סוג של מעין מבוא קצר להינדואיזם – א'

הקדמה שהיא disclaimer: אני מתכוון להעלות כמה רשימות מבואיות להינזואיזם. אבל יש בעיה: אפשר לסכם את ההינדואיזם בערך כמו שאפשר לסכם את הגנגס. ההינדואיזם היא תרבות חיה, ואף אחת העשירות, רבות הפנים והססגוניות על פני כדור הארץ. לא רק זאת, אלא שאופייה כאילו מתנגד מלכתחילה לגבולות והגדרות, ועוד פחות מכך לכאלה הכתובות, בהיותה תרבות ורבאלית וויזואלית בראש ובראשונה, ואף כזו שנושאת עיניה תמיד לבלתי-ניתן-לביטוי. לכן גם מבוא זה מועד לכישלון. אם זה לא מספיק כשלעצמו, הרי שאני עצמי לא חוקר מומחה לדת ההינדית. אני חוקר חובב (ואוהב). ושוב אם זה לא מספיק, הרי שהמבוא הזה הוא תמציתי ביותר, ועובר על העקרונות המרכזיים ללא התחשבות בניואנסים ודקויות למיניהם. בקיצור, הרשימות על ראשית ההינדואיזם הן סיכומיות-תצוגתיות יותר מאשר מחקריות-מעמיקות, וגם זה בצורה סכמטית. אשמח להערות מצד המומחים שבין הקוראים.
….

ניתן לחלק את ההיסטוריה הדתית בהודו לכמה פרקים סכמטיים:

1500 עד 600 לפנה"ס: התקופה הודית: האריים פולשים ומתנחלים בצפון הודו, ולמעשה משעבדים את האוכלוסיה המקומית, הדרבידיאנית. הם מביאים את הודות, ובהודו כותבים את האופנישדות.
600 לפנה"ס עד 200 לספירה: התקופה האפית: הראמאינה והמהאבארתה משמשים ככלי להעברת תרבות ודת. שיטות פילוסופיות רבות פורחות, ביניהן הבודהיזם והג'יניזם, אלה, יחד עם האופנישאדות, מייצגים מעבר מהדת הטקסית של הודות לדת הגותית-התנסותית יותר. 
200 לספירה +: הרחבות על הפילוסופיות הבסיסיות נכתבות בסוטרות, ולאלו נכתבים פירושים. יש פולמוסים רבים בין הקבוצות השונות. הבהקטי (Bhakti) מתחיל להתפשט בהודו בהצלחה מרובה.
500 לספירה +: הטנטריזם עולה לבמה וכובש נתחים נאים מהודו. הבודהיזם נעלם מתת-ההיבשת.
המאה העשירית +: הכיבוש המוסלמי של צפון הודו, שמשפיע על ההינדואיזם.

התקופה הוֶדית:

 

הפילוסופיה והדת ההודית מתחילות עם הוֶדות. הודות נחשבו לסמכות הדתית העליונה בהודו, גם על ידי ההינדים, וגם על ידי שבטים חיצוניים. כל שיטה פילוסופית או דתית שהתפתחה בהודו היתה צריכה להכריע האם היא מקבלת על עצמה את סמכות הודות, או לא (כמובן, אלה שקיבלו את סמכותן של הודות פירשו אותן כרצונם. אבל לחוסר קבלה יש אמירה, כמו זו של הבודהה, שלא מוכן לקבל סמכות חיצונית לו).

מקובל להניח שהדת של הודות היא זו שהביאו האריים אל תוך תת-היבשת בגלי ההגירה (או הכיבושים) שלהם, החל מאמצע האלף השני לפנה"ס. זו דת שעל פי המחקר אכן דומה לדתות אירופאיות קדומות. ההמנונים, או המזמורים (samihtas) שבודות, שמזכירים בהילוליהם את האלים את מזמורי ספר תהילים, מייצגים את השכבה הקדומה ביותר של הדתיות ההודית, והם חולקו לארבע קבצים: הקדמון ביותר הוא ה-Rig ודה, שעל פי השפה (קדם-זרתוסטרא) כנראה גובשה סופית לפני 1200 לפנה"ס. אחריה ה-sāma  ודה, מיד אחריה ה- yajur  ודה, ואחרונה ה- atharva ודה. (אחרי הודות באו ה- brahmanas, אחריהן ה- aranyakas  ואחריהן האופנישדות). הודה האחרונה מעט שונה באופייה, וכוללת פחות מזמורים ויותר לחשים (שני לחשים שימושיים כאן).

יש אסכולה שגורסת שכלל לא היתה פלישה ארית, וההינדואיזם כולו התפתח בהודו. אני נוטה להסכים עם מי שאומר שאסכולה זו מונעת על ידי דחפים הודיים לאומניים, ומנסה להוכיח שההינדואיזם כולו הוא הודי אסלי (מניע טפשי בכל מקרה, שהרי ממילא עובדה היא שההינדואיזם התפתח בהודו ולא באירופה, עם או בלי שבטים ארים). כך או כך, קשה לדעת, משום שבהודו אז לא בנו באבן, אלא בחימר, בוץ ועץ, ולא כתבו על אבן, אלא על עלי קוקוס מיובשים. כך שכל מה שהיה נרקב או נשטף, ואין בעצם ממצאים ארכיאולוגיים חד-משמעיים.

במשך אלפי שנים הוֶדות הועברו בעלפה בתוך משפחות ברהמינים, שכן הן נחשבו קדושות מדי כדי לכתבן. רק לפני כאלף שנה הן נכתבו לראשונה. על פי המסורת ההודית הודות נחשבות ל- shruti, כלומר ל"נשמעות", היינו שהתקבלו על ידי התגלות. הן לא חוברו על ידי בני אדם, אלא היו קיימות עוד מלפני שהיה קיים העולם. זאת בניגוד לכתבים שהם smirti, "זכורים", כלומר חיבורים שחוברו על ידי בני אדם ונשמרים כמסורות. האופנישדות נחשבות כמו הודות לשרוטי. האפוסים הגדולים, הרמאיאנה והמהאבארתה, הם שמירטי. (יש עוד שתי קטגוריות, הפוראנות, והטנטרות, שהם כתבים מאוחרים יותר). רק הברהמינים ידעו את הודות, ורק לשלושת הקאסטות הגבוהות (על הקאסטות ברשימה הבאה בסדרה) היתה רשות לשמוע אותן מושרות. על פי החוק ההודי הקדמון אדם אחר ששמע אותן נענש על ידי מזיגת עופרת נוזלית לתוך אוזניו. 

בגדול, הודות מייצגות תקופה די פשוטה, שלא לומר פרימיטיבית, מבחינה דתית. המזמורים פשוטים ונאיביים. הנה המזמור הראשון מהריג-ודה, שמהלל את האש, "אגני" (כל התרגומים מהתרגום לאנגלית של Ralph TH Griffith (1896) מכאן, תוך כדי השוואה לתרגומים של עמרם פטר בספרו מזמורים מן הריג-ודה)

1.       אני מהלל את אגני, הכוהן הנבחר, הכהן האלוהי, שר הקורבן, הכוהן הגדול, העשיר ביותר.
2.       ראוי הוא אגני שיתהלל על ידי החיים כמו גם על ידי החכמים הקדומים. הוא יביא הנה את האלים.
3.       דרך אגני ירכוש האדם עושר; אכן, יותר ויותר מיום ליום, רב בגיבורים, רב תהילה.
4.       אגני, הקורבן המושלם שאתה חובק, אכן הולך אל האלים.
5.       לו יהי ואגני, הכוהן בעל הנפש החכמה, אמיתי, אדיר, מפואר ועצום, האל, יבוא הנה עם האלים.
6.       איזו ברכה, אגני, שתעניק לזה שעובד אותך, היא, אגני, אכן ברכת האמת.
7.       לך, המניס את הלילה, הו אגני, יום אחרי יום על ידי תפילה, מביאים לך הוקרה, אנחנו באים.
8.       שליט הקורבנות, שומר החוק הנצחי, הזוהר, מתעצם בנחלתך.
9.       היה לנו נוח לגישה, כפי שאב הינו לבנו; אגני, היה איתנו עבור רווחתנו.
(ריג-ודה, 1, 1)

הנה קטע נוסף מהריג-ודה, על האל אינדרה:

1. האל-הגיבור שמיד כשנולד הגן על האלים בפני אלה שעוצמתם הרעידה את שני העולמות – זה, רבותי, הוא אינדרה.
2. הוא אשר קיבע את העולם הנרעד והרגיע את ההרים המפוחדים, שמדד את האויר הרחב ותמך בשחקים – זה, רבותי, הוא אינדרה.
3. הוא אשר המית את הנחש ושחרר את שבעת הנהרות, הוא אשר הציל את הבקר ממערת וָלָה, שהצית את האש בין שתי האבנים, המנתץ בקרב – זה, רבותי, הוא אינדרה.
4. הוא אשר היקום כולו כונן על ידו, אשר הבריח את כנופיית השדים של דאסה, הוא אשר כמהמר אסף אל חיקו את שלל אויביו – זה, רבותי, הוא אינדרה.
5. זה, האיום, אשר שואלים עליו 'היכן הוא?', ואכן פעמים גם מגחכים: 'הוא לא קיים!' – הוא גורף, כמו ציפורים, את רכוש אויביו. האמינו בו, כי זה, רבותי, הוא אינדרה.

[…]

14. הוא אשר עוזר בטובו למי שמוזג את הסומה ולמי שרוקח אותה, המעלה קורבן, המזמר; הוא
אשר תפילתו מהללת את הסומה, וזו מתנתנו – זה, רבותי, הוא אינדרה.
15. אתה אכן רב-עוצמה ונאמן, מעניק כוחות למי אשר רוקח ומוזג את הנסך. על כן לו אנו, לעולם,
הו אינדרה, נדבר בקול למועצה עם גיבורינו.
(ריג-ודה, 2, 12)

הסומה אמנם אבד ולא ברור מאיזה צמח מפיקים אותו, אבל שלא כמו בדתות אחרות, ההינדואיזם מעולם לא ניתק את הקשר עם הסמים משני התודעה. בתמונה סאדהו (נזיר נודד) שצילמתי בורנאסי, מעשן צ'ילום, כלומר מעין מקטרת פרימיטיבית המלאה בחשיש. עבורו זו אחת הדרכים להתקרב לאלוהות.

עבור המשוררים של הריג ודה, אינדרה היה האל העליון: הוא הפופולרי ביותר. גם אגני זוכה להתייחסות נרחבת. גם ורונה, שנתפס כאל רחום, והוא אחראי על הריטא, החוק האלוהי. עוד כוכב של הודה העתיקה ביותר הוא הצמח-אל סומה, כפי הנראה סם אנתאוגני, שהנוטלים ממנו זוכים למראות אלוהיים.

שתינו את הסומה והפכנו בני-אלמות. השגנו את האור, גילינו האלים.
(ריג-ודה, 8.48.3)

אז כמה אלים יש? לא ברור. המספר שנותנים בדרך כלל מתחלק בשלוש:

שלוש פעמים מאה ושלושת אלפים, ושלוש פעמים עשר ועוד תשע עבדו את אגני
(ריג-ודה, 3, 9)

כיום ברור שיש מאות אלפי אלים בהודו, אם כי, ראו הקטע הבא מתוך האופנישאדות (המאוחרות יותר):

[כאשר התלמיד שואל את החכם יַגְ'נְיָוַואלְקִיָה כמה אלים קיימים, זה עונה:] "שלושה ושלוש מאות, ושלושה ושלושת אלפים".
"כן כמובן," אומר התלמיד, "אבל באמת, יג'ניוואליקיה, כמה אלים קיימים?"
"שלושים ושלושה."
"כן כמובן," אומר התלמיד, "אבל באמת, יג'ניוואליקיה, כמה אלים קיימים?"
"שישה."
"כן כמובן," אומר התלמיד, "אבל באמת, יג'ניוואליקיה, כמה אלים קיימים?"
"שלושה."
"כן כמובן," אומר התלמיד, "אבל באמת, יג'ניוואליקיה, כמה אלים קיימים?"
"שניים."
"כן כמובן," אומר התלמיד, "אבל באמת, יג'ניוואליקיה, כמה אלים קיימים?"
"אחד וחצי."
"כן כמובן," אומר התלמיד, "אבל באמת יג'ניוואליקיה, כמה אלים קיימים?"
"אחד."
(ברהדארנייקה אופנישד, 3.9.1)

כלומר יש מימד מוניסטי שמסתתר מאחורי הפוליתאיזם ההודי. ואכן הודות גם מציגות ישות אלוהית מרכזית: הברהמן (שנקרא בשמות שונים) שהוא הכוח הקדוש והנסתר שמניע את הכל, ושהכל בעצם הוא. בודות אנחנו גם פוגשים פעמים רבות את תפיסת העולם כאורגניזם אלוהי אחד, וייתכן שהתפיסה על פיה יש מהות משותפת לכל הקיים התפתחה מתוך התפיסה של היקום כאורגניזם.

"בריאת" העולם, ומעמד האדם בהשוואה לאלוהות

אלוהים לא ברא את העולם, אלא נהיה העולם:

הוא שלו עיניים מכל צדדיו סביבו, פה בכל צד שלו, ידיים ורגליים בכל צד, הוא, האל היחיד, הוליד את הארץ והשמיים, איחה אותם יחדיו עם זרועותיו וכנפיו. (ריג ודה, 10:81:3)

השוו:

בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹהִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ. […] וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם, וִיהִי מַבְדִּיל, בֵּין מַיִם לָמָיִם. וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים, אֶת-הָרָקִיעַ, וַיַּבְדֵּל בֵּין הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ, וּבֵין הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ; וַיְהִי-כֵן. (בראשית, א'; א', ו'-ח')

אלוהים המקראי מבדיל ולא מאחה. זאת משום שהעולם הוא מחוצה לו, ולא בתוכו. הוא לא מוליד אותו, אלא בורא אותו. הוא גם משתמש במילים, באקט רצוני, בפקודה, ולא מצמיח את העולם בצורה אורגנית. לכן, כמובן, מאמיניו עומדים מולו, מתחתיו, לקראתו. ואילו ההודי הדתי מצפה למצוא את האל בכל דבר, וגם בתוכו. אכן, המילה בסנקסריט ליצרית העולם היא sṛṣṭi, כלומר פליטה, הרפייה, הולדה. העולם נפלט מתוך האלוהות האחת.

ראויי להתעכב על ההבדל הזה, כי הוא אחד המרכזיים בין מזרח ומערב. הנה לדוגמא:

אז לא היה היש ואף לא האין
החלל לא היה ואף לא השמים מעליו.
מה התנועע? היכן?
ההיו אלה המים, עמוקים מני עומק?

לא היה אז מוות, אף לא נצח,
אף לא אות המבדיל בין אור לחושך.
האחד נשם, חסר רוח, בתוך עצמו.
דבר מלבדו לא היה מעל.
[…]
ומי זה שאכן יודע? מי יאמר זאת?
מנין העולם נוצר ומנין נבע?
האלים באו לאחר מכן, כאשר עולם זה נבע
מי אפוא יודע מאין נבע הוא?

מאין יצירה זו באה?
האם יצרה היא את עצמה? ואולי לא כך.
רק הוא המביט ממרומי שמים
רק הוא יודע זאת.
ואולי אין הוא יודע.
(ריג-ודה 129 X – מתורגם ע"י שלמה בידרמן, מתוך הספר מסעות פילוסופיים, שממנו נטלתי גם כמה אבחנות)

שימו לב גם שבמזמור הָוֶדי האלים נוצרים אחרי שהעולם נוצר, והם בעצם חלק ממנו. האל שעובדים בני המערב, בני שלושת הדתות המונותאיסטיות, לא נוצר אחרי שהעולם נוצר – העולם נוצר אחריו, והאל אינו חלק ממנו. לכל היותר העולם הוא חלק מהאל.

מה שמתברר לנו כאן הוא שבמערב האל הוא טרנסצנדנטי. כלומר הוא חיצוני, נעלה ומצוי מעל ומעבר לעולם. האל המערבי הוא חיצוני לעולם ונבדל ממנו לחלוטין. הוא לא רק מקדים אותו מבחינה אונטולוגית, אלא גם נשאר מרוחק ממנו, לא מעורב בו בצורה מהותית (אלא רק כפי שהוא רוצה).

זה אומר גם שבמערב האלוהים שונה לחלוטין מהאדם. בניגוד למסורות דתיות אחרות של המזרח הקדום (אשור, בבל, מצריים), התנ"ך דואג להדגיש את ההבדל המהותי שבין האדם לאל (למרות עניין צלם האלוהים). במסורות דתיות אחרות המלך פעמים רבות נחשב לאל. לא כך ביהדות. במסורות אחרות בני אדם היו יכולים להפוך לאלים (למשל ביוון). לא כך ביהדות. האל שונה לגמרי מהאדם: 

כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם, וְלֹא דַרְכֵיכֶם דְּרָכָי–נְאֻם, יְהוָה. כִּי-גָבְהוּ שָׁמַיִם, מֵאָרֶץ–כֵּן גָּבְהוּ דְרָכַי מִדַּרְכֵיכֶם, וּמַחְשְׁבֹתַי מִמַּחְשְׁבֹתֵיכֶם. (ישעיהו, נ"ה, ח'-ט')

השוו:

אותה מהות דקה, שהיא העצמי של כל מה שקיים, היא האמת. היא העצמי, ואתה, סְוֶוטָקֵטוּ, הוא זה. (צ'נדוגיה אופנישד, 6, 10, 3)

למעשה, ההוגה הדתי המודרני רודולף אוטו, בבואו להגדיר את הקדושה, השתמש בביטוי "האחר לחלוטין" (das ganz Andere) כדי לציין את המפגש עם הנוכחות האלוהית. זה פשוט אחר לחלוטין מהעולם ומכל מה שאנחנו מכירים. גם המילה קדושה ציינה תחילה "הבדלה", "שונות". והציווי "קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלוהיכם" (ויקרא, י"ט, ב') מכוונת את בני ישראל להיות שונים מסביבתם, נבדלים, כשם שהאל שונה ונבדל מהעולם.

לכן במערב גם הקשר בין האדם לאל הוא בעייתי: איך יתקשר האדם הקטן עם האל הגדול? בשביל זה הוא צריך להיות נביא, כלומר יחיד במינו, נבחר (נבחר על ידי האל כמובן). הקשר הישיר בין האדם לאל הופך למשהו יוצא דופן, מופלא, ניסי. במזרח התפיסה היא שונה. האל לא באמת נבדל מהעולם. למעשה, המחשבה שלנו שהאלוהות היא שונה מהעולם היא אחת הבעיות שלנו, אחת הטעויות שמביאות לנו סבל. ולכן גם המגע עם המציאות האלוהית הוא עניין הרבה יותר יומיומי. אם אתה רוצה ליצור מגע עם האל אתה לא הולך לנביא, אלא לגורו. אתה לא מדבר עם אלוהים (או נכון יותר, מקבל פקודות ממנו), אלא נהיה אלוהים (או יותר נכון, מבין שתמיד ממילא היית הוא). אתה גם לא נבחר, אלא בוחר, כלומר תהליך יצירת הקשר עם האלוהות לא מתנהל מלמעלה למטה (האל בוחר בך, מגלה רצון ו"יורד" אליך), אלא מלמטה למעלה (אתה בוחר באל, עושה מאמץ ו"נהיה" הוא).

נחזור לריג-ודה, ונראה שוב כמה שונה תפיסה בה בני האדם עשויים מחלקים של אלוהים (עיניים, ידיים וכו') מתפיסה בה האדם עשוי או בצלם-אלוהים (כלומר בדמותו, אבל לא ממנו), או בכלל מעפר: הנה בראשית ב', ז':

וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם, עָפָר מִן-הָאֲדָמָה, וַיִּפַּח בְּאַפָּיו, נִשְׁמַת חַיִּים; וַיְהִי הָאָדָם, לְנֶפֶשׁ חַיָּה.

ומולה המזמור הידוע והיפיפה על הפורושה, ה- person ההיולי, הישות הקדומה ביותר שממנה נולד הכל כאשר הוקרבה, או למעשה בהקריבה את עצמה, מתוך הריג-ודה, 10:90:

אלף ראשית לפורושה, אלף עיניים, אלף ידיים. בכל צד מעבר לארץ הוא ממלא מקום ברוחב עשר אצבעות. הפורושה הזה הוא כל מה שקיים, וכל מה שיתקיים; אדון אלמות אשר מוסיף לגדול ככל שהוא אוכל. כה אדירה היא גדולתו; אכן, גדול עוד מכך הוא פורושה. כל היצורים הם רבע ממנו, ושלושה-רבעים חיי-נצח בשמיים. […]

כאשר אלים תכננו פולחן אשר פורושה יהיה קרבנו, השמן שלו היה האביב, המנחה הקדושה היתה הסתיו, העצים היו הקיץ. הם משחו את פורושה, שנולד בזמן הכי מוקדם, על העשב כקרבן. יחד איתו האלוהויות וכל המשתאות וכל החכמים הקריבו.

מאותו קרבן כללי עצום השומן שנטף נאסף. ממנו נוצרו כל העופות וכל בעלי החיים, המבויתים והפראיים. מאותו קרבן כללי עצום כל המזמורים נולדו; ממנו כשפים ולחשים נוצרו; הטקסים נולדו ממנו. ממנו הסוסים נולדו, ממנו כל הבקר בעל שתי שורות שיניים; ממנו נוצרו בני-הבקר, ממנו נולדו העזים והכבשים.

כאשר הם חילקו את פורושה, כמה נתחים הם יצרו? איך הם מכנים את פיו, את ידיו? איך הם מכנים את ירכיו ורגליו? הברהמן היה פיו, משתי ידיו הראג'ניה נוצר. מירכיו נוצר הויישה, מרגליו נוצר השודרה. הירח נוצר מלבו, ומעינו נולדה השמש; אינדרה ואגני נולדו מפיו, ווָאיו, הרוח, מנשימתו. מטבורו נוצר אויר, מראשו השמיים נעשו. הארץ מרגליו והאזורים השונים מפלג גופו. כך הם יצרו את העולמות.

שבעה קורות היו לו, שלוש פעמים שבע שכבות של עצי-בערה הוכנו, כאשר האלים, בזבחם זבח, כבלו כקרבנם את פורושה. אלים, בזבחם, זבחו את הקרבן – אלה היו הסדרים הקדושים העתיקים ביותר. העצומים הגיעו לגבהי עדן, שם הסאדהיים, האלים הקדומים, שוכנים.

כלומר בעוד במערב האדם מוצב מול האל, אף כנגדו, במזרח האדם (כל אשר נברא למעשה) בא מתוך האל.

ספקות מול ודאות, פלורליזם מול דוגמטיות

כבר בודות מתחילות התהיות והספקות, והערעור המתמיד על כל מובן מאליו – שיאפיינו את הודו לעולם:

4. מי זה שחזה בו כשרק פרץ אל הקיום? מי ראה כיצד האחד חסר-העצמות תומך בבעל-העצמות? היכן נמצא את דם הארץ, את החיים, את הרוח? מי יכול להגיע אל האיש שיודע זאת, ולשאול אותו?
5. לא-בשל בהכרתו, בנפשו לא מבין, אני שואל זאת את מקומותיהם המבוססים של האלים; שכן הרחק מעל לעגל הצמא החכמים מותחים רשת משבעת החוטים שלהם.
6. אני שואל, בחוסר דעת, את אלה היודעים, את החכמים, כבור אשר חושק בדעת: מה היה אותו אחד אשר בדמותו של הבלתי-נולד ייצב וקבע את ששת אזורי העולם?
[… ובאותו מקום, מעט אחרי זה, באה מעין תשובה:]
46. האמיתי הוא אחד, ולו נותנים החכמים שמות רבים: אגני, יאמה, מאטרישוון.
(ריג-ודה, 1, 164)

השוו:

וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים, אֵת כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר: אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים: לֹא-יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים, עַל-פָּנָי.
(שמות, כ', א'-ב')

חכמי הוֶדות לא בטוחים, לא יודעים, יודעים שלעולם לא ידעו. המקרא קובע מסמרות. חכמי הודה מוכנים רק לומר שיש "אחד" שלו שמות רבים. המקרא יודע מה הוא שמו של האל, ומה שמות יריביו. פלא הוא שהמעשה הראשון שעושה משה כשהוא יורד מהר סיני הוא לחסל 3000 מפני שעבדו את עגל הזהב, כלומר את האל הלא נכון? (עוד מזמור ודי התוהה על האלוהות כאן

החוק הקוסמי

בריג-ודה אנחנו מכירים לראשונה את מושג החוק הקוסמי, שממנו תתפתח ה"קארמה". רטה, Ŗta, (שמבוטא כמשהו בין ritaa ל- rutaa), שהוא לא רק חוק מוסרי, אלא הוא החוק על פיו הקוסמוס מסודר ופועל.

מנחותיכם טהורות, מָרוּטים [אלי סערה], הטהורים בעצמכם. לכם, הטהורים, אני מעלה קרבן טהור. על פי החוק הם באו אל האמת, על פי הכפפתם לציוויו, זוהרים מלידתם, וטהורים, ומקַדשים.
(ריג ודה, 7.56.12)

אתה, השליח, שומר היטב על החוק של היקום, ובדרכך הנחושה זורח חופשי מכעס. כאשר אנחנו פונים אליך בתפילה היום, הו סוּרְיָה [אל השמש], מי ייתן והאלים יטיבו עם כוונותינו ורצונותינו.
(ריג ודה, 10.38.5)

תיקון עולם

לבד ממאגיה פשוטה ובקשות כגון הורדת גשמים, להקרבת הקורבנות היה תפקיד תרפוייטי עבור העולם. גם אם המציאות היא ברהמן, הרי שמרגע שהברהמן יצא משלוותו האינסופית והוליד מתוכו את העולם, הוא איבד שלמות מסויימת שהיתה בו: הרי העולם אינו מושלם! לפחות חלק מהשלמות האחדותית התקלקל, שכן אותה אחדות עצמה הועלתה כקרבן על מנת לילד ממנה את היקום (כפי שניתן לראות במזמור 10:90 לעיל).

הקורבן הראשון על כן הוא אב-הטיפוס למלאכת הקורבנות התמידית מאז והלאה, אבל היא בתורה מנסה דווקא להחזיר את השלמות האחדותית שאבדה. לכן יש צורך לעמול כל הזמן, לעבוד כל הזמן בעבודת הקורבנות, כדי להחזיר את השלמות שהיתה לו לברהמן – למעשה מדובר לא פחות מאשר ב"תיקון עולם", כפי שגם בקבלה קיוּם קונסיסטנטי של המצוות אמור לשפץ את העולם אחרי השבירה. הנה קטע שמתאר את מטרת הקורבנות בדיוק כך:

למה אנחנו מפזרים חול [בתהליך הקרבת הקורבנות]? אגני, מזבח האש, הוא פרג'פטי, ופרג'פטי הוא כל הברהמן. עכשיו את החול אנחנו שמים במקום החלק האבוד של הברהמן; ואותו חלק שלא נאבד הוא מזבח האש הזה שאנחנו בונים. לכן כאשר הוא מפזר חול הוא משיב את אותו חלק אבוד של הברהמן. החול שהוא מפזר הוא ללא-מספר, ללא-גבול – שכן מי יודע כמה גדול הוא החלק האבוד של הברהמן? ואכן, הוא אשר יודע זאת, ומפזר חול, משלים את פרג'פטי השלם, התמים.
(Satapatha Brahmana 7, 3, 1, 42 – זהו טקסט המתאר ומסביר את פולחן הקורבנות הוֶדי, נערך כפי הנראה סביב 300 לפנה"ס)

העבודה הזאת, השלמת העולם, היא במהותה סיזיפית. הרי העולם לא יעשה מושלם לעולם. לא קשה להבין, כפי שנראה, את היאוש שמתבטא באופנישאדות, השלב הבא בהתפתחות הדת בהודו, מעבודת הקורבנות. כמו בתנ"ך, בודות לא מצויינת אפשרות של חיים אחרי המוות. אבל כמובן שזו במהרה תגיע. בודות אנחנו רואים את הזרעים של מה שנראה בהמשך: דת הבהקטי ופולחן שיווה הן פיתוח של הסגידה לורונה או אינדרה; הקארמה תצמח מתוך רעיון הריטא; הסאמקיה תתפתח מתוך הניגוד בין הפורושה לעולם שנובע מתוכו, ואילו האדוויטה תתפתח מתוך האחדות שנמצאת בבסיס הכל, שנרמזת בודות, ומהשילהוב האקסטטי שאנחנו חוזים בו בכל הקשור לסומה ינבע הרצון לחוויות מיסטיות מרגשות, שימצא את פורקנו ביוגה.

18 תגובות

  1. תודה רבה על המאמר. יש לך יכולת מעוררת הערצה לסינתזה של חומרים רבים וסבוכים. כל הכבוד.
    נדמה לי עם זאת שהמאמר הזה שבוי קצת בתפיסה דיכוטומית מזרח-מערב שאינה מדויקת. תפיסות פנתאיסטיות או תפיסות של אמנציה (נביעות??? איך אומרים את זה בעברית?) כלומר של אלהים שממנו נובע העולם באקט אורגני ומתמשך ותמידי (ולא בפעולה של פקודה ומעשה) – תפיסות כאלה קיימות בתרבות המערבית מאז תקופת יוון העתיקה. תפיסת האלהים שאתה מציג היא התפיסה של התנ"ך (היהודי), למרות שגם בתנ"ך אפשר למצוא רמזים לתפיסות פנתאיסטיות, של נוכחות של האלהים בעולם או של היותו של העולם חלק מאלהים ושל האדם המשך מסוים של האל.
    בכל מקרה, כמעט בכל האסכולות הפילוסופיות של העת העתיקה, יש הנחת יסוד שהו האדם והן האלהים והן הטבע נולדו או באו מאותו המקור, ולכן אמורים לפעול לפי אותו חוק או אותה תבונה.
    לדעתי, כדי לדייק בהבחנה הזו בין המזרח למערב ביחס לאלהים. מה שאתה מציג כתפיסה המערבית היא למעשה התפיסה המונותאיסטית הטהורה שמופיעה בתנ"ך היהודי ומחוזקת על ידי התנועה הרבנית. לעומת זאת תפיסות פנתאיסטיות הן נפוצות הרבה יותר, הן עולות כבר בפילוסופיה ובמחשבה היוונית ומקודמות על ידי הנצרות שמציעה שילוב מורכב בין הפנאתיזם למונותאיזם התנ"כי. (הרי כמעט כל הויכוחים בין האורתודוקסיה הנוצרית ל"כופרים" נסובו סביב הנקודה הזו – ההתעקשות של הכנסייה על הטבע הכפול, אלהים-אדם, של ישו).

    אהבתי

  2. קודם כל תודה רבה.

    ושנית, אתה כמובן צודק. אולי הייתי צריך לסייג את דברי ולהבהיר שאני מדבר רק על המסורת המונותאיסטית שיצאה מהיהדות הרבנית. כמובן שהמסורת הזאת השתלטה פחות או יותר על המערב, אבל התפיסה הפנתאיסטית או נביעתית-האצלתית (איך זה?) שהיתה נפוצה בתרבות ההלניסטית, רק נסוגה, ובקרב המאסף אפילו נראה שיש לה סיכוי לנצח, כאשר מתוך הניו-פלטוניזם חדרה תפיסה זו אל הקבלה (והיום אנו מוצאים קבלה כמעט פנתאיסטית לחלוטין, למשל אצל חב"ד), כאשר גם הסופים מציגים תודעה של אלוהות אימננטית וכוללת-כל, וכאשר המיסטיקה הנוצרית, בעיקר דווקא בימינו אנו (ואולי כי כבר לא מעלים מיסטיקנים על המוקד), מושכת גם היא חזק לכיוון הזה.

    כך שיש כאן מהלך מעניין של ניצחון ראשוני של המונותאיזם (שאני כיניתי כאן "המערב"), ולאט לאט כיבושים הולכים ומתרחבים של הפנתאיזם ותפיסותיו האורגניות ("המזרח"). אני מרוצה מזה, אבל מנחש שאתה קצת פחות.

    אהבתי

  3. אני דווקא רוצה לחזק את ההבחנה הזאת. התפיסה המונותיאסטית של אלוהים "חיצוני" המשיכה הלאה, גם לפילוסופיות האתיאסטיות יותר של המערב, לאידיאולוגיות (קפיטליזם/סוציאליזם) ולמדע. אמנם אין אלוהים יותר, אבל כן יש "מציאות חיצונית". זאת המציאות האובייקטיבית שהמדע מנסה לחקור ולמדל, מציאות שכביכול נפרדת ממך.

    אהבתי

  4. שלום תומר,
    אכן , תאוריית הפלישה מאוד שנויה במחלוקת,ולאו דווקא ע"י לאומנים הודיים כמו שכתבת…
    אין יסוד סביר להניח שהתרבות הדרווידית הייתה נפוצה בכל הודו ו"נדחקה" דרומה. אין עדויות מכל סוג שהוא לרצף של תרבות ושפה דרווידיים בצפון הודו, כפי שקיים בדרומה. זוהי אמונה שנפוצה ע"י העמים הדרווידיים בדרום הודו, ויותר מתאימה לסיבה הלאומנית שהעלית.
    תאוריית הפלישה הארית אינה עובדה מוכחת בשטח.. היא פותחה ע"י אינדולוגים ארופאים שיש מקום להטיל ספק במניעיהם.
    סביר אמנם להניח שהיו עמים שהגיעו מצפון והשפיעו על תרבותה של הודו,אך לא מדובר בפלישה שמחקה תרבות קיימת.
    אין ראיות ארכיאולוגיות המאששות פלישה צבאית וקרבות שהתחוללו באיזור בתקופה המדוברת, ולעומת זאת ישנם שרידים המעידים על בסיס לתרבות הוודית בציורי החרסים בהראפה ומוהנג'ו דארו, המראים סגפנים יוגיים וציורי אלים הודיים מוכרים , שהיו קיימים כבר בקרב תרבות עמק האינדוס, בסביבות 2500 לפנה"ס.
    (מן הראוי היה לכתוב מס' מלים גם על תרבות עשירה זו, שאולי לא הרבה ידוע עליה, אך לא ממש ניתן לבטלה ולהתעלם מההשפעה האפשרית שלה על התרבות הוודית..)

    אהבתי

  5. עוד מס' הערות קטנות, עמך הסליחה..
    אני חושב שההפשטה הגסה של הסבר סיבה-תוצאה עושה עוול להתפתחות האסכולות הפילוסופיות השונות, מה גם שאינה מדוייקת.
    זרם הבהקטי ככל הנראה נבע בדרום הודו,בתרבות הדרווידית,ולאחר מכן מצא את מקומו בתרבות הברהמיניסטית,ומקורו אינו בוודות.
    והיוגה אינה פורקן לחוויות אקסטטיות מרגשות (!)
    פילוסופית היוגה (ע"פ פטאנג'לי) שלובה עם הסאנקייה, ומטרתה האבחנה וההפרדה בין סובייקט לאובייקט. נכון שהדרך אל הקאיוואליה (בדידותו הגואלת של פורושה, הסובייקט הטהור) מעוררת התפרצות של כוחות מופלאים (סידהיס) אך זוהי אינה המטרה, זהו אפילו מכשול בדרכו של היוגי.
    המטרה איננה ריגוש, אלא בדיוק להיפך – הבדידות הגואלת של פורושה והחזרת פרקרטי (המציאות האובייקטיבית) למצבה הפוטנציאלי, מה שמחייב הפסקת כל חוויה מכל סוג שהוא. גם העונג צריך לחדול (שהרי הוא מעורר תשוקה ומהווה למעשה גורם מכאוב), הכל צריך לחדול.
    הכל הוא סבל עבור המבין דבר (יוגה סוטרה 2.15)

    אהבתי

  6. תודה על התגובות.

    בקשר לפלישה, הבה נקרא לה אם כן הגירה (כפי שאכן כתבתי). לא כיבושים, אלא מעבר וכניסה של שבטים ארים אל צפון הודו. ובשום מקום לא טענתי שהדרווידיאנים היו בצפון. אבל ברור שהיה מיזוג של שתי התרבויות הללו. לי, אגב, זה ברור רק מלהסתכל על ההודים: נראה שמדובר בשני מאגרים גנטיים שונים שעורבבו, כאשר אחד מהם בברור דומה לקווקזי.

    בנוגע לסיכומונצ'יק בסוף, ברור שהוא חלקי ושטחי. אבל אני לא חושב שלא היו זרעי בהקטי בודות – למה לא? האם הערצת אינדרה לא יכולה להתפתח לאהבה?
    בקשר ליוגה, אתה צודק שתיאורטית האידיאל הרשמי הוא חוסר תודעה מוחלט, אבל האם הגדרת המציאות המוחלטת כבעלת אננדה לא הכשירה מרדף אחרי טראנסים מדיטטיביים מענגים? לא דיברתי על סידהי למיניהם, אלא על עונג מדיטטיבי, וזה אכן נהיה נפוץ כאידיאל ביוגה. אבל שוב, זו באמת השערה בגרוש שנתתי בסופו של המאמר. אשמח למשוע ממך עוד.

    אהבתי

  7. הקרבן הוודי הוא למעשה תהליך בו מקריב היג'מאנה (בעל הקרבן) את עצמו. החלק הראשון של הקרבן,הדיקשנייה, הוא החלק בו הוא מכין את גופו האסטרלי למסע הטרנספורמטיבי בו יצא מגבולות זהותו הפרסונלית. הוא למעשה משול לתינוק שאך נולד (בד"כ בזמן זה שותה רק חלב,ואף אסור לו להשתמש בצפורניו..) מסע זה הוא מסוכן ויש צורך במערך ברהמינים מלומדים ומיומנים שיסייעו לו בצליחתו (4 קבוצות ברהמינים כשהראשי בכל אחת אמון על חלק אחר בטקס – מזמורי הריג,דקלומי הסאמן ניהול הטקס בפועל והפיקוח עליו.) בשלב מסוים נמצא תחליף ליג'מאנה, שהרי אם ישלים את הקרבן במלואו לא יוותר בחיים.. התחליף כיום הוא סמלי לרוב, אם כי בעבר הייתה זו חיית קרבן.
    באופנישדות אנו עדים להפנמה והפשטה של הקרבן, והאדם החכם למעשה טומן את אש הקרבן בעצמיותו הפנימית. בקאושיטקי אופנישד נאמר שבזמן הנשימה מקריב האדם את הדיבור (שמהותו היא ברהמן) ובזמן הדיבור את הנשימה (שמהותה גם כן ברהמן) כך שהאדם המודע עוסק בהקרבה מקודשת ללא הפסק, ואין לו צורך וטעם בפעולת הקרבן החומרית הכרוכה בטקסים הוודים.
    ההסבר מופשט וכללי משהו, אבל גם כך נסחפתי קצת והתגובה התארכה לה עד מאוד.. שוב סליחה..

    אהבתי

    1. תודה רבה על ההסבר! תרם לי מאוד להבנה הכללית של הרעיון. האמת היא שאני עוסקת בעבודת חקר על התמורות שחלו בתפיסת הקרבן ואשמח אם ביכולתך לכוון אותי לחוקרים שמדברים בהרחבה על רעיון הפנמת והפשטת הקרבן.

      אהבתי

  8. תוכל לכתוב כמה מילים על למה המונותיאיזם הפריד את האל מהעולם (בוא נשכח לרגע מהקבלה הסופיות וכו'). מדוע לא קיים מונותיאזים שהזרם המרכזי שלו (ולא רק תורות הסוד) רואה את אלוהים בכל?

    אהבתי

  9. אני לא יודע. אפשר רק לנחש. והניחוש שלי הוא שהרבה פעמים מימד הקדושה שבקיום נתפס כמשהו "אחר לחלוטין". או במילים אחרות הקיום עצמו נתפס כשונה מהתופעות שבו. אני חושב שזה שלב שעוברים מיסטיקנים בדרכם. בשלב הזה יכול המיסטיקן לערוך המשגה של תפיסתו, ולהשליך את הקדוש אל מעבר לעולם. כלומר יש כאן פעולה מנטלית מוכרת מאוד, שבה המוח ממשיג משהו ויוצר ממנו "יש" נבדל בעולם, רק שכאן היש הזה כאילו קיים מעבר לעולם. במזרח זה אולי קרה, אבל היו מספיק חכמים שהמשיכו הלאה ונפתרו מההשלכה הזאת, וראו ששתי הרמות האלה הן רק לכאורה שתיים, ובעצם זה אותו עולם עצמו שהוא גם אלוהים וגם ארץ. במערב זה לא קרה, אולי בגלל שכאן הרבה פחות חקרו את הנפש, הרבה פחות עשו מדיטציה, מכל סוג. כל זה כמובן בהנחה שאלוהים הוא אכן העולם, ולא איזו ישות מעבר לעולם. כי אם כן, ההסבר הוא שאותה ישות בחרה באברהם, ואחרי זה במשה, להביא את הבשורה על דבר קיומה למערב, ובמזרח היא לא בחרה אף אחד. (נו טוב, יכול להיות גם שאלוהים הוא לא ישות אלא מימד טרנסאנדנטי מעבר לעולם, ואז נסביר את זה בצורה יותר נטורליסטית ונאמר שמשה גילה אותו ואף אחד אחר לא גילה אותו).

    אהבתי

  10. שלום תומר,
    מאמר מעניין וקצר מדי, מקווה שאתה כבר שוקד על המשכו…
    האם תשקול לכתוב בעתיד על התפתחות ספר התנ"ך על גלגוליו, עורכיו, התקופות בו נכתב ונערך וכוי…?
    בעקבות המלצתך על הספר "מאין באנו", קראתי אותו, ואכן היה מעניין, רק שכעת הבנתי שאת מקורותיו של הספר הקדוש שלנו,
    אינני מכיר…

    בכל מקרה,
    תענוג לקרוא !!!
    תודה

    אהבתי

  11. הי תומר, מאמר מעולה ומעניין מאד מבחינתי.
    אני מודה שעדיין לא קראתי את כולו, ובכל זאת יש לי שאלה, האם אין זרמים במיסטיקה היהודית שבהם ההאלוהות דומה יותר לזו ההודית שאתה מציג כאן? אני מתכוון שהיא אינה כה חיצונית לעולם ולאדם. יש בי נטייה לראות יותר את הדומה מן השונה וכך אני גם תופס את ההינדויזם כמונוטואיסטי יותר מאשר אינו (והרי כל אדם פשוט שתשאל ברחוב בהודו יאמר שיש מיליוני אלוהים אבל תמיד יוסי, שיש בעצם רק אחד) לטעמי זוהי פשוט דרך הסתכלות שונה על הפנים של האלוהים. כמו שבספרי התפילה של היהודים נקרא אלוהים בכל מקום בשם אחר. רופא חולים, מתיר אסורים, אדוני צבאות, כל אלו הם ביטויים לרב גוניות האל, הוא לפנים השונות שלו בדיוק כמו אינדרה, אגני (בוא מאורי האש?) וכן הלאה.
    אופס… הרחקתי לכת

    אהבתי

  12. אני שמח שאהבת.
    לגבי שאלתך, אפש רלמצוא בזרמים היותר מיסטיים, בעיקר בכל מני חצרות חסידים, נקודות דמיון על תפיסת האלוהות הזאת, אבל אני לא יודע אם ניתן למצוא זהות. אחד החידושים הבאמת גדולים של היהדות (ונותר להכריע אם לטובה או לרעה) הוא הטרנסצנדנציה של האלוהות. כלומר מראשיתה היהדות התעקשה שהאל חיצוני ועליון לעולם. במזרח התפתחה תפיסה אימננטית, בה האלים השונים נמצאים בתוך העולם (ולכן כפופים לחוקי הקארמה למשל), וגם האל האחד הגדול אינו למעשה נפרד מהעולם. גם בזרמים מיסטיים מאוד ביהדות (למשל בחסידות חב"ד הישנה), שיאמרו שהעולם כולו הוא אלוהות, יוסיפו ויאמרו שיש עוד אלוהות שהיא מחוץ לעולם, כלומר שיש עדיין מימד טרנסצנדנטי לאלוהות. האם תמיד יתעקשו על זה? האמת? נראה לי שכן.

    אהבתי

שקלא וטריא

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s