בודהיזם אינו פציפיזם

תורתו של הבודהה נחשבת, לדעתי בצדק, לדת שוחרת שלום, אולי זו ששוחרת שלום במידה הרבה ביותר. יש לכך קבלות: מהתנהגותו האי-אלימה של הבודהה מול יריביו השונים, דרך חרטתו של המלך הבודהיסט אשוקה על תקופתו כמצביא אכזר, ועד התפרקותה של טיבט מצבאה והמאמצים כיום של הדלאי לאמה (שלא צולחים מכל בחינה שאינה רוחנית) למאבק לעצמאות ארצו המתנהל על טהרת האי-אלימות.

בארצנו הקטנטונת ניצבים בודהיסטים כמעט ללא יוצא מהכלל בצד השמאלי, אפילו השמאלי מאוד של המפה הפוליטית. לא קשה להבין למה: הנטייה לשמאלנות יונקת מהפיכחון מהמהותנות, כלומר מכל חשיבה שמחלקת את העולם למהויות שונות (כמו גזעים, אנשים או לאומים הטובים או רעים מעצם טבעם, דתות או אידיאולוגיות הטובות או רעות מעצם טבען), והבודהיזם הוא אולי הפילוסופיה האנטי-מהותנית ביותר בתולדות האנושות. אם הכל עולה ומתקיים מתוך התהוות-מותנית, ואם כל דבר ועניין ריק ממהות עצמית, הרי ברור שממילא אי-אפשר לזרוק אשמה על צד אחד בלבד, ומנגד גם אין מה לאבד את התקווה שמי שרע היום עוד יראה את האור ויתעורר מחר.

חשוב לי גם לומר באופן אישי: אני משוכנע שהבודהיזם, מבין דתות העולם, היא הדרך שיכולה להוביל אדם במהירות ובבטחה הרבה ביותר להכרת עצמו, ידיעת האמת והחיים, ומציאת שלווה ואושר בני קיימה. הבודהה לדעתי היה גאון עצום (במקביל, ובלי קשר הכרחי, לכך שהיה "משוחרר בשלמות"), ותורתו היא לדעתי אולי הנכס התרבותי האחד היקר ביותר שיש בידי האנושות.

יחד עם זאת, הבודהיזם איננו מושלם. ואני רוצה להראות פגם מסויים שיש בו לדעתי. אעשה זאת על ידי כך שאראה שייתכן והבודהיזם מכשיר אלימות נגד בני אדם בקלות רבה מדי, ואבחן את הסיבות האפשריות לכך. לדעתי למרות שברור שעל פי הדהרמה יש להימנע מאלימות עד כמה שאפשר, ברור גם שהדהרמה לא מצווה להימנע מאלימות בכל מחיר. אפשר להבין זאת דה-יורה אם נבחן כמה צדדים במסגרת ההיגיון הפנימי של תורת הבודהה, ואפשר להיווכח בכך דה-פקטו אם נכיר כמה אירועים היסטורים שאביא מיד.

א. בודהיזם אינו הומניזם

ראשית יש להבין שהבודהיזם אינו הומניזם. למעשה, במובנים רבים הוא האנטיתזה המוחלטת להומניזם. חיי אדם אינם ערך בפני עצמו לדעתו של הבודהה. אם יש בהם יחוד, הוא מתמצה בזה שהם מהווים קרקע מוצלחת במיוחד להתעוררות רוחנית, התעוררות שתאפשר לנו למות ולא להיוולד מחדש, ואשר מהווה היא את הערך העליון עבור הבודהיסט. החיים, כידוע, כרוכים בסבל, ואין טעם להיאחז בהם. להפך כמובן: ככל שניאחז יותר, נסבול יותר, ורק כשנדע להרפות נחייה באמת. אם כל מטרתנו היא למנוע סבל, ודאי שהמתות-חסד, למשל, יתקבלו בברכה, וכמו כן הפלות במקרים רבים. אין כאן, כאמור, נשיאת חיי הפרט כמשהו יחיד ומיוחד, עולם ומלואו, שיש לכבד ולהעריך אותו ואותם בפני עצמו ובפני עצמם. זאת משום שחיי אדם אינם בפני עצמם ערך, ודאי לא ערך עליון, ודאי ובודאי אינם קדושים.

מכל זה ברור שהרג בני אדם, בפני עצמו, אינו דבר רע, ואינו "אסור". לא ההרג הוא רע, אלא תוצאותיו וההשלכות ממנו. וכאשר מדובר על תוצאותיו וההשלכות ממנו מדובר כמובן על מה שיקרה לזה שהורג, ולא להרוּג. זה צריך להיות ברור: על פי הדהרמה ההרוג יוולד מחדש, ולא יסבול כל גורל שלילי (לבד אולי, שהוא יפספס הזדמנות להארה, או במקרה שהוא צבר מלאי של קארמה שלילית, ואז עלול למצוא עצמו נופל ללידה-מחדש גרועה). ההורג הוא זה שיסבול יותר מכל בשל ההרג. כאשר, ב- Upāyakauśalya-sūtra, מסופר על כך שבודהה (באחד מגלגוליו הקודמים) הורג שודד כדי למנוע ממנו ומחבריו להרוג 500 איש, מוסבר שהוא עשה זאת על מנת לחסוך לאותו מטורף את הקארמה הרעה שהיתה מנת חלקו אם היה מצליח. אסנגה, מגדולי הפילוסופים הבודהיסטים, מסביר ב- Bodhisattva-bhūmi שעל הבודהיסאטווה שניצב בפני דילמה שכזאת לחשוב כך:

'אם אמית את הישות התבונית הזאת, אני עצמי עלול להיוולד כיצור בגיהנום. [אבל] עדיף שאני איוולד בגיהנום מאשר שיצור חי זה, בעשותו מעשה שאחריו יבוא עונש מיידי, יגיע הישר לגיהנום'. בגישה זו מוודא הבודהיסאטווה שמחשבתו היא בעלת סגולה טובה או לא ברורה, ואז, בהרגישו כפוי לעשות זאת, ועם מחשבה של רחמים בלבד לגבי התוצאות של מעשיו, הוא הורג את אותו יצור חי. אין בזה גנאי, אלא רווח של קארמה טובה רבה.

ניתן לשים לב שאין כאן אפילו דיבור על הריגה למען הצלת קורבנות פוטנציאלים, אלא אך ורק למען הצלת הרוצח עצמו! כלומר ההרג נעשה כולו מתוך מחשבה על כל מה שיעבור מהרוצח לגלגולו הבא, כאשר לחייו הנוכחיים אין כל ערך עצמאי. גם הקורבנות המיועדים של הרוצח אינם ניצלים ממות, שהרי מוות היה רק מגלגל אותם הלאה בנפתולי הסמסארה. מי שניצל כאן, שוב, הוא הרוצח, או אף במילים מדויקות יותר: בנק הקארמה שלו.

לכן גם מה שחשוב ביותר כאן הוא המצב התודעתי של ההורג. כפי שמפרש קטע זה רוברט תוּרמן (כן, אבא של אוּמה): "אם נגדיר אלימות ככוח שמופעל בהקשר של זעם, שנאה או תוקפנות, כי אז לקיחת חיים על ידי בודהיסאטווה אינה אלימות. לעומת זאת, אם לא נכלול את המניעים הללו בהגדרת האלימות ונשקול רק את ההשפעה שלנו על הזולת, כי אז פעולתו של הבודהיסאטווה היא אכן אלימות". אם אנחנו לא פועלים מתוך מניע אגואיסטי – זה לא רצח.

ואפרופו אלימות, גם המושג ahimsā (אי-אלימות, אי-פגיעה), שכיום נחגג בפי כל כאידיאל פציפיסטי / צמחוני / מוסרי היה לדעת חוקרים בתחילתו מובן כולו בהקשר של הרווח המוצע לזה שלא פוגע. כלומר לא מתוך אהבת חיי הזולת, אלא מתוך אהבת חיי עצמו היה על הבודהיסט להימנע מפגיעה או אלימות, מאכילת בשר או מהליכה לקרב.

יש להבין שכל זה כמובן אינו במקרה. כפי שכותב צ'רלס טיילור בתחילת ספרו Sources of the Self: "תגובה מוסרית היא גם הסכמה עם, או אישור של, אונטולוגיה מסויימת של האדם" (עמ' 5 שם), כלומר התגובה המוסרית הספציפית הזו של אסנגה, ולפניו של הבודהה, נגזרת מתוך תפיסת האדם שלהם, כלומר מתוך איך שהם מבינים את היצור האנושי.

עכשיו, כל מי ששמע משהו על בודהיזם יודע שאחד הדברים שהבודהה התעקש עליהם הוא שהדברים כולם, כולל בני האדם, פשוט ריקים ממהות עצמית. כלומר אין בתוכנו כל יסוד אינדבידואלי בלתי-משתנה, שהוא לכאורה "אנחנו האמיתיים". אין בנו מוקד של זהות עצמית ואוטונומית. במילים פשוטות: אין לנו את מה שדתות המערב מכנות נשמה, וגם שום דבר שדומה לסובייקט ההומניסטי.

כעת ברור מדוע חיי הפרט אינם חשובים, אלא רק השפעתו על העולם, והשפעת העולם עליו: אין שום דבר באדם הפרטי שראוי להצלה. אין שום חשיבות להתגלמות יחידאית כזאת או אחרת של תאי-אנוש. יש רק חשיבות לסבל שיכול להגרם להם או שהם יכולים לגרום (וניסח את כל העניין באריכות ובברור הפילוסוף דרק פארפיט, בספרו המונומנטלי Reasons and Persons). ובכך, כאמור, הבודהיזם הוא כמעט האנטיתזה להומניזם.

ב. בודהיזם אינו פציפיזם

בגירסת המהאיאנה לסוטרה על מותו של הבודהה, ה- Mahāparinirvāna-sūtra, אנחנו מוצאים ביטוי בוטה עוד יותר להכשר לאלימות (בפרק שנקרא "על מעשים קדושים", ושמספרו שונה מגרסה לגרסה). בסוטרה זו מספר הבודהה שבאחד מגלגוליו הקודמים הוא היה מלך בשם Senyo, אשר אהב מאוד לקרוא בסוטרות של המהאיאנה (אל תשאלו אותי איך יש סוטרות אם זה היה עוד לפני זמנו של הבודהה). בממלכתו שכנו ברהמינים, וכאשר שמע המלך שהם מוציאים את דיבתן של הסוטרות רעה, הוא הוציא אותם להורג מיד – מתוך דאגה לשלום הדהרמה כמובן, ורק בשביל שלא יחשבו מאזינים תמימים שהם צודקים, וכך יחטיאו הזדמנות לראות את האור. כותב הסוטרה דואג לציין (בשם הבודהה כמובן) שהוא לא סבל מכך שום קארמה רעה.

אולי כמו שהכמרים הנוצריים שהכשירו את מסעות הצלב היו צריכים את הפסוק היחידי שבו נדמה שישו מדבר בצורה חיובית על אלימות (מתי 10, 34) כדי לתרץ את מסעות ההרג ההם, נתלו הבודהיסטים המהאיאנים בדוגמא קטנה זו כדי להכשיר את מלחמותיהם – ואולי אפילו לזה הם לא היה נזקקים. כך או כך, הנה כמה דוגמאות היסטוריות לבודהיזם במלחמה:

  • על פי ה- Mahāvamsa, ספר היסטוריה בודהיסטי של סרי-לנקה, המלך Dutthagāmani (107-177 לפנה"ס) יצא בראש צבאותיו להגן על הבודהיזם. בין חייליו היו נזירים בודהיסטים (אחד מהם גנרל), ועל חניתו קובע שריד מגופו של הבודהה (שנחשב קדוש כמובן – מדובר אם כן בגרסה הבודהיסטית של הוצאת ארון-הקודש לקרב). אחרי נצחונו, על פי הספר ההוא, הופיעו שמונה מוארים (arahat) שבישרו שאין מה לחשוש לקארמה הטובה של כוחות הדהרמה, שכן מבין האויב נהרגו רק אדם וחצי, מפני ששאר הנפשות היו רשעים כל כך עד שנחשבו לבעלי-חיים ומטה.
  • ב- 515 לספירה הוביל הנזיר Fa-ch'ing צבא של 50,000 במרד פנימי נגד שליט ממלכת Wei הצפונית (סין), בקבעו שכל מי שהורג חייל אויב יהפוך לבודהיסטווה.
  • במאה ה- 11 המלך Anawratā מבורמה התקיף את הממלכה Thaton מפני שהיא לא נתנה לו גישה לכתבים בודהיסטים.
  • עוד מלחמה התנהלה בין נזירי אזור Kiangsi, שלחמו עבור הקיסר הסיני T'ai-Tsung במאה ה- 13 נגד המונגולים הפולשים, תחת הסיסמה המלבבת hsiang-mo – "הכניעו את השדים".
  • בשנת 1532 בודהיסטים מזרם ה- Pure Land הובסו על ידי בודהיסטים מזרם ה- Nichiren ביפן. מעט מאוחר יותר, ב- 1580 בודהיסטי הארץ-הטהורה זעקו בעת קרב: "יש לפדות את חמלת הבודהה על ידי ריסוק בשר לחתיכות. את המחוייבות של התלמיד למורה יש לפדות על ידי שבירת עצמות."
  • הטיבטים האהובים גם לא טמנו ידם בצלחת: כאשר נזירים טיבטים לא נלחמו אחד באסכולה של השני, הם פיתחו כשפים להשמדת צבאות אויב ואת הרעיון שמתנקשים שהם בודהיסאטוות יגיעו לשחרור על ידי הרג.
  • ד.ט. סוזוקי המפורסם, הגדול, היה ראשון הלאומנים בתקופת המלחמות האימפריליות של יפן באסיה. הרבה לפני שהיה שגריר הזן הראשון במערב הוא הצדיק את מלחמת סין-יפן (1894-1895). הסינים היו "כופרים פרועים" בעיניו, והוא טען שמוות בשדה הקרב הוא אקט דתי.
  • באותה תקופה Shaku Sōen , אב מנזר זן, טען, במפגן מרשים של שיחדש דמגוגי, ש"אף שהבודהה אסר על הרג, הוא לימד גם שעד שכל היצורים בעלי התודעה יאוחדו על ידי פעולת החמלה האינסופית, לא יכון שלום לעולם. על כן, כאמצעי להבאת העניינים הבלתי תואמים להרמוניה, נחוצים הרג ומלחמה." (עוד כמה ציטוטים פרו-מלחמתיים מאת מורי זן תמצאו ברשימה של אביב טטרסקי).
  • בזמן מלחמת קוריאה לחמו נזירים סינים נגד האמריקאים בזעקות של "הרגו, הרגו, הרגו, הרגו, הרגו את הזאבים האמריקאים!"
  • בשנות השבעים של המאה העשרים הנזיר התאילנדי Kittivuddho טען שהרג של קומוניסט אינו רצח, מפני ש"מי שמשמיד את העם, את הדת, את הממלכה – טיפוסים בהמיים כאלה אינם ממש בני אדם".
  • ובכלל, Trevor Ling, חוקר של העניין, אומר ש"הבודהיזם בדרום אסיה נוצל בהצלחה כדי לשרת את הפוליטיקה והאינטרסים של השליטים הלאומיים"

(הערות: ראשית [ואת זה אני מוסיף ב- 4.2.09], צריך להדגיש כמובן שעל אף כל זאת מלחמות דת הן עניין אירופי הרבה יותר מאשר אסייתי, והדוגמאות במערב לשנאה שאלוהים מכשיר אותה רבות הרבה יותר. שנית, המקורות שהובאו כאן, כמו גם רוב המדינות הלוחמות, הן במובהק של הבודהיזם המהאיאני. כלומר הנון-דואליזם והגמישות של המהאיאנה, לעומת הקשיחות והפשטות התיאולוגית של התרבאדה לא רק עושים אותה מדוייקת יותר, אלא, כמסתבר, גם פתוחה יותר לאלימות והרג. האתיקה של הדהרמפאדה והויסודהימארגה היא ברורה וחד-משמעית: לא לכל סוג של אלימות; אבל כאשר לכל דבר יש "טבע בודהה", ברור שגם לאלימות יש. אכן, החוקר Paul Demiéville (שכתב את ההקדמה לספרו של וולפולה רהולה, "מה שלימד הבודהה") כותב ש"המוביל-הקטן (התרבאדה – ת.פ.), שנוטה לשלול את החיים (כלומר השקפתו על החיים בעולם היא שלילית – ת.פ.), נשאר קפדן באיסור על ההרג; המוביל-הגדול (המהאיאנה – ת.פ.), שמאדיר את החיים, נותר זה שבסופו של דבר מוצא תירוצים להרג ואף להילולו של ההרג".)

מהן המסקנות שניתן להעלות מהרשימה המדכאת הזאת? ראשית, הייתי אומר, שהתפיסה של הבודהיזם כדת היחידה שיכולה לכונן חברה לא-אלימה אינה יותר מבוּרוּת אוריינטליסטית. שנית, שכנראה אי האלימות של הדלאי לאמה בימינו קשורה יותר לאופי של האדם עצמו מאשר לתפיסה של תורתו. שלישית, שהבודהיזם יכול להיות מנוצל לרעה כמו כל אידיאולוגיה (ולזכותו נאמר שהבודהה היה ודאי הראשון להודות בכך).

אבל מסקנה נוספת שניתן לגזור מכאן, והיא החשובה ביותר לדעתי, היא שהבודהיזם (לפחות המהאיאני) גם נוטה לתת את עצמו לאלימות, וזאת בגלל העדר ערך קדושת חיי הפרט אצלו. הפרט אינו קדוש, כי במובן העמוק והברור הפרט אינו קיים. על כן הרג של אדם הוא לא אסון, אלא רק סבל שיכול להיגרם לו או להורגו. עצם החיים אינם במרכז, אלא איכותם. זה טוב במקרה שצריך להחליט על המתת חסד, אבל זה יכול להיות רע במקרה שצריך להימנע מלהרוג את מי שנחשב לאויב. במקרה כזה, ואת הנקודה הזאת אני רוצה להדגיש ואחזור אליה בסיום, דווקא ערך הומניסטי של הסגוליות של הפרט, או הערך היהודי של "צלם אלוהים", היו יכולים לתת זווית ראייה מאזנת לרדוקציוניזם הבודהיסטי שרואה באדם רק מצבור של "מקבצים". לא: יש בכל אחד גם משהו פרטי, מיוחד, שיש לו ערך משלו. משהו שצריך לעשות הכל לא להרוס.

ג. בודהיזם אינו גזענות

מצד שני יש גם להבחין היטב בין ההצדקות של הבודהיסטים להרג לבין אלה של בני המערב (פעמים רבות), ובראשם היהודים: כאשר הנזירים הבודהיסטים הסינים קוראים למונגולים "שדים" או לאמריקאים בקוריאה "זאבים", הם אינם מבססים זאת על מוצאם, אלא על מצבם התודעתי. כלומר הוצאת גזר דין מוות על כוחות האויב נובעת מתוך ניתוח פסיכולוגי (שגוי) של מניעיהם הפנימיים ודפוסי החשיבה שלהם. הבודהיסטים אינם גזענים, מכיוון שהם לא יבקשו להכחיד עם בגלל מוצאו המיתי או הגנטי. משום ראייתם הבלתי-מהותנית אותם נזירים מתנהגים כפסיכולוגים (בגרוש) ועל פי ניתוח של תודעת אויביהם מסיקים כי יש להשמידם.

זאת, כאמור, בניגוד חריף למנהג היהדות (ועוד תרבויות מערביות), ששופטות אדם על פי מוצאו, בין אם הוא גנטי ובין אם הוא נקבע על ידי מיתוס מקושקש שהם קיבלו מאבותיהם. לשם דוגמא אביא ציטוט מפי הראי"ה קוק, ובכוונה אני מביא את דבריו של אדם שאני לא רק מעריך אלא ממש מעריץ, ואוהב ממש, בכדי להראות איך גם הגדולים ביותר, אם הם מכניסים ראשם למיתת הסדום של המונותאיזם האורתודוקסי, עלולים לראות את אותו הראש מתעוות ומתכער. לא רבים יודעים שלבד מהיותו שובניסט, היה הרב קוק גם גזען לא קטן, ותומך בעבדות. הנה דבריו על "בני חם" (כלומר אנשים שעורם שחום במיוחד): "[ניכר] שבגזעו תתגבר אותה שפלות ודלדול הכחות הרוחניים המביאים לידי עבדות, וכן היה באמת שמרבית העבדים היו תמיד מבני חם […] ובתיקון דרכי המוסר הטוב היותר נאות לירודים שבבני אדם הוא להיות עבדים לאנשי-מעלה" (אגרות הראי"ה, ק"ב). כלומר בני חם הם באופן מהותי עבדים, ולמעשה מכירתם כרכוש לבני מעלה (מי? היהודים כמובן!) הוא התיקון שלהם, וכך מוסרי ונאות! אין אלא לומר שהרב נפל ושגה כאן שגיאה גדולה, חמורה ומבישה, ובכל אופן לגבי עניינינו, וודאי שתפיסה מיתית-מהותנית שכזו יכולה להכשיר כל שרץ. בבודהיזם לא נמצא גזענות פרימיטיבית שכזו, אך כמובן שהשרץ מוכשר בדרכים אחרות.

אבל, אני רוצה גם לומר, לדעתי לא כל הרג הוא שרץ. אותו קו הגיון בודהיסטי, אם נלך על פיו לא בנוגע לעמים או צבאות שלמים אלא על אינדבידואלים, הוא לדעתי תקף. לשם דוגמא אקח אדם שפל ומרושע, נאמר, אה… היינריך הימלר. אדם כזה (שאני לא מכיר כמובן, ומתבסס על מה שסיפרו לי אודותיו, וברור שזה מספק רק עבור הדוגמא הלא-מעשית) הוא לדעתי, בתנאי מלחמה, בן מוות (לא במלחמה יש לשפוט אותו כדין כמובן). אם הוא מפעיל אלימות, ישירה או עקיפה, כלפי אנשים, אני חושב שיש להרוג אותו. זאת משום שלמרות ששערי תשובה לא ננעלו ולעולם לא ינעלו, הרי שברמה גבוהה מאוד של סבירות ניתן לומר שהוא, לדאבון הלב, כבר לא ייתקן את דרכיו ואת נפשו. דפוסי האלימות והשנאה מושרשים בו עמוק כל כך שקרוב לודאי שהוא יהיה אלים עד יום מותו. ולכן, למרות שאני לא מאמין בגלגולי נשמות כפשוטם (ולכן לא יכול לקוות שהוא יתגלגל הלאה ולא "ממש" ימות), אם הוא אלים מצדו כלפי אחרים אני חושב שראוי להביא את חייו לסיומם. באופן דומה אני לא ממש עצוב על הרג שר הפנים של החמאס, סעיד סיאם (בהנחה שמה שאומרים עליו נכון), וכך גם לא נעצבתי לפני שנים כאשר שמעתי שהרב מאיר כהנא נרצח (אף שלא היה אלים אלא במילותיו). ישנם, כך אני חושב, אנשים שהם במידה רבה של ודאות מעבר לכל תקנה, ואם הם מהווים איום על סביבתם – עד כמה שזה לא נעים ומצער – יש להמיתם.

ד. בודהיזם אינו יהדות

בסופו של דבר, לדעתי יש לקחת מכל שיטה את הטוב שבה: מהבודהיזם הגאוני יש לאמץ את ההכרה שעולמנו זה, על תופעותיו השונות כולן, הוא חסר מהות עצמית. אין מהויות, ולכן כל סוג של אטוויזם או גזענות, אתנוצנטריזם או קסנופוביה, שובניזם לאומי או שובניזם מגדרי, וודאי שראייה של העולם כבמת המאבק של ישויות מיתיות דוגמת "ישראל" ו"אדום" – הוא חסר כל תוקף ואינו אלא אמונה (על פי רוב אגואיסטית) במעשיות לא ממש מתוחכמות. מהיהדות יש לאמץ את ערך "צלם אלוהים" שבאדם, את ההכרה ש"כל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם ומלואו", ואת ההבנה שגם אם אין לנו עצמי, השילוב בין ה"מקבצים" שבכל אחד מאיתנו הוא ייחודי, עולה על סכום חלקיו, וראוי לכבוד בפני עצמו, כביטוי חד פעמי של האלוהות המתגלמת בבשר. הבודהיזם, כבר כתבתי, הוא אולי הנכס התרבותי האחד היקר ביותר שיש בידי האנושות. אבל, כמו כל דבר בעולמנו, גם נכס זה כאמור אינו מושלם. ומכיוון שכמו כל דבר בעולם הוא גם משתנה, אני מקווה שהשינויים בו יביאו אותו להכרה במימד היחידאי והסגולי שבכל אדם.

[כל הדוגמאות ההיסטוריות נלקחו מהמאמר של Christopher Ives (שאיתו גם יצרתי קשר לצורך כתיבת המאמר הזה): "Dharma and Destruction: Buddhist Institutions and Violence", בתוך Contagion: Journal of Violance, Mimesis and Culture, Vol. 9, Spring 2002, שניתן למצוא ולהוריד כ- pdf כאן. המאמר עלה גם בבלוג הסנגהה. לתגובות למאמר ראו בודהיזם הוא פציפיזם (אבל לא הומניזם) באתר של אסף פדרמן ובודהיזם, אי אלימות ואי מעורבות באתר של אביב טטרסקי]

72 תגובות

  1. תומר תודה על המאמר המעניין.
    כמה דברים שעלו בי בזמן הקריאה: למעט הדוגמא מתוך המהאפרינירואנה סוטרה, כל שאר הדוגמאות האלימות שהבאת, הם מופעים של אלימות אצל בני אדם (במקרה הזה, כאלו המכנים עצמם בודהיסטיים). כלומר, אלו בני אדם בורים, הפועלים באלימות, ומנסים למצוא לכך הצדקה (ולכן השימוש במונחים בודהיסטים או מטרות "בודהיסטיות").
    אני לא מומחית בנושא,ולא עשיתי חיפוש בסוטות ובסוטרות לגבי נושא האלימות. מה שכן, לא הבאת מספיק דוגמאות מהכתבים עצמם לגבי נתינת הצדקה לאלימות, חוץ מדוגמאות של פעולות הנעשות על ידי בודהיסטווה, ובמקרים הללו מדברים על בודהיסטווה "אמיתי", כלומר, כזה שתודעתו אינה נטועה בשנאה, בורות והשתוקקות.
    התפיסה הבודהיסטית מכוונת אותנו לבחינת הכוונות שלנו. נראה לי שלמעט בודהיסטוות מתקדמות במיוחד, אם נבחן את המצב התודעתי שלנו, שנייה לפני מעשה אלימות, נגלה כי תמיד הוא נובע מתוך בורות, שנאה והשתוקקות.
    במצב כזה, אין שום הצדקה למעשה אלימות. המצב ההיפותטי בו יש אנשים בדרגה רוחנית שבה מעשה הרג נובע אך ורק מחמלה, הוא באמת מיוחד, ואי אפשר לומר כי ההצדקות להרג שהבאת, נופלות תחת ההגדרה הזו. הרי הלוחמים השונים, אם הם היו בוחנים את תודעתם (כפי שהם אמורים לעשות מעצם היותם "בודהיסטים"), היו בוודאי מגלים כי היא אינה פועלת מתוך חכמה וחמלה. לכן זו הצדקה של אנשים לא ערים.
    שוב, כוונתי היא, שאם לוקחים את ההתבוננות הבודהיסטית עד הסוף, אני לא יכולה לתאר מצב בו התפיסה הבודהיסטית תצדיק איזשהו מעשה אלימות אצל אנשים "רגילים" (מה שנקרא "פוטהוג'נה"). וכאן טמונה באמת הגדולה הבודהיסטית בנושא: בחינה מתמדת של התודעה אמל מי שאינו ער, תגלה כי אלימות תמיד נובעת מבורות, שנאה ותשוקה.

    השאלה המעניינת היא המתות חסד. האם המתת חסד נובעת באמת מחמלה או, לדוגמא, אי יכולתנו להכיל את הסבל שעובר על מישהו שיקר לנו. האם המתה כזו אינה באמת נובעת מדחייה (דחייה עדינה במיוחד), לסבל שחווה אדם יקר?י

    אהבתי

  2. תודה תומר,
    מעניין מאוד.

    לגבי הפסקה האחרונה של סעיף ג. לדעתי היא בעייתית מאוד. הבעייתיות היא בשתי נקודות. כדי להרוג "איש רע" צריך: אחד- להרוג, ושתיים- מישהו שיחליט את מי הורגים.
    פעולה של הרג, לכאורה כדי להציל חיים של אחרים, יוצאת מנקודת הנחה שאפשר להשוות בין "חיים". זו נקודה בעייתית.

    גם להעניק סמכות למישהו, להחליט- אילו חיים שווים יותר, ואלו חיים ראוי להפסיק, היא לא כזו מובנת מאליה.
    לכל טיעון שיעלו לטובת בחירת אדם מסוים שיחליט חיים של מי לוקחים, וביצוע ההרג ניתן להביא נקודת מבט נגדית שתגיע בדיוק למסקנות הפוכות והנה אנחנו שוב במלחמה.

    לפי מה שהצגת, אבל מנקודת מבט נאצית, הימלר היה בדיוק האדם שהחליט את מי צריך להרוג כדי להציל חיים של אחרים שהוערכו בעיניו כ"עליונים" יותר. הוא ראה ביהודים את מה שאתה רואה בו- דבר שלילי באופן מוחלט. מצטער אם הדוגמא קיצונית, אבל זה מסביר לדעתי את דעתי טוב יותר…
    עכשיו צריך מישהו שיחליט האם זה "נכון" שהימלר יחליט מי ראוי לחיים או שעדיף שמתנגדי הימלר יחליטו את זה. שוב הגענו למצב סימטרי. המאמינים בתורת הנאצים יתמכו בצד שלהם, והמתנגדים בשלהם. שוב הגענו למלחמה.
    זו רק דוגמא אז אנא לא לבוא בטיעון הכמותי, וגם לא בכך שיש כאן תקיפה של אומה כנגד בודד.
    הפתרון למלכוד הזה הוא פשוט: לא הורגים. ולא חשוב מה.

    חיים בכל נקודת זמן הם בעלי ערך שווה לכל בר תמותה. לא חשוב מה עשה ולא חשוב מה יעשה. הערך הוא אין סופי ולכן אינו בר השוואה, לא כמותית ולא איכותית. מי שהורג בכוונה הוא רוצח.
    נורא פשוט…

    אהבתי

  3. אינני בודהיסט, אני בור גמור בנושא. על כן מספר שאלות:
    1. האם אי אפשר להצדיק הרג של רוצח פוטנציאלי – נניח טרוריסט – במונחיו של הבודהיזים באופן הבא: מעשיו של הרוצח עתידים להמית אסון לא רק על הקורבן המידי של מעשיו, אלא גם על מכריו של הקורבן, משפחתו, כל סביבתו הקרובה. לכל מעשה אלים יש "שובל" של הרס שהוא מתיר אחריו. על כן, בחשבון של רווח והפסד של קאמרה שאתה מציג -אפשר אולי לכנות זאת (בהשפעת בורדייה?) "כלכלת-קארמה" – יתכן שהריגתו של מכולל הרס-פוטנציאלי תיצור פחות קארמה שלילית מאשר השארתו בחיים? האם חשבון כזה הוא אפשרי עקרונית בבודהיזים (אני בכוונה מתחמק מהשאלה של "מי יקבע" ו "איך נדע" וכולי – נניח לצורך השאלה ההיפותטית שמדובר בבודיסטווה שאתה מזכיר, עם ידע אינסופי וחמלה וכולי וכולי).

    2. שאלה קשורה: האם קיימים במקורות הבודהיסיטים מקרים שבהם הבודהיסט צריך היה לבחור בין שתי אפשרויות – אחת רעה ואחת רעה מאד? או שתמיד קרה איזה "נס" שבו כולם איכשהו הרוויחו והדילמה נחסכה? כי אני חושב שהגמרא למשל מלאה בהתלבטויות מן הסוג הזה, בין אפשרויות לא טובות, שבהן צריך לבחור. האם יתכן שדווקא חשיבה "מעשית" מן הסוג התלמודי עשויה להיות מועילה יותר מחשיבה "אידיאלית" בבואנו להתלבט בשאלות מוסריות? (לוינאס?)

    3. לעניין הדוגמאות ההיסטוריות: האם מתקבלת על דעתך המסקנה, שככל שמדובר במלחמות ובמעשי אלימות נרחבים, יש חשיבות מכרעת לשאלות של הסדר הפוליטי? שלא ניתן לעשות רדוקציה פשוטה בין חיי היחיד לחיי החברה? (ארנדט?) כלומר, שלא ניתן לצפות לכך "שאם רק כולם ימדטו" אז בעיות העולם תיפטרנה?

    4. אם להעביר את הדיון למישור המידי שלנו כאן: האם אתה חושב שהזוועתון בעזה התאפשר בעיקר בשל עיוורון/שינה/ליקוי תודעתי של מכולליו, או בשל סיבות "ארציות" יותר כמו מבנים פוליטיים, הגיאוגרפיה, טכנולוגיה של שליטה, פיקוח והרס וכולי? ואנא תשתדל עד כמה שניתן להימנע "מהתשובות הקלות" בנוסח: "גם וגם", או "כל מבנה פוליטי הוא תוצאה של מבנה תודעתי כלשהו". לפחות עד כמה שניתן… :-)

    5. האם "המיקס" שאתה מציע בסוף הרשימה – מעין סופר-סינטזה בין דתות העולם – באמת אפשרי? אני מתכוון עכשיו מבחינה מחשבתית בלבד, לא היסטורית. האם לא עדיף להיות נטוע בשיטה אחת ולנסות ולפתחה מבפנים, עם ההגיון הפנימי שלה וההיסטוריה שלה והמגבלות שלה, על פני נסיון לבצע סינטזות נרחבות? כלומר, ודאי להיות מופשע ממה שקורה מסביב, אבל להיות מחויב להגיון הפנימי של שיטה כלשהי?

    אהבתי

  4. תודה תומר,
    כמו הרבה פעמים – מאמר שמפגין ידע רב, תובנות בהירות ואומץ להגיד גם דברים מפתיעים.

    שאלה: גם אם אתה צודק שהאיסור על ההרג הוא בגלל הנזק להורג עדיין יש לשאול למה הריגה גוררת קארמה שלילית. נדמה לי שלא נגעת בשאלה הזו ונדמה לי שההסבר היחיד האפשרי הוא שנטילת חיי אדם (ומצב התודעה המאפשר נטילת חיי אדם) היא מעשה שלילי.

    הערה: לאסור הרג בגלל תוצאות עתידיות (קארמה רעה) זה לא ":בודהיזם במיטבו". הרי יש לשאוף להלימה בין הרעיונות הרוחניים לחוויה הישירה אבל את הקארמה העתידית אי אפשר לחוות בעת מעשה ההרג. לכן, איסור יותר מוצלח בעיני היא בגלל הסבל שבלקחת חיים. סבל שנחווה מיד הן אצל הקורבן – כמובן – והן אצל ההורג.

    תוספת: לי נדמה שלבודהיזם אפשר לגשת משני כיוונים. זה של הכרת האמת וזה של מציאת הטוב. אתה מרבה לכתוב איך שני כיוונים אלו הם זהים. לטעמי התרואדה מדגיש בעיקר את מציאת הטוב ואילו המהאינה (לפחות היפני) מדגיש את עניין האמת. נראה לך שיש צדק בדברי?
    בכל מקרה, כשמדגישים "אמת" יתר על המידה קל מאוד לבצע בשמה מעשי זוועה. גם בלי מלחמות, לא חסרים סיפורים על מורי זן מאוארים שעל מנת להאיר את תלמידיהם גידפו, היכו, הטילו מומים ואף הרגו (ג'ושו את החתול). מתן ערך יתר ל"אמת" הוא הדבר הלא הומני בעיני. בודהיזם שעיקרו הוא יצירת טוב זה הומניזם במיטבו.

    אביב

    אהבתי

  5. תודה תומר,
    תוכל לכתוב על השוביניזם או העדרו בבודהיזם?
    כי לפי מה שאני הבנתי, הוא אכן קיים, כאשר רק גברים יכולים להפוך לנזירים ולתרגל מדיטציות..

    אהבתי

  6. סתם הרהרתי לי שמא יש בפנים האי פצפיסטיות שהראית במאמרך באשר לבודהיזם קשר שהוא עם ספרי המלחמות בהינדואיזם דווקא
    ואשר גם אם מהטמה גנדי ניסה להפוך מגמות דתיות אלו לפסיכומכיה (כלומר מלחמה פנימית של בן האדם ביצריו הרעים ובדחפיו האלימים)
    עדיין אי אפשר שלא לראות את האלימות הקונקרטית שהיתה ארוגה במיתוסים אלו בבסיסם
    עוד דבר, האר"י פעל בצפת בין השנים של"א ושל"ב
    (1571-1572) כשנה וחצי בסך הכל עד פטירתו
    נולד בשנת 1534 לערך ונפטר בגיל 38 לאחר שמרבית ימי תלמודו חלפו עליו במצריים על גדות הנילוס
    ומובטחני כי בשוגג כתבת אחרת
    דבר אחר, תודתי הגדולה על שהבאת את מאמר חכמים, אליבא דר' מאיר, 'כל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם מלא' כלשון כתבי היד הקדומים של המשנה וכפי נוסח התלמוד הירושלמי בסנהדרין פ"ד הלכה ט
    ולא כלשון דפוסי הבבלי, שמגמתם הפרטיקולריסטית- אתנוצנטרית זועקת עד לשמיים, ומצוטטת לעייפה בבתי כנסיות או סתם על ידי פוליטיקאים, עסקנים-רבנים ודומיהם
    לא שחשבתי כי תצטט אחרת אחרת חלילה, תומר ידידי, אבל עדיין הצטוט כלשונו מרחיב לב ודעת
    במיוחד בימים בהם אנו עומדים
    והנה הצלת כבר נפש אחת היום, או לפחות גרמת לליבהּ לרווח

    אהבתי

  7. הסרי לנקים הבודהיסטים מביסים את הנמרים הטאמילים, בדרך אלימה למדי.

    (הערה קטנה, פיכחון ולא פיקחון).

    אהבתי

  8. תומר, תודה על המאמר.

    כדי להראות את הצד השני, הנה כמה איזכורים פציפיסטיים בכתבים הבודהיסטיים (מתוך ספרו של פיטר הארווי An Introduction to Buddhist Ethics):
    (1) בטקסט אחד, הבודהה נשאל על ידי חייל במקצועו האם חייל שנופל בקרב נולד בגן עדן. בתגובה הבודהה שותק, אך כאשר אותו אדם מתעקש לקבל תשובה, הבודהה מסביר שחייל כזה נולד למעשה במדורי הגיהנום או כבעל חיים (סמיוטה-ניקייה IV.308-309)
    (2) בוינייה (קוד המוסר הנזירי), נזיר שהולך לראות קרבות צבאיים, שנשאר לצד ארגון צבאי או אפילו צופה בסקירות צבאיות נחשב כמי שהפר נדר (וינייה IV.104-107). בנוסף, בסוטרה אחת מהקנון הפאלי מצויין שאל לנזירים לדבר על "עניינים נחותים" ובכלל זה צבאות וקרבות (דיגהה-ניקיה 1.7, 178).
    (3) לפי הברהמג'אלה סוטרה (Brahmajala Sūtra), אלו אשר לקחו את נדרי הבודהיסטווה – אסור שישתתפו במלחמה. ובנוסף, אחד מנדרי הבודהיסטווה עצמם (אשר לוקטו על ידי צ'נדרגומין מתוך סוטרות שונות) הוא לא להחריב עיר או מדינה על ידי שריפה, הפצצה, זיהום אוויר, מגיה שחורה וכן הלאה. "זה כולל", כך ממשיך הנדר, "[לא] להרוס כל מקום ששוכנים בו אחרים, כמו למשל בתים" (כמה רלוונטי…)
    (4) אחת הדוגמאות שבוחר וסובנדהו המוקדם ביצירה שלו אבהידהרמה-קושה היא דוגמא של חייל שיוצא לקרב. וסובנדהו טוען כי כאשר צבא הורג, כל החיילים אחראים לכך מבחינה קארמית ממש כמו החייל שמבצע את ההרג ישירות. אפילו אדם שהפך להיות חייל בעל כורחו (כלומר עשה זאת תחת צו או פקודה) הוא אחראי, אלא אם כן גמל בליבו קודם לכן "אפילו על מנת להציל את חיי, לא אארוג יצור חי" (אבהידהרמה-קושה-בהשיה IV.72c-d).

    הדוגמה של הבודהיסטווה שהורג אדם אחר כדי למנוע ממנו או מאחרים את הנזק הקארמי הוא דוגמה טובה, משום שלצידה מופיעים סייגים. הארווי מציין שבטיבט, פעולות של אלימות או של "הרג מתוך חמלה" מצד מתרגלים טנטריים היו מותרות אך ורק בתנאים הבאים: 1. אין כל דרך של שלום שעשויה לעבוד; 2. הפעולה מבוצעת בכוחות רוחניים בלבד (מה זה אומד בדיוק, אני לא יודע) 3. אין לפעולה מוטיבציה אחרת מלבד החמלה הגדולה (בודהיצ'יטה); 4. למעשה האלימות צריכה להיות התוצאה הרצויה (כפי שאני מבין זאת, צריכה להיות ודאות ביחס לתוצאה); 5. האדם צריך להיות מסוגל על ידי המעשה להציב בדרך לשחרור את האדם שבו הוא מתכוון "לפגוע".

    גם בנדרי הבודהיסטווה מצויין שעבירה על עשרת כללי ההתנהגות (לא להרוג, לא לגנוב וכן הלאה) – שעליהם הבודהיסטווה חייב לעבור מתוך חמלה כאשר "התנאים מחייבים" – צריכה להתבצע בזהירות רבה. "בלי לפתח בודהיצ'יטה באופן ממשי, קשה להתמיר את המעשים השליליים של הגוף והתודעה למעשה מוסרי", נאמר שם.

    בקיצור, במקורות הבודהיסטיים עצמם יש תנאים מאוד מחמירים לשימוש באלימות וב"הרג מתוך חמלה", דוגמת הבודהה שהורג את השודד. אמת היא שהערך של ההארה ניצב במקרים כאלו מעל לערך חיי האדם, אך כמו שניתן להבין התוצאה חייבת להיות ודאית ובסופו של דבר לטובת האדם שנפגע (ואולי זה דווקא מאוד הומניסטי)

    אהבתי

  9. שללת את כך שכל הבודהיסטים פציפיסטים, אבל רמזת שכל ה"שמאלנים" פציפיסטים.
    כמובן שזה לא נכון, ולא חסרות דוגמאות.
    הייתי אומר ש"שמאלנות" במובנה כתודעה מעמדית, היא תנועה לוחמנית ומהפכנית, וקרובות גם קטלנית.

    אולי אני פסימיסט, אבל לדעתי אין קיום לפציפיזים כרעיון שולט. כל יישות פציפיסטית תחוסל בזמן קצר ע"י יישות שאינה כזאת.
    פאציפיזם יכול להיות רווח במידה מוגבלת רק בתוך גוף שאינו כזה, אבל מספיק סובלני כדי להרשות למגוון להתקיים בתוכו (קרי מדינה)

    אהבתי

  10. שלום תומר

    המילים רבות כל כך והציטוטים, הרי בסוף אפשר לפרש את הדברים בצורות שונות, מהמאמר המעניין הזה ניתן ללמוד על דעתך המוגבלת והרגעית

    אהבתי

  11. ושוב סליחה, אבל לא אוכל לענות כרגע (ימים עמוסים). כפי הנראה רק ביום רביעי אוכל לשבת בנחת ולכתוב כמה תגובות משל עצמי.

    אהבתי

  12. תומר – פוסט משובח במיוחד, תודה

    מאחר ששועי הדגיש את הנושא, אני מוצא לנכון לתקן קמעא ולצטט את הנוסח המדויק מהמשנה (סנהדרין ד,ה):

    וכל המקיים נפש אחת, מעלים עליו כאילו קיים עולם מלא.

    אהבתי

  13. א. ההתייחסות שלך לרב קוק לדעתי אינה מדוייקת ומחטיאה את המטרה לדעתי וכך גם כל המאמר כולו:
    הרב קוק עוסק באגרת זו סביב סוגית העבדות בתורה טוען שמבחינה מוסרית חוקי העבדות התורניים מאפשרים חיים בכבוד גדול יותר למי שהתגלגל להיות עבד. נכון, הרב קוק חי עולם מהותני בו אזור גיאופוליטי מסויים מוליד תרבות אנושית מסויימת שגם מובילה לעבדות או לאמפריליזם.הוא טוען שם למשל שאם היו קיימים חוקי עבדות תורניים אזי הכורים באנגליה היו מקבלים יחסים אנושים טובים יותר. למערב לקח זמן עד שנות ה70-80 של המאה ה20 כדי להפנים את זה ולרסן את השוק הקפיטליסטי החזירי (הדרך השלישית לדוגמה)
    ב. אך זה שולי יחסית. הבעיה העיקרית בדבריך היא הנחות היסוד. אין מהות הכל ככות של יחסים מותנים עד כאן בודיהזם ומאידך ישנו 'צלם' שהוא פחות יותר אצל השמאל העולמי וכן גם פה בארצנו הקטנטונת האינסוף בעצמו האלוהות כפי שהיא בככותה לא פחות ולכן אסור לגעת בה ולפי מספר ממגיביך גם אם קוראים לה הימלר סטלין או שחאדה. אך כל החיבור הזה הוא בעיני קשקוש בלבוש ולא יותר מזה.
    ג. כיון שאי אפרש לחבר את שני הדברים אלו מבחינה לוגית אלו שתי הנחות יסוד שסותרות אחת את השניה מיניה וביה.
    אם יש לך נשמה יש לך מהות ואם יש לך מהות יש לה גם מקור מהותי עד כמה למקור יש רצון אישיות גחמות וכו' זה כבר באמת בעייתי.
    ד. הנפקא מינה העיקרית היא לדעתי בכלל 'הבא להורגך השכם להורגו' של ההלכה היהודית שהרי המהות שלך כאדם היא נקודת החיבור המעיקרית שלך אל 'העצמי' המהות הגדולה ולאף אחד אין רשות לקחת אותה.
    גם אם הוא האחר האולטימטבי, הנכבש/הכובש, הפלסטיני.
    ה. ולנקודה הזו האחרונה ממש אבקש את התייחסותך מה יעשה הבודהיזם בכלל 'הבא להורגך'
    ו. הפוסט כדרכך הרחיב את אופקי תודה

    אהבתי

  14. היי תומר,
    בהקשר של נושא הפוסט –
    שני מאמרים מהאתר של אלכס ברזין – מורה וחוקר בודהיזם טיבטי מהחשובים במערב – שמכיל, לצד המון טקסטים בודהיסטיים קלאסים ושיעורים על כמעט כל נושא במאיהאנה, גם הרבה חומר על ההיסטוריה של הבודהיזם ועל האינטראקציה בינו לבין האיסלאם…

    1. Holy Wars in Buddhism and Islam:
    The Myth of Shambhala

    http://www.berzinarchives.com/web/en/archives/study/islam/kalachakra_islam/holy_wars_buddhism_islam_myth_shamb/holy_war_buddhism_islam_shambhala_long.html

    2. Religious Conversion in Shambhala

    http://www.berzinarchives.com/web/en/archives/study/islam/kalachakra_islam/religious_conversion_shambhala.html

    שווה להציץ

    אהבתי

  15. קרן,

    אני מסכים איתך שרוב פעולות האלימות בדוגמאות שהבאתי מבוצעות על ידי אנשים שהם בודהיסטים בשמם בלבד (אם כי צריך לשאול עד כמה הנזירים מבינים פחות מאיתנו מבודהיזם), אך לא כולן (למשל, ד.ט. סוזוקי ודאי מבין משהו בתורתו של הבודהה). בכל מקרה, המטרה של הדוגמאות אינה להראות שבודהיסטים הם אלימים, אלא להמחיש כיצד תורתו של הבודהה יכולה להכשיר אלימות: הנימוקים בהם משתמשים הבודהיסטים האלימים מראים כיצד ממשים בפועל את תפיסת העולם הבודהיסטית בדבר האדם כסך כל מצבי תודעתו: כאשר אותם בודהיסטים מכנים את אויביהם "זאבים" או "שדים" הם מכריזים עליהם כאבודים מבחינת דפוסי ההתנהגות שלהם, ולכן ברי מוות. זה לא משנה לענייני שמצבי התודעה של אותם בודהיסטים לוחמים לא היו מוארים בשלמות – משנה העיקרון שהנחה אותם. את טוענת שהעיקרון הזה תקף בפועל רק כאשר ההורג מואר. בסדר: אני עדיין חושב שגם אז הוא לוקה בחוסר התחשבות בייחודיותו של הפרט (למרות, כאמור, שיש מקרים שבו אני חושב שהוא תקף, ולמרות ייחודיותו של הפרט – נאמר, של אייכמן – יש להשמיד את אותו הפרט).

    לכן אני לא מסכים איתך שלא הבאתי מספיק דוגמאות מהכתבים לגבי הצדקת אלימות. הדוגמאות שהבאתי ממחישות שוב את אותו רציונל אנטי-הומניסטי שאני מדבר עליו (ושלדעתי, כאמור, בבסיסו ובאופן עקרוני הוא תקף למדי – אלא שהייתי רוצה להוסיף עליו את ההכרה ביחודו של כל פרט).

    חולי,

    התשובה פשוטה: אני לא רלטיביסט מוסרי. אני לא מסכים איתך שאי אפשר לקבוע קריטריונים אובייקטיבים לגבי רוע אנושי. מי יקבע? מי שיותר חכם. כלומר כן, אני חושב שאפשר לקבוע אובייקטיבית מי יותר חכם. לא אכנס לזה בהרחבה, אבל אומר שאני מקבל את הבחנותיו של הבודהה לגבי עניינים אלה.

    נעם,

    1. אני חושב שעקרונית אתה צודק, אבל רק צריך לחדד את השאלה מהו בדיוק ה"הרס" שאתה מדבר עליו. כל סבל שייגרם לקרבנותיו ולמשפחותיהם הוא לא רק אשמתו של הטרוריסט, אלא גם של אותם אנשים, שלא "טיפלו" בזמן בהכרתם ולכן הם סובלים. מאידך, הטרוריסט עצמו גורם לו עצמו סבל בל יתואר, עם הקארמה השלילית שהוא צובר במעשיו. לכן השקלול קצת מורכב יותר.

    2. אני לא זוכר את כל הסיפורים הבודהיסטים שנחשפתי אליהם כרגע. אבל בכל אופן, דילמה בטקסט היא דילמה בטקסט, והמציאות תמיד מורכבת יותר.

    3. אני מסכים בהחלט שיש חשיבות לפוליטיקה, ואני מסכים בהחלט שאין סיכוי ש"אם רק כולם ימדטו אז בעיות העולם תיפטרנה". לצערי מהחלום הזה הייתי חייב להתפקח מזמן. והנה עוד משהו שהבודהיזם יכול ללמוד מהיהדות: חשיבותה של בניית קהילה (ולא רק קהילה של נזירים).

    4. שמע, אתה לא מרשה לי להשיב תשובות קלות, ומנגד אני מקווה שברור לך שאני לא הולך לכתוב כאן דוקטורט על "המצב בעזה מנקודת מבט רוחנית". אז כן, גם וגם, וכן, כל מבנה פוליטי הוא תוצאה של מבנה תודעתי כלשהו, ורק הייתי מוסיף שכל מבנה תודעתי הוא תוצאה של מבנה פוליטי כלשהו. הדברים מתהווים בתלות הדדית : )

    5. אני חושב שהיום במערב, יותר מתמיד, אין דבר כזה "שיטה אחת", אלא אם כן אתה סוגר עצמך בגטו כיתתי כמו מאה שערים או קהילות האמיש בארה"ב. היום הכל מעורבב, ואם כבר לערבב, אז בוא נעשה זאת במודע, והבה ניקח את הטוב מכל שיטה ונעזוב את הרע.

    אביבסקי,

    האם האפשרות שהעלית היא היחידה? אולי הרג אדם אינו רע בגלל האדם שמת, אלא רע מפני שהוא מגביר את האגואיזם שלנו (כמו כל "חטא" בודהיסטי אחר, של גניבה, שקר, מין לא מוסרי וכו')?

    ובאשר לחפיפה בין הכרת האמת למציאת הטוב, נכון שאני באמת אוהב את החפיפה הזאת, תודה ששמת לב : ) אבל האם התרוואדה לא דווקא מתעסק יותר עם האמת והמהאיאנה עם הטוב? במהאיאנה אנחנו מוצאים הרבה יותר תיאורים חיוביים על המצב המוחלט, ובתרוואדה הרבה פחות "מתלהבים" מהנירוונה, לא? או אולי עדיף שאשאל: למה התכוונתה בדיוק?

    ואני מסכים איתך שהדגשת האמת היא מסוכנת, ואולי עדיף לרדוף את הטוב. יש בזה משהו יפה וחי מאוד: האמת היא תמיד משהו מופשט וערטילאי. לכן קל להפוך בשבילו את החיים למופשטים, להוציא אותם מהבשר ולשלוח אותם לכל הרוחות. הטוב הוא משהו הרבה יותר קונקרטי. את הטוב אפשר להרגיש. מצוין. רעיון יפה מאוד!

    ענבר,

    הבודהיזם הוא שובניסטי מראשיתו, כי הבודהה היה קצת שובניסט. הוא לא חשב שצריך לאפשר לנשים להצטרף למסדר שלו, וכאשר נכנע (כלומר עוד בחייו של הבודהה נשים כן היו יכולות להפוך לנזירות, וכך זה גם כיום) הבודהה ניבא שזה יביא את סוף הדהרמה (דבר שלא קרה כמובן). כיום נדמה לי שהטיבטים, עם המערך ההיררכי הקפדני שלהם, זוכים בכתר השובניזם הבודהיסטי.

    השובניזם הבודהיסטי הוא מוזר, וקשה ליישב אותו עם העמדה הלא מהותנית שלו. כנראה שהפחד מנשים חזק מכל, ומזלנו שהיום אנחנו לא כפופים לדעות הקדומות הללו.

    שועי,

    תודה על התיקון לגבי האר"י!
    וכמובן שכל המציל נפש הוא המציל עולם ומלואו, וכל המבחין בין נפש לנפש קשה לו שיציל אפילו נפש אחת.

    ד.ט,

    אכן הסרי לאנקים ידועים באלימותם הבודהיסטית.
    ותודה על התיקון.

    אורן,

    תודה רבה רבה על המובאות.
    בהחלט ישנן הרבה מאוד הדגשים על אי-אלימות מוחלטת בבודהיזם.

    באנדר,

    ודאי שלא כל השמאלנים פציפיסטים, ואכן לא חסרות דוגמאות. אולי לא ניסחתי את עצמי בבהירות מספקת.

    סיון,

    א. אני לא מבין למה את חושבת שההתייחסות לראי"ה מחטיאה את המטרה. את כותבת בעצמך: " נכון, הרב קוק חי עולם מהותני" – זה בדיוק מה שניסיתי להראות. לבד מזה, הרב הגדול אכן היה, באופן מצער מאוד, בעד עבדות של שחורים (גם אם בתנאים ה"נאורים" של ההלכה היהודית, ואכן היה גזען.

    ב. לא הבנתי את הטיעון שלך כאן. אני אכן חושב שאין מהות והכל ככות, אבל לא חושב שכל זה קשקוש בלבוש.

    ג. אני לא חושב שאי אפשר לחבר את ההנחות הללו במחינה לוגית. אני חושב שהייחוד של כל פרט לא צריך לנבוע מהמהות שלו, אלא יכול להישען על הככות הייחודים והיחידאית שמופיעה כשהוא חי. אני מיוחד לא בגלל שיש לי נשמה מיוחדת, אלא בגלל שאני מהווה מופע ייחודי של אנושיות (ובכך: של אלוהיות).

    ד. לא מסכים איתך כאן.

    ה. באשר ל"בא להורגך", הרי שתלוי מי בא ומי אני ומה מצבינו התודעתיים. אם לא ניתן למנוע מאותו אדם להרוג אותי בדרכים לא אלימות, הרי שאני חושב שהבודהה היה ממליץ להרוג אותו, מתוך כוונה טובה, שכן כך היינו חוסכים לו את הקארמה הרעה שבהרג שלי. כאמור: אין כאן התחשבות מיוחדת בייחודיות של החיים האלה שלי (או שלו), אלא רק חשבון של כלכלת קארמה. ועל כך הביקורת שלי. זה עונה על שאלתך?

    ו. בזאת שכרי.

    איתי,

    תודה רבה, אבדוק אותם בהקדם, אני מקווה.

    אהבתי

  16. ברשותכם אעלה כאן עוד ציטט חזל"י שיש לו רלבנטיות עזה לנושא הדיון
    לעולם יהא אדם מן הנרדפין ולא מן הרודפין
    בבלי בבא קמא צ"ג ע"א
    וזה מסוג המימרות שאדם צריך להפנים אט-אט ובמנות קצובות

    אהבתי

  17. תומר, קודם כל היכולת לראות את תודעתו של האחר היא יכולת של תודעה ערה (ויותר מכך, של אדם ער בעל כוחות מיוחדים, היינו בודהה בלבד, או בודהיסטווה מתקדם ביותר).
    כלומר, זה שקיסר סיני קורא לאויב "שד" אינו הכשרת הבודהיזם לשום דבר:

    א. אותו קיסר סיני שקרא לאויבים שדים, או אותם נזירים שקראו לאמריקאים "זאבים", לא מממשים שום תפיסה בודהיסטית. אם נאמר כי הכינויים האלו מתייחסים לתודעה, איך הם יודעים את תודעתם של אויביהם?

    ב. למרות שאדם הוא צירוף של מרכיבים תודעתיים ופיזיים, לא ברור לי איך הגעת למסקנה כי הם "אבודים מבחינת דפוסי ההתנהגות שלהם, ולכן ברי מוות"?
    לפי הבודהיזם, דפוסי ההתנהגות, הנובעים מדפוסי תודעה, הם דבר בר שינוי. הם משתנים מרגע לרגע והם יכולים לעבור טרנספורמציה טוטאלית דרך התרגול. אני לא מכירה שום תפיסה בודהיסטית פאטאלית כפי שאתה מציג. איפה אתה מוצא אמירה כי מישהו יכול להיות "אבוד" מבחינת דפוס התודעה שלו?
    אפילו אנגולימאלה, הרוצח האכזר, עבר טרנפורמציה טוטאלית.

    ג. איפה מופיעה ההצדקה של הקיסר הסיני כי הרג של חייל אויב תהפוך את ההורג לבודהיסטווה? זו אמירה שאין לה שום הצדקה בכתבים הבודהיסטים.

    אין ספק כי האדם, כמהות, אינו עומד במרכז התורה, וכי חיי אדם אינם ערך עליון. שיחרור האדם כן. אבל, למרות שחיי אדם, בניסוח הספציפי הזה אינם ערך עליון, הפסקת השנאה, התשוקה והבורות כן.
    לכן, רק יצור ער, הרואה את תודעתו של האחר, ושל היצורים כולם, יכול, בעקרון, לבצע הרג של מישהו, מתוך הראייה הצלולה כי זה יציל אותו מקרמה נוראית. כאן הרג הוא "מוצדק". אך זוהי פעולה קיצונית המתאפשרת, על פי התפיסה הבודהיסטית, רק למי שיכול לראות את תודעת האחר. רק יצור ער.

    לכן, לכל שאר היצורים הלא ערים, אלו הלוקחים את התורה של הבודהה כדרך לשיחרור, אין הצדקה לפעולה הנובעת מהרעלים השונים:
    שנאה, בורות, תשוקה, היאחזות וכדומה.
    האם אתה יכול לומר כי כל הדוגמאות שהבאת לא נופלות תחת ההגדרה האחרונה?

    הדוגמאות האלו לא עומדות בקריטריות המאוד ברור, כי של או אלימות מוצדק רק במקרה של יצור ער..
    אני מסכימה כי "אין שום דבר באדם הפרטי שראוי להצלה. אין שום חשיבות להתגלמות יחידאית כזאת או אחרת של תאי-אנוש". אבל מה שניסיתי להסביר בתגובה הקודמת הוא הרעיון המרכזי, כי אין אקט אלים, לפי התפיסה הבודהיסטית, למעט של יצור ער, שאינו נובע מבורות. אם לוקחים את העקרון המרכזי הזה, שהוא מרכזי גם בתהרואדה וגם במהאיאנה, אין אפשרות לאלימות, אלא אם כן התודעה היא ערה ויכולה לראות את תודעתם של אחרים, ויכולה לפעול אך ורק מתוך חמלה וחכמה.

    מתוך העקרון הבסיסי הזה, כל גילויי האלימות שהבאת מתארים פשוט "בודהיסטים" בורים, שמצאו הכשרה, כביכול, לאלימות שאינה קיימת בטקסט. הם פועלים כמו בני אדם, שמחפשים הצדקה.

    אהבתי

  18. תומר, מצטערת על ניסוח לא ברור לעיתים. גם לי אין ממש זמן, אבל רציתי בכל זאת להגיב לרעיונות שלך….

    אהבתי

  19. תודה רבה על תגובתך.

    א. ודאי שהם טועים כאשר הם קובעים שציבור שלם מורכב מ"זאבים" או "שדים". אני עצמי כתבתי שלדעתי הניתוח הפסיכולוגי שלהם את האויבים שלהם הוא שגוי. אבל זה עדיין ניתוח פסיכולוגי.

    ב. הם "אבודים מבחינת דפוסי ההתנהגות שלהם" מבחינת אותם בודהיסטים שמוצאים עליהם גזר דין מוות. הם חושבים שהאמריקאים (למשל) הם "זאבים" ולא בני אדם מפני שדפוסי ההתנהגות שלהם (שנובעים מדפוסי פעולת ההכרה שלהם, ובקיצור מדובר בפרפנצ'ות וסמסקרות למיניהם) הם "זאביים". לכן מותר להרוג אותם, "שכן מבין האויב נהרגו רק אדם וחצי, מפני ששאר הנפשות היו רשעים כל כך עד שנחשבו לבעלי-חיים ומטה". זהו קו ההגיון המנחה כאן.

    ואני עצמי אמרתי שדפוסי התנהגות הם דבר בר שינוי, וששערי תשובה לעולם אינם סגורים! איפה קראת אותי אומר שלא? מה שכן אמרתי הוא שצריך יחד עם זה להכיר בכך שיש אנשים שלא יגיעו לשחרור מלא עוד בחיים האלה, למעשה אפילו לא יתקרבו לזה, למעשה אפילו לא יעשו צעד מודע אחד בכיוון הזה, ומאידך שהם מתכוונים להרוג את הילדים שלנו. ולכן ניתן להתיר להרוג אותם.

    ג. ראשית יכול להיות שאותו קיסר עיוות את הכתבים הבודהיסטים. אבל לדעתי אפשר להבין, בצורה של היקש לוגי, מכך שהבודהה הרג את אותו שודד כדי למנוע ממנו להרוג 500 איש, שלנו מותר להרוג חייל שמעוניין להרוג 500 איש, או (גרוע מכך) להשמיד מדינה המתרגלת את הדהרמה.

    אני לא מבין למה את חושבת שרק יצור ער יכול לראות את תודעתו של האחר. האם אין דרגות שונות של הארה? האם צריך להיות בודהה מושלם? אני חושב שברמה גדולה של סבירות ניתן לקבוע כי תודעתו של ברוך מרזל מושפעת מדפוסים עמוקים של אלימות, שנאה וגזענות. בשביל זה לדעתי לא צריך להיות לא ער ואפילו לא פסיכולוג קליני.

    לכן ההסתייגות שלך לגבי ההורגים הלא ערים היא משהו שחשוב לך, אבל לאו דווקא חייב להיות דעתם של כל הבודהיסטים. את מניפה אצבע מאשימה ואומרת לכל אותם נזירים: "נו נו נו! איך הכשרתם הרג?!? האם אתם מוארים בשלמות? האם אתם לא יודעים שרק למואר בשלמות מותר להרוג?!?" – אבל העובדות הפשוטות הם שאנשים בודהיסטים, אפילו נזירים (שאני לא יודע על סמך מה את קובעת שהם "בורים" – למרות שגם אני כמובן לא מסכים עם מה שהם עשו), אפילו מורי זן מדופלמים כמו ד.ט. סוזוקי (שהוא ודאי לא "בור", ואם כבר, לדעתי ניתן להניח שהוא היה ער) הכשירו רצח המוני.

    זה שהם פעלו כבני אדם וחיפשו הצדקה זה ברור. אני הצבעתי על כך שהיה להם קל מאוד למצוא הצדקה כזאת בתורתו של הבודהה, וזאת מפני אי חשיבותו של האדם כאדם. אז ודאי שמי שירצה תמיד ימצא הצדקה לאלימות, אבל עדיין, לדעתי, אולי תורתו של הבודהה (שכאמור אני ממש לא חולק על גאוניותה) בנקודה זו יכולה ללמוד משהו מתרבות המערב.

    אהבתי

  20. אלה רק דוגמאות ספורות לאלימות של בודהיסטים. אפילו במאמר ההוא שהסתמכתי עליו יש עוד כמה, ביניהן על כך ש- U Pandita עצמו הכין חומרי חבלה כדי לפגוע באויבי בורמה. פריט המידע הזה מצוטט מתוך:
    John Ferguson, War and Peace in the World's Religions (New York: Oxford University Press, 1978)

    גם הדוגמאות שאביב טטרסקי הביא ברשימתו, על מורי זן המכשירים אלימות, אומרות שזו לא נחלתם של בודהיסטים בורים בלבד.

    ושוב: אני מסכים איתך שהם טועים. אני רק מעלה את השאלה, האם ייתכן שהדהרמה איפשרה את הטעות שלהם ביתר קלות (בדיוק כמו שהתורה איפשרה את הטעות של הרב קוק בקלות רבה).

    אהבתי

  21. אנחנו כנראה לא מסכימים.
    אני ממש לא חושבת שקל למצוא הצדקה להרג ואלימות בכתבים הבודהיסטים.
    המקומות בהן מתואר סוג של אלימות מוצדקת הוא מועט, ומתוארים בו סיטואציות בהן הדמות שנוקטת ב"אלימות" היא של יצור ער.
    לגבי דרגות התעוררות או ערות (ולא הארה), אכן יש דרגות, אך ראיית תודעתם של אחרים היא יכולת של בודהה על פי הסוטות של הקנון הפאלי, ואני חושבת שבמהאיאנה מדובר על בודהיסטוות מתקדמות במיוחד.

    ולגבי המסקנה שלך, שבנקודה הזו הבודהיזם עכול ללמוד מן המערב, אני גם לא ממש מסכימה. לפחות כפי שאני מבינה את הבודהיזם, כל עוד תודעתי אינה רואה את המציאות כמות שהיא, ללא ערפול, שנאה, קנאה, היצמדות וכדומה, ההנחייה היא לאי-אלימות בתודעה, בדיבור ובגוף.
    זה שאנשים מוצאים הצדקה לאלימות גם איפה שהיא לא ממש קיימת, זו בעייה של המין האנושי.
    נ.ב. לדעתי, ורק לדעתי, מי שניתן לקרוא לו "לאומן" ומצדיק מלחמה בה נהרגים המוני בני אדם (שבוודאי לא כולם בעלי תודעה "מזוהמת"), לא יכול להיחשב כער.

    אהבתי

  22. הערה קצרה – באופן כללי, חשוב להפריד בין ה"תיאוריה" של הבודהיזם – או כל דת, לצורך העניין – לבין האנשים (הבודהיסטים), שפועלים, עושים טעויות, מעוותים את עקרונות הדת, וכו'…
    לאנשים יש לפעמים את הציפייה שנזירים בודהיסטים, לדוגמה, יהיו ויתנהגו כקדושים, למרות שאין שום סיבה שזה אכן יהיה כך – הם בסך הכל תלמידים, שיכולים אמנם להיות מאוד מלומדים (חלקם), אבל בסך הכל בני-אדם, ולא בודהות, עם אותן חולשות ורגשות שליליים ואנושיים שלכולם יש…

    אהבתי

  23. רק אומר שוב: זה שהנזירים הללו, וסוזוקי, וגם או-פנדיטה אם אכן נכון מה שכתוב עליו, טעו, זה גם אני מסכים איתכם (באופן עקרוני). השאלה שלי היא למה הם טעו, מה הוביל אותם לטעות. אני חושב שלומר: "בני אדם טועים", או "בני אדם תמיד יצדיקו את מה שהם רוצים ולא משנה מה למדו" זה לעשות לעצמנו את החיים קלים מדי. כפי שאני יכול למצוא ביהדות עקרונות שיביאו את הרב קוק לגזענות, אני יכול למצוא בבודהיזם עקרונות שיביאו אנשים אלה למסקנה שבני עם מסויים הם "שדים" ולכן מותר להרגם. לדעתי ניתוח מושכל של התרבות יכול להאיר עיניים.

    אהבתי

  24. מאמר מעולה ויעיל במיוחד לאותם "בודהיסטים" מערביים שהתרגלו לראות את המזרח דרך משקפיים ורודות, להתעלם מכל התופעות הנוראיות שהתרחשו(ומתרחשות) שם ולהציג את התורות המזרחיות כ"אלטרנטיבה אנושית לתרבות המערבית הדורסנית". נכון להיום האזרח במדינה מערבית הרבה יותר מוגן בכל המובנים מאשר במזרח.
    זנות, שחיתות, עוני – הן רק דוגמאות בודדות לכך שהחברה הבודהיסטית(וגם ההינדית) רחוקה מצדק ומוסר אלפי שנות אור.

    אהבתי

  25. יצא לי ממש במקרה באחד המחקרים שלי לגלות שיטה מעניינת, שעם 3-5 משפטים שנאמרים לאדם, אפשר לגרום לנשמה שלו "לכלוא" את אותו אדם בגוף ללא אפשרות להזיז רבע שריר למשך שעה, שעה וחצי.
    אני מדבר על שיטה ש:
    * לא צריך שאותו אדם יעשה שום דמיון מודרך
    * לא משנה כמה האדם רוחני או לא
    * לא צריך שום "כוחות" או "יכולות".

    כשאדם עובר את החוויה הזו (וניסיתי בהסכמה את זה על 4 אנשים), הוא מרגיש היטב את נשמתו. כמה היטב? כמו להיות צמוד לקיר כח ואז לנסות להכחיש את קיומו של הקיר..

    אז כשאני קורא על הבודהה, אני מתפלא. האם הוא ו/או אלו אחריו בהמשך השרשרת באמת חקרו את עניין קיום הנשמה או שהם החליטו פשוט להתעלם מקיומה ולהכחיש אותו לטובת אג'נדה שלהם?

    חוקר יותר רציני ממני (אצלי זה רק תחביב) היה מגלה את הדברים (בסה"כ מדובר על חיבור של 1+1) בעשירית הזמן ממני. זה לא מסובך לגלות את השיטה או איך משתמשים בה ואותו אדם שמנסים עליו מקבל את ההוכחה כמו פטיש לראש מבלי אפשרות להתחמק מהתובנות האלו להרבה זמן (ולא, אני לא הולך לפרסם אותה), מה שלדעתי שופך המון סימני שאלה על אמיתות דרך הבודהה ו/או אמיתות אותה "דת".

    אהבתי

  26. אם אכן גילית שיטה המוכיחה את קיומה של הנשמה, אני ממליץ לך להעלותה על הכתב ולשלוח אותה לועדת הנובל בשטוקהולם. זכייתך מובטחת.

    אהבתי

  27. בדרך המתומנת האצילה לא מופיעה תורת מוסר הרבה יותר גבוהה ונוקשה מהומניזם או פציפיזם?

    אהבתי

  28. תלוי. תראה, הרי הדרך מצווה על "פעולה נכונה" – אבל מ ה י פעולה נכונה? זה נתון לפרשנות, ואם היא נעשית על פי ההגיון הבודהיסטי, היא יוצאת כפי שאני מתאר לעיל.

    אבל יש ציווי מפורש לא להרוג כאחת מהשבועות הכי בסיסיות שנשבעים נזירים. אבל שוב, כנראה שזה לא עוזר תמיד.

    ובגדול, יש הרבה הרבה הרבה דגש על אי-אלימות בבודהיזם, וודאי שאין מה להשוות את היכולת להבין מאיזו סוטרה או שתיים ומההגיון הבסיסי של הבודהיזם שמותר להרוג, לבין הציווי המפורש להרוג שאנו מוצאים ביהדות (כלפי עממי הארץ, או עמלק למשל). כך שברור שהבודהיזם באופן כללי היא דת הרבה פחות אלימה מדתות המערב. אני רק רציתי להצביע על כך שהיא לא פציפיסטית לגמרי, ולבדוק מה יכולות להיות הסיבות לכך.

    אהבתי

  29. יחסית ישיר לגביי מהי פעולה נכונה?

    אתה בודק מה הסיבות לכך שהבודהיסטים עצמם לא פציפיסטים לגמריי?

    אהבתי

  30. בטח יש פירוט איפשהו. הכתבים הבודהיסטים הם מרובים ביותר.

    ולא, לא מעניינים אותי הבודהיסטים עצמם. מעניינת אותי התיאולוגיה והאנתרופולוגיה הבודהיסטית.

    אהבתי

  31. שבה יש פירוט שמוסכם על פי רוב, אז הפירוטים הקיימים כנראה לא מספיקים בשביל לעגן את הבודהיזם גם כפציפיזם והומניזם.

    שאלה שעולה לאורח גילויי אלימות גם במדינות בודהיסטיות היא האם הבודהיזם מספק מטרה מספיק ריאלית לאדם הפשוט מן היישוב בשביל שזה יפעל על פי רוח המוסר האמיתית של הדת גם במקרים שפעולה על פי הרוח הזאת יכולה להזיק לו בטווח הקרוב (אבדן אדמה, אבדן רכוש, אבדן חיים של יקירים וכו וכו).

    מהסתכלות מאוד מאוד שטחית ברחוב הבודהיסטי, בכלל לא נראה שהאזרח הפשוט מתעניין בהארה. משיחות עם נזירים פשוטים, לא נראה שאפילו הם באמת מתעניינים בה.

    אהבתי

  32. אני חושב שלא הבנת בכלל את מה שכתבתי ברשימה.

    גם אם היתה סוטרה עם פירוט, הבודהיזם לא היה פציפיזם, ובודאי לא הומניזם, מתוקף הנחות היסוד שלו (אין מהות עצמית, התהוות מותנית, לידה מחדש, קארמה). קרא שוב מה שכתבתי.

    וגם אם היתה סוטרה עם פירוט הרי שממילא בני אדם היו עושים מה שהם רוצים, כי זו דרכם. ישו אומר כמה פעמים שיש להושיט את הלחי השנייה, וזה לא מנע אלימות נוצרית חוזרת ונשנית באלפיים שנה האחרונות. אני רק ניסיתי להראות מה הקל על אנשים, גם חכמים ועמוקים כסוזוקי, להצדיק אלימות בשם הבודהיזם.

    אני גם לא מבין מהי "מטרה מספיק ריאלית". גן עדן זה ריאלי? 72 בטולות זה ריאלי? אחרית הימים זה ריאלי? משיח זה ריאלי? ולחילופין, לעשות טוב "רק כי כך ראוי" על פי המוסר קאנטיאני זה ריאלי?

    הג'יינים, שהם באמת פציפיסטים מוחלטים, מאמינים שאחרי המוות המואר הופך לכוכב אוטונומי ומודע שמאיר לנצח. זה ריאלי? אבל זה משכנע אותם לא להרוג אפילו חרקים זעירים.

    גם "רוח המוסר האמיתית של הדת" הוא מושג בעייתי שאני לא חושב שיש דרך להגיע אליו, והרי אנשים שונים, משכילים יותר ממני וממך בהלכות בודהיזם, יחשבו דברים שונים (קרא את הדיון שלי עם קרן בתגובות לעיל).

    אהבתי

  33. באותה מהאפארנירוונה-סוטרה, בגרסת המהאיאנה, נמצא קטע שהובא לידיעתי רק עכשיו (על ידי אותו Christopher Ives, שכתב את המאמר המוזכר), ובו מוצג אותו הגיון בודהיסטי על פיו ניתן להרוג, ללא השפעות קארמטיות שליליות, אנשים במצב התודעתי הנחות ביותר. הנה הציטוט:

    "O good man! A person who kills an
    icchantika does not suffer from the karmic returns due to the killings of the three kinds named above. O good man! All those Brahmins are of the class of the icchantika. For example, such actions as digging the ground, mowing the grass, felling trees, cutting up corpses, ill-speaking, and lashing do not call forth karmic returns. Killing an icchantika comes within the same category. No karmic results ensue. Why not? Because no Brahmins and no five laws to begin
    with faith, etc. are involved here [Maybe: no Brahmins are concerned with the "five roots" of faith, vigour, mindfulness, concentration, and Wisdom]. For this reason, killing [of this kind] does not carry one off to hell."

    (תרגום מסינית: Kosho Yamamoto)

    Icchantika הוא היצור המושלה ביותר, בעל הבוּרות והשנאה והאגואיזם הרב ביותר:
    http://en.wikipedia.org/wiki/Icchantika

    ושימו לב שהברהמינים נחשבים כאן לבעלי דרגה תודעתית שכזו, ועל כן, בני מוות.

    אהבתי

  34. האם תוכל בתמצות, למסור –

    א. את טענתך המרכזית ברשומה זו שלך (או שכותרתה מהווה את תמצית טענתך, ש"בודהיזם אינו פציפיזם")?

    ב. מהי מטרתה של רשומה זו?

    תודה.

    אהבתי

  35. ראשית, אני מציע לך לקרוא את הרשימה. אנשים שמבקשים תמצות בדרך כלל לא רוצים באמת לדעת.

    שנית, בתמצות, א. הטענה היא שההגיון הבסיסי של הבודהיזם, הגם שלדעתי הוא קולע לאמת ברובו, הוא אנטי-הומניסטי, ולכן אין לצפות ממנו לפציפיזם. ב. המטרה היא להעשיר את ידע הקוראים ולתקן קונספציות מוטעות שהם מחזיקים בהן.

    שלישית, קרא את הרשימה.

    אהבתי

  36. קראתי את הרשומה שלך פעמיים לפני שביקשתי ממך תמצות. כמובן שאינך אחראי על קושי תפישתי.

    הדברים תמיד נבחנים במידת התוצאה שלהם. רוצה לומר שהומניזם ופציפיזם הן אך ורק אידאולוגיות או פילוסופיות, שנמדדות במידת הטוב שהביאו לעולם האנושי. וכמו ברבות מן האידאולוגיות או הפילוסופיות, יש בהן מידה של אמת ומידה של הבלות ביחסים משתנים.

    אהבתי

  37. הבנת הטוב והרע, או המועיל והאינו-מועיל על פי תורתו של הבודהה, מבוססת על התובנה הבאה (ציטוט שלי לעברית מתוך הראג'ה סוטה, אודנה 5.1):

    "חפש בכל הכיוונים
    באמצעות תודעתך,
    ולא תמצא אחד שיהיה יקר לך,
    יותר מאשר עצמך.
    באותה הדרך, אחרים
    יקרים לעצמם בקנאות.
    לכן מן הראוי שלא יפגע באחרים
    זה אשר את עצמו אוהב."

    או כמו שתמצתו חכמי היהודים בצורה כה יפה:

    'לא תעשה לחברך את ששנוא כליך.'

    מכל האמור לעיל נוכל לראות שהכרת הטוב הכללי היא פועל יוצא מתוך הכרת הטוב הפרטי.

    על פי הבודהה, החיים, ולא רק של בני-אדם, אלא גם של כל היצורים החיים, הם יקרים לכל אחד ואחד, שכן כולנו רוצים לחיות ולא רוצים למות.

    תקן אותי אם אני טועה, אבל הנחה זו מונחת גם בבסיסו של ההומניזם על סוגיו השונים, גם אם במובלע ולא במוצהר.

    מכל האמור לעיל נוכל גם להסיק שהרג, כלומר כשאדם אחד נוטל את חייו של האחר היא כשלעצמה רע, בין אם היא חלק משרשרת סיבות ותוצאות או בין אם היא כשלעצמה כתוצאה של מעשה שכיוון לתוצאה הזו. יתירה מזו, כיוון שמוות מוגדר כאחד מצורות הסבל ותורתו של הבודהה מכוונת לשחרור מסבל, חלקי או מלא, בעולם הזה או בעולמות אחרים או אפילו כנירוונה, שחרור מוחלט, איך ההגיון שלך מוביל אותך לחשוב שגישה שאינה מהותנית היא פוטנציאל לגרימת סבל?

    גם הבודהה הכיר בכך שבסאמסרה לעיתים, ולמרבית הצער, הרג הוא הכרחי. אבל מכאן ועד 'הכשרת השרץ' המרחק עדיין גדול. אין ספק בכך שתורתו של הבודהה אינה הומניזם ופציפיזם per ce, אולם שוב, המרחק אליו קפצת למסקנתך שתורתו של הבודהה היא אנטי-הומניסטית ואולי אף אנטי-פציפיסטית הוא גדול מאוד.

    באשר להמתות-חסד והפלות, כיוון שגם הן נטילת חיים ומנוגדות לחלוטין לכלל הראשון, כך שככלל המתות-חסד והפלות נחשבות כנטילת חיים לכל דבר למעט אותם מקרים ספציפים בהם אדם שעקב סבלו הגדול הצהיר אודות רצונו למות כיוון שהארכת חייו תאריך את סבלו ללא נשוא או במקרה של אשה שהריונה עלול לסכן את חייה, או במקרה שגלוי וברור מעל כל ספק שהעובר יוולד עם נכות קשה במיוחד. שוב, הקפיצות הלוגיות שאתה עושה מהנחות היסוד של תורתו של הבודהה אל המסקנות שאתה מסיק הן גדולות ורחוקות מדי.

    לגבי האירועים האלימים שבהיסטוריה הבודהיסטית:

    הווה ידוע לך שמבחינת מספרם והיקפם העימותים האלימים והמלחמות כשהבודהה-דהארמה חרותה על דגלם של הצדדים הלוחמים יחסית לאלה שבמערב, נוצרים ומוסלמים, הם נמוכים וקטנים. כמו כן במלחמות יפן-קוריאה, יפן-רוסיה ויפן סין היו אלה מניעים פוליטים וכלכליים שהניעו אותן כשתורתו של הבודהה שמשה כ'רוח גבית' לאותם מעוותי-שכל שהשתמשו ברעיונותיה כבסיס לדעותיהם ולפעולותיהם האלימות. במילים אחרות, אם נשתמש במספרים כדי לספור את הפעמים בהם הבודהה-דהארמה שמשה כסיבה לאלימות ולאומדן היקף הנפגעים ממנה, המסקנה דווקא תהיה הפוכה לזו שלך: מהותנות היא פוטנציאל גבוה בהרבה לגרימת סבל, הן כרעיון והן כפעולה, ואילו היעדר מהותנות היא בעלת פוטנציאל קטן יותר לגרימת סבל, הן כרעיון והן כפעולה.

    אהבתי

  38. "מהותנות היא פוטנציאל גבוה בהרבה לגרימת סבל, הן כרעיון והן כפעולה, ואילו היעדר מהותנות היא בעלת פוטנציאל קטן יותר לגרימת סבל, הן כרעיון והן כפעולה."

    מסכים עם כל מילה.

    "הווה ידוע לך שמבחינת מספרם והיקפם העימותים האלימים והמלחמות כשהבודהה-דהארמה חרותה על דגלם של הצדדים הלוחמים יחסית לאלה שבמערב, נוצרים ומוסלמים, הם נמוכים וקטנים."

    מסכים, ואף כתבתי כך (קראת פעמיים?).

    " ספק בכך שתורתו של הבודהה אינה הומניזם ופציפיזם per ce, אולם שוב, המרחק אליו קפצת למסקנתך שתורתו של הבודהה היא אנטי-הומניסטית ואולי אף אנטי-פציפיסטית הוא גדול מאוד."

    לא, לא per ce, ואף לא בקירוב. תורתו של הבודהה היא כמעט אנטיתזה להומניזם. ולא, לא כתבתי מעולם שהיא אנטיתזה לפציפיזם. אל תכניס לי מילים למקלדת. אבל מהומניזם היא רחוקה מאוד, ואולי (אולי, כן?) יש לה משהו קטן ללמוד מההומניזם.

    באשר לכלל הזהב, הוא חיובי ונכון וקיים כמעט בכל התרבויות. אני לא מבין איך אתה רואה בו את הבסיס לבודהיזם. אני ניסיתי לנתח את הבודהיזם מבחינת עקרונות תיאולוגיים ואנתרופולוגיים בסיסיים ועמוקים הרבה יותר מהעיקרון הזה, כי לא הבודהיזם ולא היהדות ולא ההומניזם מבוססים עליו בעצם. אשמח אם תתייחס לדברי על כך.

    אהבתי

  39. עשיתי חיפוש אודות העקרונות המנחים של ההומניזם. מצאתי שיש כמה סוגים, ולא הצלחתי להבין את העקרון, או מס' העקרונות שמונח בבסיסם ומשותף לכולם.

    הזכרתי את מה שהזכרתי כיוון שלמרות שגם אתה כתבת זאת, משום מה הגעת למסקנה הפוכה מזו שאני הגעתי אליה.

    שוב: כיוון שלא הבנתי את העקרונות המנחים את ההומניזם לסוגיו השונים, איני יכול לראות איך תורתו של הבודהה היא אנטי-הומניזם. ושים לב: כתבתי "ואולי אף אנטי-פציפיסטית". הנחתי הנחה אפשרית, ולא קבעתי עובדה שכך אתה אמרת את הדברים. למרות זאת, אם אפשר להניח שתורתו של הבודהה אנטי-הומניסטית, בקלות יכול להשתמע מכך שהיא גם אנטי-פציפיסטית. ממילא במובלע לפחות, אפשר להסיק כך מן העובדות שהצגת בדבריך.

    באשר לכלל הזהב כפי שקראת לו, הוא אכן הבסיס לכל המוסר והאתיקה הבודהיסטיים. אין עיקרון תיאולוגי או אנתרופולוגי עמוק מזה למוסר ואתיקה, בתורתו של הבודהה או בכל תורה אחרת. ריקות, התהוות-מותנית, היעדר עצמיות מהותית וכד', אינם עמוקים יותר מכלל הזהב הזה, אלא רק מחזקים את תוקפו. פעם אחר פעם החכמים הבודהיסטים מזהירים מהסכנה שבנפילה לניהיליזם ואיבוד המוסר והאתיקה עקב רעיונות אלו, בעוד שעל פי כלל הזהב אין סכנה כזו: באופן העמוק ביותר, כיוון שאני מוקיר את חיי אני מוקיר גם את חייך. אל תבלבל מורכבות או תחכום בעמקות, ואל תבלבל פשטות בשטחיות.

    הבסיס לכל המוסר והאתיקה של תורתו של הבודהה הוא בדיוק זה: כיוון שיש סבל, אנחנו מנסים למנוע אותו לא רק מעצמנו, אלא גם מזולתנו. כמו שאנחנו לא רוצים שינטלו את חיינו, יגנבו אותנו, ידברו בנו סרה וינצלו אותנו מינית, כך אנחנו יכולים להבין שהאחר אינו רוצה באותם דברים. איך התובנות של היעדר עצמיות והתהוות-המותנית, שהיא למעשה הבסיס לשוניאטה של נגרג'ונה מסייעות לנו ביישום המוסר והאתיקה כפי שהורה אותם הבודהה? בזה שהם משחררות אותנו במידה זו או אחרת מן ההצמדות שלנו לאני, עצמי ושלי, שהרי הצמדות זו ברובה מעצימה את הרגשות השליליים שבנו כלפי האחרים. כך אפשר לראות שכלל הזהב הוא הבסיס והרעיונות המורכבים יותר הם התמוכות שלו.

    אהבתי

  40. שנטידווה,

    מכיוון שאתה לא יודע מה הוא הומניזם, לא אתווכח איתך על זה.

    לגבי העקרונות העמוקים של הבודהיזם, אני חולק עליך. ורק לשם דוגמה אומר שהדרשה הראשונה של הבודהה לא עסקה ביחס אל הזולת או בחוקי מוסר. היא עסקה ביציאה אישית מהסבל האישי, על פי ניתוח המציאות. כך שלדעתי כלל הזהב אינו הבסיס, אלא משתמע מתוך הבסיס, שהוא התהוות מותנית, חובר מהותנות וכו'.

    אסף,

    תודה רבה לך. אגש לקרוא.

    אהבתי

  41. כבר בדרשה של הנעת גלגל הדהארמה, כשהבודהה מורה את האמת האצילה הרביעית שהיא דרך שמונת-הנתיבים, הוא מניח את יסודות המוסר והאתיקה של תורתו. אלו הם:

    *הנתיב השני, החלטה נכונה.
    *הנתיב השלישי, דיבור נכון
    *הנתיב הרביעי, פעולה נכונה
    *הנתיב החמישי, פרנסה נכונה

    במילים אחרות, כבר בדרשתו הראשונה של הבודהה ישנו יחס אל הזולת וכללי-מוסר.

    באופן מסורתי, הנתיבים השלישי, הרביעי והחמישי מהווים את 'עמוד' הסילה של הבודהה-דהארמה, אם כי לדעתי גם הנתיב השני יכול להצטרף לסילה.

    לעומת זאת, היעדר-עצמיות וההתהוות המותנית אינם מופיעים בדרשה זו.

    הדוגמה שלך אינה טובה.

    אהבתי

  42. כבר כתבתי בתגובה אחרת נדמה לי: כן, "פעולה נכונה" – אבל מ ה י פעולה נכונה??? למילים האלו עצמן אין, פשוט אין שום משמעות מעשית. זה לחלוטין נתון – ומחוייב – לפרשנות, והפרשנות היא על פי עקרונות היסוד של הבודהיזם, של היעדר עצמיות והתהוות מותנית.

    אהבתי

  43. הבודהה הגדיר הגדר היטב את כל אחד משמונת הנתיבים, ואין שום צורך לפרש אותם בצורה אחרת מהגדרתם כפי שהבודהה עשה. הנה:

    *השקפה נכונה:"מהי השקפה נכונה? הידיעה בדבר הסבל, הידיעה בדבר מקורו של הסבל, הידיעה בדבר סיומו של הסבל והידיעה בדבר הדרך המובילה לסיומו של הסבל. זוהי ההשקפה הנכונה."

    (מהאסטיפטנה, דיגהה-ניקיה, 22) http://www.accesstoinsight.org/ptf/dhamma/sacca/sacca4/samma-ditthi/index.html

    אם תרצה הגדרה רחבה מדויקת לא פחות ורחבה הרבה יותר, אתה מוזמן להתבונן בדרשה אודות ההשקפה הנכונה (מג'ימה-נקיה 9) – http://www.accesstoinsight.org/tipitaka/mn/mn.009.ntbb.html

    שים לב שהדרשה מתחילה בהוראת הפנצ'ה-סילה, כללי המוסר.

    *החלטה נכונה: "מהי החלטה נכונה? ההחלטה לשמור על וויתור, על חופש מעוינות, על אי-פגיעה. זוהי החלטה נכונה."
    (סמיוטה-נקיה, 45.8)

    והקישור להגדרה הספציפית: http://www.accesstoinsight.org/ptf/dhamma/sacca/sacca4/samma-sankappo/index.html

    *דיבור נכון: "מהו דיבור נכון? ההמנעות משקר, ההמנעות מדיבור מסכסך, ההמנעות מדיבור פוגעני וההמנעות מדיבור בטל. זהו דיבור נכון."

    (סמיוטה-ניקיה 45.8)

    והקישור להגדרה הספציפית: http://www.accesstoinsight.org/ptf/dhamma/sacca/sacca4/samma-vaca/index.html

    *פעולה נכונה: "מהי פעולה נכונה? ההמנעות מנטילת חיים, ההמנעות מגניבה, ההמנעות מחוסר-צניעות."
    (סמיוטה-נקיה 45.8)

    והקישור להגדרה המדויקת – http://www.accesstoinsight.org/ptf/dhamma/sacca/sacca4/samma-kammanto/index.html

    *פרנסה נכונה: "נזירים, חסיד של הבודהה שאינו נזיר, לא יעסוק בחמישה סוגי עסק. אילו חמישה? מסחר בנשק, מסחר בבני-אדם, מסחר בבשר, מסחר בחומרים משני-תודעה (הכוונה כאן בין היתר היא כנראה לאלכוהול), מסחר ברעל."

    (אנוטרה-נקיה, 5.177)

    וקישור: http://www.accesstoinsight.org/tipitaka/an/an05/an05.177.than.html

    *מאמץ נכון: (אני מסכם לך בקצרה פסקה יחסית ארוכה ומפנה אותך בקישור): א. הכוונה והמאמץ שלא לאפשר התהוות של איכויות רעות ומזיקות לפני שעלו (בתודעה). הכוונה והמאמץ לנטישתם לאחר שעלו. ג. הכוונה והמאמץ לטיפוח איכויות מיטיבות ומועילות לפני שהתהוו ו- ד. הכוונה והמאמץ לטיפוח איכויות אלה לאחר שהתהוו.

    http://www.accesstoinsight.org/ptf/dhamma/sacca/sacca4/samma-vayamo/index.html

    *מודעות נכונה: (שוב, לא אתרגם אלא אסכם + קישור): מודעות נכונה בהגדרתה היא ארבעת היסודות של המודעות כפי שמתוארות בסטיפטנה ובמהאסטיפטנה

    http://www.accesstoinsight.org/ptf/dhamma/sacca/sacca4/samma-sati/index.html

    ואחרון חביב: ריכוז נכון. שוב רק אסכם, ריכוז נכון הוא ריכוז שמוביל לארבעת הג'הנות.

    http://www.accesstoinsight.org/ptf/dhamma/sacca/sacca4/samma-samadhi/index.html

    הנה כי כן כל אחד משמונת-הנתיבים מוגדר היטב, והיעדר-עצמיות והתהוות-מותנית אינם מגדירים אותם, ובטח שלא כעקרונות ראשיים.

    אהבתי

  44. תודה על הלינקים. כן, אני מכיר את הסוטרות הללו. יחד עם זאת לדעתי אתה טועה, והדרך המתומנת הזאת כן נשענת על אותם עקרונות של התהוות מותנית וחוסר בעצמיות.

    לדוגמה, פעולה נכונה: "מהי פעולה נכונה? ההמנעות מנטילת חיים, ההמנעות מגניבה, ההמנעות מחוסר-צניעות"

    על מה אתה חושב שהבודהה מבסס את דבריו? למה עלינו להימנע מליטול חיים? כי אלוהים אמר בעשרת הדיברות? כי קאנט חושב שזה חלק מהאימפרטיב הקטגורי? או אולי נראה לך שהבודהה פשוט המציא את זה כי זה נראה לו יפה? אם לא על עקרונות הללו, על בסיס מה ההוראות האלה ניתנות?

    אהבתי

  45. ההמנעות הזו מבוססת על מה שקראת לו "כלל הזהב", וקרן ואסף הרחיבו רבות בעניין זה (מקורם של פעולות אלה הוא במצבי-תודעה שליליים המזיקים לבעליהם ולסובביו וכו')

    אף אחד לא אוהב ולא רוצה שיאיימו על חייו, יגנבו את רכושו, ידברו בו סרה ויפגעו בו מינית. אינני יכול להבין איך הגיון פשוט שכזה חומק מעיניך. היעדר-עצמיות והתהוות-מותנית הן בפשטות, ראייה נכוחה של המציאות, וככזאת, יש בה אפקט משחרר, אבל לא בהכרח אפקט מוסרי-אתי. כפי שכבר כתבתי, תפישות אלה יכולות לשמש כתמוכות במוסר ואתיקה, אך אין הם בעצמם עקרונותיו.

    לעומת זאת מוסר ואתיקה אינם נזקקים לתפישות אלה. היעדר-עצמיות והתהוות-מותנית אלה הן תובנות הנתפשות כידיעה ממש בתרגול המדיטטיבי, ואילו המוסר והאתיקה כפי שהורה אותם הבודהה מיועדים ויפים גם למי שאינו עוסק במדיטציה ושאינו רואה את המציאות במונחים של היעדר-עצמיות והתהוות-מותנית.

    אהבתי

  46. אפשר להוסיף לדברי שנטידווה ולומר כי כללי האתיקה שהבודהה הורה, נועדו להוות בסיס לפיתוח מצבי תודעה מועילים (מודעות, שלווה, שמחה, שלווה נפשית וכדומה), ולהחליש מצבי תודעה לא מועילים. בסופה של הדרך הרוחנית, מה שהווה בסיס, הופך מוגשם לחלוטין בפעילות הגופנית, המילולית והתודעתית של מי שהתעורר.

    אם כך, כללי האתיקה הם גם הבסיס לתרגול המדיטטיבי. כאשר התודעה הופכת צלולה, בהירה וחסרת "זיהומים",היא יכולה לראות את המציאות כמות שהיא:
    ההתהוות המותנית של המצרפים, ששת בסיסי החושים התשוקה, ההיצמדות והקיום.
    תודעה צלולה הרואה כך את המציאות, רואה את בעצם את רעיון הלא-אני: אם כל הדברים מותנים ומתהווים הדדית, איפה נמצאת "עצמיות שאינה משתנה"?י

    ולחזור על דברי שנטידווה: "מוסר ואתיקה אינם נזקקים לתפישות אלה. היעדר-עצמיות והתהוות-מותנית אלה הן תובנות הנתפשות כידיעה ממש בתרגול המדיטטיבי".

    אהבתי

  47. קרן, את אומרת בדיוק הפוך משנטידווה. אם האתיקה נועדה לשם האפיסטמולוגיה, הרי שהיא לא נשענת על כלל הזהב, אלא על ההנחה שכדאי לנו להגיע לתפיסה חסרת-עצמיות של הקיום וכו'.

    שנטידווה, האם גם "ההמנעות מחוסר-צניעות" תלוי בכלל הזהב? ומה עם ההמנעות ממסחר בבשר או מדיבור בטל? צר לי, אבל אם נרצה למצוא בסיס משותף לכל ההוראות הללו הוא לא יוכל להיות כלל הזהב, ונראה לי שהצדק עם קרן: כל הדברים הללו נועדו להביא אותנו לראייה צלולה של המציאות, כלומר, על פי הבודהיזם, להכיר בחוסר-בעצמיות ובהתהוות מותנית של הקיום. כלומר, שוב, האתיקה הבודהיסטית תלויה לגמרי בראייה האפיסטמולוגית שלה, ולכן גם בתפיסתה את האדם וטבעו.

    אהבתי

  48. המוסר והאתיקה לא נועדו לאפיסטמולוגיה, וגם לא לראיית המציאות כהוויתה, או להבנת היעדר-עצמיות והתהוות-מותנית. כל אלה, כשהמוסר והאתיקה מונחים בבסיסם, נועדו לשחרור מסבל.

    לא רק שהיעדר-עצמיות והתהוות-מותנית אינם בבסיסם של המוסר והאתיקה, הם אף אינם מטרה לעצמם. אילו לא היה בהבנתם ובידיעתם את האפקט המשחרר מסבל, גם לא היה טעם בגילויים. אחרי הכל, מה הטעם בלשמוע את הרופא מספר לך על מחלתך ובאותה נשימה גם אומר לך שאין סיכוי שתירפא ממנה?

    בשתי הזדמנויות שונות כשנתבקש הבודהה למסור את תורתו בתמצות אמר:

    'אודות הסבל אני מורה, ואת הדרך להשתחרר ממנו.'

    'המנע מרע, עשה את הטוב, וטהר את תודעתך.'

    כל השאר הם רק ביאורים והרחבות לשתי האמירות הללו. היעדר-עצמיות, התהוות-מותנית, ריקות – ערכם של כל אלה נמדד אך ורק במידה וביכולת של יישומם המעשי כדי להגיע להתעוררות ושחרור. מלבד זאת אין בהם ולא כלום. לעומת זאת, גם אם לא נשיג ונבין את אלה, מוסר ואתיקה תמיד תקפים, וגם אם לא מובילים בפני עצמם להתעוררות ושחרור, הרי שיישומם מביא להקלה בסבלנו שלנו ובסבלם של אחרים.

    אהבתי

  49. הבודהיזם שאתם מדברים עליו הוא בעיקר תהרוואדה וככזה כדאי לזכור שהוא פונה באופן שונה מאוד לשתי אוכלוסיות: נזירים ו"בעלי-בתים".

    בשני המיקרים האתיקה היא אינסטרומנטלית (ומתי היא לא, אגב?) אבל באופן שונה.

    בשביל הנזירים האתיקה היא בסיס לתרגול (מדיטציה) והמטרה הסופית של כל זה היא שחרור ממעגל הלידות – שחרור מוחלט מסבל. כאן היא אכן בשירות האפיסטמולוגיה כמו שאומר תומר.

    בשביל בעלי הבתים האתיקה היא פשוט כללי התנהגות, והיא תוביל את האדם המוסרי לחיים טובים מספקים ומאושרים יותר בעולם הזה ובעולם הבא. במקרה הזה היא לא בשרות שום אפיסטמולוגיה, אלא, אם תרצו, בשירות הקוסמולוגיה.

    כמובן שצורות אחרות של בודהיזם טרפו את הקלפים על ההבחנה בין שתי הצורות האלה. במיוחד במערב.

    אהבתי

  50. תומר,

    אין מה לעשות. בעוד שההגיון הפנימי של דבריך הוא קלוש, וזאת לו רק משום שהמהלך המחשבתי בין היעדר-עצמיות והתהוות-מותנית כבסיס למוסר והאתיקה כפי שהורה אותם הבודהה הוא קפיצה גדולה מדי, ואילו ההגיון הפנימי של דבריי מובנה בתוכם עצמם עקב בצד אגודל כמסקנה מתבקשת הן מתוקף ההבנה הפשוטה שמוסר ואתיקה אינם מחויבים תיאולוגיה או פילוסופיה כאלה ואחרות, לא בתורתו של הבודהה ולא באף תורה אחרת. ושנית, אינך מביא סימוכין לדעתך ואילו אני הבאתי סימוכין רבים לכך ש א. דרך שמונת הנתיבים מוגדרת היטב לפרטיה ואינה פתוחה לפרשנות כדעתך. ב. שההנחות המונחות בבסיס המוסר והאתיקה כפי שהורה אותם הבודהה אינם היעדר-עצמיות והתהוות-מותנית.

    לסיכום: הראיות לכאורה שאתה מציג אינן אלא קשר נסיבתי קלוש ואילו הראיות שאני הבאתי מבוססות היטב בכתובים אשר גלויים לעין כל למי עיניו בראשו. מי שמסתובב במעגלים אינו אני אלא אתה.

    כמה מילים אישיות לסיום: כחוט השני בדיוניך עובר המנהג הזה שלך להתעקש על דעותיך גם כשמוכיחים לך בבהירות ומעל כל צל של ספק שאתה טועה בדבריך. הדוגמה הבולטת ביותר לכך נמצאת כאן http://www.notes.co.il/tomer/38131.asp?p=0, בו אתה מנסה לחלץ את עצמך מטעותך בטיעון הדחוק של "דרשנות תיאולוגית". לו הייתי במקומך הייתי מפרסם את טעותי ברבים ואולי אף מוריד את הרשומה הזו מן הבלוג לאלתר. מילא אתה טועה, אבל מדוע אתה צריך להטעות אחרים?

    אסף

    הסיבה שאני מביא ציטוטים מן הסוטרות הפאליות היא פרקטית בלבד. לא יכולתי לחפש את שאני מבקש בסוטרות המהאיאניות באותה קלות כפי שאני יכול לעשות באתר הנפלא access to insight, הייתי עושה גם את זאת ללא כל צל של ספק.

    ט"ו בשבט שמח שיהיה לכולנו :-)

    אהבתי

  51. תודה.

    ושנטידווה,

    אני מבין שבלי להתכוון לכך עיצבנתי אותך, אבל אני חושב שהדרך שבחרת להתמודד עם זה היא unskillful, ובודאי לא נכנסת לקטיגוריה של דיבור נכון (ראה הסוטרה בלינק שהבאת).

    אהבתי

  52. יחד עם זאת, לא כל תגובה חריפה היא בהכרח דיבור שאינו נכון.

    יותר מש(אולי) כשלתי בדיבור שאינו נכון, על בטוח שכשלתי במאמץ נכון.

    יום טוב שיהיה לכולנו.

    אהבתי

  53. ההנחה שתירגול מדיטציה מביא בעקבותיו חוויה התנסותית של חוסר מהותנות והתהוות מותנית ,היא ספקולציה,טכניקות מדיטציה תורגלו ע,י רוב האנושות משחר ההיסטוריה ,אין אפילו טכניקה אחת , שעקרונות היסוד שלה התגלו או הומצאו ע,י הבודהה וממשיכיו,אותם טכניקות ותירגולים הובילו דתות שונות ,שבטים שונים להתנסות חוויתית שונה,פרי ההתנסות המדיטטיבית החוויתית ,מותנה בהנחות היסוד של המתרגל,השמאני יחווה חוויות הולמות שמאניות, ההינדי חוויות הולמות וכן הלאה,אם יש חוט מקשר בין החוויות זה חווית האיחוד ,אך חוויה זו נתונה לפרשנות ספקולטיבית ההולמת את רעיונות ההולך בדרך,

    הבודהיזם הוא מאוד שובניסט, ורק קבלת רעיונות מערביים והפנמתם ,כגון זכויות האישה וזכויות הפרט ,מאפשרים לו לשגשג במערב,

    אנני היסטוריון ,אך כמדומני שאומנם בקרב התרבות המערבית היו המון מילחמות ,הרבה יותר מאשר בתרבות הבודהיסטית ,אך נושא זכויות הפרט והחיים כערך ,היה מאוד לא תקין בתרבות הבודהיסטית,יש ללמוד לקח מהעובדה שבעל הברית העיקרי של הנאצים היתה יפן , לא יפן שנישלטת ע"י
    תנועה פשיסטית, אלה יפן עם המסורת הבודהיסטית

    סין-בסין התחוללו מספר פעמים השמדות המוניות ללא תקדים של סינים ע,י סינים,בכלל נראה שהחיים זולים מאוד בארצות הבודהיזם המסורתי ,וזה משתנה הודות לאינטרקציה עם המערב

    אני מתרגל ויפאסנה,אך סובר שהפרקטיקה והישומים המעשיים של התורות,הן המדד החשוב ביותר לתקפותם

    אהבתי

  54. פסוקי היוגה של פטנג'לי =הנחשב לבר סמכא עולמי,לפי פטנג'לי התירגול מביא לראייה נכונה של המציאות שהיא דואליסטית, ורואה בעולם שני יסודות בעלי מעמד ישותי שווה-הסובייקטיביות הטהורה והאוביקטיביות הטהורה
    לפי היגה הפרקטיקה היא חלק חיוני ובלתי נפרד מן התהליך של השגת האמת(מן הבחינה הזאת קרובה היוגה במיוחד למסורת הבודהיסטית)
    כך שגם חווית האיחוד אינה המכנה המשותף של המודטים,

    אהבתי

  55. מילים, מילים,מילים, מילים,מילים, מילים,מילים, מילים… הו, חבורות ידענים! מילים, מילים, מילים, מילים,מילים, מילים,מילים, מילים… והרי התרגול אומר הכול!
    התרגול, המביא לשחרור ולו הקטן ביותר, שווה את אלפי המילים, מילים,מילים, מילים, ששפכתם כאן! חזרו אל עצמכם, אל פינות הישיבה, אל הכוכים והמערות וחוו את שאמר הבודהה! נקמתה של ההתבוננות באוויר הנכנס והיוצא עוד לא בראה המילה! צר לי עליכם, על מוחותיכם הנברניים התרים אחר עוד תובנה, עוד פלוץ מנטאלי, עוד מאותם דברים שאתם "יודעים" לבטח!!!
    ושלא תטעו, דבריי אינם מכוונים אליכם אלא יותר עליכם לכל אותם הדיוטות הקוראים את שכתבתם ומצפים להכוונה. אין בכם דבר ואין בדבריכם מאומה. הם מכוונים לכל אותם המקלידים "בודהיזם" בגוגל ומגיעים לכאן. אתם, לכו מכאן!! קישטה!! זהו אינו המקום לשחרור עבורכם! אל תנסו להבין. המנעו מכך. חפשו לכם "קבוצת ישיבה", חבורה המתרגלת את שהציע הבודהה לתרגל. התמקדו בתרגול. הכל כבר נמצא בכם וכל שעליכם לעשות הוא להתבונן איך מחשבותיכם הרדופות מעלות במרוצתן ענן אבק היורד ומכסה על עיניכם… כפי שהוא מכסה את עיניהם של חברי מועצת החכמים שכאן… לכו מכאן. שכחו את מה שקראתם והתחילו לתרגל…

    אהבתי

  56. כתיבתך הארסית והאגרסיבית מרמזת שאלי כדאי שתשקול ביחד עם ישיבותיך הברוכות ' להסתייע במעט ייעוץ נפשי לשיחרור

    אהבתי

  57. אני חושב ששמעתי את זה באיזושהי פילוסופיה פעם, אין לי סימוכין אבל אולי זה היה מוצארט חח

    בכל מקרה, אני מאמין, שהשאלה היא במניע..
    לדוגמא אם יש לי חברה, ואני אוהב אותה..
    ומישהו בא לתקוף אותה, אז אין לי רצון לתקוף אותו לשם התקיפה או ליצור הרס בגופו מאגואיזם או משהו..
    אלא אני אתקוף אותו מתוך ביטוי לאהבה שלי אל החברה שלי..
    ובזה לדעתי ההבדל, ביטוי לאהבה שאני רוחש..
    בעזרת השם זה קארמה טובה :-)

    וגם, אם מישהו בא לתקוף אותי אזי מתוך האהבה שאני רוחש לעצמי אני אגן על עצמי.. חח

    נ.ב
    עלול להישמע מופרך אך זה דיי נפוץ..
    לעיתים אדם עלול לרצות שיווצר מצב שבו יצטרך להגן על אהוביו..
    אך זהו לא ביטוי לאהבה אלא צורך אגואיסטי להוכיח את יכולת ההגנה שלו (בעיקר לעצמו) ולמלות עצמו בחשיבות עצמית..

    באהבה

    אהבתי

  58. הרשומה ישנה אני תוהה אם לא הגעתי מאוחר למסיבה… ראשית כל תודה רבה, נושא חשוב מאוד. נידמה לי שמוסכם על רוח המאמר ותוכנו וכך גם המגיבים שנראה שגם אם אפשר וכך נעשה בהיסטוריה להשקיע את יסודות האלימות בבודהיזם נראה מהטקסטים הבודהיסטיים ומשורשיו וענפיו שהוא לא נוטה לשם. בטח לא לשיטטיות של הרג.
    כמה שאלות בנושא הזה:
    א. האם תוכל להסביר על הקשר בין הסמוראים לזן? נראה שבמקרה הזה האלימות איננה מקרית אלא אמננטית. קשה למצא בעברית לפחות עיסוק רציני בעניין הזה מה שאומר דרשני.

    ב. האם תוכל להעמיק קצת בנושא של הזן והאלימות?

    ג.הנצרות בראשיתה (הברית החדשה) לכאורה היא דת שבהחלט היתה אמורה להיות מופת לא אלים לבסוף זו אולי הדת הכי אלימה שהעולם חווה (אין צורך לעשות תחרות) אולי כשמנתחים דתות אין טעם להבין אותם במנותק מהקשרן. הדת הנוצרית היא הטקסטים שלה וההסדרים החברתיים והקשר לשילטון ולאצולה וכו וכו (כל נצרות וההקשר שלה) נראה לי שהמבט שלנו על הבודהיזם מנותק מהקשרו. כמו משהו במזרח שיתקרב לנצרות אז הוא יהיה בטוח שהנצרות היא משהו מאוד שונה ממה שהיא. אולי הטוהר של הבודהיזם מניח מציאות חברתית בצידו הבודהא מיעץ לאנשים היוצאים לקרב וכו.. נראה לי שאנחנו טועים אותה טעות בהקשר של הטאואיזם שאלן ווטס ממסביר שהוא חלק ממערך הכולל את הקונפוציוניזם. כלומר. כשאנחנו קוראים הוגה כמו הרב קוק אנחנו קוראים את התפיסה הכוללת של הצד המדיני והצד האיזוטרי ביחד במזרח אולי זה קיים רק לא באותם טקסטים.

    ד. למעיישה (למעשה בביינישית) ממה מורכבת הרתיעה שלנו של המתרגלים – שלנו מאלימות? במה היא קשורה לכך שאנחנו כבר נהנים מפירותיה בעצם חיינו? מעצם האפשרות שלנו לחוות בפועל עולם סטרילי? זה נושא להתבוננות ובירור עצמי.

    אהבתי

    1. ביקורת על המאמר:
      במאמר ערבבת בין שאיפה עזה להמנעות מאלימות להומניזם. כשלא הגדרת בדיוק מה הוא הומניזם.

      א. רתיעה מאלימות לא חייבת לנבוע מהומניזם. מעניין לקרוא את ארוול על גנדהי נדמה לי שזה המאמר:
      http://www.online-literature.com/orwell/898/
      שמסביר שגנדהי איננו הומניסט ההמנעות מאלימות היא דרכו הדתית. כדוגמא הוא מביא את העצה של גנדהי ליהודים להתנגדות לא אלימה להיטלר. ונכונות למות רק לא לפעול באלימות כך גם התנגד למלחמה נגד גרמניה הנאצית.

      ב. ביקורת יותר על רוח המאמר פחות על תכנו וביקורת על חלק מהתגובות כאן. נדמה שהכרעות פרטיות מוסריות שונות נשפטות לעיתים כחוסר עקביות מוסרית. אבל זו גישה לא סבירה בעיניי. מה שניתן לשפוט זה את העקביות של העיקרון. כלומר: ההבדל בין רופא צדיק לרופא אכזר נובע מהשאיפות שלהם בעת חיתוך האיבר וכנ"ל לגביי לקיחת חיי אדם. קידוש החיים כעיקרון חסר הקשר נראה לי גם פוגע במהות הבודהיסטית וגם בשיקול הפילוסופי וגם באנטואיציה האנושית הבסיסית זהו קידוש אלילי כמו קדושת האדמה וקדושת החפצים. כלומר תפיסה שאומרת "אין שום אפשרות להצדיק פגיעה באדם חי" היא בעייתית. מצד שני תפיסה שאומרת יתכן מצב שבמצב עניינים כל שהו ההרג יהיה מוצדק קלה יותר להצדקה. עדיין יתכן שיגזר ממנה פצפיזם למעשה. ברור שזה שם אותנו בבילבול מסויים. אבל גם ההכרעה לא להרוג עשויה להיות הכרעה אכזרית מאוד. למשל: נחשוב על סוגיה של הפלה או האפשרות להרוג את היטלר. תמיד אנחנו מכריעים.

      ג. מה שמחזיר אותנו להכרעה המוסרית הכנה שלעיתים רק אנחנו נוכל להעיד על טהרתה. זה מאוד אקזיסטנציאליסטי ומאוד בודהיסטי. החיים אינם מקודשים כ ש ל ע צ מ ם אין הנחייה בראשית הדברים ובסופם אלא רק דרך שחייבים להקשיב לה….

      ד. רציתי להעיר בנושא של הומניזם, מדובר בעיון ארוך אבל אני מקווה שתבין אותי. שכיום הומניזם = רכות המנעות מאלימות אבל בעיניי העמקה בהומניזם מולידה לנו את האקזיסטנציאליזם שבמובן משמעותי חורג מההומניזם. כלומר ההומניזם מתחיל מצלם האלוהים של פיקו דה מרנדולה ועובר בשקיעתו דרך האקזיסטנציאליזם שכופר בתנית צלם ודמות שניתן ליחס לאדם, ולבסוף מגיעים לפוסטמודרניזם שמפרק את ההומניזם לגמריי…כלומר לדבר על "הומניזם" זו נאיביות מושגית.

      אהבתי

      1. התגובה הקודמת היא לגבי התגובה הראשונה שלך. לגבי השנייה, נכון, כמובן שיש פציפיזם שאינו מונע מהומניזם, וזה הפציפיזם הדתי, מהמזרח ועד לנצרות הקוויקרית למשל.

        אהבתי

שקלא וטריא

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s