בשנות הסכם אוסלו, אולי זכור לכם, היה לנו מנהג קבוע: לחכות לגינוי של ערפאת, או של הרשות, אחרי פיגוע. והגינוי בדרך כלל הגיע. בשנים האחרונות אבו-מאזן גם מגנה "פעולות" כאלה, אבל הוא בדרך כלל אומר שמדובר במעשים שהם בניגוד לאינטרס הפלסטיני, ויש הקובלים, ובצדק, על הגינוי התועלתני הזה. מדי פעם גם עולים קולות שמתפלאים ואף מזדעזעים על כך שאין סמכות רוחנית מוסלמית אחת שמגנה בצורה ברורה את הפיגועים שמבוצעים ברחבי העולם בשם האיסלאם. והפליאה והזעזוע כמובן מוצדקים.

עכשיו זה אצלנו. "למה הם שותקים?", שואל נדב שרגאי ב"הארץ", כאשר הנוער הערכי של הימין הקיצוני חושף את ערכיו ברבים. ערכיו כוללים גזענות ונקמה, זלזול בחוק ובזכויות אדם, זעם קדוש, פנאטיות ואלימות. אלה ערכים יהודיים, ואני לא צוחק. כלומר גם אותם ניתן לינוק מכתבי הקודש ופרשנותיהם, ואפילו לא במאמץ גדול. גזענות יש שם כמובן בשפע, והרי עם סגולה יש רק אחד, לבדד ישכון, בגויים לא יתחשב וכשניתנת לו הזדמנות אזי בגויים גם יתעלל. סיפורי נקמה גם לא חסרים, ולמרות שהמקרא דורש איפשהו להשאיר את הנקמה לקב"ה, במקומות אחרים הוא פחות החלטי. זלזול בחוק, שהוא "ערכאות גויים" של ממשלה שהיא "גוזלת כיסאו של בן-דוד" הוא כמובן פשוט מצווה, וזכויות אדם גם הם המצאה מתיפיפת שנולדה באוהלי יפת, ועל כן זרה ליהדות. על קנאות ורצח בשם הדת כאידיאלים אין צורך להכביר מילים.

לכן הרבנים שותקים. לכן הם לא מגנים את המעשים הללו. לא שהם מסכימים להם, אבל אולי הם התרגלו לדבר רק מתוך ובתוך ד' אמות של הלכה, ואת כל זה ההלכה פחות או יותר מכשירה. גם יואל בן-נון, שנחשב למתון שברבני יש"ע, כתב הבוקר שהאלימות מרחיקה את הציבור מחברון, ושאסור לגבות "תג מחיר" מממשלת ישראל. אף מילה על חוסר המוסריות שבתקיפת חפים מפשע וחסרי ישע. בשבילו הפוגרום מפריע רק להתנחל בלבבות.

שמעתי את רועי שרון מ"מעריב" מספר שהמנהיגים הרוחניים של אותו נוער מעולה הם הרב לוינגר והרב גינזבורג (על האחרון כתבתי לא מזמן), ואם הוא צודק אין ספק שרבנים אלה ודאי מוצאים הכשר הלכתי למעשים. הבעיה היא שאין רבנים שעבורם חוסר המוסריות הזה מנוגד להלכה. כמובן שיש הבדל גדול בין פיצוץ מגדלי התאומים לבין חוליגניות על-גבול-הלינץ', אבל היו אלה שקיוו שיש גם הבדל גדול בין חכמי הדת שלהם לאלה שלנו. לצערי הרב כרגע עושה רושם שאין.

לחש אהבה

כפי שהרוח מניעה את עלה העשב הזה לכאן ולשם על האדמה,
כך אני מניע את נפשי, שאת תתאהבי בי, יקירתי, ולעולם לא ניפרד.
הו אסווינים [aśvin – אלי שמש וריפוי], הנהיגו יחד, אחדו את הזוג המאוהב.
כעת הגורלות של שניכם, כעת השבועות והנפשות שלכם, נפגשו.
כאשר נשרים, הקוראים בקול, צורחים באושר של בריאות,
אז לקריאתי תנו לה לבוא, כפי שגוף החץ עוקב אחרי ראשו.
תנו למה שפנימה להחצין, תנו למה שמבחוץ להיות מופנם,
תפוֹס ורכוֹש, הו צמח, את הכרתן של נערות העשירות בכל מקסם.
מחפשת בעל היא הגיעה, ואני מחפש לי גם אישה:
כפי שסוס אציל נוהר, כך פגשתי הן גורל והן מזל.
(אטהרווה ודה, 2, 30)

כשהיא עולה, תנו לשמש להשמיד, וכן כשהיא שוקעת, עם קרניה,
את התולעת שחיה בתוך הפרה.
זו בעלת ארבע העניים, בכל צורה, רבת-הפנים, והלבנה.
אני שובר ומוחץ את צלעותיה שלה, וקורע מעליה את ראשה.
כמו אטרי אני משמיד אתכן, תולעים! בדרכם של קאנווה וג'אמאדגני [כל השמות הם של חכמים מיתולוגיים]!
אני פוצע וחובל בשרצים הללו עם לחשיו של אגסטיא [כנ"ל].
הרוּג מלכן של התולעים, אכן, שליט התולעים מומת.
הרוגה התולעת, הרוגה אמהּ, הרוגים גם אחיה ואחיותיה.
הרוגים שריה, חסידיה ופמלייתה.
אכן, אלה שנראו הקטנים ביותר, התולעים, הם כולם הומתו.
(אטהרווה ודה, 2, 32)

הסבר קצר: הודות הם החיבורים העתיקים והמקודשים ביותר של ההינדואיזם (אני מקווה לכתוב יותר בהרחבה עליהן בקרוב). האטהרווה ודה, שכנראה גובשה לקראת 1000 לפנה"ס (לשם השוואה: ספר בראשית כנראה גובש בצורתו המוכרת לנו סביב 800 לפנה"ס) ונחשבת לוֶדה הפחות עתיקה וחשובה, מכנסת בתוכה, ביחס לשלוש האחרות, פחות שירי הלל וטקסי קרבנות, ויותר לחשים וכשפים. הנה רשימה מצאי לא סופית:

• לחשים נגד דיזינטריה, דלקת בדרכי השתן, חום, שיעול, כאב-ראש, שדים ורוחות, צרעת, מחלות תורשתיות, קללות האויבים, פחד, הפלה, תולעים, רעל, כהני דת רשעים, ועוד.
• לחשים בעד ריבוי בקר, הצלחה כלכלית, מלוכה, אריכות ימים, זיווג הולם, ניצחון בקרב, המלכה מחדש של מלך שהודח, בנים זכרים, הפיכת הסימן הרע של תאומי-בקר למזל טוב, שינה, גשם, ראייה על-טבעית, הצלחה בהימורים, ועוד.
• לחשי אהבה, השקה (של בית, תעלת מים, רפת), שריפת גופות, הקרבת קרבנות, הלל לבני-בקר, הלל לאלים שונים, ועוד.

כאן הבאתי שני לחשים מתורגמים מהתרגום לאנגלית של Ralph TH Griffith, מ- 1896.