שתי נקודות על רוחניות יהודית מול ההלכה – בעקבות גיליון ראש השנה של "נקודה"

מצוות לחוד ורוחניות לחוד

גיליון ספטמבר – ראש השנה תשס"ט – של "נקודה" מטפל במה שהם קוראים לו "דור המחפשים", כלומר אותם יהודים צעירים שמחפשים דתיות של מגע אינטימי עם הקדושה וש"יש לה[ם] סיכויים לא קטנים להיות ראשיתה של תחייה רוחנית ארצישראלית אותנטית". אדם צחי, למשל (שמתוך כותרת המשנה של כתבתו לקוח הציטוט שלעיל), מביא את דבריהם של כמה מבני הדור הזה, כולם מתקוע.

למשל אריאלה לוי, חוזרת בתשובה שמספרת שבניגוד לאווירה ששואבת את הרוחניות שלה מהצבת גבולות, "בי יש צימאון למשהו מעבר לזה, לדבקות, לפריצת גבולות, לרוחניות אינטנסיבית יותר". באותה כתבה מודה תחיה פרומן שבניגוד לחשיבה הקווית, ההיררכית, שמאפיינת את עולם הלמדנות היהודית, היא "לא מדברת ככה עם אנשים, וגם לא עם א-לוהים. אני מרגישה שהחשיבה המעגלית היא חשיבה הרבה יותר אנושית, הרבה יותר טועה, הרבה יותר פגיעה, וגם הרבה יותר רגישה למציאות. […] בחשיבה קווית, שמובילה לאידיאולוגיות ולכל מני תורות, אני מאבדת את הרגישות שלי". גילי טובולסקי מספרת ש"רק בשנה האחרונה הגענו למקום שבו אנחנו שואלים את ה' איפה הוא בחיים שלנו. אנחנו שואלים ודורשים את זה כל יום. […] מתחיל לקרות משהו. הלב קם, מתעורר".

השאלה האמיתית היא למה זה לא "רוחני"...

הגיליון ממשיך לטפל בנושא על ידי מאמר די שבלוני של ברוך כהנא על האפשרות לעלייה דווקא מתוך המשבר הנוכחי, מאמר של יפעת ארליך, שמנסה לבדוק את ההתקרבות החילונית ליהדות אבל לא מצליח לגרד אף את שולי התופעה (ואם זה לא מספיק, שניים מתוך ארבעת המרואיינים בכלל עסוקים בלהלל את היהדות האורתודוקסית, לאמור: גם החילויינים מבינים שרק אצלנו האמת), ומאמר של הרב יהודה ברנדס על אפשרות מציאת עומקים רוחניים בלימוד גמרא.

המאמר של הרב ברנדס הוא היחיד שמנסה לברר את שורשיו העקרוניים של המשבר הנוכחי, שמתוכו אכן עולה החיפוש והקריאה לרוחניות. אך היה ראוי להביא עוד מאמר שבודק לא רק מדוע לימוד הגמרא בימינו הפך יבש וקר, אלא באופן כללי למה כל מערכת המצוות כולה אינה עונה על צרכיהם הרוחניים של הכורעים בעולה. לדעתי כאן נעוצה השאלה הגדולה, השאלה שאמורה בראש ובראשונה לזעזע כל יהודי שומר מצוות. שכן, האם לא אמור היה להיות מובן מאליו שאדם שמקבל על עצמו עול תורה ומצוות מאושר ומסופק מבחינה רוחנית? האם זה לא מוזר מאוד שהמצוות לא ממש מקרבות אותנו לאלוהים?

השאלה אם כן צריכה להיות איך הגענו היום למצב בו הפרקסיס הפולחני של הדת היהודית לא עונה על צרכיהם הרוחניים של היהודים? איך יכול להיות שיהודים אורתודוקסים נזקקים למני "תוספים" – החל מהשתטחות על קברים, דרך השתתפות בסדנאות ימימה, ועד תרגול יוגה ומדיטציה – כדי שירגישו את מה שהם מצפים להרגיש, את מה שאמור להיות מובן מאליו שהם יקבלו, בתור אנשים מאמינים? ואם אכן לתוספים האלה הם זקוקים, אולי אפשר פשוט להתרכז בהם ולוותר על המצוות? אין לי ספק שאם יש משבר הלכתי (ויש), הרי הוא זה. לא חוסר ההתאמה של ההלכה למודרנה היא הבעיה העיקרית, אלא חוסר המענה שהיא נותנת לצרכים הרוחניים של היהודים.

ואם ארצה להציע סיבה לדבר, אהיה חייב לשוב אל אותה "פנייה סובייקטיבית" שדיברתי בה לא מעט בהקשר להתפתחות הניו-אייג'. זהו אותו תהליך שעובר על המערב במאות השנים האחרונות, שבמסגרתו אנחנו מגלים – ובד בבד מפתחים – יותר ויותר את עולמנו הפנימי. המעבר הוא מתמונת עולם בה המכריע הוא הסדר החיצוני, להשקפה בה חיינו הפנימיים נתפסים כחשובים ביותר, עד שכיום כמעט מובן לרובנו מאליו שמה שבראשנו ובלבנו חשוב לא פחות, ולעיתים אף יותר, מהעולם על סדריו.

...וזה כן?

לא אכנס בהרחבה לתיאור התהליך הזה, ואני חושב שממילא די ברורות תוצאותיו: מה ש"מרגיש לי נכון" ומה ש"עושה לי טוב" נתפס כיום כמימד לא פחות משמעותי ממה שמישהו אחר מספר לי שראוי או חובה, ממה שהוא "מסורת אבותנו" או ממה ש"אלוהים אמר". ולעיתים קרובות, כאמור, נותר בכלל רק אותו מימד סובייקטיבי, ועל פיו ישק כל דבר.

אני חושב שמכאן גם מובן איך גם בשדה הדת באה הפנייה הסובייקטיבית לידי ביטוי עמוק, כאשר התופעה הנפוצה ביותר שבאה מתוך כך היא המעבר מחברות בדתות ממוסדות לחיפוש רוחני אישי. אביא שוב את הציטוט שהבאתי כבר מפי אחד הפילוסופים הפוליטים החשובים בעולם כיום, צ'ארלס טיילור: "עבור רבים כיום חיים רוחניים שפירושם זניחת הדרך הפרטית והכפפת עצמנו בפני סמכות חיצונית כלשהי זו אופצייה שפשוט לא עולה על הדעת". ברור, לא?

הרב יובל שרלו כתב על זה לפני שנים אחדות במאמר "דמותה של ההלכה הנבואית" (אקדמות, י"ב, תשס"ב, עמ' 7-48):

עם עליית קרנה של התפיסה הקיומית הסובייקטיבית שבעולם המודרני והפוסט-מודרני מביא אופייה האובייקטיבי של ההלכה וצורת ניסוחה המשפטית לתחושת זרות. החשיבות הגדולה שבעולמנו לאותנטיות ולעצמיות, לחרות פנימית ולבחירה, עומדת בסתירה לדמותה של ההלכה. (שם, עמ' 40)

כך בפשטות: בסתירה לדמותה של ההלכה. כי אכן, בעוד שהנצרות מראשיתה הדגישה את הרובד הסובייקטיבי של החוויה הדתית, היהדות דבקה מאז חורבן בית שני בצמידות אובססיבית לאובייקטיבי, כלומר בהתעקשות על קיום מדוקדק של החוק המשותף לקהילה כולה (וגם המרד המוצלח של תנועת החסידות דוכא חיש מהר). אבל מה שהצליח (אולי) לספק את היהודים לפני אלף או אלפיים שנה, לא מצליח למלא את תפקידו כיום, ויותר ויותר אנשים דורשים מיהדותם תוכן רוחני, ולא רק לגליסטי (או במקרה הטוב, הגותי).

החיפוש היהודי אחרי רוחניות הוא לכן חלק מתופעה רחבה ביותר שעוברת על המערב, אם כי בגלל האופי המאוד "אובייקטיביסטי" של היהדות, הוא בא לידי ביטוי בצורות רבות ומעניינות (וגם: יש לו סיכוי גדול יותר להימנע מרחפנות מנותקת שהניו-אייג' מאופיין בה – למציאות, בכל זאת, יש מימד אובייקטיבי). בעוד היהודים שאינם חשים עצמם מחוייבים למצוות נוהגים כאחיהם הנוצרים ופשוט קופצים על עגלת הניו-אייג' (המלאה להתפקע, אבל גם בהרבה מאוד זבל כמובן), דווקא אצל האורתודוקסים, בגלל המתח המובנה בין המחוייבות לחוק האובייקטיבי לבין החיפוש אחר משמעות סובייקטיבית, תיתכן פריחה מעניינת ויפיפייה ועוצמתית של רוחניות. למרות כל הקיפוצים של חסידי רבי נחמן, אני לא חושב שזה כבר קרה בקנה מידה רציני (לא שאצל הנקראים חילונים רוחניות רצינית היא תופעה נפוצה). אני מקווה שזה עוד יקרה.

אם רק (נעמיד עלינו מלך)

אבל יש כאלה שההתבוננות פנימה היא מהם והלאה, ומשליכים את כל יהבם על "ההלכה", כאיזו ישות מטאפיזית נצחית וכל-יכולה. אלה מתייחסים למערכת המצוות כאילו היתה אותו שדה אידאות אפלטוני קבוע בו דבר לא משתנה ולנו לא נותר אלא לפסל עצמנו עד כמה שאפשר קרוב לצלמו ולדמותו (ולכדי זהות מוחלטת לא נגיע, לצערנו, לעולם כמובן). מדובר, אם כן, בתופעה ההפוכה לאותה "פנייה סובייקטיבית", אם כי לדעתי היא באה לא כהמשך פשוט של העבר, אלא כריאקציה חרדתית לסובייקטיביזציה של החיים, כנסיון מסורבל להאחז בציפורניים בקרנות המזבח הישן והסדוק. דוגמא לכך ניתן למצוא, למשל, אצל הרב עודד כיטוב, שכותב מאמר בגליון הנ"ל, תחת הכותרת "היא לבדה ריאלית".

אחרי שהוא דואג להזכיר לקורא שחכמה בגויים אולי יש, אבל תורה אין ולעולם לא תהיה, ואחרי שהוא קובע ש"ההכרעה ברורה וחד משמעית", והיא שמצווה עלינו "להעמיד מלך", יוצא הרב כיטוב נגד המחשבה הכופרנית כאילו ייתכן שמי מהמצוות אינה רלוונטית לימינו. שהרי (הוא פונה אל קוראי נקודה האורתודוקסים ומרגיש, אני בטוח, איך הוא מהדק את אצבעותיו סביב אשכייהם האמוניים) אם יש מצווה מפורשת על היהודים להמליך על עצמם מלך – ולדעתו כמובן יש – "ממילא הכרעת שדרך התורה והמצוות היא ריאלית, שהרי אין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניה עם יהודיו לצוותם על פנטזיות פרועות ומסוכנות שאין הדעת מתיישבת בהן". ברור: אלוהים לא יעשה לנו דבר כזה; מצווה היא מצווה וחוק זה חוק, dura lex, sed lex, ואם כתוב 'מלך' כנראה שזאת אומרת שחייבים מלך! והרב מוסיף: "לחשוב שיש כאן דרך תורה, אך היא 'הזויה' או 'אוטופית' ובלתי מתיישבת; שיש כאן מצווה אך היא 'אינה ריאלית' – הרחמן יצילנו מדעה כזו".

איזה כישרון יש ליהודים לוותר על המציאות. דווקא הם, שבטוחים שהאל שלהם ברא אותה ואף הכריז כי היא טובה, דווקא הם מעדיפים להפנות ממנה את עיניהם, להיתפס לאידאות ערטילאיות, לעקרונות מנותקים, כאילו בהם האמת והמציאות היא שקר, כאילו בהם יש לאחוז ומהממשי יש להרפות. איזו התיוונות. (פגישת אחמדינג'ד ונטורי קרתא לפני כשבוע – על כך כאן)

הרחמן יצילנו מחשיבה שטחית שכזו. הלא בדיקה קצרה תעלה שאפילו המקרא עצמו אינו קורא מפורשות להמלכת מלך על העם (כתוב "ואמרת אשימה עלי מלך…" – אראל סגל מסכם את זה בתמציתיות כאן). אבל גם אם היה המקרא קורא מפורשות, האם עיוור הרב עד כדי כך שהוא לא שם לב שרבות מהמצוות שכתובות במפורש במקרא שונו ופורשו מחדש? האם מישהו הורג בימינו בן סורר ומורה, למרות שכתוב במפורש שדינו מיתה? האם מישהו הורג מחללי שבת בפרהסיה? האם מישהו מחזיק בימינו עבדים? או מרבה לו נשים? האם לאב בימינו רשות למכור את בתו כאָמָה? איזה מין רב זה שאינו מבין את המורכבות של ההלכה? מי בימינו עדיין מחזיק ברעיון הילדותי שמקביל בין מה שכתוב בפשט התורה לבין מה שחובה בחיים?

והרב כיטוב ממשיך במסע הבערות שלו: הבעיה לדעתו היא ש

מיום ליום הופנם – באמצעות ריבי רבבות חוקים ותקנות, ושיח ושיג ציבורי ותקשורתי אינסופי ברוח מגילת העצמאות – הזיהוי האוטומטי בין מדינה, קרי ריבונות, לבין מערכת חילונית-דמוקרטית חפה משמץ של יהודיות-ייחודיות, מערכת של סתם, חסרת פשר של ממש, הבאה משומקום והולכת לשומקום.

מערכת של סתם? חסרת פשר של ממש? הבאה משומקום? כמה בוּרות ברב אחד? אם על המגנה כרטה הוא לא שמע, מה על המהפכה הצרפתית? וכינון הרפובליקה האמריקאית? והאמנציפציה? ומה על אותם ערכים הומניסטים שלולא הם ספק אם ארה"ב היתה נכנסת בכל לבה (וזרועותיה הנטויות) למלה"ע השנייה ומביאה לתבוסת הנאצים, ושעומדים גם בבסיס הנכונות של אומות העולם להכיר בזכותם של היהודים למדינה, ולתמוך בה בתור "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון"?

ולסיום, לא ניתן כמובן לחתום מנשר משיחי ללא פנייה אל מחשבת ה"אם רק" האלילית:

ההצקות האינסופיות דהאידנא מצד הגויים על חודו של קרוון אינן אלא על חוסר הנאמנות מצדנו לכללי המשחק הנוכריים שקיבלנו עלינו מרצון. אך משנציב את הכללים המאירים והשמחים שלנו לעיני כל הגויים מראש, באמונה וביושר לבב, הסיפור יהיה שונה לחלוטין.

כמובן. אם רק נציב את הכללים שלנו, אם רק כל עם ישראל ישמור שתי שבתות ברציפות, אם רק כולם ילמדו קבלה, אם רק כולם יאמינו שהרבי הוא המשיח, אם רק כולם יעשו מדיטציה, אם רק כולם יעברו למכוניות היברידיות, אם רק כולם יחשבו חיובי, אם רק כולם ישמחו בחלקם. אוי, אם רק כולם יבינו שכולם אף פעם לא יעשו אותו דבר, ואם רק כולם יבינו שהמציאות היא עניין קצת יותר מדי מורכב מכדי להיפתר על ידי נוסחת "אם רק".

ואני רוצה רק להזכיר גם ראיון מצויין של יעקב פרידלנדר עם גרא טוביה, מעין אקזיסטנציאליסט יהודי מקורי ומרתק, גם הוא בגיליון נקודה הנ"ל. אין לי כוח לסכם אבל רק בשבילו שווה לקנות את כתב-העת, שלמרות חסרונותיו הרבים הוא לדעתי אחד המעניינים ביותר שיוצאים בעברית.

[מי שרוצה ציטוטים נאים שמראים שניסיון ההתנקשות בשטרנהל לא בא מתוך ריק, אלא בהשראת (אם לא נרצה לומר, בהוראת) רבנים בכירים, יקרא כאן, וכאן בעיקר על הרב ישראל רוזן, שהגדיר בעבר את חברי שלום עכשיו "מוסרים". אנשים כמו הרב רוזן הם תועבת היהדות.]

16 תגובות

  1. תומר תודה רבה, מזל שיש חגים שמשאירים לך קצת זמן להרוות את צמאוננו

    טעות כתיב קטנה: "ואם זה לא מספיק, שניים מתוך ארבע המרואיינים בכלל עסוקים"

    צריך לכתוב "ארבעת"

    שנה טובה!

    אהבתי

  2. בעיניי השאלה היא למה בכלל מצפים (המאמינים) שהיהדות (כלומר קיום המצוות הדקדקני) "תענה על צרכים רוחניים" כלשהם. לא קראתי את המאמר של ברנדס אבל ממך אני מבין שגם הוא מדבר על מציאת עומק רוחני בלימוד גמרא ולא ב"פרקסיס הפולחני".

    האם בעבר הפרקסיס הפולחני מילא איזו כמיהה לרוחניות (נראה לי ש[אצל האשכנזים הליטאיים] הוא סיפק רק זהות קהילתית-דתית-יהודית)?

    אהבתי

  3. השאלה שלך טובה מאוד. לכאורה, אפשר להחזיק בגישה דומה לזו של לייבוביץ', ולומר שאנחנו עושים מצוות רק כי אלוהים אמר, ללא שום סיבה או תכלית אחרות. וזה נכון שבעבר עבור רוב היהודים הפרקסיס הפולחני לא מילא כמיהה רוחנית, פשוט כי לא היתה כזו.

    העניין הוא שלאחרונה אנשים מתחילים לגלות את עולמם הפנימי (או את עצם עובדת קיומו), ולכן הם דורשים משהו שימלא / יתקן / ישדרג אותו. עכשיו, לי זה נראה שאמור להיות לנו מובן מאליו שהמצוות הן הדרך שבה יהודי יוצר קשר עם אלוהיו (ואני מקביל בין קשר ישיר עם אלוהים לבין רוחניות, ויסלחו לי הבודהיסטים רק הפעם – ממילא תלוי איך מגדירים את אותו אלוהים). הרי לא מדובר רק בחוקים חברתיים, ואני לא חושב שאלוהים רוצה שנתפלל רק כי הוא רוצה, אלא גם כסוג של עמידה מולו, לקראתו, ואפילו כסוג של יצירת קשר איתו. אבל אנחנו רואים שהתפילות (ואני כבר לא מדבר על ענייני כשרות, נידה, סוכה וכו') פשוט לא מצליחות למלא את אותה כמיהה רוחנית שפתאום קיימת. וזה לדעתי אומר דרשני.

    אהבתי

  4. נדמה לי שזו הגישה הבריסקאית וגם זו שמתוארת ב'איש ההלכה' של סולובייצ'יק. יותר מכך, נדמה לי (אבל לא באמת מכיר) שזו הגישה החרדית גם כיום.

    עכשיו, ברור לי מה שאתה כותב שלאחרונה (מאה ומשהו שנות רומנטיקה ואקזיסטנציאליזם?) אנשים מתחילים לגלות את חשיבות העולם הפנימי, אבל מי הם אלו שקיום המצוות לא מספיק להם? החרדים, למשל, מעמידים דגם די מוצלח מבחינות מסויימות.
    (היה לי עוד מה לומר אבל ראיתי שאני מבלבל גם את עצמי אז אולי אח"כ)

    אהבתי

  5. ברור הוא שישנה צרימה חסרת תקנה בין החיים לבין ההלכה אך שנותיו במחיצת המושכים בערלה השכיחו מתומר את המובן מאליו: דווקא הקושי שבקיום ההלכה, מבחן הקושי, נותן לה משמעות. ההלכה מניחה שקשה לקיימה ומכאן כל הקטע.

    (ויעויין בספרו האוטוביוגרפי של דוד ויס-הלבני שמסביר בכך את פרישתו, עקב הכשרת נשים לרבנות, מהסמינר לרבנים הקונסרבטיבי)

    תומר איננו מבחין בין הספק השכלי לבין הפינוק הנרקסיסטי. ההלכה, בדומה לכל דבר אחר, עומדת לדין בפני השכל האובייקטיבי-אוניברסלי-אוטונומי. ההלכה מאבדת את כל משמעותה ברגע שהשכל הטיל ספק במקור סמכותה – התגלותו של האל השופט ומעניש מעל הר סיני. אך אין ההלכה עומדת לדין בפני ילדים מפונקים שהוריהם לימדום כי הם במרכז העולם.
    ההלכה קיימת אלפיים שנה מתועדות בכתובים. גדולי עולם עמדו ובררו ממנה את הטוב ביותר. לא שרדנו את מסעי הצלב ופרעות ת"ח ות"ט בכדי לעמוד לדין בפני כל זב חוטם שחושב שהוא מיוחד ואותנטי.
    ישנם דרכים רבות להיות מיוחד. רשאי אתה לתת לילדך שמות מוזרים. לא לעבוד ולקרוא ספרים. וכדומה וכדומה.
    אין ההלכה הקורבן הראשון לרצון להיות מיוחד. קצת כבוד למורשת ולהיסטוריה.

    אהבתי

  6. תודה רבה על המאמר היפה והמלמד (על אף קופצנות מסוימת שיש בו..).

    רציתי להריע לך על נקודה חשובה שעמדת עליה – יצירתיות יהודית תיתכן מתוך עמידה במתח בין שני עמודי עולם. אם תרצה תקרא להם "שמור" ו"זכור" – מצד אחד מחויבות עמוקה לטקסטים המכוננים, לדרכים היהודיות, למסורת ומצד שני מחויבות אמיתית לחידוש ולגיוון וליצירתיות.

    אני לא הייתי טוענת שרק אורתודוכסים יכולים לעמוד במתח הזה ושרק הם יכולים ליצור "פריחה יפהפיה ועוצמתית". אדרבה, במידה רבה הם רוכבים על העגלה של היהודים הליברליים. אלא מאי אלה מושכים ל"שמור" ואלה מושכים ל"זכור". ולדעתי אין אחד עדיף על חברו.

    אהבתי

  7. לאהרן,
    הצירוף של "רצון להיות מיוחד" לאותנטיות הוא מוטעה.דומני שדני לסרי הסביר איך הרצון להיות מיוחד הוא בעצם רצון להיות "יותר" מאחרים ומעביר אותנו לעולם של השוואות שבו החוויה הילדית של מפגש אישי עם העולם נעלמת.

    אהבתי

  8. אהבתי מאוד. נקודה היו צריכים לבקש ממך שתכתוב להם משהו בשביל הגיליון שלהם בנושא. ולמה לא בעצם?

    רוברט אנטון ווילסון אומר שכל טכניקה רוחנית עתיקה או מסורתית ככל שתהיה חדלה להיות טכניקה רוחנית כשהיא לא עובדת. כל דבר חדש שמביא אותך למקומות שאתה רוצה להגיע אליהם יכול להיות טכניקה רוחנית מוצלחת לא פחות וגם יותר מאלו שהתקדשו לאורך אלפי שנים, אם אלו לא עושות כבר את העבודה.

    הניתוח חסר הפניות והישיר שלך לנושא הזה בהיר כל כך ודרוש כל כך לשיח בנושא היהדות וההלכה בימינו. הבעיה היא כמובן שהמסקנות שהוא מוביל אליהן מרחיקות לכת מאוד וקשה להאמין שהממסד האורתודוקסי מוכן לקבל אותן.

    יישר כח!

    אהבתי

  9. עידו ותומר, שני ליצנים שאפילו לזוגיות אינם מסוגלים להתחייב, יבואו להטיף ליהדות לאותודוכסית, שריד מחוייב לאלפיים שנות היסטוריה יהודית. בושה וחרפה! ביזיון וקצף!

    שלו נעליכם מעל רגליכם!

    אהבתי

  10. המצוות נותנות לנו את האפשרות האמיתית ליציאה מהאגו, כי כל דבר בעולם אינו נבדל מאיתנו מהותית – כלומר אנחנו יכולים להרחיב את האגו שלנו למדינה, לאנושות ולקוסמוס כולו. רק הבורא נותן לנו אפשרות ליציאה מהאגו וזו דרך התורה והמצוות.
    דרך אגב, הרב שרקי גם מדבר על כך שהשלב הבא הוא שיבה אל רוח הקודש והנבואה – http://ravsharki.org/content/view/1928/629/

    אהבתי

  11. ראיון מעניין עם הרב שריקי, והוא מדבר יפה.
    אני לא מכיר אותו, ובהחלט נדמה לי שכדאי.
    אני רק חייב לציין שלא ברור לי למה מחד הוא מציין שבגויים יש רק "חוכמה" ולא תורה, ואילו מיד לאחר מכן הוא מותח ביקורת על "העדפה של זהות אחת על פני אחרת" ומכנה את זה "אימפריאליזם תרבותי".

    אהבתי

  12. הוא לא אמר שיש רק "חוכמה", אלא שהוא כיהודי מאמין יכול לקחת משם רק חוכמה.
    בכל מקרה, אני חושב שאין לגויים תורה, כי התורה בהגדרתה מתייחסת לעם ישראל. אולם זה לא אומר שאין לגויים רוחניות וקשר משלהם אל אלוהים.
    בקשר לאימפריאליזם – אני חושב שהאימפריאליזם הוא בכפייה על האחר אבל אין כל בעיה שאדם יעדיף לעצמו זהות אחת על פני אחרת.

    אהבתי

  13. אתה כופר לא םחות ולא יותר
    לשאלות לא רק מחפשים תשובה אלא גם שואלים תשובה מבקשים אותה נראה שפרשת רבות עפ"י הבנתך העמוקה שפיספסה אמת שאם בקשת באמת הייתה מוצא

    אהבתי

שקלא וטריא

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s