"כולו גנוז באור אלוהות" – על הספר "השלב האחרון: מחקרי החסידות של גרשם שלום"

"החסידות היא עדיין המשאב החשוב ביותר להתחדשות רוחנית בתחום היהדות" – חביבה פדיה, הנספח למאמר הראשון בספר

בראשית המאה העשרים רבים פיקפקו שקיימת מיסטיקה יהודית. היהדות נחשבה לדת של חוקים ומעשים, ומה להם, על פי ההגיון הנוצרי, ולרוחניות? יהודים רבים היו שותפים להרגשה זו, וגם אלה שהכירו את הקבלה ניסו להצניע אותה: לאורך ואחרי המאה ה-19 האתאיסטית, זה לא היה נאה להציג צד מיתי ומטאפיזי של היהדות. התנועות הרפורמיות למיניהן שפרחו באירופה, וגם רבנים אורתודוקסים רבים (למשל הרש"ר הירש) הדגישו את הצד האתי של היהדות, וראו בה קודקס מתקדם של חוקי מוסר.

בחלקו של גרשם שלום נפל מה שמעטים זוכים בו, או מסוגלים לו: הוא למעשה כונן במו ידיו תחום מחקר שלם. שלום היה הראשון שחקר בצורה מדעית את המיסטיקה היהודית, ובכך גם הראשון שנתן לה פומבי. כאשר התחיל במחקריו, בסוף שנות העשרה של המאה העשרים, היתה הקבלה תורת סוד באמת, ושלום היה צריך ללמוד בכוחות עצמו את שפתה ולפענח את רזיה. עבודת הדוקטורט שלו עסקה בספר הבהיר, ואחרי שעלה ארצה ייסד, בשנות השלושים, באוניברסיטה העברית את הקתדרה למחקר הקבלה. מחקריו מקיפים את תולדות המיסטיקה היהודית, מספרות המרכבה ועד השבתאות, והוא קנה את מקומו כאחד מענקי הרוח של התרבות היהודית במאה העשרים.

בימים אלה יצא לאור ספר המאגד בתוכו את מאמריו של שלום על תנועת החסידות. הספר, "השלב האחרון", נערך על ידי דוד אסף ואסתר ליבס, ונראה שהם עשו עבודה חשובה ומרשימה: העורכים לא רק קיבצו את מאמריו השונים של שלום על החסידות, אלא גם הוסיפו נספח לכל מאמר, בו הם מרחיבים על ההקשר ההיסטוריוגרפי של כתיבת המאמר, מעדכנים על מצב המחקר היום בהשוואה לדברי שלום, ואף מגישים לקורא ביבליוגרפיה מפורטת.

גאולה ללא משיח

כשניגשים לראשונה לניתוח נושא מסויים, צריך ראשית כל לקבוע את מהותו וגבולותיו, החלוצים שבין החוקרים והאינטלקטואלים הם אלה שמבתרים את הסוגייה ומבדילים בין חלקיה. קביעותיהם פועלות כסכין קצבים מבריק שבחתכיו מפריד בין החלקים בעלי הטעם השונה, ואף מגדיר את צורתם. הם גם יקבעו מה כשר ואיזה חלק טרף, או פשוט תפל. מכיוון ששלום, כאמור, היה מי שבמו ידיו פירק את המיסטיקה היהודית לחלקיה, המאמרים שלו מעניינים במיוחד. כאן אנחנו נוגעים במחקר הקבלה והחסידות ברבדיו הגולמיים ביותר: שלום מותח את גבולות הגזרה, ונותן סימנים לתוכנה. מתוך סימנים אלה, וכנגדם, ימשיך המחקר עד ימינו, ואחריהם. מאמריו משמשים מקור איתן למושגי יסוד בתחום, כמו גם להנחות המוצא שלו. דווקא משום כך רבים מבין המאמרים המכונסים בספר (יחד עם הנספחים שאחריהם) יכולים לשמש גם מבוא מצויין לקורא המתעניין בעקרונות הבסיסים של החסידות, ושל מחקר החסידות. 

במאמר הראשון בספר, למשל, כותב שלום על האפשרויות שעמדו בפני המקובלים אחרי משבר משיחיות השקר ההמוני של השבתאות. הבחירה היתה לדידו בין שלוש דרכים: הראשונה, ניסיון לנהוג כאילו כלום לא קרה, ולהמשיך לעסוק בקבלה הלוריאנית ולנסות "להעלות ניצוצות" עד לתיקון עולם, תוך פעפוע של אלמנטים קבליים אל הציבור הרחב דרך ההלכה והמנהג. השניה היתה התכנסות פנימה וויתור על כל מימד פומבי בקבלה, כלומר לחזור ולהפוך אותה לתורה באמת אזוטרית (שלום כותב שרש"ש הוא "נציג קלסי של מגמה זו"). הדרך השלישית היא דרכה של החסידות, שעל פי שלום ביקשה להיות תנועה עממית רחבה, אבל נטלה מהקבלה את העוקץ המשיחי.

על התמתנות המימד המשיחי בחסידות כתב שלום רבות, וזה היה לאחד מתרומותיו החשובות למחקר בנושא, כמו גם לאחת הקביעות שהיה צריך להגן עליהן חזור והגן מפני התקפות עמיתיו למחקר. שלום גרס שהחסידות, הגם שלא ויתרה על הצפייה למשיח כמובן, דחקה את זו לפינה ושמה את מרכז הכובד הדתי שלה על חווית הדבקות. בספר מובא, לראשונה בעברית, מאמרו של שלום על "נטרול היסוד המשיחי בראשית החסידות", ובו הוא כותב כך:

החסידות, בלי לשנות את החזות החיצונית של התורה הלוריאנית ומונחיה, הכניסה שינויים סמויים אך יעילים שביטלו את המשמעות המשיחית של העקרון המרכזי – תורת התיקון [… ניתן לראות זאת] ראשית, בחשיבות העליונה והמובלטת שמיוחסת למושג הדבקות, דהיינו ההתקשרות המתמדת עם אלוהים. דבקות היא באופן ברור ערך עיוני נטול השלכות משיחיות […] חווית הדבקות מָחֲקָה את הגלות מבפנים, לפחות עבור האדם שהשיג אותה […] מכוחה של חוויה מיסטית אינטימית, שכדי לחוותה אינו נדרש להגשמת גאולה משיחית, שבמהותה היא מעשה ציבורי שיתממש על ידי האומה כולה." (עמ' 288-289)

בנספח למאמר הזה מציגה אסתר ליבס את הטיעונים השונים בעד ונגד קביעותיו של שלום, כמו גם את הפיתוח וההבהרה שמביא לדבריו משה אידל: "בחסידות מדובר לא רק בנטרול של הגאולה הלאומית, יש גם […] נטרול או פירוש פסיכולוגי של תפיסת הספירות". בקיצור, כפי שהראה רון מרגולין בספרו "מקדש אדם", בחסידות עברה הקבלה הפנמה, והמשיח, כמו גם הספירות, הפכו מישויות מטאפיזיות לכוחות נפשיים וחוויות פסיכולוגיות.

והם בתוך האור יושבים

יחד עם זאת, ההתמקדות באינדבידואל היתה גם מה שמשותף לשבתאות ולחסידות: חביבה פדיה כותבת בנספח למאמר הראשון בספר ש"שתיהן ביטאו מערכת צרכים חדשה של היחיד ושל ההמון, שעיקרה היה התלכדות חברתית סביב דמות. תופעה זו היתה חלק בלתי נפרד מהליכי עליית הסובייקט במיסטיקה היהודית בכלל [… שכללו את] המרת ה'טקסט' כגורם הבלעדי המלכד אדם וקהילה אל ה'אדם' כמי שמסוגל ללכד טקסט וקהילה" (26-27). הן את ההפנמה והן את ההתלכדות סביב האדם ניתן לראות במובהק בימינו בחצרות חסידיות כגון ברסלב וחב"ד.

אך מהי אם כן אותה "דבקות" יקרה מפז ששלום קבע כמשאת נפשם של החסידים? שלום מגדיר אותה כמצב בר הגשמה בחייו של הפרט המתאפיין ב"אושר עילאי", והוא מביא ציטוטים מרגשים שלטענתו מוכיחים שמדובר ב"הלך נפש מיסטי". למשל זה, מאת ר' אליעזר אזכרי, מקובל שחי כמאתיים שנה לפני ראשוני החסידים: "תשע שעות שהיו בטלים מלימודים למלאכת ההתבודדות והדבקות ומדמים אור שכינה שעל ראשיהן כאילו מתפשט סביבם והם בתוך האור יושבים". מובן זה של דבקות, מראה שלום, הגיע עד לתלמידו של המגיד ממזריטש, ר' אהרן הכהן מאפטה, שכותב (בספר "אור הגנוז לצדיקים"): "ענין הדבקות הוא כעושה מצוה או עוסק בתורה ועושה הגוף כסא לנפש ונפש לרוח […] ועל ידי זה נעשה הנשמה כסא לאור השכינה שעל ראשו וכאילו האור מתפשט סביבו והוא בתוך האור יושב ויגיל ברעדה" (241).

במאמר על הדבקות עומד שלום על כך שבחסידות, כמו בכלל המיסטיקה היהודית, אין המיסטיקן מגיע למה שמכונה unio mystica, כלומר איחוד מלא בינו ובין האלוהות. בנספח למאמר זה בספר מפריך משה אידל טענה זו (כפי שכבר עשה בספריו). אידל גם הוא מביא מובאה העוסקת בדבקות מאותו ר' אהרן הכהן מאפטה, שהפעם משתמש במילים חריפות הרבה יותר וקובע כי הדביקות היא "כאלו כולו גנוז באור אלוהות שנמשל כמים לים מכסים, וכמשל הטפה שנפלה לים הגדול […] וכאלו כולו גנוז באור אלוהות […] פירושו אור האלוהית מוקשר על נפשו ונעשה הקב"ה ואורייתא וישראל כולא חד" (263-264).

אפשרות של מיסטיקה יהודית בזמננו?

שם הספר, "השלב האחרון", הוא כשם שנתן שלום לאחד ממאמריו על החסידות (המאמר פותח את הספר). בכך התכוון לומר שהחסידות לדעתו היתה הפריחה המשמעותית האחרונה של המיסטיקה היהודית. יחד עם זאת, מעניין לראות שבמאמר אחר שלו, "הרהורים על אפשרות של מיסטיקה יהודית בזמננו" (1964, בתוך "דברים בגו"), הוא מנבא את עליית רוחניות הניו-אייג'. שם הוא כותב על מיסטיקה ש"אינה מוכרת בצורותיה החדשות במושגי המסורת", שעניינה ב"רוח האדם, או תודעת האדם", ושבחזונה זו עתידה להשתנות ולהתפתח, עד כי יופיע בה "הניסיון המיסטי של המיסטיקאים". שלום מציין שמיסטיקה כזו אכן קיימת, אם כי בזמנו ב"צורה כיתתית" בלבד, אבל שזה עצמו כבר "רמז לאפשרות של גיבוש מיסטיקה בצורות בלתי-מסורתיות". כיום ניתן לומר שכך אכן קרה.

 

[עלה באתר מעריב]

10 תגובות

  1. נדמה לי שרבים כיום – ובכללם אחדים מן החוקרים שמנית בסקירה זו – חולקים נחרצות על הטענה הרווחת ששלום אכן "כונן במו ידיו תחום מחקר שלם"; שעם כל החשיבות הרבה של מחקריו, שלום הוא יותר בגדר ממשיכו של זרם מחקרי (גרמני-פרוטסטנטי) קיים מאשר "מכונן המחקר המודרני של הקבלה".

    אהבתי

  2. תודה על רשימה יפה ומרתקת
    אם יורשה לי אעיר פה מספר הערות, שאינן מעירות על דבריך אלא מוסיפות עליהן
    חוקרי קבלה היו גם לפני שלום ((הורודוצקי,ילינק, פרנק, ואפילו הלל צייטלין אולם ברובם לא ערכו מחקרים היסטוריים-פילולוגיים, משמע: לא תרו אחר כתבי יד וחתרו לדיון בהיסטוריה האינטלקטואלית ובתולדות הרעיונות של תנועת הקבלה. שלום היה חוקר ייחודי, עתים גאוני, וירטואוז בעל כח למדני ואינטואיטיבי יוצא דופן, ועם זאת ברבות הימים עולה כי בספריו לעתים נמצאות השערות בלתי מבוססות, שהונחו על אדני אינטואיציה או כתב ידי ספציפי והנה התמונה הכוללת שונה בתכלית
    שלום גם במידה רבה וסת את פעילותו של ענף חקר הקבלה בארץ, קבע מי ילמד בכל האוניברסיטאות, והדיח את אשר לא ישרו בעיניו. למשל, כאשר ביקש אברהם יהושע השל לעלות ארצה ולקבל משרה באחת האוניברסיטאות ולהורות בה מחשבת חז"ל, חוויה דתית וחסידוּת -היה שלום מראשי המטרפדים
    גם רבות שמעתי על הפחד היה טורח לעורר בתלמידיו בחולפו במסדרונות האוניברסיטה העברית, אבל אין בכך בכדי להמעיט מחשיבותו לחקר הקבלה ומהיותו המייסד שלה
    בנוסף, לא הוזכר משום מה כי לדעת שלום במידה רבה היתה החסידות של הדורות הראשונים פתוח והשתלשלות של הקבוצות השבתאיות שפעלו במזרח אירופה בראשית המאה השמונה עשרה, ואכן כפי שהורו בשעתו שלום עצמו גם רבקה ש"ץ אופנהיימר היו בדורות הראשונים לחסידות גילויים אנטינומיים לא קלים, ואם גם מנדל פיאקז' התנגד למגמה זאת והפחית בה- עדיין היא קיימת ועומדת
    נכון גם שדעת יוסף וייס (שהיה מבעלי פולמוסו של שלום) לפיב חסידות הבעש"ט והמגיד היתה השתלשלות של חבורות חסידיות מיסטיות שרווחו במזרח אירופה בתחילת המאה השמונה עשרה ולאו דווקא נשאו אלמנטים שבתאיים (כגון חבורתו של ר' נחמן מקוסוב) היא נכונה ונכוחה
    ראוי גם להזכיר כי בחסידות חב"ד וברסלב היסוד המשיחי-מיליניאריסטי אינו מבוטל כלל
    וגם הברסלבים כחבדניקי"ם אחריהם עוד מצפים לשובו של רב נחמן, ניצוץ נשמתם של רשב"י ומשה רבינו (לפחות בעיניהם), אשר אישו תיקוד עד ביאת המשיח. ובאשר לחב"ד, דיוויד ברגר מעט הגזים ביחס אליהם, אך אין זאת אומרת שלא השמיע דברי טעם
    ושוב תודה על הרשימה היפה

    אהבתי

  3. תודה על דבריכם. כמובן שיש להיות מודעים לחסרונות של שלום, אישית ומחקרית, אבל הרשימה הזאת איננה על שלום, אלא על ספר חדש שמקבץ את מחקרי החסידות שלו. וגם על ספר זה לא הייתי יכול לכתוב הכל, אלא רק תמצית, ואף מזה כתבתי רק מה שעניין אותי במיוחד.

    הערה אחת אני בכל זאת רוצה להעיר: אמנם היו חוקרי מיסטיקה יהודית לפני שלום, אך אין מה להשוות בין מחקריהם לבין אלו של שלום, לא מבחינת ההיקף, לא מבחינת העומק, לא מבחינת ההבנה ולא מבחינת ההשפעה שהיתה להם. עם כל הכבוד למי מחוקרי השלב הקדם-שלומי, הם לשלום כמו הפרה-סוקרטים לסוקרטס: כבודם במקומם מונח, אך לא הם העמידו עולם הגותי שלם.

    אהבתי

  4. ואמנם הבעתי הערכה רבה למפעלו של שלום בדבריי
    עם זאת, קשה שלא לחשוב שהומוגניות מחקרית מסויימת בחקר הקבלה בימיו של שלום מקורה היה לא רק באוטורטיביות של שלום אלא גם בהתנהלותו האישית
    ואגב, שלום היה סופר מעולה, מבחינת יכולות הכתיבה שלו. אבל אין להשוותו לסוקרטס גם לא לאפלטון
    מלומד גדול, סופר נכבד, מייסד מבחינת מקומו ההיסטורי- לא מעבר לזה
    שלא נמצא עצמינו ח"ו מנויים בין חבריה של חצר חסידית, שאדמור"הּ התעלה

    אהבתי

  5. כל הכבוד על הרשימה המרתקת שכתובה בסגנון יפה מאוד.
    רק רציתי להעיר שאפשר ללמוד מהספר הרבה על חקר החסידות (בעיקר על גישותיהם השונות של בובר ושלום) אבל קצת קשה לקבל תמונה על החסידות בכללותה מתוך הספר. בנוסף חבל שלא הזכרת את פולמוסו של שלום עם חיים ליברמן (הספרן הראשי של ספריית חב"ד בניו יורק בתקופה ההיא) על מי ראוי לחקור חסידות וכיצד חוקרים חסידות. מאמריו של חיים ליברמן מופיעים בספרו 'אוהל רח"ל'.
    קישור לספרו של חיים ליברמן
    http://www.hebrewbooks.org/24647

    אהבתי

  6. נעם תודה על השליחה לספרו של ליברמן התחלתי לקרוא ואכן זהו ספר מגניב
    לתומר- יותר ויותר קשה לי עם המושג 'הפנמה' של מושגי הספירות והמשיחיות. בעיקר בגלל לימוד של ר' נחמן וגם בגלל מחקרים של אידל שכן בחוויה האישית ככל שמושגים מופשטים ואפי' יהיו חצי מאגיים/ אליליים הופכים להיות 'חיי' יותר אצלי באופן קיומי כך הצפייה שלי לממשות ריאלית של משיח, לממשות ריאלי של עולם אלקי שאין באמת מושג מהו בדיוק- עולה ובבחי' מה שענה השמיח לבעש"ט לכשיפוצו מעיינותך החוצה וייחדו יחודים כמוך
    הדבר חזק גם אצל אידך שמדבר הרבה על הדגם התיאורגי-כלומר ההפנמה של הספירות אל הנפש מעוררת חשק עז יותר ל'השפיע' אותם על הקוסמוס
    וראה ערך הבעש"ט שבסופו של דבר היה רופא מאגי ו'מכוון' מיסטי הוליסטי

    אהבתי

  7. ולא על המקובלים עצמם? איפה נשמע שבודהיסט יעדיף את מוצא פיו של חוקר בודהיזם על פני מדריך רוחני בודהיסטי?

    אהבתי

  8. מפני שהמקובלים מוגבלים בכמה צורות: ראשית, הם לא מסכימים פעמים רבות בינם לבין עצמם. שנית, הם שבויים בתמונת העולם שהמסורת נתנה להם, שאינה מדוייקת מבחינה היסטורית, בלשון המעטה. שלישית, הם כותבים פעמים רבות בצורה לא ברורה. רביעית, והעיקר, המתודה שבה הם משתמשים כדי להגיע אל האמת היא פעמים רבות האמונה העיוורת, ולא בדיקת העובדות. על כן לא כדאי לשמוע להם, אם בכוונתנו להגיע אל האמת.

    בעניין הבודהיסטים שתלויים בחוקרים, תתפלאי. יש רבים רבים כאלה. אין זאת אלא שהמתודה המדעית והביקורתית חביבה יותר, ובצדק לדעתי, על ההסתמכות על המסורת.

    אהבתי

שקלא וטריא

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s