איך לזהות טקסט מיסטי

לא מזמן רכשתי את כרך "הזוהר: אגדות ומעשים" שיצא בסדרה המשמחת של הוצאת ידיעות, "עם הספר". הזוהר כידוע כתוב במעין שילוב ייחודי של עברית, ארמית וניאולוגיזמים, והמהדורה שנמכרת לציבור ב- 35 שקלים אוצרת בתוכה קטעים שונים של הזוהר שנשאלו, מתורגמים לעברית, מתוך המקבץ הדומה שהוציא הרב דוד שלום בצרי. לפני הקטעים מוצבת הקדמה קצרה ומבוא נאה שכתבה מלילה הלנר אשד, ועוד נגיע אליו בהמשך.


כשקראתי קטעים מתוך הכרך, אף שלא לראשונה, לא יכולתי שלא להרים גבותיי שוב בתמיהה: האם אכן זה הזוהר המהולל? האם כך זה נראה "מבפנים"? תראו, אני לוקה בחוסר ידע מסויים בקשר לזוהר: מעולם לא קראתי בזוהר ברצינות, ולא למדתי את שפתו התיאולוגית העשירה לעומק. אנשים חכמים שאני סומך עליהם מוכנים להישבע שמדובר באחת מיצירות הפאר של האנושות, ביצירה שבמורכבותה וביופיה מתחרה בקלות בכל טקסט אחד, מכל שפה. אני מאמין שאכן כך. בשביל לרדת לעומקו של הזוהר, ולחוש ביופיו, צריך ללמוד לקרוא אותו, ולא רק מבחינת הבנת השפה, אלא מבחינת פיתוח הרגישות לניואנסים ולקשרים הפנימיים העדינים שבין חלקיו (כמו כל יצירת אמנות למעשה). כך שעל יופיו, או על עומקו או חוכמתו, אני לא אדבר, כי אני לא מבין בזה.

אני רוצה לדבר על אופיו של הזוהר, ובעיקר לשאול האם מדובר כאן אכן בטקסט מיסטי, אם לאו. כדי להכריע (או להתקרב להכרעה) בסוגייה זו צריך ראשית להגדיר מהי מיסטיקה. ובכן, אגדיר מיסטיקה בפשטות, כשאיפה והפעולה, התיאורטית והמעשית, להגעה למגע אינטימי (פיזי או תודעתי) עם המציאות המוחלטת (האלוהות, היָפֶה, נירוונה, האחד, המקור וכו'). זאת פחות או יותר ההגדרה המקובלת, בניסוחים שונים, באקדמיה. על פי הגדרה זו אני, למשל, מיסטיקן, כי לזה אני שואף ופועל. טקסטים שמתארים שאיפה ופעולה כזו הם לכן טקסטים מיסטיים. לדעת לזהות טקסטים מיסטיים זה שימושי, כי כך נוכל להבין שאנשים כמו אפלטון, הרמב"ם או שפינוזה, למרות שלא זה המוניטין שיצאו להם, הם למעשה מיסטיקנים. השאלה כעת היא האם הזוהר הוא טקסט מיסטי.

והתשובה שלי היא שרובו לא. כי הוא מלא בשני דברים: מעשיות חביבות על חכמים, ורמזים על קשרים סמיוטים וסמנטיים שונים בין ישויות שונות בארץ ובשמיים. שימו לב למשל לקטע הבא:

רבי יוסי ורבי ייסא היו מהלכים בדרך. אמר רבי ייסא: הרי ודאי למדנו – כל בניו של יעקב נתקנו בסדר שלם, והתברכו כל אחד ואחד כראוי לו. כיצד נפרש מקרא זה שכתוב: "מֵאָשֵׁר, שְׁמֵנָה לַחְמוֹ; וְהוּא יִתֵּן, מַעֲדַנֵּי-מֶלֶךְ" [בראשית, מ"ט, כ']? אמר לו: איני יודע, משום שלא שמעתי על כך מהמאור הקדוש [ר' שמעון בר יוחאי], אלא נלך אתה ואני אצל המאור הקדוש ונשאל אותו. הלכו, וכשהגיעו לפני ר' שמעון, אמרו הדבר ושאלו השאלה. אמר להם: ודאי סוד החוכמה הוא, ופתח ואמר להם סודות. כשסיים, אמרו: אם לא באנו לעולם אלא לדעת דבר זה – טוב לנו.
(פרשת ויחי, דף רלה, עמ' ב בזוהר; עמ' 74 בספר)

סליחה? אקסקוויז מי? א בייקינג פאודר? זה הכל? כן, זה הכל. מה היה לנו כאן? שני רבנים, תלמידי רשב"י, הולכים להם בדרך. פתאום עולה על דעתם שאלה שאין להם עליה תשובה (למה, אם כל בני יעקב התברכו, דווקא את אשר יעקב מברך שלחמו יהיה שמן?). הם רצים אל מורם רבם, והוא פותר להם את הקושייה. והפתרון אינו נגלה לקוראים (חוזר: הפתרון אינו נגלה לקוראים!). בתגובה, הרבנים שמחים ומאושרים. כפתור ופרח. אכן סיפור נאה. אבל האם יש כאן משהו שקשור למגע אינטימי עם האל? לא. יש כאן אגדתא נחמדה על פרשנות תורנית, ותו לא. (ואל תספרו לי שמה שאמר להם רשב"י הוא מיסטי, כי זה לא בטקסט. מה שלא בטקסט יכול להיות הכל. אני מדבר על הטקסט.) וכך נראים כמעט כל הקטעים בספר. שוב: כפי הנראה מדובר באחד הטקסטים המבריקים בתולדות האנושות. אבל קריאה ברורה לחוויה מיסטית אין כאן.

כדי להבין למה זה אינו טקסט מיסטי, אביא טקסט מיסטי יהודי. עכשיו, לא קל למצוא ביהדות טקסטים מיסטיים חריפים, כי יהודים על פי רוב ממעטים בתיאור חוויותיהם המיסטיות, או בתיאור טכניקות מיסטיות ברורות ליישום על ידי הקהל הרחב. המיסטיקה ביהדות היא תורת סוד, כל כבודה פנימה, היא נשמרת בצנעה, ומועברת מרב לתלמידו, על פי רוב בעלפה. ובכל זאת, ניתן כמובן למצוא עדויות למיסטיקה, בעיקר מתוך תנועת החסידות. אביא אם כן קטע של ר' יעקב יוסף מפולנה, שהיה רב של כמה קהילות, ושחייו השתנו כאשר שמע את הבעל שם טוב מדבר, התרשם מאוד והפך לתלמידו.

דשמעתי ממורי זלה"ה [=זכרו לחיי העולם הבא, שהוא הבעש"ט] משל שאמר קודם קריאת שופר, שהיה מלך אחד חכם גדול ועשה באחיזת עיניים חומות ומגדלים ושערים, וצוה שילכו אצלו דרך השערים והמגדלים, וצוה לפזר בכל שער ושער אוצרות המלך, ויש שהלך עד שער אחד וחזר, ויש וכו', עד שבנו ידידו התאמץ מאד שילך אל אביו המלך, אז ראה שאין שום מחיצה מפסיק [מפרידה] בינו לבין אביו כי הכל היה אחיזת עיניים, והנמשל מובן ודפח"ח [דברי פי חכם חן].

וכן כתבתי במקום אחר מה ששמעתי ממורי זלה"ה כי בידיעת האדם שהשם יתברך מלא כל הארץ כבודו וכל תנועה ומחשבה הכל ממנו יתברך אז בידיעה זו יתפרדו כל פועלי און וכו'. אם כן כל המלאכים וכל ההיכלות הכל נברא ונעשה כביכול מעצמותו יתברך, כהדין קמצא דלבושיה מיניה וביה [כאותו חגב שלבושו ממנו ובו] ובידיעה זאת יתפרדו כל פועלי און שאין שום מחיצה ושום מסך מבדיל בין האדם ובינו יתברך בידיעה זאת."
(בן פורת יוסף, פרשת מקץ, עמ' שלט-שמ; וכן שם, דרוש לשבת תשובה; דגל מחנה אפרים, הפטרת תבא, עמ' רנז-רנח;פרשת וילך, עמ' רסד-רסה)

מתוק מדבש. הקטע הזה מחולק לשניים: החלק הראשון הוא משל הארמון המפריד בינינו לבין המלך, שלמעשה, כך אנחנו מבינים אחרי שצלחנו את חומותיו ולא התפתינו לעצור אצל אוצרותיו, הוא כולו אשלייה – אין דבר המפריד בינינו לבין המלך. והנמשל כמובן ברור. ולמי שלא ברור, מבהיר ר' יעקב יוסף: "אין שום מחיצה ושום מסך מבדיל בין האדם ובינו יתברך" – אלוהים כאן ועכשיו, קרוב אלינו יותר ממחשבותינו. ולא סתם, אלא שההבנה שזה אכן כך, ה"ידיעה" הזו, ש"כל תנועה ומחשבה הכל ממנו יתברך", היא מתירה לנו את כל האוונות, כלומר האסונות, הצרות, ואף העוונות.

מה מיסטי כאן? שלא רק שמספרים לנו משל נחמד על כך שהעולם הזה אינו אלא עצמותו של הקב"ה, אלא שגם מכוונים אותנו לידיעה הזאת, אומרים לנו שחשוב לדעת את זה, ומספרים לנו שכאשר נדע את זה, כלומר כאשר נפנים לעומק ונכיר בכך, כאשר נחייה את זה (וכידוע השורש י.ד.ע. בעברית מלמד על ההפנמה העמוקה ביותר, שלא לומר מגע אינטימי), נשתחרר מצרותנו, ואף מחטאינו. יש כאן קריאה מפורשת, אם כן, לטרנספורמציה קיומית (שהיא בעיקרה תודעתית, כפי שמלמד משל הארמון הנ"ל), שמביאה למגע, שלא לומר אחדות (למה לא לומר? אחדות!!!) עם האל. זאת מיסטיקה.

בסוף זה מגיע למגדלי יוקרה פורחים באוויר כגון זה: תרשים מלומד שנבנה על תמות קבליות של Athanasius Kircher, מתוך ספרו Oedipus Aegyptiacus. לחצו כאן להגדלה.

אמרתי שעוד נחזור למבוא של מלילה הלנר אשד. מלילה היא חוקרת זוהר חשובה ומרצה בחוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית. אהבתי מאוד את ספרה "ונהר יוצא מעדן", ואם יותר לי, אני גם מאוד אוהב אותה אישית. במבוא (כמו גם בספר) היא שוטחת תזה בדבר האופי המיסטי של הזוהר, כלומר העובדה שהוא מכוון את הקורא ל"שינוי תודעתי", שינוי שמחברי הזוהר (חבורתו של ר' משה דה-ליאון, במאה ה- 13 בצפון ספרד) אף עברו כאשר הם הגו וכתבו את הזוהר. עכשיו, אני די מאמין שאכן כך היה, ושאכן כך ניתן להתרחש למי שקורא את הזוהר בצורה הנכונה. אבל אין ספק שאם כך האופי המיסטי של הזוהר חבוי תחת סגנון שהוא "מבחינת הפשט" פשוט לא מיסטי. כפי שמסבירה מלילה במבוא: "הדרך העיקרית בזוהר להעצמת הראייה [המיסטית] היא קריאה מיוחדת בכתבי הקודש. זוהי קריאה אינטנסיבית ביותר בטקסט המקראי […] המובילה את הקורא לחוויה או התנסות העולה מן הקריאה" (עמ' 13). כלומר מדובר בקריאה מסוג מיוחד, שהיא גם מרוכזת ומדידטיבית, וגם עשירה ואסוציאטיבית (בשביל המקובל כל מילה מקושרת לעולם שלם של סמלים ומשמעויות). כל זה נהדר, אבל הטקסט עצמו, כאמור, אינו מגלה לנו את זה, ודאי לא במילים מפורשות כמו אלה של ר' יעקב יוסף מפולנה.

למה זו בעיה? זו בעיה כי יהיו אנשים שיטעו לחשוב שחכמת הנסתר היהודית היא אך ורק סיפורי חכמים, לימוד של "סודות" והתהגגות אינסופית על מני מבנים מטאפיזיים כספירות ופרצופים. במקום לדעת "שהשם יתברך מלא כל הארץ כבודו וכל תנועה ומחשבה הכל ממנו יתברך" (כן, כן, כן!!!!!!!!!!) הם ידעו שספירת תפארת ממזגת בין חסד לגבורה, מה ההבדל בין נקודים לברודים, או לספר איך אור אינסוף נאצל מעתיק-יומין לאריך-אנפין, דרך זוג הפרצופיים אבא אמא, משם לנפתולי זעיר-אנפין ועד לפורקנו (בחסדי האל יתברך ויתעלה) בנוקבא. ידע (או, למעשה, מידע) כזה, מיותר לציין, פשוט מיותר לציין, או לכל הפחות משמעותי הרבה פחות מזה הראשון. אכן, זה בדיוק מה שקרה לאר"י וחבורתו, שפיתחו במקום מודעות להוויה המוחלטת תיאוסופיה ענפה ומפותלת, ועסקו במקום בגילוי האלוהי בהם ובעולם בגילוי "קברי צדיקים" בכל סביבות צפת. העובדה שהקבלה הלוריאנית השתלטה על היהדות היא בכייה לדורות, ואפילו החסידות לא הצליחה לנער אותנו מהנגע הזה. מה אפשר לעשות – יהודים אוהבים להתפלסף.

22 תגובות

  1. נהנתי מאוד לקרוא, ואם כי אני ממש ממש לא מבין בתחומים האלו ארשה לעצמי, ברשותך כמובן… :), להגיב.

    נראה לי שמה שמיסטי בטקסט שלדעתך אינו מיסטי, היא הנקודה שניתן בעזרת מילים והבנה, לדעת המאמינים בכך, לצעוד צעד לכיוון "הנכון", ולדעת אלו שאינם מאמינים בכך, להתרחק ממשהו קיים.

    יש מחשבה שיש רובד לקיום שלנו, שהוא "עליון" יותר, ושניתן להגיע אליו באמצעות טקסים שונים. הטקסים הם אבני בניה של האדם, כמו שפה, תנועה וכו', ואיתם למרות שורשיותם הארצית ניתן להגיע "לשמיים"

    או משהו כזה…

    אהבתי

  2. תומר, נראה לי שאתה מנסה כאן לדחוק את המיסטיקה היהודית למיטת הסדום של האדוואייטה, ומתלונן על זה שהיא מסרבת להידחק לשם.
    אז לזוהר יש מה לומר מעבר לזה ש"הכל אחד, וגם אתה אחד עם האחדות המוחלטת והאחדותית". הוא מתעניין באופן שבו ההלכה על פרטוטי פרטיה מבקשת לתקן את האדם ואת העולם. הוא מתעניין בפרטי הפרטים של המבנה הפרקטלי-מסועף של האלוהות-עולם-אדם. אז מה, זהו? שללת ממנו את הכותרת הנכספת של "טקסט מיסטי"? ככה להעליב את די-ליאון?

    קח לדוגמא את "כגוונא דאינון" מקבלת שבת (ראה למשל פירושו של אדמו"ר חנן פורת שליט"א: http://www.tora.co.il/parasha/meat/truma_67.doc ).
    מה, זה לא טקסט מיסטי? אין בו "השאיפה והפעולה, התיאורטית והמעשית, להגעה למגע אינטימי (פיזי או תודעתי) עם המציאות המוחלטת (האלוהות, היָפֶה, נירוונה, האחד, המקור וכו')"?

    בקיצור, הבאת לי את הסעיף…

    אהבתי

  3. לילה טוב תומר

    פוסט מעניין מאוד. ברשותך כמה שאלות והארות

    הגדרתך הפשוטה והקולעת למונח מיסטיקה, יפה מאוד. כיוון שאין לי ידע בנושא אני מניח שהניסוח נובע אצלך מהיכרות והתנסות בתחום.
    הבעיה היא כפי שכבר רבים עמדו על כך (ועל כך ראה למשל בהקדמה לספרו של יוסף דן, הלב והמעיןוכן במקומות רבים אחרים) המונח מיסטיקה הוא מונח חיצוני ליהדות שהולבש עליו על ידי חוקרים. בתודעה העצמית של המקובלים, על אף שאולי הכירו את המונח (בהיותם אזרחי מדינות ארופאיות בדר"כ) הם בוודאי לא ראו את עצמם ככאלה. ההתיחסות בחקר הקבלה למיסטיקה יכולה לבוא רק מתוך מחקר השוואתי בין דתות.

    לדוגמא: נראה לי שחביבה פדיה היא זו שקראה להמיר את השימוש במילה מיסטיקה למילה מיסתורין
    מילה שמופיעה כבר במשנה ויש בה קשר הרבה יותר הדוק עם התפיסה העצמית שלהם בזמנם.

    אם כן, אז גם ברמה הפשוטה בטקסט שהבאת מהזוהר יש מסתורין כלשהו (לעניות דעתי).

    ושאלה, אם כל טקסט מיסטי צריך ברובד הפשוט (הפשט) להראות שהשאיפה שלו היא לגרום לקרבה ומגע עם המוחלט, אז לא צמצמת את כל הספרות המיסטית לספרות שהיא באופיה ספרות הדרכה?

    לילה טוב

    אהבתי

  4. וזה כתוב במפורש בקטע של ליבס אליו הפנת :

    הזוהר אינו עונה איפוא על הציפיות המקובלות
    ממיסטיקאי, שנתפש בדרך כלל כמי שניצב מעל ההבדלים הפרטיקולריים שבין הדתות, וכמי שמזלזל במנהגים ובטקסים החיצוניים של הדת הממסדית. המיסטיקה הזוהרית דרכה שונה. היא דווקא דבקה בריטואל היהודי, במחזור התפילות והחגים, ובמצוות עשה ולא תעשה, ומתפעלת מיופיים ומכוחם. היא אינה שוברת את הריטואל ואת ההלכה אלא מעצימה אותם בהוספת נימים חדשות למשמעותם, והיא אף נבנית ומתעצמת על ידם, כשהם מספקים לה נקודות אחיזה בדרך ההתעלות הרוחנית.

    לא יכולתי לנסח את יותר טוב מזה

    אהבתי

  5. חולי:
    אני מודע לכך שיש הרבה משמעויות שיכולות לעלות מהטקסט של הזוהר. אבל אני דיברתי על הטקסט עצמו. פרשנויות יכולות להיות מיסטיות גם כשהטקסט איננו.

    עומר:
    שמע, רוב הזוהר איננו "כגוונא דאינון", אלא דומה מאוד לסיפור שהבאתי. יש בזוהר גם חלקים אם גוון אחר, נכון. אבל גם אז, האם מדובר שם על חוויה או ידיעה שאמורה לפרוח אצל הקורא/מתרגל/מתפלל/אדם באופן כללי, או האם מדובר שם על מערכים מטאפיזיים שונים. מה יש בט ק ס ט?

    גלעד:
    הערתך חשובה. נכון, מיסטיקה אינה מילה בעברית, והמושג עצמו אף הוא זר ליהדות. אבל באקדמיה משתמשים בו. נכון, תריך להשתמש בו בזהירות ותוך הכרת מגבלותיו, אבל לדעתי יש בו ערך הסברתי רב.

    אגב, גם המילים והמושגים מיתוס, תיאולוגיה, מיתולוגיה, אתיקה ודת הן כולן לא עבריות וזרות ליהדות, וגם להן יש ערך רב בהבהרת התופעה התרבותית ארוכת השנים הידועה בשם "היהדות".

    ועוד דבר: ודאי שאף מקובל לא ראה את עצמו בעבר כמיסטיקן. אבל כך גם אף נזיר בודהיסט, יוגי הינדי או מיסטיקן נוצרי. עד למאה העשרים כלל לא היו מיסטיקנים, אלא רק מקובלים, נזירים, יוגים ונוצרים.

    בנוגע לשאלותיך האחרונות, אני חושב שכל אחד יכול להגדיר מה מעניין אותו ולבדוק האם הטקסטים מבטאים את זה או לא. אני השתמשתי בהגדרה מקובלת באקדמיה כדי לנסות להראות שרוב הזוהר לא מתאים להכלל בתוכה.

    אהבתי

  6. הספר :החויה המאגית
    http://bookme.co.il/Books/Item_Details.aspx?Barcode=550-15
    מדבר בדיוק, כפי שציינת, על שינוי המודעות של האדם המשתתף באירוע הנתפס בעיניו כמאגי.
    מאגי אינו בדיוק מיסטי אם כי יש כמה קווים דומים.
    אינני עוסק בתחום כלל אבל לתפיסתי ספר הזוהר אינו עוסק במיסטיקה ולא במאגיה, הוא עוסק במידע והפיכתו לידע

    אהבתי

  7. לא היה לי זמן אתמול לחפש את הלינקים, אבל למי שמתעניין, הדיון הזה נערך לאחרונה גם מעל דפי המגזין "זיק":
    בועז הוס יוצא נגד השימוש במונח "מיסטיקה, לתיאור הקבלה:
    http://www.zeek.net/712academy/
    ושאול מגיד עונה לו (חלק מנקודותיו העלתי אני בתגובתי הקודמת), ומקבל גם תשובה:
    http://www.zeek.net/803huss/

    אהבתי

  8. אני חושבת שהוגים רבים – מפורסמים בעיקר, ומפוסרמים מן הסתם כי המון הזדהה עמם- תיקשרו את רעיונתיהם ומשנתם, מי במודע ומי פחות או בכלל לא
    כל אחד מציג זווית אחרת של אותו הדבר, ברמת המודעות שלו, ברמת ההבנה שהוא מסוגל להכיל

    אני מאמינה שבקבלה, בזוהר, יש נגיעות אלוהות
    (כשמורידים את ההגדרות, כבכל דבר, אני מגדיר רק כשאני לא מבין מה זה)

    אהבתי

  9. נדמה לי שצריך להבחין בין שני דברים כשמדברים על טקסט מיסטי (ואולי הדברים נמצאים בקישורים שהבאת שלא היה לי זמן לקרוא). האחד – טקסטים שמצביעים על עצם האפשרות המיסטית של סולם שדרכו ניתן לעלות לאל או לחשוף באופן ודאי את כוונותיו, את צורתו ואת תכונותיו וכו' ; והשני – טקסטים שמספקים לקורא פרקטיקות וטכניקות או עדויות מפורטות בנוגע לעלייה אל האל (היכלות) או חשיפת סודותיו.
    הזוהר שנחשב לספר אזטורי משתייך לסוג הראשון. הוא מרמז על האפשרות המיסטית אבל אינו פורט אותה להוראות ולפרטים כפי שעושים טקסטים אחרים של הקבלה. זה אינו הופך אותו לטקסט לא מיסטי, בוודאי אם משווים אותו לטקסטים יהודים אחרים. (אני חושב כאן על הסיפור על ריב"ז ותלמידו אלעזר שהבאתי באחד הפוסטים באחרונה. שם זה התלמיד שמלמד את הרב ומלאכי השרת שיורדים ומאשרים את דבריו. אין כאן את תפיסת הסולם שמתבטאת בטקסט מהזוהר שהבאת = תלמיד-רב-אלהים. בכך הטקסט הזה הוא מיסטי.
    בסופו של דבר אולי כדאי באמת לחשוב על רצף של מיסטיות ולא על אופוזיציה בינארית של כן או לא…

    אהבתי

  10. אני מסכים איתך בסך הכל בעניין הרצף, אבל גם על פי התפיסה הזאת הרבה מהזוהר פשוט לא מיסטי. ראה את הקטע שהבאתי (ובחרתי בו רק משום שהוא קצר – הוא לא יוצא דופן בשום אופן): מה מיסטי כאן? האם אפילו מוזכרת בו אפשרות לעלייה לאל? הרי זה יכול היה להיות סיפור תלמודי בנאלי. כך זה נראה, ורק היותו בזוהר נופח בו איזה ערך מוסף של "סוד". כך שבעניין זה אני עומד על דעתי.

    אהבתי

  11. אני מניח שכשאתה בא מהספרות התלמודית (כמוני) סף הרגישות לספרות מיסטית נמוך יותר…
    בעיני מדובר בקטע מיסטי בגלל כמה דברים. ראשית העובדה שהתלמידים אינם דורשים בעצמם על מנת להגיע למשמעות הפסוק אלא הולכים ושואלים את רבם ("איני יודע משום שלא שאלתי את המאור הקדוש.." – לא נראה לי שמשפט כזה יימצא בתלמוד). שנית העובדה שהרב נקרא המאור הקדוש (כמובן לא רק בקטע הזה) מחברת בין הקדושה לבין הידע של האמת – דבר שאינו קיים בספרות התלמודית. כפי שכתבתי בהקשר של הסיפור בירושלמי על אלישע, התלמוד (שוב, הירושלמי ולא הבבלי!!) אינו מכחיש שהוא יודע את האמת על אלהים, אבל עדיין הוא בחזקת כופר ואחר.

    כמובן שאין לי כוונה לטעון שכל טקסט שמנוגד לכמה עקרונות תלמודיים הוא טקסט מיסטי, אבל נראה לי שבמקרה הזה מדובר בטקסט שמכיל כמה אלמנטים שנוגדים את העקרון התלמודי של ההיפרדות בין האל לעולם ואת נגזרותיו (בעיקר במה שנוגע ליחסי רב תלמיד). מהבחינה הזו יש בו מן המיסטיות, לדעתי.
    בכל מקרה אין בכלל שאלה שהקטע הזה הוא הרבה פחות מיסטי, או אם תרצה לא מיסטי בכלל, ביחס למה שאתה מתכוון אליו כשאתה מדבר על מיסטיקה.

    אהבתי

  12. אני מבין אותך יותר עכשיו. כן, יש בו כמה סממנים של "תורת סוד" אם כך, בניגוד לטקסט תלמודי טיפוסי. מה שאני כיוונתי אליו, בכ"א, הוא שהוא לא קורא, וודאי לא נותן הוראות, למגע אינטימי עם המציאות האלוהית. זה בעיני מה שחשוב. מכל מקום תודה על הדיוק ושהארת את עיני.

    אהבתי

  13. לא זוכר ממי הציטוט, אבל ההבדל בין ממציא למשורר שתפקידו של הממציא לנסח רעיון חדש שאף אחד לא שמע עליו מעולם במילים שכל אחד יוכל להבינן, ותפקידו של המשורר הפוך בדיוק.
    אולי גם המיסטיקה החדשה היא סוג של שירה כזו?

    אהבתי

  14. ששופן אמר שלהלחין יצירה זה קל מאוד: פשוט מוצאים מנגינה שכולם מכירים ואף אחד עוד לא שמע. אבל למה אתה מתכוון כשאתה אומר "המיסטיקה החדשה"?

    אהבתי

  15. נראה לי שדווקא כשחוזרים שוב ושוב על זה שאין שום מחיצה ואין שום מסך, זה מעיד דווקא שקיימת תחושה פנימית הפוכה. בתנ"ך למשל מוצאים מעט מאוד, אם בכלל, אמירות מן הסוג הזה.

    אהבתי

  16. על ראשון ראשון…
    כוונת הציטוט שהבאתי שונה מאמירתו של שופן. הציטוט שהבאתי מדבר על כך שהמשוררים (לא מלחינים) לוקחים דבר פשוט שכולם יודעים ומבטאים אותו במילים מעורפלות כדי ליצור תחושה של משהו חדשני.

    אני מאמין שבעת העתיקה הטקסטים היו פשוטים וברורים ולא מיסטיים. אולי בגלל הבדלי השפה והתרבות ה"מיסטיקנים החדשים" נוטים לחפש מה נמצא מעבר לטקסט. לדעתי, או שאין דבר מעבר לטקסט, או שמשמעותו הייתה ברורה בתקופה שהוא נכתב.

    אולי התופעה לא חדשה, אבל התכוונתי לערפול מכוון ולחיפוש אחר משמעות נוספת מעבר למשמעות הפשוטה.

    אהבתי

  17. יש לי שתי הערות על זה: ראשית, ישנם טקסטים שהם במפורש מיסטיים גם מהעת העתיקה, כמו פרק א' ביחזקאל. קשה לפרש את מה שקורה שם לא כמעמד שהוא מיסטי. ושנית, הזוהר הוא לא מהעת העתיקה, אלא מהמאה ה-13, ולבד מזה אני חושב שניתן להניח שמחבריו ניסו במכוון לתת תחושה שיש משהו מעבר לטקסט, שכן הם מדברים על "סוד" שנגלה להם.

    אהבתי

  18. אני חושב, לא יודע, שבכל פעם שהתלמידים מנשקים מישהו שמגלה סוד גדול זוהי קריאה לעצירה ואיחוד. זהו מעין קוד לא כתוב לשינוי תודעתי. ככה לפחות אני הרגשתי. אגב, באגדות ומעשים שהוא החשיפה הראשונה שלי לזוהר מצאתי דמיון מדהים לסוטרות מהאיאנה.

    אהבתי

  19. יכול מאוד להיות (לגבי הקריאה לשינוי תודעתי). הרי מלילה אומרת בערך כך.

    ולגבי הדמיון לסוטרות, אתה יכול להרחיב?

    אהבתי

  20. לצערי אין לפני כרגע סוטרה להדגמה אבל זה מאד הזכיר לי את האוירה כשקראתי את סוטרת הלוטוס(סדהרמה פונדריקה). הדיבורים על בלי ממש לגעת ב…

    אהבתי

  21. מר"ן מפרש את הזוהר על דרך הפשט (וצועק בריש גלי ש"זה מה שהוא רואה אז זה מה שיש") ובמקביל קורא למפעלו של הקדוש האלקי האר"י, בכייה לדורות, שכן מר"ן למד קבלה באוניברסיטה, באופן אקדמאי ועוד מכנה את עצמו "מתקדם"…

    "ראיתי עבדים על סוסים, וסוסים הולכים כשרים על הארץ"
    קהלת

    אהבתי

שקלא וטריא

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s