1)

מייק מאיירס משחק גורו ניו-אייג'י מגוחך – לדעתי מדובר בהכלאה בין המהארישי מהש יוגי, שהוא מזכיר אותו במראהו ואהבתו לסלבס (יש לו כמובן תמונה "עם הביטלס", ראו באתר), ודיפאק צ'ופרה, עם בליל המילים הגבוהות וחסרות המשמעות ועם ה"חוקים לחיים" שהוא ממציא. הנה האתר. הסרט יוצא בעשרים ביוני. איי אם סו טוטלי דר.

2) מדונה אומרת שהיא עוזרת לה להסתדר בעולם, פרופ' משה אידל חושב שזו וולגריזציה של המסורת המקורית, ואחד החסידים בכלל מבקש להפסיק עם ה"סטיגמה" ההיא שאומרת שכל העניין קשור איכשהו ליהדות: כתבת מגזין של הטיים על הקבאלה (היינו, "המרכז לקבלה" של פיליפ ברג), אחרי מחקר של שנתיים, מאת דפנה מרקין (האמת? לא מחדשת). גם ג'יי מייכלסון, מקובל (ועורך) אמריקאי צעיר ומבטיח, נותן את שני הגרוש שלו. (ובקרוב, ב"ה, תגובה ציונית הולמת פרי עטי.)

3) "אז איך מחזירים את אלמנט ה'קוּל' לכמורה?" שואלים בכנסייה הקתולית, אחרי שהשנה נרשמו רק 22 איש למסלול הכמורה בארכידוקסות ניו-יורק (פעם היו נרשמים מאות – וראו התרשימים השונים כאן).

4) אליוט ספרלינג, מומחה לטיבט מאוניברסיטת אינדיאנה, עושה סדר בתוך בליל הגרסאות השונות והסותרות להיסטוריה הטיבטית, ונותן את גרסתו, האמורה להיות אובייקטיבית, לגבי הסכסוך הסינו-טיבטי. בקצרה: הוא מודה שהיו תקופות ארוכות שטיבט היתה מדינת חסות של כוחות מונגולים ומנצ'ורים (כפי שהסינים טוענים והטיבטים מכחישים), אבל מדגיש שזה לא היה המצב בארבעים השנים שלפני כיבוש טיבט על ידי סין (כפי שהטיבטים טוענים והסינים מכחישים). כלומר הכיבוש הסיני אינו "חוקי" (וודאי שלא הרס התרבות הטיבטית).

ואפרופו טיבט, פנקז' מישרה, שכתב פעם ספר נחמד על הבודהיזם, מסכם עבור הניו-יורקר ספר אחר, חדש, על הדלאי לאמה ומביא זוויות מעניינות על חייו של המנהיג הטיבטי. במיוחד שמחתי לשמוע שהוא הולך כל יום לישון בשמונה וחצי. גם אני לא טיפוס של לילה. 

5) Jason Beghe, כוכב הוליוודי אמריקאי, נטש את הסיינטולוגיה אחרי 14 שנה בפנים (ודרגה מכובדת של OT5). והוא פותח את הפה. חיי זינו איך הוא פותח את הפה:

אגב, כבר אי אפשר להגיע אל הסרטון הזה ישירות ביו-טיוב, כי הסיינטולוגים איימו בתביעה או משהו. אבל לעשות לו אמבד עדיין אפשר, לפחות כרגע. הנה הרחבה כתובה של דבריו, שבהם בין היתר הציטוט המסכם הבא:

(Scientology is) the world’s largest organization of unqualified persons engaged in the practice of dangerous techniques which masquerade as mental therapy.

ולמי שרוצה את הזוית הישראלית, אני שוב מזכיר גם את כתבתו של נעם עמית על הסיינטולוגיה באולפן שישי לפני שבועיים. 

6) הרשימה הזאת היא מסוף 2005, אבל אני קראתי אותה בהנאה רבה. המחבר (בלוגיסט מוכשר שמקיים כמה בלוגים פרובוקטיבים במקביל – ראו לינקים שם) יוצא נגד מסע שיכתוב ההיסטוריה של חלקים מחסידות חב"ד, שמנסים לקומם מצגת שווא ולטעון שהרבי מליובאוויטש מעולם לא אמר שהוא המשיח, או עודד את חסידיו לחשוב כך. זה כמובן שקר גס, כפי שגם אני שמעתי מעדות ממקור ראשון (ידיד שלי היה בבורקלין, אצל הרבי, באותן שנים מטורללות). מה שמעניין הוא שהכותב הוא חסיד חב"ד שלא איבד שמץ ממאהבה שלו ומההערכה שלו לרבי, שכנראה על אף הכל היה באמת אדם מיוחד מאוד. הרשימה הזאת היא שיעור נעים בפסיכולוגיה ובסוציולוגיה של הדת.

7) גם זה לא מהיום. למעשה המאמר הזה פורסם ב- 1983, במגזין "Commentary", ואז הכה גלים גדולים. זו אמורה להיות ביקורת של ריצ'רד גרנייר על הסרט "גנדהי", אבל זה הופך למאמר ארוך שהוא ביקורת מלומדת על גנדהי עצמו. החיבור המענג לקריאה מלא הכפשות, חלקן מוגזמות, ולוקה בחוסר הבנה של הדתיות ההינדית, אבל הוא מעניין מאוד מאוד. הוא מביא שלל חד-צדדי של דוגמאות לאקצנטריות של המהאטמה, שבהחלט כדאי לדעת עליהן לפני שמנסים ללכת בדרכיו (למשל, שהוא דרש מילדיו להתנזר מחינוך מערבי וממין וכשבכורו ביקש להפוך לעורך דין (כמו גנדהי עצמו) ולהתחתן הוא ניתק עמו קשר – וההוא בתגובה התאסלם ונהיה אלכוהוליסט; או למשל שבזקנתו הוא היה נכנס למיטה עם מעריצות עירומות בנות עשרה כדי לבחון את כושר העמידה שלו בפיתוי ולצבור כוח מאגי).

למרות כל זה, יש בדרכיו של גנדהי, גם אם רחוקות מלהיות מושלמות, הרבה מאוד חוכמה, והן ודאי בעלות ערך כמופת להמונים. בסופו של דבר לי נראה שהכותב גם פשוט לא מבין את נפש האדם, ועוד פחות מכך את נפש הקדוש, שהוא מין טיפוס מיוחד: הכלאה כאובה בין בן-אדם למלאך, שמובילה בצורה בלתי נמנעת לתוצאות גרוטסקיות. גנדהי היה קדוש, וכמו במקרה של אברהם אבינו או הבודהה, מי שסבל מכך בעיקר היו האנשים הקרובים אליו. וזה שהוא מדי פעם נהג כמטורף, גם זה חלק מהדיל: אנשים יוצאי דופן הם לא נורמלים, בד"כ תרתי משמע. אבל גם כמו במקרים של אברהם והבודהה ואחרים, המורשת שהשאיר אחריו היא מפוארת, ותרומתו לאנושות רבה.

וכל זה הזכיר לי את הפרודיה של אל ינקוביץ' לסרט ההמשך ל"גנדהי".

8) אהבתי מאוד את הרשימה הזאת של עידו הרטוגזון, "אין קונצנזוס לתודעה"

9) והנה מאמר חגיגי שלי לפסח שהתפרסם באנרג'י. אני חושב שהוא די מוצלח.

10) בת דודתי בת הארבע שמעה לראשונה את סיפור הבריאה ואת סיפור גן-עדן מדיסק לילדים שנרכש עבורה. אחרי שסיימה להאזין הביטה באִמהּ בפליאה ואמרה: "אבל… אלוהים בכלל לא נחמד!". נו, אז אולי זה גנטי.