החם שהם מפיקים מעצמם. איך אתה שומר על עצמך ממצב שכזה?

אני מסכים איתך. מסורת נותנת גושפנקא. יש לחשוד במורים שלכאורה "התעוררו מעצמם", אם כי כמובן שיש כאן סכנה שאנו נשפוט מישהו מתוך עמדה של בורות. אם אנשים תופסים אותי כמורה ניו-אייג'י (במובן הרע של המילה), הרי שטעיתי מתישהו לאורך הדרך. אני שומר על עצמי בכך שאני מנסה להישאר במקום חף מכל יומרה, ואני עושה את זה על ידי כיבוד העקרונות של המסורת שבה למדתי. אבל צריך להבחין היטב בין שושלות 'ממסדיות' ושושלות 'תרגול'. הראשונות נועדו לשמור ולאצור את התורה הרוחנית. האחרונות נועדו לאפשר תרגול קיומי אישי. לעיתים שתי המסורות הללו מתנגשות זו בזו. ובכל מקרה, אם זכית להוקרת הראשונה זה לא בהכרח אומר שזכית לתובנה (realization) בשנייה. השומר בשער אינו בהכרח מאסטר – למרות שבהחלט ייתכן שהוא כן.

אמרת פעם שחלק מהיתרונות שמסורת אמורה לתת לנו הם קבלה של תמסורת ישירה, או חניכה, מהגורו. אבל למה בכלל דרושה לנו תמסורת כזו אם כל העולם כולו הוא שדה-בודהות אחד גדול, אם ה"ככיות" של המציאות היא מול עינינו – למה עלי "לקבל" משהו לפני שאראה את זה?

הדברים אולי יובהרו אם נרחיב את המונחים "תמסורת" ו"חניכה" ל"חוויה חניכתית אישית ואישרורה על ידי מקורות מסורתיים". החוויה האישית הזאת היא גילויו של המרחב שמאפשר לנו להתיר את הדילמה שהובילה אותנו למצב של חיפוש לחוץ. 'החוויה החניכתית' היא המאורע שבו אנחנו לרגע נחלצים מזה. דרך התמסורת שמאשררת את אותו חוויה חניכתית, החוויה הזאת הופכת למוכרת יותר ויותר, ואז מושגים כגון 'שדה-בודהות' הופכים לרלוונטיים. כן: ה'ככיות' היא הישר מול עינינו, אבל אנחנו זקוקים למישהו שיאמר לנו לפקוח אותן ושיאמר לנו שמה שאנחנו רואים זה 'זה'.

האם 'עשיית קארמה טובה' היא משהו שונה מראייה אל תוך טבע הדברים? האם אין שום קשר בין שני אלה?

כן, 'יצירת קארמה' היא שונה בתכלית מהזיהוי של טבע התודעה (mind), וההבחנה הזאת בדיוק היא שמקפיצה אותנו אל מעמקי בריכת הדזוגצ'ן. בבוזהיזם הקונבנציונלי אנחנו משפרים קארמה על ידי כך שאנחנו חיים בצורה מוסרית ועם הזמן זוכים להתגלגל אל תוך צורות חיים גבוהות יותר לאורך זמן. דזוגצ'ן מלמד אותנו את ההכרה בשלמות של הרגע האל-זמני כאן ועכשיו, ואני מניח שזה נקרא 'ראייה אל תוך טבע הדברים'. זה לא משנה כלל באיזו צורה מתגלם הרגע הזה, מה מינו, מה טיבו המוסרי, מה תוכנו הרגשי, מה מצב בריאותו, מה רמת תחכומו המושגי – הטבע המהותי שלו זהה. קארמה חיובית לא עוזרת ולא פוגעת בראייה הצלולה של המציאות. אבל אולי נשאל מהן הנסיבות שמביאות אותנו לפקיחת העיניים ולהבחנה בטבע האינהרנטי של הרגע. התשובה היא נסיבות נסיבתיות. מהן הנסיבות שהביאו אותנו לקרוא את המאמר הזה? מהן הנסיבות שמביאות אותנו להירשם לקורס דזוגצ'ן? אדם נדיר מאוד יוכל להתיר את הקשר הזה!

בקשר לאותה ראייה: מה אתה רואה, שרוב האנשים אינם רואים? מה יש לך שאין לרובנו? מהי הארה, ולמה אני לא מואר?

דבר אחד צריך להיות ברור: כולם 'רואים' את האור מדי פעם. כולנו מוארים – אתה מואר – פחות או יותר. אחרי שנים של תשומת לב קשובה למורָי, מה שיש לי היא התבוננות ומדיטציה שמסבה את התודעה שלי אל עבר האור הזה. ולכל תרבות יש שיטות משלה לזיהויה של אותה ראייה. אלא שהדזוגצ'ן הטיבטי בנקודה זו בהיסטוריה, עם השיטות החיות שלו להעברת תמסורת, ובזכות הגלות הטיבטית, העניק לעולם עקרונות יעילים ביותר שמחזקים את הראייה הטבעית הזאת, והנסיבות התארגנו כדי לעשות ממני שגריר של מסורת הדזוגצ'ן הטיבטית. אני לא אוהב את המילה המשומשת מדי, ולרעה – 'הארה'. אבל בקונטקסט של הדזוגצ'ן משמעות הדבר היא פשוט ההכרה באור הבהיר בכל רגע של תפיסה, ואת המדיטציה של הדזוגצ'ן אפשר לכנות יוגה של אור-בהיר.

מה אמיתי? מה אינו אמיתי?

התבונן בסוטרות, בכתבים הבודהיסטיים, ותגלה עקרונות דזוגצ'ן בסיסיים. בסוטרה אחת הבודהה אומר שכל מה שדרוש לנו הוא להבין את עקרון האשלייה. כל תפיסה שהיא, מכיוון שהיא חסרת מהות והינה אירוע חולף, אינה 'אמיתית', והינה אשלייתית. אילו רק היו המדענים מפנימים את המסקנות של ניסויי החלקיקים שלהם עצמם! הדבר האמיתי היחיד הוא האור והמודעות של טבע התודעה.

מה חשוב? מה לא חשוב?

הדבר האחד החשוב הוא זה אשר נותן לכל הדברים את משמעותם האמיתית. רדיפה אחרי מטרות חלקיות ומתחלפות דומה לניסיון לכסות את האדמה כולה בעור כשכל מה שאנחנו צריכים הוא זוג סנדלים. טבע התודעה מוכרח להיות המוקד היחיד של תשומת הלב שלנו.

איך נזכה לזה? איך נלמד, ונחייה, דזוגצ'ן?

ישנה רשת אוניברסלית של קשרים שמכריעה מה עלינו לעשות או לומר. אילו רק נרגע אל תוך החלל שבו נהיה לחלוטין פתוחים לזה – נדע.

בתרגום החדש שערכת לחיבורו של וירוטסנה (Vairotsana), 'עין הסערה', כתוב:

"כל הפנימי וכל החיצוני הוא שדה המציאות האל-זמני
ובמגרש משחקים טהור שכזה
הבודהה וכל היצורים כולם אינם נבדלים
מדוע, אם כן, עלינו לנסות לשנות דבר?"

אכן, מדוע? האם יש להימנע מלנסות לשפר את העולם?

הנקודה כאן היא שאנחנו תמיד מנסים לשנות את המצב. יש לנו דחף פתולוגי לשיפור והתפתחות. יש לנו תמיד תכניות לשכלול הדברים. אנחנו רוצים הארה, אנחנו רוצים חופש, אנחנו רוצים להיות טובים יותר. שכח מהבלגן הזה. תן לאינטלקט לנוח, הרפה מהרדיפה אחרי מטרות, פשוט הרגע – ואין הבדל בין הבודהות לכל הישויות. קרקע המציאות טהורה ומושלמת, ועל כן כל מה שעולה ממנה באופן ספונטאני עונה על כל משאלותינו. זה המסר של הדזוגצ'ן על רגל אחת. השדה האל-זמני של המציאות שוכן בכאן ובעכשיו, חופשי מכל הפרעה סובייקטיבית. כל שעלינו לעשות הוא להכיר בכך – ואז הדזוגצ'ן יכול לעוף.

[עלה באנרג'י. קית' דאומן יעביר סמינר סופ"ש (8-10 למאי), וקורס (15-22) למאי. לבד מזה הוא ייתן שיחה ב- 26/4, ב- 20:00, בביה"ס למטפלי שיאצו "מגע" דרך בית לחם 18, ירושלים. ולמי שלא ראה ביום שישי האחרון את הכתבה של נעם עמית ב"אולפן שישי" על הסיינטולוגיה, שיקליק.

כמו כן, אני מצטרף ליוזמה של שוקי גלילי בקשר לעזרה, וראשית להעלאת המודעות, למצבם של הפליטים האפריקאים שמגיעים לכאן. אסף פדרמן כתב מאוד יפה על הנושא.]