12/4/01
it ain't goin' away. בהחלט קרה "לי" משהו שם ב[קורס מדיטציית ויפאסנה של]גואנקה המקוללת, הברוכה. פשוט לא איכפת לי מכלום ויש ראייה נהדרת. אבל זה לא מדוייק כי כן איכפת: הרי התלבטתי אם לנסוע לבומביי כדי לראות את רמש, תחילה כרופא-נפש ואחרי זה כנפח שיכה בברזל בעודו לוהט. אבל בסוף לבנגלור. לטירוונאמלאי. לראמאנה-אשרם. יש מן שקט בראש, ומן אחדות עם הכל, והכל נראה כמו חלום בהילוך איטי, והכל חסר משמעות ואפילו משעמם. הראייה אינה חזקה, אינה אוברוֶולמינג כמו בריטריט או ביציאה מהריטריט ("הבריחה"), אבל היא קיימת, קיימת.
העניין המשעשע הוא זה: צריך לא-לרצות. אבל אי אפשר לרצות לא-לרצות. ואי אפשר כמובן גם לא-לרצות לא-לרצות. אז צריך להבין שאין מה לעשות ולהכנע. אבל אי אפשר להחליט להכנע, צריך באמת להכנע.
או צריך להשלים-עם-המצב-הקיים אבל אם רוצים להשלים-וכו', אז זה לא באמת להשלים. אז צריך להשלים עם זה שלא-משלימים. אבל לא משלימים עם זה. אז צריך לעשות עוד פליקלק לאחור ולהשלים עם זה.
או צריך לחייב את הכל כי הכל הוא רצון השם. הבעייה היא שיש דברים שלא מוצאים-חן. אבל גם זה הרי רצון השם אז צריך לחייב גם את זה שיש דברים "רעים" וגם שהם לא מוצאים חן בעינינו. ואם זה לא הולך צריך גם לחייב את זה, וכו' וכו' וכו'.
הפתרון הוא כל כך פשוט, ורק עכשיו הבנתי: איך זה שהכל טוב, אבל בכל זאת רע… כי זה לא טוב לי או טוב לו או טוב לנו אלא טוב לאבסולוט! וגם אז לא [סוג של] טוב שאנחנו נבין לעולם. טוב זה בערך רמה של גנון בסָאנְדיי-סקוּל, אבל עכשיו באמת הבנתי את זה, זה חדר עמוק יותר מאי פעם.
[כדי להגיע לחלקים הקודמים של היומן ליחצו על "המוזיאון להיסטוריה פרטית" כאן למטה. ועכשיו כשמערכת הדיוור פועלת, שימו לב אם לא קיבלתם מי מהפוסטים הקודמים. וגמר חתימה טובה.]
לולאת האל 
כלומר אין טוב ואין רעץ יש הוויה?
אהבתיאהבתי
לא הייתי רוצה להיכנס לזה כרגע.
אהבתיאהבתי
קיוויתי שתכתוב משהו לפני יום כיפור.
אבל בכל מקרה, אאחל גמר חתימה טובה לנו ולכל עמנו בית ישראל. צום קל והרבה תיאבון לשנה החדשה. :)
אהבתיאהבתי
וואו!
חג סוכות מתחיל היום. עכשיו כבר אח"הצ ואני מרגיש את עצמי בר מזל.
התחלתי את הבוקר בסתם גלישה כיפית. קישורית הובילה לקישורית ולבסוף נחתתי ביומן המסע ההודי שלךתומר.
סיימתי עכשיו להתלוות אליך ב-17 הפרקים הראשונים, וכבר מצפה לפרק הבא.
אהבתי את מה שכתבת גם מפני שהזכרת לי חלק מחוויותי שלי, וגם מפני שלרגעים כמעט הרגשתי כאילו יושב מולי חבר ומנהל איתי "שיחת נפש" כנה.
אבל למה שאגדיר את עצמי כ"בר מזל"?
הרי ראמש בכבודו ובעצמו בטח היה אומר שאין כאן לא מזל ולא בטיח. הכל קורה בדיוק במקום ובזמן הנכון!
אז הנה אשתף אותך תומר באחת הקושיות ששבה ו"הטרידה" אותי למקרא דבריך. זהו עניין שמעסיק אותי כבר זמן רב. היום בעקבות הדברים שלך כנראה הגיע עבורי הזמן להתמקד בו.
חכמי המזרח מדברים הרבה על "האשליה הגדולה" (מאיה) בה חיים אנחנו הבלתי-מוארים. הם מדברים גם על אשליית ה"אני" ועל ה"מיינד" המתעתע. הם מתמקדים בתודעה שמעבר להבנה. מבחינתם, אפילו המושג "חוויה" הוא מושג מטעה שאינו מתאים למה שהם מכוונים אליו.
ובכל זאת כשאני שומע אותם ומתעמק בכתביהם, אינני יכול שלא להתפעל מהמבנה הלוגי הנהדר של דבריהם, מההגיון הפשוט והמשכנע של הנימוקים שלהם. בודהה בכבודו ובעצמו אמר שאם דבריו אינם משכנעים אותי, אז הם אינם מיועדים עבורי.
יענו, הם מנסים להגיע אלי תוך שימוש בכלים שהם פוסלים מכל וכל !!!
כלומר, אם מישהו יאמר להם שבתוך תוכו הוא _י_ו_ד_ע_ שהם חרטטנים וזבלנים, הם לא יקבלו את הידיעה הפנימית הזו שלו בתור אמת גם מבחינתם. הם ינסו להוכיח לו (באמצעים לוגיים) שהאמת שלהם היא זו שמתאימה גם לו.
גם אתה תומר מסביר ומסביר את דרכך אל עבר ה"הארה", ונכנס לדקויות של רציונליזציה עד שבפרק האחרון ממש התעלית על עצמך:
"העניין המשעשע הוא זה: צריך לא-לרצות. אבל אי אפשר לרצות לא-לרצות. ואי אפשר כמובן גם לא-לרצות לא-לרצות. אז צריך להבין שאין מה לעשות ולהכנע. אבל אי אפשר להחליט להכנע, צריך באמת להכנע.
או צריך להשלים-עם-המצב-הקיים אבל אם רוצים להשלים-וכו', אז זה לא באמת להשלים. אז צריך להשלים עם זה שלא-משלימים. אבל לא משלימים עם זה. אז צריך לעשות עוד פליקלק לאחור ולהשלים".
אהבתי.
שנה טובה
אהבתיאהבתי
שמח שאהבת.
אהבתיאהבתי
אשמח לקרוא ממך משהו יותר מפורט…
האם לדעתך הפרדוקס שאותו הזכרתי הוא בלתי נמנע?
ואם כך המצב, האין זה משאיר אותנו עם הרגשה לא נוחה? (תיסכול וכיו"ב?)
התשובה הקלה היא לומר שמדובר כאן במשהו דמוי קואן שאמור להוביל אותנו לכיוון ההארה.
אולם אפשר לצאת מהפרדוקס בדרך אחרת שהיא לא פחות מרתקת. תובנה זו, גם היא בעצם סוג של הארה.
אהבתיאהבתי
איזה פרדוקס?
אהבתיאהבתי
הפרדוקס קיים כאשר מורה טוען שיש משהו שהוא מעבר ליכולת ההבנה והתפיסה שלנו, ויחד עם זאת הוא מנסה לשכנע אותנו בנכונות טענתו בהסתמך על יכולת ההבנה והתפיסה שלנו (באמצעות הנמקה לוגית וניתוח רציונלי).
בקטע הקודם ניסיתי להצביע על הפרדוקס הזה בעזרת דוגמא קצת בוטה (מקווה שהבוטות לא הפריעה להעברת המסר).
אנסה שוב, והפעם בעזרת דוגמא מנסיוני האישי:
הרבה מדברים על שאלת המחץ "מי אני" שחופרת אל מתחת ליסודותיו של הבן אדם. עדיין מלווים אותי התהליכים המדהימים שעברתי כאשר נחשפתי אליה לראשונה באשראם של פאפאג'י בלוקנאו.
אין צורך שאספר לך, תלמידו של ראמש, במה מדובר. הרי שני הגורואים הגדולים הללו ינקו מראמאנה מהרשי הגדול מכולם.
הבעייה שאני רואה כאן היא בכך שההנחיה היא להשתמש בכלים לוגיים כדי להתקדם בחקר העצמי שלב אחרי שלב. ההנחיה הזו לוקחת בתור מובן מאליו את העובדה שיש לנו מערכת לוגית ששוקלת יחסים והסתברויות ומגיעה למסקנות שהן רלוונטיות לשאלת ה"מי אני".
הפרדוקס כאן הוא בכך שברגע שהונחיתי לנסות להבין בהגיון מי אינני (כלומר, מי אני-לא), כבר הוגבלה התקדמותי לתחום המושב של השיקולים הרציונליים. אם מגיעים לנקודה שממנה והלאה כאילו אין להיכן להמשיך לחקור, אז הגישה הרציונלית תכניס אותי למצב של מבוכה, המתנה, ואולי אפילו מצב בילבולי (היזכר בסיפור הפליקפלאק לאחור שמדמה שלב בלתי-אפשרי שבו אתה כאילו נמצא בשני מצבים בעת ובעונה אחת). במצב כזה, יודע החוקר הישר (והצנוע) שעליו לחפש נתונים נוספים. אין שום סיבה הגיונית שימשיך מכאן דווקא לכיוון המסקנה המיוחלת של האדוויטה וודנטה.
אהבתיאהבתי
"הפרדוקס" הזה ידוע ומוכר. כל המורים מודים בו. ברור שאי אפשר להגיע למסקנות הללו על ידי ניתוח רציונלי לבדו. כלומר, למסקנות ניתן להגיע (לדעתי הן הגיוניות לחלוטין, וראה הראיון שלי עם תומס מטצינגר בבלוג, שהגיע למסקנות הללו על ידי מחקר מדעי ופילוסופי), אבל לא ניתן לדעת אותן, to realize them, אך ורק בכוח החשיבה. זה ברור וידוע לכל דרדק ניו-אייג'י, ואני מתפלא שלא שמעת את זה מפפג'י, שהיה נוהג לחזור על זה השקם והערב.
ודאי שאחרי החשיבה, שכבודה במקומה מונח והיא באמת חשובה, חייבת להתרחש איזושהי קפיצה. אם בכוח האהבה שפורצת מאיתנו, אם על ידי נפילת אסימון פתאומית ולא לוגית, אם על ידי כניעה טוטלית וחסרת ציפיות שלנו, אם על ידי מה שנקרא "חסד אלוהי" שנח עלינו לפתע. כך שלא נתונים נוספים עלינו לחפש (אפשר, אבל זה לא מה שיועיל), ולא להגיע לשום מסקנה חשיבתית-נוסחתית אנחנו צריכים (אפשר, אבל גם זה לא מה שיפתור לנו את הבעיה הקיומית), אלא לתרגל דרך רוחנית כלשהי, ולקוות לטוב. וקשה לי להאמין שזאת הפעם הראשונה שאתה שומע את זה.
אהבתיאהבתי
יפה כתבת.
ובכן שנינו, כמו רבים לפנינו, מודעים לכך שיש כאן פרדוקס (עם או בלי מרכאות).
כמובן שזה לא עוצר את פעילותם של דורות מורים רוחניים. המסקנה שלהם היתה, כדבריך, שחייבת להיות קפיצה לא רציונלית כדי לקבל את התמונה המלאה.
כבר הזכרתי את הבעייתיות "המתודולוגית" של הגישה הזו – אם לשיטתך החלטת/ידעת מראש שהדרך הרציונלית אינה מתאימה כאן, אז למה בכלל נכנסת אליה?
עכשיו אנחנו מתמקדים יותר ויותר בליבתו של הקושי שלי. הקושי הוא בקביעה הנ"ל ש_ח_יי_ב_ת_ להיות קפיצה לא רציונלית. אתה אפילו חוזר ומדגיש "לא נתונים נוספים עלינו לחפש (אפשר, אבל זה לא מה שיועיל)".
שים לב למה שקורה כאן:
1. הניתוח הרציונלי הביא אותך למה שנראה לך כדרך ללא מוצא (לפי דעתך !!!).
2. התייאשת וזנחת את הדרך הרציונלית הזו (מעניין שאינך מתייחס לאפשרות קיום דרך רציונלית שאינך מכיר עדיין).
3. מתוך המצוקה של אובדן כיוון, בקע לו משהו אישי לחלוטין הדומה לנפילת אסימון בלתי לוגית (כלל אינך מתייחס למקורה של קפיצת המדרגה הזו. אולי זה תעתוע הזוי? למה להכנע לו? אולי לחברך נפל האסימון בצורה שתתאים לך עוד יותר טוב?).
4. אתה בטוח שאין מה לחפש נתונים נוספים, שכן כבר החלטת שהם אינם יכולים להועיל (זוהי קפיצת מדרגה נוספת. גם היא אינה לוגית אך משמעותה הרבה יותר סופית. איך אתה מרשה לעצמך לנבא דבר כזה עד סוף כל הדורות?)
תומר ידידי, מקווה שברור לך שאינני בא רק כדי לזהות פרדוקסים או לחפש מה שנראה כמו באגים לוגיים במשנתם של מורים דגולים. כוונתי היא להבין מה קורה. ואכן אמר כבר קארל פופר שהדרך שתקרב אותנו לאמת היא זו שתישאר לאחר שנפריך את כל ההצעות האחרות.
לדעתי, הכיוון שעליו מדבר תומס מטצינגר הוא בעל הסיכויים הטובים ביותר להשאר. כיוון זה ילך ויתבהר ככל שיתווספו לנו יותר ממצאים נוירופיזיולוגיים.
כתבת שאמנם יש הגיון במסקנותיו של מטצינגר, אבל לדעתך לא ניתן לדעת אותן, to realize them, אך ורק בכוח החשיבה.
לדעתי, הסיבה לקושי הזה שלך היא בכך שכדבריך אתה "לא שותף מלא לגישה המאוד מטריאליסטית של מטצינגר".
חבל שבשיחתכם לא עלה "מודל הזהות" בהתייחס לפעולתו של המוח. לדעתי זה היה עוזר לך להתחיל להבין את המודל הנוירופיזיולוגי של ההכרה.
מה בדיוק מפריע לך בגישתו של מטצינגר?
שבת שלום
אהבתיאהבתי
שמע, אני לא יודע מה אתה רוצה ממני (ומתחיל לחשוד שאתה רוצה רק לבזבז את זמני). מה מפריע לי במודל של מטצינגר? כלום. לכן יצאתי מגדרי כדי לראיין אותו ורציתי שגישתו תופיע באחד העיתונים, לראשונה בעברית. אני מעריך מאוד מאוד את מטצינגר. המודל שלו אולי לא מושלם, אבל ודאי שדרכו חיובית ביותר. החריגה שלי מהמטריאליזם שלו היא לא יותר מדי משמעותית. אם אתה רוצה עוד אינפורמציה על כך ראה הטוקבקים לרשימה על מטצינגר, וכן הרשימה שהעלתי אחריה, והטוקבקים בתחתיתה. בקשר לעניין הפרדוקסלי עם הרציונליות, דובר על זה כל כך הרבה באלפיים חמש מאות השנים האחרונות, שלא נראה לי שפוי להיכנס לזה בטוקבקים. אומר רק שני דברים: א) זה שהרציונל מוגבל זה לא אומר שהוא אינו בעל ערך. ודאי שהוא בעל ערך רב. אבל ודאי שהוא מוגבל (וגם על כך ראה הטוקבקים בשתי הרשימות ההן). ב) הוא מוגבל משום שהוא פועל בצורה דיסקורסיבית, וליניארית. כלומר: הוא משתמש בשפה. במילים ובמושגים. שפה מעצם טבעה (מדגיש: מעצם טבעה, כלומר יש כאן עניין עקרוני, ולכן לא קשור אם אני מכיר או לא מכיר טיעונים רציונליים ששמעתי או לא שמעתי עליהם) בנויה מניגודים. מושג מוגדר על ידי מה שהוא לא. לכן שפה לעולם לא תוכל לתפוס את השלם. את הכוליות. תפיסה כזאת היא מעבר לשפה. אם אתה לא מאמין לי, שאל את אפלטון, או את הרמב"ם, או את רמאנה מהארשי. אם אתה לא מאמין להם, פשוט תתחיל לעשות מדיטציה. תוך כמה שנים רוב הסיכויים שתקבל הבנה מסויימת במדובר.
אהבתיאהבתי
שנים רבות של מדיטציה, של מחקרים נוירופיזיולוגיים, ושל אי-אלו נסיונות אישיים אחרים הביאו אותי כנראה למצב ששאלותי מתחילות לעצבן כמה אנשים ((-;
האמנם עד כדי "שמע, אני לא יודע מה אתה רוצה ממני (ומתחיל לחשוד שאתה רוצה רק לבזבז את זמני)." ?????
קח את זה בקלילות אח שלי, ה"חוקר דת, אצלו ואצל אחרים".
על כל פנים, ולבקשתך, בזה סיימתי.
ביי, ודרך צלחה.
אהבתיאהבתי