במאה הרביעית האידיאל של החיים הנוצריים עבר ממרטיריום לאסקטיקה, כלומר ממות-קדושים לסגפנות (כתבתי על הסיבות לכך כאן). המודל לכל הנזירים והסגפנים הנוצריים היה אנטוניוס הקדוש, שהספר על חייו, "חיי אנטוניוס" (הנה הוא כולו), שנכתב על ידי אתנאסיוס בישוף אלכסנדריה, היה לביוגרפיה הראשונה שנכתבה על נזיר נוצרי, ולרב-מכר היסטרי במושגים של התקופה.

כמו סיפורי קונברסיה רבים, גם אנטוניוס פונה אל אלוהיו בעקבות שמיעה אקראית של פסוק: "וַיֹּאמֶר יֵשׁוּעַ אֵלָיו אִם־חֶפְצְךָ לִהְיוֹת שָׁלֵם לֵךְ מְכֹר אֶת־רְכֻשְׁךָ וְנָתַתָּ לָעֲנִיִּים וְהָיָה לְךָ אוֹצָר בַּשָׁמָיִם וְשׁוּב הֲלֹם וְהָלַכְתָּ אַחֲרָי" (מתי 19, 21). והוא מכר, והלך. אבל המבחן האמיתי היה עוד לפניו:

כאשר האויב לא היה יכול לשאת את התבודדותו של אנטוניוס, וגם היה ירא שמא הוא ימלא בתוך זמן קצר את המדבר בתרגוליו, הוא הגיע לילה אחד עם שדים רבים, וחתך אותו כך שהוא שכב על האדמה, ללא יכולת לדבר מרוב כאב. […] השדים באו בדמותם של בהמות וזוחלים, והמקום נמלא פתאום בצורות של אריות, דובים, נמרים, שוורים, נחשים, עקרבים וזאבים […] אנטוניוס, מוכה ודחוק על ידם, הרגיש כאבים חזקים ביותר. אך הוא שכב והתבונן בנפש יציבה – נאנח מכאבים גופניים, אלא שהכרתו היתה צלולה […] והאל לא התעלם מסבלו של אנטוניוס, אלא עזר לו, כך שאנטוניוס ראה את הגג נפתח, וקרן אור נוגה עליו. השדים ברחו לפתע, והכאבים בגופו חדלו מיד. […] וקול נשמע ואמר: "אנטוניוס, אני הייתי כאן, אבל המתנתי לראות אותך נלחם, וכעת משום שעמדת בזה ולא מעדת, אני אהיה ישועתך, ואעשה את שמך נודע בכל מקום. (חיי אנטוניוס, פרק 8-10)

שמו של אנטוניוס אכן נודע בכל מקום, ובזכות הסצנה הזאת, שכאילו מתמצתת את ההגיון הדתי של המבחן האלוהי הנוצרי, ושקיבלה כנראה משום כך ייצוג נאה באמנות במשך שש מאות השנים האחרונות:

שימו לב שישנה התפתחות ברורה בייצוג הפיתויים של אנטוניוס הקדוש: אם בתחילה הדגש הוא על הפגיעות הגופניות שהשדים מעוללים לו – כלומר על כאב פיזי – הרי שעם המאות משתנה הדגש והוא עובר לפיתויים מיניים – כלומר לתשוקה, או סבל, נפשיים (Passion באנגלית היא שניהם). ותחנת הביניים, אצל David Teniers במאה ה- 17, היא נסיונות להסיח את דעתו של אנטוניוס, כלומר מעבר מהשפעה על הגוף להשפעה על התודעה שלו.

בעצם מה שחשוב לנו אצל אנטוניוס עם חלוף המאות מפסיק להיות היכולת לעמוד בכאב, ומתחיל להיות היכולת לעמוד בפני היצר. לא הכושר שלוו לא להיכנע לסבל, אלא הכושר שלו לכבוש את התשוקה. אני לוקח את זה כעוד עדות לתהליך של הפנמה שעובר המערב במאות השנים האחרונות: מהתמקדות בעולם להתמקדות בתודעה (כתבתי על זה קצת כאן).

ועוד שני דברים קטנים

1. אחרי 20 שנה במדבר אנו פוגשים את אנטוניוס

לא שמן מחוסר תרגול, ולא כחוש מצומות ומקרבות עם השדים, אלא כפי שהיה לפני שפרש מהעולם. נפשו היתה במצב של טוהר. רוחו לא התכווצה מסבל ולא התרחבה מהנאה. היא לא ידעה לא צחוק ולא צער. כאשר ראה את ההמון לא נטרדה רוחו, וכאשר המון גדול כל כך העתיר עליו אותות של כבוד לא עלז בנפשו. הוא נותר מאוזן לחלוטין, כמי שנשלט על ידי התבונה ונמצא במצבו הטבעי. (חיי אנטוניוס, 14. תרגום של אביעד קליינברג)

הנה אידיאל ה- apatheia היווני (והמזרחי-הינדי): הנפש יציבה לגמרי, האגו מוכנע לחלוטין.

2. והנה תבליט קיר מטירת Kilkea, ב- Kildare, אירלנד, מהמאה ה-15, שגם הוא תחת הכותרת "הפיתויים של אנטוניוס הקדוש". כאן המין קיים, אבל האם מדובר בהתגברות על תשוקה, או, שוב, בהתגברות על סבל?

[חלק א: פורסם באתר מעריב ב- 6.11.05]

לא רבים יחלקו על הקביעה כי קרישנמורטי הוא אחד המורים הרוחניים הגדולים בכל הזמנים. האדם שכילד נבחר על ידי האגודה התיאוסופית להיות ה- world teacher הבא, כלומר למלא את המשרה המבוקשת שפינו משה, הבודהה, ישו או מוחמד; האדם שב- 1929, בנאום מפורסם ומרשים זרק מעליו כל יומרה להיות מנהיג המונים או גורו נערץ; האדם שעד סוף חייו (1986) נדד ממדינה למדינה, מגנה את הלאומיות והאתנוצנטריות, מדבר על כך ש"אתה הוא העולם" ומבקש ממאזיניו לחפש לא פתרונות לשאלותיהם, אלא את מקור השאלות עצמן – האדם הזה משקף לרבים בדמותו את כל מה שטהור ואמיתי בחיפוש הרוחני.

לכשעצמי, נחשפתי לקרישנמורטי לראשונה בהודו, במדרס, במרכז העולמי של הארגון שמנציח אותו. התאהבתי מיד, אלא מה? לא רק שמדובר, כפי שאמר ג'ורג' ברנרד שואו, באדם היפה ביותר בעולם, אלא שגם תורתו, בפשטותה, בעומקה, בישירות הבודהיסטית שלה ובהמיה הכמעט רומנטית שלה שבתה אותי בקסמיה. מאז קראתי ספרים רבים של ק' ועליו, האזנתי וצפיתי בשיחותיו, הגיתי ברעיונותיו, ואני רואה את עצמי כאחד מתלמידיו. על כן לא קל לי לכתוב את דברים הבאים. יחד עם זאת אני חושב שאלו דברים שצריכים להיכתב, לא רק למען כל חסידיו, ולא רק למען הפתיחות והכנות – יקר הוא קרישנמורטי, אך יקרה יותר היא האמת – אלא גם למענו הוא. האדם שטען בלהט שהאמת היא ארץ ללא שבילים, ודאי היה רואה ערך רב בהתקרבות אליה, גם אם הסבך קוצני במיוחד.

כאשר מדובר באדם בשיעור קומתו של קרישנמורטי, הנטייה שלנו לעשות אידיאליזציה מדמותו, ואותו עצמו להפוך למנהיג שיחשוב במקומנו, היא חזקה. ק' כמובן היה מודע לכך יותר מכל, ועל כן הדגיש חזור והדגש שהוא אינו גורו, ולא מבקש הערצה וודאי לא ציות. הוא חזר ואמר שהוא עצמו לא חשוב, אלא תורתו, ושכל מה שמעניין אותו הוא להוציא את בני האדם לחופש מוחלט – מטרה שלמענה הקדיש את כל חייו. בכל זאת, רובנו, אני סבור, תופסים את ק' עצמו כאדם כמעט מושלם: עניו, נאמן לעקרונותיו, נקי ללא רבב. אך לא כך היו, כפי הנראה, פני הדברים.

רומן של רבע מאה

קרישנמורטי גדל במרכז העולמי של החברה התיאוסופית, וידוע שבהיותו נער חולמני מצא אותו צ'ארלס לידביטר, ממנהיגי התיאסופים, על חוף הים, ובחר אותו כמועמד להיות ה"מורה" הבא של האנושות. ידוע פחות כי הוא לא היה שם לבד: יחד איתו, במרכז התיאוסופי, גדלו (בתחילת המאה העשרים) עוד כמה וכמה נערים ונערות, אשר כל אחד מהם היה גם כן מועמד לתפקיד. ביניהם היה גם דסיקצ'אריה ראג'גופל, נער הודי שהיה צעיר מק' בכמה שנים, שגם לו צפה לידביטר עתיד גדול. עוד היתה איתם נערה ושמה רוזלינד וויליאמס, אמריקאית חייכנית ובהירת שיער שק' ואחיו הקטן והחולני, ניטיה, פגשו כשהגיעו לאוהאי (קליפורניה) ב-1922 כדי לנוח. השניים אהבו אותה מאוד ואפילו השתעשעו ברעיון שהיא גלגול של אמם המנוחה. רוזלינד חזרה איתם להודו כמטפלת אישית, פגשה שם את ראג'גופל ונישאה לו ב-1927. כאשר בסופו של דבר נבחר ק' להיות ה"כלי" דרכו יתגלה "המורה" לעולם, נבחר ראג'גופל, תוך ויתור מצידו על קריירה אקדמאית, להיות מזכירו האישי של ק', ולמעשה מפיק האירועים שלו.

על פי בתם של רוזלינד וראג'גופל, ראדה, קרישנמורטי כנראה תמיד אהב את רוזלינד. בספר שהיא פרסמה ב- 1991 ("Lives in the Shadow") היא מגלה שאחרי שהיא עצמה נולדה, הודיע ראג'גופל לרוזלינד אשתו שמבחינתו מערכת היחסים המינית ביניהם הגיעה לסיומה. ראדה מוסיפה כי אמהּ גם הבינה ממנו שמצידו היא יכולה לנהל מערכות יחסים עם אחרים. אלא שספק אם ראג'גופל האמין שרוזלינד תקשור קשר רומנטי ומיני עם קרישנמורטי.

הרומן בין קרישנמורטי לרוזלינד התחיל ב- 1932 ונמשך יותר מעשרים וחמש שנים. עם תחילתו ביקשה רוזלינד מקרישנמורטי לדבר על כך עם ראג'גופל, וק' הבטיח לה שיכתוב מכתב על העניין וימסור אותו לחברו. המכתב הזה מעולם לא נמסר. במשך שנים, אם כן, ניהל ק' מערכת יחסים אינטימית עם אשתו של המזכיר האישי שלו, בלי שזה האחרון ידע על כך. כאשר גילה ראג'גופל, ב- 1950, מפי רוזלינד, את דבר הקשר בינה לבין ק' הוא היה המום. למרות זאת, הוא המשיך למלא את תפקיד המזכיר האישי בנאמנות. כל אותן שנים נשבע קרישנמורטי לרוזלינד, בעל פה ובמכתבים (ששמורים אצל ראדה) שהיא אהבת חייו ו"הדבר החשוב ביותר בשבילו". היה לו חשוב מאוד לשמור על אהבתה אליו, אבל גם חשוב שלא ישאר מאהבתם דבר: פעמיים ביצעה רוזלינד הפלה מלאכותית בעידודו של ק', אחרי שהתעברה בעקבות יחסי המין ביניהם.

לי אין אגו!!!

ראדה מספרת שקרישנמורטי היה אדם מקסים ואוהב, אבל שתמיד חשש מעימותים. הוא היה, פעמים רבות, משקר כדי להתחמק מהתמודדות עם מציאות לא נוחה. כאשר שאלה אותו פעם רוזלינד מדוע הוא משקר, הוא ענה (על פי עדותה): "בגלל פחד". מעניין לראות שהרבה משיחותיו של ק' עוסקות בסוגיות של פחד וחוסר-בטחון, וייתכן שזה משום שנושאים אלו העסיקו אותו אישית.

אבל ק' ידע גם להתעצבן: על פי ראדה ביותר מהזדמנות אחת הוא סטר לראג'גופל, בדרך כלל כתוצאה מכך שהאחרון העביר ביקורת על מעשה מסויים של ק' . ב- 1971, כאשר היה ברור לרוזלינד שבגלל שרבו על כספים וזכויות יוצרים, יביאו ק' וראג'גופל את שהתרחש ביניהם לפני בית דין ושם צפוי גם להיחשף הרומן של ק' עמה, היא גילתה הכל לראדה בתה. כאשר האחרונה התקשרה לק' כדי לברר איתו את העניין, ורמזה על כך שבין שני הגברים מתנהל בעיקר מאבק על אגו וכבוד, צרח עליה קרישנמורטי: "לי אין אגו! מי את חושבת שאת, שאת מדברת אלי כך?!"

הפגמים באישיותו של קרישנמורטי לא הפתיעו מעולם את רוזלינד עצמה – היא תמיד התייחסה אליו כאדם רגיל (ראדה כותבת בחכמה רבה, שבדיוק משום שראתה אותו כאדם, יכולה היתה רוזלינד לאהוב אותו כל כך) – ברור עם זאת, שהם בניגוד מוחלט לתדמיתו המצוחצחת כפי שהיא משתקפת בציבור. על שימורה של תדמית זו שקד ק' לא מעט. עם צאתו של ספרה של סלוס יצאה בעצם הביוגרפיה הראשונה של האיש המרתק הזה, להבדיל מהספרים של פופול ג'יאקר ומרי לוטינס, שהינם במקרה הטוב סיכומים מעניינים של תורתו, ובמקרה הרע הגיוגרפיות שטחיות. עלי עשה הספר של סלוס רושם של מחקר רציני ואמין: המחברת תומכת את דבריה במכתבים של כל הצדדים המעורבים, ומביאה עדויות גם של אנשים אחרים שהיו קרובים לקרישנמורטי ושנחשפו גם הם לזוויות הפחות מצודדות של האיש.

תדמית לחוד והתנהגות לחוד

שיטת הדיון בפילוסופיה ההודית היא לקבל את הנחות היסוד של היריב, ולנסות להפריך את תורתו מתוך עצמה. כך אפשר לעשות גם כאן: ייתכן ויהיו אלו שיחשבו שניאוף ושקרים אינם בלתי מוסריים (אני איני נמנה עמם, אבל ניחא). השאלה היא האם קרישנמורטי עצמו חשב שהם בלתי מוסריים. קרישנמורטי ודאי לא כיבד במיוחד את מוסד הנישואין, בו הוא ראה רק דרך משפטית להבטיח את הבעלות של בני הזוג אחד על השני – כלומר ביטוי נוסף ליצר הרכושנות שמקורו באגו, ובכך ההפך הגמור מאהבה. אבל מה עם ערכים כחברות, פתיחות, כנות?

שאלה אחרת, מטרידה הרבה יותר, היא מדוע ביסס לעצמו קרישנמורטי תדמית של ישות כמעט א-מינית, מורמת מכל החומרי, כאשר בחדרי חדרים ניהל, למעשה, מערכת יחסים רומנטית? מי שחושב שקרישנמורטי לא ידע מה הוא "משדר", מזלזל בחוכמתו של האיש. בכל כתביו לא מצאתי ולו התייחסות חיובית אחת למין – להפך, על פי רוב מזלזל ק' ביחסים מיניים ורואה בהם הסחת דעת שמקסימה את האדם רק מפני שבה הוא מוצא מנוחה רגעית מהמחשבות. הוא ודאי היה נגד התנזרות (שכן לדידו גם זו צורה של ניסיון פתטי של המיינד לשליטה) וגם אמר זאת, אבל דווקא אם כך, מדוע הסתיר את הרומן שהיה לו? האם לא היה יותר פשוט להודות ביחסיו הזוגיים עם רוזלינד? האם ניהול חיים כפולים במשך 25 שנה נובע אך ורק מהפחד להתעמת עם בעלה של מאהבתו?
קשה להזדעזע מעדויות על כך שאושו שכב עם עשרות מתלמידותיו, מפני שלא היתה לו כל יומרה לעמוד בנורמות מיניות סטנדרטיות – בדיוק להפך, למעשה. הזיוף והצביעות אצל ק', הם אשר מטרידים, אולי, עוד יותר מהמעשים עצמם.

המורה כאדם

האם עלינו לדרוש שהמורה הרוחני שלנו יהיה מושלם? ומהי בכלל שלמות? ואם מתברר כי אינו מושלם, האם פגמים בהתנהגותו האישית של מורה מכתימים גם את תורתו? שאלות אלו, אני מרגיש, הן קשות ובעיקר סבוכות מאוד, ונוגעות בהרבה מאוד רבדים וגוונים של הדרך הרוחנית. כל תשובה עליהן יכולה לנבוע ממניע מועיל, או מתשוקה שטחית: האם הרצון שלנו בשלמות אינו נובע מהרצון הילדותי שלנו בסדר אוטופי בעולם הזה? האם הויתור שלנו על שלמות אינו נובע מהרצון הילדותי לא פחות להתפרק מהעול שבנורמות מוסריות? מאידך, האם לא ראוי שנבקש הגינות ויושר ממי שמתיימר להדריך אותנו בדרך הרוחנית? ושוב מאידך, האם לא קטנוני להטפל לחייו האישיים של אדם שדרכו שופעת אלינו תורת חיים?
כל אחד מאיתנו, בסופו של דבר, מותח את הגבול ומכריע לגבי עצמו.

באשר לקרישנמורטי, אני חושב שהוא היה רוצה שדברים אלו יחשפו. אם אכן היה כנה בדאגתו להפריך כל קו של פולחן אישיות שנגע בו, הרי שהוא היה מברך על כך. לכשעצמי, כשקראתי את ספרה של סלוס, לפני כשנתיים, הרגשתי תחילה כעס, ואכזבה עמוקה. היה חבל לי על שאפילו אם נורא חשק ברוזלינד, לא חשב מה יעשה הדבר לתדמיתה של תורתו, שודאי היתה חשובה לו מאוד, ולדעתי – חשובה לעולם.

אבל גם הקלה הרגשתי. הקלה בכך שגם קרישנמורטי הוא אדם, שלא מדובר במלאך. שהוא לא היה מושלם. הרי גם ככה מספיק קשה לנו להיות קרישנמורטי – מי מאיתנו נבחר בילדותו להיות הבודהה הבא? כך, כאשר נסדק מעטה הזהב שמצפה אותו ונחשף עורו האנושי, הפגיע והפוגע, נדמה לי שדווקא קיים סיכוי טוב יותר להבין אותו, וחשוב מכך: להבין את תורתו. כך זו אינה עוד תורה שמיועדת רק לאנשים מיוחדים במינם ויחידים בדורם, לקדושים שנמצאו על גדות נהר בהודו וגודלו על דיאטה של ביצים ומדיטציה, אלא גם לאנשים שמועדים, שחוטאים, שמתאהבים ומתנהגים בטיפשות. כלומר: לנו.

ייתכן שהרפתקאותיו הרומנטיות מאפשרות איזון מסויים לחכמתו האדירה, גם אצלנו, תלמידיו, ואולי גם אצלו – המציאות אינה סובלת שלמות מוחלטת. טעויותיו בחייו האישיים יכולות לעשות את דבריו נגישים יותר, ואפילו מובנים יותר. הרקע הארצי לרעיונותיו, הקרקע הפוריה והרבגונית ממנה הם צמחו, נותנים לתורתו ממשות, אפילו גשמיות, שהיתה לטעמי חסרה בה מלפנים.

ואם נרצה לתת לו קרדיט באמת גדול, נוכל אולי לומר שהעניין כולו היה תרגיל מבריק בשברון אידיאליזציה: הוא עשה זאת דווקא כדי שיתגלה, כדי שלא נוכל להעריצו אישית אלא נקשיב רק לדבריו, כדי שלא נהיה חסידים שוטים. כמובן שבמקרה כזה נחזור להעריצו, ונחזור גם להיות מעריצים פותים…

 

חיפוש אחר האמת 
[חלק ב': פורסם באתר מעריב 8/12/2005, לאחר שנשלח מהודו]

ויכוח גדול מתקיים כבר שנים באשר לדמותו של מי שנחשב בעיני רבים לגדול המורים הרוחניים: ג'יידו קרישנמורטי. מאז שיצא לאור ספרה של ראדה רג'גופל סלוס ב-1991 נראה כי ההילה שאפפה את המורה-שהתעקש-שאינו-מורה דהתה מעט. במאמר שפורסם מעל במה זו סיכמתי את העובדות באשר לחייו הנסתרים של קרישנמורטי, כפי שמופיעים בספר של סלוס. סלוס, בתו של מזכירו האישי של קרישנמוטי, ראג'גופל, טענה בספרה כי המורה הדגול ניהל מערכת יחסים רומנטית במשך עשרים וחמש שנים עם אמהּ, רוזלינד סלוס, אשתו של ראג'גופל, כלומר שיקר למזכירו האישי במשך שנים רבות. לטענתה, למרות שקרישנמורטי הבטיח לרוזלינד לדבר על כך עם בעלה, הוא לא עשה זאת, וראג'גופל גילה את העניין רק אחרי רבע מאה. גם בהזדמנויות אחרות, טענה סלוס, היה קרישנמורטי משקר כדי להתחמק מעימותים. 

במאמר ניסיתי לטעון שלא רק המעשים עצמם הם שמטרידים, אלא הצביעות שמשתקפת מהם: קרישנמורטי, מי שחרט את האמת על דגלו, משקר לבת זוגו, למזכירו האישי ויד-ימינו, ומשקף למיליוני תלמידיו תדמית שאינה נתמכת בפועל על ידי חייו. גם היום חלוקים תלמידיו בדעתם האם בכלל היו דברים מעולם, ואם כן, מהי משמעותם.

העבר הוא תמיד ישות מתה

בהודו יצא השנה לאור כרך עבה הכולל את כל שלושת כרכי הביוגרפיה של קרישנמורטי שכתבה מרי לוטיינס. הספר, המחזיק מעל שבע מאות עמודים, נקרא "J. Krishnamurti: A Life". לוטיינס, שהלכה לעולמה ב- 1999 לא טרחה לעדכן את הביוגרפיה, והיא אינה כוללת אף מילה על מערכת היחסים הרומנטית בין ק' לרוזלינד ראג'גופל, אשתו של מזכירו האישי של ק', שכיום ידועה כבר לכל.

אך יש הבדל גדול, לימד אותנו קרישנמורטי, בין הידוע ובין האמת. מפגישה שקיימתי עם אחד המורים הבכירים לשעבר ברשת בתי הספר שיסד קרישנמורטי (וכיום מזכ"ל גרינפיס בהודו), מר גורוסוואמי אננתפדמנבהן, עלה כי בחלק מתיאוריה של סלוס על החיים בצילו של ק' נשזרו אי דיוקים, אם לא ממש שקרים. אננתפדמנבהן מספר כי נכח בכמה דיונים שהתקיימו בארגונו של קרישנמורטי, בהם השתתפו כמה מהאנשים שהיו חלק מהחבורה הקרובה ביותר לקרישנמורטי. על פי דבריו, כל מי שהיה קרוב לקרישנמורטי העיד כי יחסיו עם רוזלינד מעולם לא היו סודיים, וכי כל חבריו הטובים ידעו עליהם. היחסים אמנם לא פורסמו ברבים (וכפי שאנחנו רואים, מרי לוטיינס התעקשה עד הסוף לשמור אותם בחשכה), אבל בהחלט לא התקיימו בסתר.

לא רק זאת, על פי דברי אננתפדמנבהן האנשים באותם דיונים גם הביעו ספק רב כי ראג'גופל עצמו, בעלה של רוזלינד, לא ידע על יחסיו של אשתו ושל קרישנמוטי הרבה לפני שהעניין "נחשף לפניו" – על פי עדותה של סלוס – רק לאחר 25 שנה.

רצה הגורל ודווקא על טענות חסרות משקל אלה בניתי חלק לא מבוטל מהביקורת שלי על קרישנמורטי. אם הדברים ששמע אננתפדמנבהן הם אמת, הרי שזה שומט את הקרקע מתחת להאשמה של קרישנמורטי בצביעות ובבגידה במזכירו ויד ימינו ראג'גופל. העבר הוא תמיד ישות מתה, אמר קרישנמורטי, והנה כאן הוא גם מתחיל להסריח. אין לי אלא לקוות שעם הפרסום הנוכחי מה שקולקל יתוקן והעקוב ישוב להיות מישור.

[… סוף הסיפור הקודם:] מוצא-הזהב אמר: "הפרד ממני. אני חייב לחזור הביתה. אתה יכול להישאר כאן ולטעום מעץ הגחמנוּת שלך."

"הו," אמר נושא-הגלגל, "אין צורך לקלל! טוב או רע מגיעים רק מכורך הכרעת הגורל לאדם, יהה הוא טוב או גחמני. כפי שהפזמון הישן חורז:

עיוור, גיבן וביש הגד,

או נסיכה עם עודף דד,

הגחמנות היא זהירות כאשר

הגורל בגחמני בוחר"

"איך זה קרה?" שאל מוצא הזהב, ונושא–הגלגל סיפר את הסיפור של הנסיכה בעלת שלושת השדיים:

בארץ הצפונית היתה עיר ושמה עיר-דבש, ולה מלך ושמו מארח-דבש. ויום אחד נולדה לו בת בעלת שלושה שדיים. ברגע שנודע לו על לידתה הוא זימן את השר הבכיר ואמר: "נכבדי, הוצא את הילדה הזו אל היער, כך שאף נפש לא תדע על הולדתה."

לכך ענה השר: "הו מלך המלכים, ידוע לכל כי ילדה בעלת שלושה שדיים היא סימן המנבא רעות. למרות זאת, יש לזמן את הברהמינים כדי לשאול בדעתם. כדי שאף חוק לא ישבר, בין אם אנושי ובין אם אלוהי. שכן על פי הפתגם:

אדם זהיר ישאל תמיד

מה שנשגב מבינתו

שדון אכזר תפס ברהמין

אולם הוא שוב שחרר אותו"

"איך זה קרה?" שאל המלך. והשר סיפר את הסיפור של השדון שרחץ את רגליו:

"ביער אחד גר שדון ושמו אכזר. יום אחד פגש בברהמין בנדודיו, טיפס על כתפו, ואמר: "קדימה, לך!"

והברהמין ומפוחד התחיל ללכת איתו עליו. אבל כשהרגיש שכפות רגליו של השדון היו רכות כלבבות לוטוס, שאל אותו: "אדוני, מדוע כפות רגליך כל כך רכות?" והשדון ענה: אני תחת שבועה לעולם לא לגעת ברגלי באדמה עד שארחץ אותן."

במהרה הברהמין, בעודו חושב איך לברוח מהשדון, הגיע אל אגם. כאן אמר השדון: "אדון, אל תזוז מנקודה זו עד שאחזור מהאגם אחרי שרחצתי והתפללתי לאל."

אז חשב הברהמין: "הוא ודאי יאכל אותי אחרי שיתפלל. אברח, שכן הוא לא יוכל לרדוף אחרי עם רגליים לא רחוצות. וכאשר עשה כן, השדון, בהיותו נתון לשבועתו, לא רדף אחריו.

ולכן אני אומר:

אדם זהיר ישאל תמיד…

וכיוצא בזה."

אחרי ששמע זאת, הזמין המלך את הברהמינים ואמר: "ברהמינים, תינוקת בעלת שלושה שדיים נולדה לי. האם ניתן לרפא את העניין, או לא?" והם ענו: "הו מלך, הקשב:

תינוקת המציגה איברים

רבים מדי, או מעטים

תאבד גם את אופייה וגם

תהרוס את בעלה התם

ואם האב יראה ילדה

שמציגה שלוש-שד

אז היא אותו למוות דנה

ללא ספק מיד

לכן, מלכנו, אל תביט בה כלל. תן אותה לכל מי שישא אותה לאישה, אבל הגלה אותו מהארץ. אם כך יעשה, חוקי האדם והאלים יישמרו."

כאשר המלך שמע את פסקם של הברהמינים, הוא ציווה שיכריזו בכל מקום, על רקע הלמות תופים, בזו הלשון: "שמעו-נא! ישנה נסיכה בעלת שלושה שדיים. למי שישא אותה ייתן המלך מאה אלף מטבעות זהב, אבל יגלה אותו." במשך זמן רב נשמע הצו הזה בלי שאף אחד יבוא להתחתן עם הנסיכה, שנשארה בבידוד וגדלה להיות נערה.

אך היה איש עיוור בעיר, וכבן לוויה הוא הסתובב עם גיבן ושמו איטי, שהנחה אותו. שניהם שמעו את התוף ואמרו ביניהם: "אם ניגע בתוף, נקבל את הנערה והזהב. עם הזהב החיים שלנו יהיו מאושרים, ואפילו אם המוות יבוא כתוצאה מהעיוות של הנערה, הוא יסמן סוף למרירות של העוני. שכן

עד שבטנו של בן תמותה

לא מלאה, הוא לא ישים פרוטה

למען אהבה או מוזיקה, שנינות וגם בושה

למען דאגה לגוף, פרסום אף השכלה

למען ערכים וגם למען אהדה

למען נינוחות או אף שחרור מחרדה

למען חכמת אלים או יופי נעורים

למען טוהר או חובות ועיקרים"

אחרי ההתייעצות הזו, העיוור הלך ונגע בתוף, ואמר: "אני אשא את הנערה!" ובעקבות זאת אנשי המלך הלכו ודיווחו לו: "הו מלכנו, עיוור כלשהו נגע בתוף. ההחלטה היא של המלך."

והמלך אמר: "הקשיבו,

עיוור, חירש, או מלידה נחותה

מבחינתי גם מצורע,

תנו לו רק לקחת את הנערה והזהב,

לארץ רחוקה."

ואז אנשי המלך, בעקבות פקודתו, לקחו את הנסיכה בעלת שלושת השדיים לגדת הנהר, חיתנו אותה עם העיוור, ונתנו לו את מאה אלף מטבעות הזהב. אז הם שמו אותם כולם בסירת דייג, ואמרו לדייגים: "רבותי, קחו את העיוור הזה, יחד עם אשתו והגיבן, אל ארץ זרה, והושיבו אותם בעיר כזו או אחרת."

וכך הם הגיעו אל ארץ זרה, שלושתם. שם בעיירה מסויימת הם קנו בית, וחיו בנוחות. ברם העיוור בילה את כל זמנו בנימנום על הספה, והגיבן טיפל בעבודות הבית.

אחרי זמן מה התחיל רומן בין הנסיכה לגיבן, והיא אמרה לו: "אהובי, אם העיוור במקרה ימות, אנחנו נוכל לחיות באושר יחד. מצא נא מעט רעל. אני אתן לו אותו, אהרוג אותו, ונהיה מאושרים."

יום אחד מצא הגיבן נחש שחור מת, וחזר איתו הביתה. הוא אמר לה: "אהובתי, מצאתי את הנחש השחור הזה. אנא חתכי אותו, תבלי אותו, ותני אותו למחוסר הראייה – ספרי לו שזה דג. הוא ימות במהרה." ואיטי החל ללכת אל השוק.

אבל היא חתכה את הנחש, שמה אותו בסיר עם חלב-חמאה, חיממה אותו מעל לאש, ובזמן שהיא עסקה במלאכות הבית, היא ביקשה בנימוס מהעיוור: "יקירי, קניתי את הדגים האהובים עליך היום, ואני מבשלת אותם. אני עסוקה כרגע במלאכות אחרות, אז אנא ערבב אותם." והוא שמח מאוד לשמוע את זה, קם מיד, ובלקקו את חיכו, התחיל לערבב.

אבל כאשר עשה זאת האדים הרעילים הגיעו לעיניו, והמוגלה החל להתקלף מהן. והוא, בהרגישו שזה עוזר לו, המשיך וערבב. ראייתו התבהרה, ובהביטו אל תוך הסיר, הוא לא ראה דבר לבד מנחש שחור חתוך. והוא חשב: "מה פירושו של זה? היא קראה לזה דג באזני. אבל זהו נחש חתוך! עלי להיות בטוח האם זה מעשיה של האישה משולשת השדיים, או אולי פעולה שנועדה להרוג אותי מצד איטי, או אולי מצד מישהו אחר."

הוא הסתיר את רגשותיו והתנהג כמו עיוור. במהרה איטי חזר, והתחיל לגפף את האישה, לנשק אותה, וכיוצא באלה. והעיוור ראה הכל. מכיוון שלא מצא סכין, הוא ניגש אל איטי בדרך הישנה, תפס אותו בזעם ברגליו, הניף אותו וסובב אותו מעל ראשו עם כל הכוח שהיה יכול לאזור, והטיח אותו בחזה של האישה בעלת שלושת השדיים. והמכה מגופו של הגיבן דחפה את השד השלישי פנימה, בעוד לגיבן עצמו, כאשר גבו פגע בשד של האישה, נעלמה הגיבנת.

ולכן אני אומר:

עיוור, גיבן וביש הגד,

או נסיכה עם עודף דד,

הגחמנות היא זהירות כאשר

הגורל בגחמני בוחר"

אז אמר מוצא-הזהב: "כן, אתה צודק באומרך שהמזל הטוב בא תמיד על ידי מאור פניו של הגורל. אולם, אחרי הכל, על האדם לכונן את גורלו בעצמו, ולא לזנוח את הזהירות, כפי שאתה עשית כאשר זנחת את עצתי."

ובכך מוצא-הזהב נפרד ממנו, והתחיל ללכת לביתו.

תרגום שלי מתוך התרגום לאנגלית של Arthur W. Ryder

—

הסבר קצר: ה- Panchatantra הוא אוסף של סיפורים ומשלים הודיים (שרובם מערבים חיות) מהמאה השלישית לפנה"ס. הוא שייך לז'אנר של ספרות חוכמה פרגמטית, כלומר הוא מיועד ללמד את קוראיו איך לחיות את חייהם בצורה יעילה. בכך הוא יוצא מתוך ולקראת המטרה הבסיסית ביותר בחיים (מבין ארבע) בתרבות ההודית, ה- Artha, שהיא עושר (מילולית: "דבר, חומר" –  אני מקווה שאכתוב על כך בהרחבה בקרוב). הכלל המנחה את האדם לקראת מטרה זו הוא "עקרון הדגים" (Matsya-nyāya – מטסיה=דגים, ניאיה=חוק) – היינו: הגדולים אוכלים את הקטנים. אבל יש להישמע גם לדהרמה, לחוק הקוסמי הכללי – שימו לב איך בסיפור יש הקפדה על חוקים מחוקים שונים: טבעיים, דתיים ואתיים. ספרות ההדרכה למטרה הזו כוללת אגדות ומשלים שלומדים מהם, וספרות חוכמה עם עצות לחיים. הפנץ'טנטרה הוא המפורסם שבהם (גגלו את השם – יש אתרים רבים עליו, כולל כל הטקסט). משמעות שמו היא "חמש הרשתות", שכן הוא מחולק לחמישה חלקים: "על איבוד חברים", "על רכישת חברים", "על ינשופים ועורבים", על איבוד רכוש", ו"על מעשים ללא מחשבה תחילה". ממש self-help מלפני הספירה. הנה שיר קטן מתוך ההקדמה, העומד על העיקרון המרכזי של הספר:

"כל הלומד זה החיבור,

או אף שומעו מפי מספר-סיפור,

הופך יודע,

ובחייו

– גם אם מלך המלכים יהיה בין אויביו –

צער התבוסה לעולם אינו פוגע."

[בשולי החדשות: הכתבה של רוני קובן מ"עובדה" על "בני ברוך" היתה ביזיון ניו-ג'ורנלסטי מביך, וכללה לא יותר מאשר הגיגים פלצו-פילוסופים של קובן, נשיאת עיניים כלפי המפעל הקבלי ברוח יא-בא-יה וסיקור לייטמן עצמו בצורה שלא היתה מביישת תשדיר בחירות קלישאי. ודאי שיש לסקר את ההצלחה המרשימה של הלייטמנים, אבל האם לא צריך לשאול למה הם מצליחים כל כך? הרי זה מה שמעניין כאן באמת. ולא, לשאול אנשים מה הם מרגישים עם זה שהם גילו את האור לא נחשב. בנוסף, רק אני הקטן כבר כתבתי לא מעט על לייטמן וחבורתו (למשל כאן, וכאן, וכאן) וכל תחקיר קצר היה מגלה פרטים מביכים על הכת, כך שאני מתקשה להסביר את רוח החנפנות ששטפה את השידור. אני מתפלא שאילנה דיין הרשתה שדבר כזה ייצא מתחת ידיה, ואולי גם היא, כמו הסלבס הבלתי-מתוחכמים שרואיינו בכתבה, נאלמת דום מול כל אחד עם זקן וכיפה שמספר לה שיש לו סוד גדול. כאן כותב עמית קוטלר ביקורת חריפה על התוכנית.

דבר אחר: אמין, מורה רוחני שאני מחבב, מגיע לישראל לחודשים (עד פברואר) שבהם יעביר סאטסאנג אחת לשבוע. כתבתי עליו כאן. הנה מתוך הפרסום הרשמי: המפגשיים יתקיימו בכל יום חמישי בשעה 20.00, רחוב מזא"ה 16 דירה 15, מחיר 50 שקל. בכל יום  שבת יתקיים מפגש אינטימי שבו הדגש הוא על הדרכה אישית של אמין.המפגש מיועד לכל מי שרצה לפגש את עצמו באופן יותר עמוק ומדויק. הרשמה מראש במייל: satsang-ameen@hotmail.com מספר מקומות מוגבל ל10. המפגש יתקיים ברחוב מזא"ה 16 דירה 15 תל-אביב, 16.00-20.00  שעה, מחיר 100 שקל.]

1. בעוד שבועיים יחל מפקד האוכלוסין הרביעי שנערך מאז הקמת המדינה, בו יבקרו סוקרים בבתיהם של 20% מהאוכלוסייה. פנינה צדקה, מנהלת אגף מנהל האוכלוסין (נדמה לי) הסבירה בשבוע שעבר ללונדון וקירשנבאום (כאן, אחרי הדקה העשרים) על מה ולמה.

מיד אחריה פרופ' זוהר שביט הסבירה שהשאלות מוטות ומשקפות "במה ישראל מתעניינת, ובמה היא אינה רוצה להתעניין". למשל, לא שואלים על השפה של הנפקדים. ולמשל, אין מקום במפקד לנישואין (או הסכם זוגיות כלשהו) של בני אותו מין, ואת אלה שנישאו לא שואלים האם נישאו בקפריסין (שביט אומרת שזה מכיוון שמפחדים לגלות כמה אנשים לא נישאים ברבנות).

ולמשל, יש בעיה קשה בנוגע לאיבחון הדת של הנפקדים. מניחים שאם אדם יהודי הוא בעל דת יהודית, ושואלים רק את מי שאינו יהודי על פי הרישום במשרד הפנים בן איזה דת הוא. לא מעניין את הסוקרים כיצד רואים עצמם האזרחים היהודים, והם מסתפקים בשיעתוק התווית שעל תעודת הזהות: יהודי הוא יהודי.

אבל כמובן שזה לא כך, מכיוון שהרבה יהודים לא רואים עצמם כדתיים, או לחילופין, רואים עצמם כדתיים אבל לא כיהודים (בין אם הם סיינטולוגים, חסידי הרה קרישנה, פגאנים או וויקה למיניהם או סתם "רוחניים"). המדינה, מסתבר, לא ממש רוצה לדעת כמה אנשים מאמינים, במה אנשים מאמינים, וכמה אנשים בסופו של דבר רואים את עצמם כיהודים מאמינים.

2. "בני שטיינמץ, יצחק תשובה ויעקב נאמן באו לחלוק לו כבוד, יעקב פרי, גדעון פישר, ראובן שיף ואריסון ג'וניור באים לפתוח דף גמרא" – הרב חיים קובלסקי הוא המקובל החדש של האליטות הישנות. 

3. ספר חדש הנקרא Society Without God מעלה ממצאים מעניינים בקשר לשוודים ולדנים. הם לא הולכים לכנסייה ולא מתפללים, הם לא מאמינים באלוהים או בגן-עדן, ויחד עם זאת הם מאוד מאוד נחמדים אחד לשני. יש להם מערכת רווחה מפותחת ומתקדמת ובאופן כללי הם רוצחים אחד את השני הרבה הרבה פחות מהאמריקאים, למשל. ולא רק זה: הם גם מפילים פחות תינוקות ויש להם פחות מקרים של הריון בנות-עשרה.

אז איך זה יכול להיות? פול בלום, פרופ' לפסיכולוגיה באוניברסיטת ייל טוען שמה שחשוב עבור התנהגות נאותה הוא לאו דווקא האמונה באלוהים, אלא תחושת הקהילתיות. אתה לא גונב ממישהו שאיכפת לך ממנו. עכשיו, הדתות בדרך כלל מעודדות מאוד תחושה של קהילתיות, אבל מסתבר שהשוודים והדנים, על אף אפיקורסיותם, חיים בחברה מאוד מגובשת. האמריקאים, לעומת זאת, לא. ואולי לכן גם חשוב להם מאוד שהנשיא שלהם יאמין באלוהים: זה לא עניין תיאולוגי, זה עניין של לכידות חברתית – הם מספיק מפוררים גם ככה, אז לפחות שהנשיא יאמין באותם דברים כמוהם.

4. מאמר קצר ומאיר עיניים על המתחים הדתיים בהודו (על רקע התקפת הטרור האחרונה), שרובם, מסתבר, תוצרים של קבוצות קנאיות (הינדיות לא פחות ממוסלמיות) מודרניות, יותר מאשר מורשת מהעבר.

5. רשימה מבדרת של ג'ררד בייקר, ווידאו, על מסעו של אובמה לבית הלבן בלשון תנ"כית (או נכון יותר, ברית-חדשית): "ויהי בימי מלוך בוש השני (הכסיל), כאשר הארץ כולה, מהמדבר הערבי ועד לגדות האגמים הגדולים היתה חרבה, שנער רך הופיע בערבות…"

6. מאמר נאה על מוסר מנקודת מבט תרבותית ופסיכולוגית, ובו הפסקה המעניינת הבאה:

הפסיכולוג והאנטרופולוג התרבותי ריצ'רד שודר מאוניברסיטת שיקגו טוען כבר זמן רב שעקרונות מוסריים בכל העולם מתקבצים לכדי לפחות שלושה שדות אתיים: האתיקה של האוטונומיה (זכויות הפרט והגינות), קהילה (כבוד למסורת, סמכות ונאמנות לקבוצה), ואלוהות ([קטגוריות של] קדושה וטהרה).

השאלה היא האם ניתן לנמק בצורה משכנעת למה יש להעדיף שדה אתי אחד (למשל, זה של האוטונומיה), על שדה אחר (נגיד, קדושה וטהרה). ובכל מקרה זה עוזר להבין מאיפה בר הפלוגתא יוצא כאשר אתה מתפלמס איתו.

7. ואפרופו מוסר, מי אמר "עדיף הטרור הסטליניסטי הגרוע ביותר על פני הדמוקרטיה הקפיטליסטית הליברלית ביותר"? ולמי שייך הציטוט הבא:

אין פלא שאלה שנאמנים לשם 'יהודים' הם אותם האנשים שמזהירים אותנו מפני הסכנות ה'טוטליטריות' של כל תנועה מהפכנית רדיקלית. הפוליטיקה שלהם נבנית מהסכמה לסופיות המהותית ולמוגבלות של המצב שלנו, והחוק היהודי הוא המסמן האולטימטיבי של הסופיות הזו, ולכן עבורם כל ניסיון להתעלות מעל לחוק ולאמץ את האהבה כוללת-הכל (מהנצרות, דרך היעקובינים הצרפתיים ועד הסטאליניזם) חייב להסתיים בטרור טוטליטרי.

מדובר בלא אחר מאשר סלובוי ז'יז'ק, שכבר כמה זמן עושה סימנים של חירפון, ועל כך כותב אדם קירש בסקירה על שני ספריו האחרונים של הפילוסוף הפרוע.

8. אביב טטרסקי שכני לרשימות וידידי תרגם שיחה ידועה שהתנהלה לפני שנים בין כריסטופר טיטמוס, מורי הראשון למדיטציית ויפאסנה, לבין ג'ידו קרישנמורטי הידוע (שגם ממנו למדתי רבות, אם כי לא אישית). קרישנמורטי, על כל מעלותיו, קצת מעצבן (כפי שנהג לעשות לקראת סוף חייו). ראו כאן לשיחה בינו ובין הבודהיסט וחוקר הבודהיזם וולפולה רהולה, ואחריה ניתוח שלי של דבריו.

9. הווטיקן הוציא מעין גילוי דעת הנקרא Dignitas Personae, היינו "כבוד האדם", ובו הוא מאשרר שורה של איסורים שפוגעים לדעתו בכבוד האדם, כגון הפרייה חוץ גופית, שיבוטים של בני אדם, מחקר על תאי גזע עובריים (על כך בעברית כאן, וכאן ניתן למצוא את כל המסמך). בניו-יורק טיימס נכתב על כך שזה לאו דווקא נועד לנגח את אובמה, שידוע שהוא תומך באלו, שכן ההכנות לגיבוש המסמך החלו מזמן. כך או כך, אובמה גם זכה לרוב בקרב הקתולים בארה"ב, מה שמעלה שוב את השאלות על המרחק שבין הדוֹגמה לחיים.

10. ולסיום, ג'ון סטיוארט היהודי מנסה לשכנע את סטיבן קולבר הקתולי להחליף את כריסמס בחנוכה:

 

הקדמה שהיא disclaimer: אני מתכוון להעלות כמה רשימות מבואיות להינזואיזם. אבל יש בעיה: אפשר לסכם את ההינדואיזם בערך כמו שאפשר לסכם את הגנגס. ההינדואיזם היא תרבות חיה, ואף אחת העשירות, רבות הפנים והססגוניות על פני כדור הארץ. לא רק זאת, אלא שאופייה כאילו מתנגד מלכתחילה לגבולות והגדרות, ועוד פחות מכך לכאלה הכתובות, בהיותה תרבות ורבאלית וויזואלית בראש ובראשונה, ואף כזו שנושאת עיניה תמיד לבלתי-ניתן-לביטוי. לכן גם מבוא זה מועד לכישלון. אם זה לא מספיק כשלעצמו, הרי שאני עצמי לא חוקר מומחה לדת ההינדית. אני חוקר חובב (ואוהב). ושוב אם זה לא מספיק, הרי שהמבוא הזה הוא תמציתי ביותר, ועובר על העקרונות המרכזיים ללא התחשבות בניואנסים ודקויות למיניהם. בקיצור, הרשימות על ראשית ההינדואיזם הן סיכומיות-תצוגתיות יותר מאשר מחקריות-מעמיקות, וגם זה בצורה סכמטית. אשמח להערות מצד המומחים שבין הקוראים.
….

ניתן לחלק את ההיסטוריה הדתית בהודו לכמה פרקים סכמטיים:

1500 עד 600 לפנה"ס: התקופה הודית: האריים פולשים ומתנחלים בצפון הודו, ולמעשה משעבדים את האוכלוסיה המקומית, הדרבידיאנית. הם מביאים את הודות, ובהודו כותבים את האופנישדות.
600 לפנה"ס עד 200 לספירה: התקופה האפית: הראמאינה והמהאבארתה משמשים ככלי להעברת תרבות ודת. שיטות פילוסופיות רבות פורחות, ביניהן הבודהיזם והג'יניזם, אלה, יחד עם האופנישאדות, מייצגים מעבר מהדת הטקסית של הודות לדת הגותית-התנסותית יותר. 
200 לספירה +: הרחבות על הפילוסופיות הבסיסיות נכתבות בסוטרות, ולאלו נכתבים פירושים. יש פולמוסים רבים בין הקבוצות השונות. הבהקטי (Bhakti) מתחיל להתפשט בהודו בהצלחה מרובה.
500 לספירה +: הטנטריזם עולה לבמה וכובש נתחים נאים מהודו. הבודהיזם נעלם מתת-ההיבשת.
המאה העשירית +: הכיבוש המוסלמי של צפון הודו, שמשפיע על ההינדואיזם.

התקופה הוֶדית:

 

הפילוסופיה והדת ההודית מתחילות עם הוֶדות. הודות נחשבו לסמכות הדתית העליונה בהודו, גם על ידי ההינדים, וגם על ידי שבטים חיצוניים. כל שיטה פילוסופית או דתית שהתפתחה בהודו היתה צריכה להכריע האם היא מקבלת על עצמה את סמכות הודות, או לא (כמובן, אלה שקיבלו את סמכותן של הודות פירשו אותן כרצונם. אבל לחוסר קבלה יש אמירה, כמו זו של הבודהה, שלא מוכן לקבל סמכות חיצונית לו).

מקובל להניח שהדת של הודות היא זו שהביאו האריים אל תוך תת-היבשת בגלי ההגירה (או הכיבושים) שלהם, החל מאמצע האלף השני לפנה"ס. זו דת שעל פי המחקר אכן דומה לדתות אירופאיות קדומות. ההמנונים, או המזמורים (samihtas) שבודות, שמזכירים בהילוליהם את האלים את מזמורי ספר תהילים, מייצגים את השכבה הקדומה ביותר של הדתיות ההודית, והם חולקו לארבע קבצים: הקדמון ביותר הוא ה-Rig ודה, שעל פי השפה (קדם-זרתוסטרא) כנראה גובשה סופית לפני 1200 לפנה"ס. אחריה ה-sāma  ודה, מיד אחריה ה- yajur  ודה, ואחרונה ה- atharva ודה. (אחרי הודות באו ה- brahmanas, אחריהן ה- aranyakas  ואחריהן האופנישדות). הודה האחרונה מעט שונה באופייה, וכוללת פחות מזמורים ויותר לחשים (שני לחשים שימושיים כאן).

יש אסכולה שגורסת שכלל לא היתה פלישה ארית, וההינדואיזם כולו התפתח בהודו. אני נוטה להסכים עם מי שאומר שאסכולה זו מונעת על ידי דחפים הודיים לאומניים, ומנסה להוכיח שההינדואיזם כולו הוא הודי אסלי (מניע טפשי בכל מקרה, שהרי ממילא עובדה היא שההינדואיזם התפתח בהודו ולא באירופה, עם או בלי שבטים ארים). כך או כך, קשה לדעת, משום שבהודו אז לא בנו באבן, אלא בחימר, בוץ ועץ, ולא כתבו על אבן, אלא על עלי קוקוס מיובשים. כך שכל מה שהיה נרקב או נשטף, ואין בעצם ממצאים ארכיאולוגיים חד-משמעיים.

במשך אלפי שנים הוֶדות הועברו בעלפה בתוך משפחות ברהמינים, שכן הן נחשבו קדושות מדי כדי לכתבן. רק לפני כאלף שנה הן נכתבו לראשונה. על פי המסורת ההודית הודות נחשבות ל- shruti, כלומר ל"נשמעות", היינו שהתקבלו על ידי התגלות. הן לא חוברו על ידי בני אדם, אלא היו קיימות עוד מלפני שהיה קיים העולם. זאת בניגוד לכתבים שהם smirti, "זכורים", כלומר חיבורים שחוברו על ידי בני אדם ונשמרים כמסורות. האופנישדות נחשבות כמו הודות לשרוטי. האפוסים הגדולים, הרמאיאנה והמהאבארתה, הם שמירטי. (יש עוד שתי קטגוריות, הפוראנות, והטנטרות, שהם כתבים מאוחרים יותר). רק הברהמינים ידעו את הודות, ורק לשלושת הקאסטות הגבוהות (על הקאסטות ברשימה הבאה בסדרה) היתה רשות לשמוע אותן מושרות. על פי החוק ההודי הקדמון אדם אחר ששמע אותן נענש על ידי מזיגת עופרת נוזלית לתוך אוזניו. 

בגדול, הודות מייצגות תקופה די פשוטה, שלא לומר פרימיטיבית, מבחינה דתית. המזמורים פשוטים ונאיביים. הנה המזמור הראשון מהריג-ודה, שמהלל את האש, "אגני" (כל התרגומים מהתרגום לאנגלית של Ralph TH Griffith (1896) מכאן, תוך כדי השוואה לתרגומים של עמרם פטר בספרו מזמורים מן הריג-ודה)

1.       אני מהלל את אגני, הכוהן הנבחר, הכהן האלוהי, שר הקורבן, הכוהן הגדול, העשיר ביותר.
2.       ראוי הוא אגני שיתהלל על ידי החיים כמו גם על ידי החכמים הקדומים. הוא יביא הנה את האלים.
3.       דרך אגני ירכוש האדם עושר; אכן, יותר ויותר מיום ליום, רב בגיבורים, רב תהילה.
4.       אגני, הקורבן המושלם שאתה חובק, אכן הולך אל האלים.
5.       לו יהי ואגני, הכוהן בעל הנפש החכמה, אמיתי, אדיר, מפואר ועצום, האל, יבוא הנה עם האלים.
6.       איזו ברכה, אגני, שתעניק לזה שעובד אותך, היא, אגני, אכן ברכת האמת.
7.       לך, המניס את הלילה, הו אגני, יום אחרי יום על ידי תפילה, מביאים לך הוקרה, אנחנו באים.
8.       שליט הקורבנות, שומר החוק הנצחי, הזוהר, מתעצם בנחלתך.
9.       היה לנו נוח לגישה, כפי שאב הינו לבנו; אגני, היה איתנו עבור רווחתנו.
(ריג-ודה, 1, 1)

הנה קטע נוסף מהריג-ודה, על האל אינדרה:

1. האל-הגיבור שמיד כשנולד הגן על האלים בפני אלה שעוצמתם הרעידה את שני העולמות – זה, רבותי, הוא אינדרה.
2. הוא אשר קיבע את העולם הנרעד והרגיע את ההרים המפוחדים, שמדד את האויר הרחב ותמך בשחקים – זה, רבותי, הוא אינדרה.
3. הוא אשר המית את הנחש ושחרר את שבעת הנהרות, הוא אשר הציל את הבקר ממערת וָלָה, שהצית את האש בין שתי האבנים, המנתץ בקרב – זה, רבותי, הוא אינדרה.
4. הוא אשר היקום כולו כונן על ידו, אשר הבריח את כנופיית השדים של דאסה, הוא אשר כמהמר אסף אל חיקו את שלל אויביו – זה, רבותי, הוא אינדרה.
5. זה, האיום, אשר שואלים עליו 'היכן הוא?', ואכן פעמים גם מגחכים: 'הוא לא קיים!' – הוא גורף, כמו ציפורים, את רכוש אויביו. האמינו בו, כי זה, רבותי, הוא אינדרה.

[…]

14. הוא אשר עוזר בטובו למי שמוזג את הסומה ולמי שרוקח אותה, המעלה קורבן, המזמר; הוא
אשר תפילתו מהללת את הסומה, וזו מתנתנו – זה, רבותי, הוא אינדרה.
15. אתה אכן רב-עוצמה ונאמן, מעניק כוחות למי אשר רוקח ומוזג את הנסך. על כן לו אנו, לעולם,
הו אינדרה, נדבר בקול למועצה עם גיבורינו.
(ריג-ודה, 2, 12)

הסומה אמנם אבד ולא ברור מאיזה צמח מפיקים אותו, אבל שלא כמו בדתות אחרות, ההינדואיזם מעולם לא ניתק את הקשר עם הסמים משני התודעה. בתמונה סאדהו (נזיר נודד) שצילמתי בורנאסי, מעשן צ'ילום, כלומר מעין מקטרת פרימיטיבית המלאה בחשיש. עבורו זו אחת הדרכים להתקרב לאלוהות.

עבור המשוררים של הריג ודה, אינדרה היה האל העליון: הוא הפופולרי ביותר. גם אגני זוכה להתייחסות נרחבת. גם ורונה, שנתפס כאל רחום, והוא אחראי על הריטא, החוק האלוהי. עוד כוכב של הודה העתיקה ביותר הוא הצמח-אל סומה, כפי הנראה סם אנתאוגני, שהנוטלים ממנו זוכים למראות אלוהיים.

שתינו את הסומה והפכנו בני-אלמות. השגנו את האור, גילינו האלים.
(ריג-ודה, 8.48.3)

אז כמה אלים יש? לא ברור. המספר שנותנים בדרך כלל מתחלק בשלוש:

שלוש פעמים מאה ושלושת אלפים, ושלוש פעמים עשר ועוד תשע עבדו את אגני
(ריג-ודה, 3, 9)

כיום ברור שיש מאות אלפי אלים בהודו, אם כי, ראו הקטע הבא מתוך האופנישאדות (המאוחרות יותר):

[כאשר התלמיד שואל את החכם יַגְ'נְיָוַואלְקִיָה כמה אלים קיימים, זה עונה:] "שלושה ושלוש מאות, ושלושה ושלושת אלפים".
"כן כמובן," אומר התלמיד, "אבל באמת, יג'ניוואליקיה, כמה אלים קיימים?"
"שלושים ושלושה."
"כן כמובן," אומר התלמיד, "אבל באמת, יג'ניוואליקיה, כמה אלים קיימים?"
"שישה."
"כן כמובן," אומר התלמיד, "אבל באמת, יג'ניוואליקיה, כמה אלים קיימים?"
"שלושה."
"כן כמובן," אומר התלמיד, "אבל באמת, יג'ניוואליקיה, כמה אלים קיימים?"
"שניים."
"כן כמובן," אומר התלמיד, "אבל באמת, יג'ניוואליקיה, כמה אלים קיימים?"
"אחד וחצי."
"כן כמובן," אומר התלמיד, "אבל באמת יג'ניוואליקיה, כמה אלים קיימים?"
"אחד."
(ברהדארנייקה אופנישד, 3.9.1)

כלומר יש מימד מוניסטי שמסתתר מאחורי הפוליתאיזם ההודי. ואכן הודות גם מציגות ישות אלוהית מרכזית: הברהמן (שנקרא בשמות שונים) שהוא הכוח הקדוש והנסתר שמניע את הכל, ושהכל בעצם הוא. בודות אנחנו גם פוגשים פעמים רבות את תפיסת העולם כאורגניזם אלוהי אחד, וייתכן שהתפיסה על פיה יש מהות משותפת לכל הקיים התפתחה מתוך התפיסה של היקום כאורגניזם.

"בריאת" העולם, ומעמד האדם בהשוואה לאלוהות

אלוהים לא ברא את העולם, אלא נהיה העולם:

הוא שלו עיניים מכל צדדיו סביבו, פה בכל צד שלו, ידיים ורגליים בכל צד, הוא, האל היחיד, הוליד את הארץ והשמיים, איחה אותם יחדיו עם זרועותיו וכנפיו. (ריג ודה, 10:81:3)

השוו:

בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹהִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ. […] וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם, וִיהִי מַבְדִּיל, בֵּין מַיִם לָמָיִם. וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים, אֶת-הָרָקִיעַ, וַיַּבְדֵּל בֵּין הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ, וּבֵין הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ; וַיְהִי-כֵן. (בראשית, א'; א', ו'-ח')

אלוהים המקראי מבדיל ולא מאחה. זאת משום שהעולם הוא מחוצה לו, ולא בתוכו. הוא לא מוליד אותו, אלא בורא אותו. הוא גם משתמש במילים, באקט רצוני, בפקודה, ולא מצמיח את העולם בצורה אורגנית. לכן, כמובן, מאמיניו עומדים מולו, מתחתיו, לקראתו. ואילו ההודי הדתי מצפה למצוא את האל בכל דבר, וגם בתוכו. אכן, המילה בסנקסריט ליצרית העולם היא sṛṣṭi, כלומר פליטה, הרפייה, הולדה. העולם נפלט מתוך האלוהות האחת.

ראויי להתעכב על ההבדל הזה, כי הוא אחד המרכזיים בין מזרח ומערב. הנה לדוגמא:

אז לא היה היש ואף לא האין
החלל לא היה ואף לא השמים מעליו.
מה התנועע? היכן?
ההיו אלה המים, עמוקים מני עומק?

לא היה אז מוות, אף לא נצח,
אף לא אות המבדיל בין אור לחושך.
האחד נשם, חסר רוח, בתוך עצמו.
דבר מלבדו לא היה מעל.
[…]
ומי זה שאכן יודע? מי יאמר זאת?
מנין העולם נוצר ומנין נבע?
האלים באו לאחר מכן, כאשר עולם זה נבע
מי אפוא יודע מאין נבע הוא?

מאין יצירה זו באה?
האם יצרה היא את עצמה? ואולי לא כך.
רק הוא המביט ממרומי שמים
רק הוא יודע זאת.
ואולי אין הוא יודע.
(ריג-ודה 129 X – מתורגם ע"י שלמה בידרמן, מתוך הספר מסעות פילוסופיים, שממנו נטלתי גם כמה אבחנות)

שימו לב גם שבמזמור הָוֶדי האלים נוצרים אחרי שהעולם נוצר, והם בעצם חלק ממנו. האל שעובדים בני המערב, בני שלושת הדתות המונותאיסטיות, לא נוצר אחרי שהעולם נוצר – העולם נוצר אחריו, והאל אינו חלק ממנו. לכל היותר העולם הוא חלק מהאל.

מה שמתברר לנו כאן הוא שבמערב האל הוא טרנסצנדנטי. כלומר הוא חיצוני, נעלה ומצוי מעל ומעבר לעולם. האל המערבי הוא חיצוני לעולם ונבדל ממנו לחלוטין. הוא לא רק מקדים אותו מבחינה אונטולוגית, אלא גם נשאר מרוחק ממנו, לא מעורב בו בצורה מהותית (אלא רק כפי שהוא רוצה).

זה אומר גם שבמערב האלוהים שונה לחלוטין מהאדם. בניגוד למסורות דתיות אחרות של המזרח הקדום (אשור, בבל, מצריים), התנ"ך דואג להדגיש את ההבדל המהותי שבין האדם לאל (למרות עניין צלם האלוהים). במסורות דתיות אחרות המלך פעמים רבות נחשב לאל. לא כך ביהדות. במסורות אחרות בני אדם היו יכולים להפוך לאלים (למשל ביוון). לא כך ביהדות. האל שונה לגמרי מהאדם: 

כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם, וְלֹא דַרְכֵיכֶם דְּרָכָי–נְאֻם, יְהוָה. כִּי-גָבְהוּ שָׁמַיִם, מֵאָרֶץ–כֵּן גָּבְהוּ דְרָכַי מִדַּרְכֵיכֶם, וּמַחְשְׁבֹתַי מִמַּחְשְׁבֹתֵיכֶם. (ישעיהו, נ"ה, ח'-ט')

השוו:

אותה מהות דקה, שהיא העצמי של כל מה שקיים, היא האמת. היא העצמי, ואתה, סְוֶוטָקֵטוּ, הוא זה. (צ'נדוגיה אופנישד, 6, 10, 3)

למעשה, ההוגה הדתי המודרני רודולף אוטו, בבואו להגדיר את הקדושה, השתמש בביטוי "האחר לחלוטין" (das ganz Andere) כדי לציין את המפגש עם הנוכחות האלוהית. זה פשוט אחר לחלוטין מהעולם ומכל מה שאנחנו מכירים. גם המילה קדושה ציינה תחילה "הבדלה", "שונות". והציווי "קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלוהיכם" (ויקרא, י"ט, ב') מכוונת את בני ישראל להיות שונים מסביבתם, נבדלים, כשם שהאל שונה ונבדל מהעולם.

לכן במערב גם הקשר בין האדם לאל הוא בעייתי: איך יתקשר האדם הקטן עם האל הגדול? בשביל זה הוא צריך להיות נביא, כלומר יחיד במינו, נבחר (נבחר על ידי האל כמובן). הקשר הישיר בין האדם לאל הופך למשהו יוצא דופן, מופלא, ניסי. במזרח התפיסה היא שונה. האל לא באמת נבדל מהעולם. למעשה, המחשבה שלנו שהאלוהות היא שונה מהעולם היא אחת הבעיות שלנו, אחת הטעויות שמביאות לנו סבל. ולכן גם המגע עם המציאות האלוהית הוא עניין הרבה יותר יומיומי. אם אתה רוצה ליצור מגע עם האל אתה לא הולך לנביא, אלא לגורו. אתה לא מדבר עם אלוהים (או נכון יותר, מקבל פקודות ממנו), אלא נהיה אלוהים (או יותר נכון, מבין שתמיד ממילא היית הוא). אתה גם לא נבחר, אלא בוחר, כלומר תהליך יצירת הקשר עם האלוהות לא מתנהל מלמעלה למטה (האל בוחר בך, מגלה רצון ו"יורד" אליך), אלא מלמטה למעלה (אתה בוחר באל, עושה מאמץ ו"נהיה" הוא).

נחזור לריג-ודה, ונראה שוב כמה שונה תפיסה בה בני האדם עשויים מחלקים של אלוהים (עיניים, ידיים וכו') מתפיסה בה האדם עשוי או בצלם-אלוהים (כלומר בדמותו, אבל לא ממנו), או בכלל מעפר: הנה בראשית ב', ז':

וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם, עָפָר מִן-הָאֲדָמָה, וַיִּפַּח בְּאַפָּיו, נִשְׁמַת חַיִּים; וַיְהִי הָאָדָם, לְנֶפֶשׁ חַיָּה.

ומולה המזמור הידוע והיפיפה על הפורושה, ה- person ההיולי, הישות הקדומה ביותר שממנה נולד הכל כאשר הוקרבה, או למעשה בהקריבה את עצמה, מתוך הריג-ודה, 10:90:

אלף ראשית לפורושה, אלף עיניים, אלף ידיים. בכל צד מעבר לארץ הוא ממלא מקום ברוחב עשר אצבעות. הפורושה הזה הוא כל מה שקיים, וכל מה שיתקיים; אדון אלמות אשר מוסיף לגדול ככל שהוא אוכל. כה אדירה היא גדולתו; אכן, גדול עוד מכך הוא פורושה. כל היצורים הם רבע ממנו, ושלושה-רבעים חיי-נצח בשמיים. […]

כאשר אלים תכננו פולחן אשר פורושה יהיה קרבנו, השמן שלו היה האביב, המנחה הקדושה היתה הסתיו, העצים היו הקיץ. הם משחו את פורושה, שנולד בזמן הכי מוקדם, על העשב כקרבן. יחד איתו האלוהויות וכל המשתאות וכל החכמים הקריבו.

מאותו קרבן כללי עצום השומן שנטף נאסף. ממנו נוצרו כל העופות וכל בעלי החיים, המבויתים והפראיים. מאותו קרבן כללי עצום כל המזמורים נולדו; ממנו כשפים ולחשים נוצרו; הטקסים נולדו ממנו. ממנו הסוסים נולדו, ממנו כל הבקר בעל שתי שורות שיניים; ממנו נוצרו בני-הבקר, ממנו נולדו העזים והכבשים.

כאשר הם חילקו את פורושה, כמה נתחים הם יצרו? איך הם מכנים את פיו, את ידיו? איך הם מכנים את ירכיו ורגליו? הברהמן היה פיו, משתי ידיו הראג'ניה נוצר. מירכיו נוצר הויישה, מרגליו נוצר השודרה. הירח נוצר מלבו, ומעינו נולדה השמש; אינדרה ואגני נולדו מפיו, ווָאיו, הרוח, מנשימתו. מטבורו נוצר אויר, מראשו השמיים נעשו. הארץ מרגליו והאזורים השונים מפלג גופו. כך הם יצרו את העולמות.

שבעה קורות היו לו, שלוש פעמים שבע שכבות של עצי-בערה הוכנו, כאשר האלים, בזבחם זבח, כבלו כקרבנם את פורושה. אלים, בזבחם, זבחו את הקרבן – אלה היו הסדרים הקדושים העתיקים ביותר. העצומים הגיעו לגבהי עדן, שם הסאדהיים, האלים הקדומים, שוכנים.

כלומר בעוד במערב האדם מוצב מול האל, אף כנגדו, במזרח האדם (כל אשר נברא למעשה) בא מתוך האל.

ספקות מול ודאות, פלורליזם מול דוגמטיות

כבר בודות מתחילות התהיות והספקות, והערעור המתמיד על כל מובן מאליו – שיאפיינו את הודו לעולם:

4. מי זה שחזה בו כשרק פרץ אל הקיום? מי ראה כיצד האחד חסר-העצמות תומך בבעל-העצמות? היכן נמצא את דם הארץ, את החיים, את הרוח? מי יכול להגיע אל האיש שיודע זאת, ולשאול אותו?
5. לא-בשל בהכרתו, בנפשו לא מבין, אני שואל זאת את מקומותיהם המבוססים של האלים; שכן הרחק מעל לעגל הצמא החכמים מותחים רשת משבעת החוטים שלהם.
6. אני שואל, בחוסר דעת, את אלה היודעים, את החכמים, כבור אשר חושק בדעת: מה היה אותו אחד אשר בדמותו של הבלתי-נולד ייצב וקבע את ששת אזורי העולם?
[… ובאותו מקום, מעט אחרי זה, באה מעין תשובה:]
46. האמיתי הוא אחד, ולו נותנים החכמים שמות רבים: אגני, יאמה, מאטרישוון.
(ריג-ודה, 1, 164)

השוו:

וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים, אֵת כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר: אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים: לֹא-יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים, עַל-פָּנָי.
(שמות, כ', א'-ב')

חכמי הוֶדות לא בטוחים, לא יודעים, יודעים שלעולם לא ידעו. המקרא קובע מסמרות. חכמי הודה מוכנים רק לומר שיש "אחד" שלו שמות רבים. המקרא יודע מה הוא שמו של האל, ומה שמות יריביו. פלא הוא שהמעשה הראשון שעושה משה כשהוא יורד מהר סיני הוא לחסל 3000 מפני שעבדו את עגל הזהב, כלומר את האל הלא נכון? (עוד מזמור ודי התוהה על האלוהות כאן) 

החוק הקוסמי

בריג-ודה אנחנו מכירים לראשונה את מושג החוק הקוסמי, שממנו תתפתח ה"קארמה". רטה, Ŗta, (שמבוטא כמשהו בין ritaa ל- rutaa), שהוא לא רק חוק מוסרי, אלא הוא החוק על פיו הקוסמוס מסודר ופועל.

מנחותיכם טהורות, מָרוּטים [אלי סערה], הטהורים בעצמכם. לכם, הטהורים, אני מעלה קרבן טהור. על פי החוק הם באו אל האמת, על פי הכפפתם לציוויו, זוהרים מלידתם, וטהורים, ומקַדשים.
(ריג ודה, 7.56.12)

אתה, השליח, שומר היטב על החוק של היקום, ובדרכך הנחושה זורח חופשי מכעס. כאשר אנחנו פונים אליך בתפילה היום, הו סוּרְיָה [אל השמש], מי ייתן והאלים יטיבו עם כוונותינו ורצונותינו.
(ריג ודה, 10.38.5)

תיקון עולם

לבד ממאגיה פשוטה ובקשות כגון הורדת גשמים, להקרבת הקורבנות היה תפקיד תרפוייטי עבור העולם. גם אם המציאות היא ברהמן, הרי שמרגע שהברהמן יצא משלוותו האינסופית והוליד מתוכו את העולם, הוא איבד שלמות מסויימת שהיתה בו: הרי העולם אינו מושלם! לפחות חלק מהשלמות האחדותית התקלקל, שכן אותה אחדות עצמה הועלתה כקרבן על מנת לילד ממנה את היקום (כפי שניתן לראות במזמור 10:90 לעיל).

הקורבן הראשון על כן הוא אב-הטיפוס למלאכת הקורבנות התמידית מאז והלאה, אבל היא בתורה מנסה דווקא להחזיר את השלמות האחדותית שאבדה. לכן יש צורך לעמול כל הזמן, לעבוד כל הזמן בעבודת הקורבנות, כדי להחזיר את השלמות שהיתה לו לברהמן – למעשה מדובר לא פחות מאשר ב"תיקון עולם", כפי שגם בקבלה קיוּם קונסיסטנטי של המצוות אמור לשפץ את העולם אחרי השבירה. הנה קטע שמתאר את מטרת הקורבנות בדיוק כך:

למה אנחנו מפזרים חול [בתהליך הקרבת הקורבנות]? אגני, מזבח האש, הוא פרג'פטי, ופרג'פטי הוא כל הברהמן. עכשיו את החול אנחנו שמים במקום החלק האבוד של הברהמן; ואותו חלק שלא נאבד הוא מזבח האש הזה שאנחנו בונים. לכן כאשר הוא מפזר חול הוא משיב את אותו חלק אבוד של הברהמן. החול שהוא מפזר הוא ללא-מספר, ללא-גבול – שכן מי יודע כמה גדול הוא החלק האבוד של הברהמן? ואכן, הוא אשר יודע זאת, ומפזר חול, משלים את פרג'פטי השלם, התמים.
(Satapatha Brahmana 7, 3, 1, 42 – זהו טקסט המתאר ומסביר את פולחן הקורבנות הוֶדי, נערך כפי הנראה סביב 300 לפנה"ס)

העבודה הזאת, השלמת העולם, היא במהותה סיזיפית. הרי העולם לא יעשה מושלם לעולם. לא קשה להבין, כפי שנראה, את היאוש שמתבטא באופנישאדות, השלב הבא בהתפתחות הדת בהודו, מעבודת הקורבנות. כמו בתנ"ך, בודות לא מצויינת אפשרות של חיים אחרי המוות. אבל כמובן שזו במהרה תגיע. בודות אנחנו רואים את הזרעים של מה שנראה בהמשך: דת הבהקטי ופולחן שיווה הן פיתוח של הסגידה לורונה או אינדרה; הקארמה תצמח מתוך רעיון הריטא; הסאמקיה תתפתח מתוך הניגוד בין הפורושה לעולם שנובע מתוכו, ואילו האדוויטה תתפתח מתוך האחדות שנמצאת בבסיס הכל, שנרמזת בודות, ומהשילהוב האקסטטי שאנחנו חוזים בו בכל הקשור לסומה ינבע הרצון לחוויות מיסטיות מרגשות, שימצא את פורקנו ביוגה.