הראיה כידיעה וכאי-ידיעה – על ספרו החדש של דני לסרי

"באיזה גודל רואה אותנו אלוהים: מחקר על הראיה" מאת דני לסרי, פרדס הוצאה לאור, 187 עמ'

הראייה היא מלכת החושים, ונדמה שכבר כילדים אנחנו מכירים בכך, ובמשחקי 'מה היה אילו' מוכנים לוותר על כל חוש אחר ובלבד שנוכל להמשיך לראות. אפלטון קבע ש"בין ההרגשות שאנו חשים בחושי הגוף אין לך חדה מן הראייה" (פידרוס), ואריסטו, במשפטים הראשונים של המטאפיזיקה שלו, כותב ש"מעדיפים אנו את הראייה כמעט על כל דבר אחר, והסיבה היא שחוש זה, יותר מכל שאר החושים, גורם לנו להכיר ומגלה לנו הבדלים רבים בין הדברים".

הראייה, כך נראה, היא גם החוש הרוחני ביותר. נכון שלפעמים אלוהים מתגלה דווקא בפקודות שהוא לוחש אל תוך אוזנינו, אבל בסופו של דבר חזיונות שמימיים הם תו ההיכר של המיסטיקן כמעט בכל תרבות. לא בכדי שמו של הטיפוס הרוחני, עוד בתנ"ך, הוא "רואה" או "חוזה", ובאנגלית Seer. בפרק 11 של הבהגווד גיטא, אחד הספרים הקדושים ביותר של ההינדים מבקש ארג'ונה מהאל קרישנה שיחשוף בפני עיניו את צורתו האמיתית. בקשה דומה מבקש משה על הר סיני: "הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ" הוא מתחנן בשמות, ל"ג, י"ז. ושפינוזה אף קובע כי "אין האושר אלא קורת-רוח הנובעת מהכרת אלוהים על דרך הראייה" (אתיקה, חלק רביעי, מילואים, ד')

עם כל זאת, נדמה שאנחנו עצמנו לא ממש מבינים את תהליך הראיה, ולרוב ההבנה האינטואיטיבית שלנו חורגת מאוד מהתמונה שעליה המדע המודרני, ואף ההגיון, מורים. ספרו החדש של דני לסרי מנסה להבהיר בשפה יחסית פשוטה (אך לא שטחית) זוויות שונות על הראייה: איך היא פועלת, מה משמעותה, מה היא מגלה לנו (על העולם, על עצמנו) ומה היא יכולה לגלות לנו עוד. לסרי תוקף תפיסות פסבדו-מדעיות רדוקציוניסטיות של מלאכת הראייה, כאילו העולם החיצוני "מוקרן" על מסך קטן בתוך ראשנו (והרי זו ההנחה המשותפת לכולנו על פעולתה), ומראה שהראייה אינה קליטה פאסיבית של מידע, אלא דיאלוג מתמשך בין האורגניזם לסביבתו, שתלוי בגוף, בהכרה, בזיכרון ובמציאות החיצונית לא פחות מאשר בשתי עינינו.

הראייה, טוען לסרי (ומספר רב של חוקרים כיום מסכימים איתו), אינה תהליך של קליטת גירויים, אלא תהליך של יצירת משמעות. עבור לסרי ההבדל בין שני אלה הוא המפתח "לשחרור האדם והחזרתו לעולם הממשי". הוא מבדיל בין ראיית אדם לראיית מצלמה או מחשב (שאינה ממש ראיה לדבריו), מלמד שהראייה שלנו תלויה ב"זיקה", כלומר בכוונה שלנו להתבונן, עומד על כך שהעולם לא מתנגש בנו, אלא קורה לנו, כלומר מדובר בתהליך סובייקטיבי-חוויתי-זיקתי, ולא בשלשלת סיבתית "עיוורת": "אם מבינים את הראייה לא כתהליך של קליטת גירויים חזותיים, אלא כתהליך דיאלוגי, כי אז אין זו אמירה מטפורית: איבר הראיה שלנו הוא הגוף כולו. אי אפשר להפריד את העין מהראש שהיא משובצת בו, ואי אפשר להפריד את הראש מהגוף שהוא מחובר אליו, הם כולם חלק משלמות העין".

לסרי מעוניין שנבין, שנדע, שנראה שזה אכן כך: שהעולם אינו משהו שאנחנו קולטים בפאסיביות ומעבירים מ"שם בחוץ" אל "כאן בפנים", אלא שהוא (ואנחנו) יצירה בהתהוות תמידית, מציאות של יחסי גומלין והיזון חוזר שנבנית והולכת כל רגע ורגע. כדי שנפנים את זה הוא מביא לא רק אמירות של פילוסופים שונים (מרלו-פונטי, ברגסון, בחטיין), אלא גם מגוון עשיר של דוגמאות זמינות מחיי היומיום של כולנו (למשל: הצורה השונה בה אנחנו מסתכלים על נשים, ושפתיים, לאחר הנשיקה הראשונה – ועוד דוגמאות רבות ומגוונות). "ראייה, לפיכך, יותר משהיא דומה להפניית מצלמה בחדר מואר דומה להדלקת נר בעולם חשוך. ומה, איזה צבע היה לעולם לפני שהדלקנו את הנר? ראייה איננה הרושם שמטילה המציאות על רשתית העין, אלא החפירה שחופר היצור החי, בעל רצון החיים, בתוך המציאות, על מנת להדליק אור."

לסרי מדבר על צבע ואטימות, על רקע ודמות, על זמן ונצח, ומדגיש שוב ושוב ש"לראות, בשונה ממה שהקדמונים חשבו אינו תהליך שקורה בחוץ, אבל גם לא תהליך שקורה בתוך הראש שלנו, כפי שחושבים בני הדור הזה. לראות קורה בשיח. במקום שנוצרת משמעות. […] שנינו ביחד מפסלים משמעות במקום שלישי שהוא לא בפנים ולא בחוץ".

אבל אם הראיה אינה קליטה של אינפורמציה מתה, אלא דיאלוג חי היוצר משמעות, הרי שהתצפית המדעית לעולם לא יכול להיות אך ורק איסוף פאסיבי של נתונים. לסרי אכן מדגיש שהוא היה רוצה לראות את מדע מכליל בתוכו גם את המימד הסובייקטיבי של האדם: "מדע כזה יתייחס לאדם לא רק כאל אובייקט מחקר, לא רק כ'מה', אלא גם כ'מי'שהוא חלק בלתי נפרד מהמחקר – שהוא תנועת המחקר עצמה".

ולבסוף, לסרי כאמור מרגיש שהבנת הראייה קשורה בצורה הדוקה להבנתנו את עצמנו, ואת החיים: "התשובות לשאלות שלנו תינתנה בפועל החיים עצמם, באותה יציאה של האדם היחיד לקראת העולם אשר עבורו החתירה להבנה זהה לפועל הראייה, ולחיפוש אחר הבריאות. הבנה זו מרווה אותנו, מענגת אותנו, מכאיבה לנו, נוגעת לנו".

ללסרי, שידוע יותר כמחנך, שפה עשירה ואנושית מאוד, והספר כתוב היטב, אם כי לא בצורה קלה. זו מעין "מסה על הראייה", וגם אם היא מנוסחת בצורה יפה, נדרשת השכלה מסויימת כדי להבינה – או לפחות חזרה וקריאה נשנית של פסקאות מסוימות. ההרגשה שלי היא שהספר גם קצת חלש מבחינה תיאורטית בקטעים מסויימים, כאילו לסרי "מגזים" קצת במסקנות שהוא גוזר מתוך המחקרים שהוא מצטט – אם כי ייתכן שהדבר נעשה בכוונה. עוד דבר שייתכן והוא מכוון הוא חוסר סדר מסויים שהרגשתי בספר, כאילו אין הבנייה ברורה של הטיעונים, ואין גם "סוף" ברור לספר – הטקסט נתפס כאוסף של תובנות על הראייה, וגם אם הן עמוקות מאוד, לא ברור לגמרי מה אנחנו אמורים לעשות איתן, וודאי לא איך אנחנו אמורים להפנים אותן. כאמור, אולי זה מכוון, שכן לסרי חוזר ומדגיש: "משמעות היא תהליך של יצירת משמעות. ומעבר לזה אין. לראות פירושו לא לדעת".

9 תגובות

  1. בהחלט עוררת סקרנות בצד זה של האישון.

    משהו קטן לגבי "הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ" –
    זה משפט מופלא מאין כמותו משום הבקשה לראות את "כבודו", לא "אותו". זו מעין התכוונות לראיית רנטגן פנימית-חיצונית שבמקרה הזה מזמנת את תמצית הקדושה של המהות…

    (נ.ב. לסרי מדען במקצועו?)

    אהבתי

  2. דני לסרי הוא מחנך עם גישה מאוד מעניינת ופתוחה לחינוך. בעיני גם תפיסה נכונה במידה רבה.

    אני ממליץ מאוד לקרוא את "שאלת העוצמה, מחשבות בביצת הפתעה"

    אהבתי

  3. לא קראתי את הספר אבל הוא נשמע שמח שראייה היא לא רק ראייה, אותי אישית זה מדכדך. ראיתי באיזו תכנית טלויזיה שרק חלק קטנטן מן המוח עסוק בראייה עצמה בזמן הראייה. מה שפועל זה בעיקר הזכרון שמנסה לארגן את מה שרואים לפי היידע המוקדם, ואני לא מכירה דרך ברורה יותר להיות עוור ושבוי בציפיות שלך. כתבתי על זה כאן
    http://www.notes.co.il/marit/45274.asp
    הלואי שיכולתי להיות קצת יותר מצלמה, להפריד את הראייה מן הפרשנות.

    אהבתי

  4. א.מרית האירה שבפעולת הראייה משתתפים בעיקר החלקים במוח שאחראים על הזכרון ובהרהור ראשוני נראה לי שזה משתלב יפה עם 'מודל המצרפים' של הבודהא. כלומר הטענה שהחושים מעוררים בנו את אשליית האני
    ב.מתחשק להתדיין על הנושא הזה אבל אין פה מספיק בשר… תומר עם יש לך עוד משהו – אולי תביא

    אהבתי

  5. כתבת כי חזיונות שמימיים הם תו ההיכר של מיסטיקן כמעט בכל תרבות

    האם התרבות ההודית (למרות הציטוט מהגיטה) לא שונה בעקבות הדגש שהיא שמה על שמיעת הצלילים הקדושים של הוודות על ידי ה"רישים" – המוגדרים כ(ה)חכמים בעיקר בעקבות יכולת שמיעתם את הצלילים הללו ?

    אהבתי

  6. הרישים ששמעו את הודות כתוצאה של התגלות אלוהית היו הראשונים. הם אמנם נחשבים לגדולים ביותר, אבל אין להם בפועל חשיבות, כי מאז הודות עוברות בעלפה. כמובן שאי אפשר לבטל את ההתגלות השמיעתית, אבל המיסטיקן ההודי כבר אלפי שנים הוא זה שיש לו vidya, בשונה מהאדם הממוצע שחי ב- avidya, כלומר בבורות. שתי המילים הללו נגזרות כמובן מאותו שורש הודו-אירופי כמו המילה הלטינית video, כלומר זה עניין של ראייה נכונה.

    אהבתי

  7. נשמע כאילו בספר של לסרי אין הבחנה בין ראייה וידיעה, ושהבלבול הזה נכנס גם לתוך הפוסט שלך.
    (כמובן שאין בזאת כדי לומר שיש גם הבחנה חדה בין שני המונחים, כי אין, אבל גם אין זהות.) בגדול, בערך חצי מהפילוסופים עסקו בשאלות שמועלות כאן מכל הזוויות (יחסי אדם עולם, הקשר לידיעה, תכנים מנטלים, מדע וכו') עם הרבה מאוד מסקנות שדומות למה שלסרי אומר, ככה שלפחות מהביקורת שלך לא נראה שיש משהו חדש בתובנות של לסרי (אם כי, כמובן, זו דרך מאוד מוגבלת לשפוט).

    אהבתי

  8. אפשר להסביר ע"פ לסרי למה אפשר למשל להפסיק את הראייה ע"י הרצון ישירות ואת שאר החושים לא, כי הראיה היא באה בכוח הזיקה וכאשר אין זיקה גם לא רואים לא כמו חושים אחרים שהם קליטת גירויים.

    או שאפשר להסביר אחרת ולומר שכיוון שהראיה היא יצירת משמעות אפשר גם להפסיק את יצירת המשמעות הזו ולחזור למצב הראשוני שהוא חושך ללא כל משמעות.

    אהבתי

שקלא וטריא

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s