אני מפרסם כאן ספר שכתבתי, חיבור פרשני-דרשני לפרק נ"א בחלק השלישי של מורה נבוכים של הרמב"ם. בפרק זה, אשר הרמב"ם עצמו אומר שהוא החשוב שבפרקי ספרו, מלמד הרמב"ם את קוראיו איך להגיע לנבואה. החיבור הזה, שמיועד לקהל הרחב, עוקב מקרוב אחרי הטקסט, תוך "קריאה צמודה" המלווה בפרשנות. מתוך כך אני מנסה לחשוף פן שהוצנע, אם לא ממש הושתק, באישיותו ובהגותו של הרמב"ם: הפן הדתי-רוחני שבה.

התעלמות מן הצד המיסטי של הרמב"ם היא נחלת הדורות האחרונים בלבד, בעוד שכאשר פורסם מורה נבוכים לראשונה, מיסטיקנים גדולים כמייסטר אקהרט, המקובל אברהם אבולעפיה ואף בנו של הרמב"ם עצמו, הרב אברהם בן הרמב"ם, סברו כמובן מאליו שהוא ספר הדרכה רוחנית, המיועד להוביל את הקורא הנבון אל המגע הישיר, אם לא האחדות ממש, עם האלוהים. כמובן שעם רוח הזמן האנטי-דתית של המאה ה-19 והרצון של המשכילים היהודיים להראות ש"גם לנו יש" פילוסוף רציונליסט טהור, הואלם צד זה באישיותו של הרמב"ם. גם היום לא מוקדשת תשומת לב רבה לנטיותיו המיסטיות של הרמב"ם, למרות שנשמעים יותר ויותר קולות, גם מקרב האקדמיה, שמצביעים על פן חשוב זה, אולי החשוב מכל, בהגותו.

החיבור הזה אינו אקדמי. מטרתו הראשונית אינה מחקר הטקסט הרמב"מי, אלא הבנתה של דרך רוחנית אפשרית שעולה מתוכו. פרק נ"א של החלק השלישי של "מורה נבוכים" אמנם משמש לי כבסיס, אך אני מביא גם דברים ממקורות אחרים של הרמב"ם, וכמו כן מדבריהם של אפלטון, הבודהה ואף רומאן רולאן כאשר אני רואה צורך בכך. בסיומו של החיבור מצורף נספח ארוך ובו הסבר על אופן פעולתה של המדיטציה ככלי רוחני.

שתי הערות אחרונות: א. כדי לשמור את הספר כ-pdf (כדי לראות יותר טוב או להדפיס) יש ללחוץ בסרגל העליון של מסך הספר על "More" ואז על "Save Document". ב. הספר הזה ניתן חינם. יחד עם זאת, מחברו מתפרנס בדוחק. המעוניינים לתרום סכום סמלי (נאמר, 30 שקלים) או אחר כאות תודה, מוזמנים לשלוח את תרומתם אל: תומר פרסיקו, וינגייט 4, קריית אתא, 28056. תודה.

Meditation according to the Rambam

וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד, וַיֵּצְאוּ, וַיְבָרְכוּ אֶת-הָעָם; וַיֵּרָא כְבוֹד-ה', אֶל-כָּל-הָעָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ, מִלִּפְנֵי ה', וַתֹּאכַל עַל-הַמִּזְבֵּחַ, אֶת-הָעֹלָה וְאֶת-הַחֲלָבִים; וַיַּרְא כָּל-הָעָם וַיָּרֹנּוּ, וַיִּפְּלוּ עַל-פְּנֵיהֶם. וַיִּקְחוּ בְנֵי-אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ, וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ, וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ, קְטֹרֶת; וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה', אֵשׁ זָרָה–אֲשֶׁר לֹא צִוָּה, אֹתָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה', וַתֹּאכַל אוֹתָם; וַיָּמֻתוּ, לִפְנֵי ה'. (ויקרא ט', כג-כד; ויקרא י', א-ב)

הרב רפי פוירשטיין פרסם בשבוע שעבר טור פרשנות נאה וכתוב היטב לפרשת השבוע, שמהווה למעשה כתב אישום כנגד הנהייה החסידית-בואכה-ניו-אייג'ית אחרי התלהבות רליגיוזית. תחת הכותרת "זהירות. אקסטזה דתית" מסביר פויירשטיין שחטאם של נדב ואביהו, שאש אלוהית יצאה ושרפה אותם למוות כאשר ניסו להקריב לה' "אש זרה אשר לא צוה אותם", היה שהם ניסו לעורר רגש ולהט בטקס שנראה להם קר ומכאני. כותב הרב פויירשטיין:

נדב ואביהו אינם מסתפקים בציווי הקר והמדויק. הוא מתמטי מידי, שכלתני מידי, הוא לא נוגע בתוככי האישיות. אהרן ומשה נראים להם נעדרי רגשות, הם ביצועיים, מדויקים, כאילו היה הקשר עם האלוקים מבוסס על תוכנת מחשב.

אהרן ומשה עושים בדיוק את מה שציווה עליהם האל. לדעתם של נדב ואביהו, אם כן, זוהי מידה בינונית, לא גבוהה מספיק, של עבודת אלוהים. הם רוצים יותר. הם רוצים התלהבות. אלא שעל פי הרב פוירשטיין

התורה קובעת של אלמנט הדיוניסי אין מקום בקודש. יש לו מקום בקידוש, ויש לו מקום בליל הסדר ובשמחת החתונה, אך הוא מורחק מהקודש. שכן הקודש מושתת על אבחנה ברורה בין הטמא לטהור ובין הקודש לחול. המושגים הרווחים כל כך היום: "להתחבר", "לזרום" משקפים את נטיית בני דורנו, מכל הזרמים והחוגים, דתיים ושאינם דתיים להעדיף את הרגשי, המיידי על פני השכלי הקבוע והיציב. האם איננו טועים באותו חטא קדום של 'נדב ואביהו'?

הדברים של הרב פוירשטיין הזכירו לי דברים ששמעתי מפי פרופ' משה הלברטל כשלמדתי במכון הרטמן בירושלים. הלברטל דיבר על "אידיאל-טיפוסים" שונים של הלך-רוח דתי. אלו צורות שונות של דרכים לעבוד את האל, והן משתקפות היטב בדבריו של פוירשטיין. אנצל אם כו את דבריו של פוירשטיין כדי לשרטט כמה מאותם אידיאל-טיפוסים שרוחשים כיום במחוזותינו: החסיד, התלמיד-חכם, והרוחניק. אנסה להראות שדבריו של פויירשטיין יכולים להיות מכוונים רק אל החסיד (מתוך עמדה מתנגדית כמובן), בעוד שאל הרוחניק אין לו בעצם מה לומר. מצד שני, ראוי לדעתי שהרוחניק דווקא יקשיב לו, כי דבריו חשובים – אם כי בעיקר כשהם מובנים מתוך השקפה רוחניקית.

ראשית אביא את דברי הלברטל כפי ששמעתי אותם, ושימו לב שמדובר ברישומים תמציתיים תוך כדי דיבורו וכמובן לא בציטוטים מדוייקים. נפתח בריטואל:

בכל גישה אל הקודש יש אופציה של דחייה: את קרבנו של קין האל דחה. הדחייה כאן אם כן היא לא שלא קיבלת, אלא שלא נתנו לך לתת. קורבן הוא מנחה. לא מתנה, שהיא נתינה מגבוה לנמוך, אלא נתינה מנמוך לגבוה, נתינה שיכולה להיות מסורבת.

ההלכה היא מערכת כללים שמאפשרים גישה אל הקודש. כי מה הוא ריטואל? ריטואל הוא הניסיון ליצר פרוטוקול, מערכת כללים, שתגשר בין הנתינה לקבלה. הריטואל מגן על מגיש המנחה. הריטואל מאפשר גישה מסודרת, מכוסה, שכן הנותן נמצא בתוך מסגרת החוק. כך לא שמים אליו עצמו לב (שלא כמו איוב למשל, שאלוהים הבחין בו, שם אליו לב, והשאר ידוע. תשומת לב אלוהית היא לא תמיד טובה). הריטואל אם כן מעמעם את האינדיבידואציה של הנותן, וכך מגן עליו.

אהרן ומשה נמצאים לחלוטין במסגרת הריטואל. לכן הם מוגנים. הם עושים מה שאלוהים מצווה-מרשה, ולא חורגים ממנו אף ברמיזה. הם כפופים לחוק, והחוק מכסה ומסוכך עליהם. לנדב ואביהו אין סבלנות לטכנוקרטים שכמוהם. הם רוצים לעשות משהו שהוא לפנים משורת הדין. משהו "מיוחד". הם רוצים להתרגש. הם טיפוסים חסידיים:

החסידות היא הניסיון לגשת אל הקודש מחוץ לפרוטוקול. ואיך החסיד מעז להסתכן כך? כי יש לו איזשהו ביטוח מדחייה. מה הביטוח? אינטימיות. החסידות מאופיינת על ידי בדיקה של גבולות הפרוטוקול בשם האינטימיות. יוצא מזה שהחסיד דווקא מרוויח מזה שהוא בזרקור. למה? כי הוא נראה טוב באור. ולמה הוא נראה טוב? לא משום שהוא יפה במיוחד, אלא משום שהוא קרוב משפחה. החסיד זוכה לאהבה אישית מהאל. הוא כמו הבן שלו, ולבן סולחים תמיד. ועוד: כאשר הריטואל תלוי תמיד בזמן, החסיד הוא מחוץ לגבולות הזמן. הוא יכול לקפוץ גם בלי להודיע. כי הוא מהמשפחה.

החסיד יכול לחרוג מהכלל בדיוק משום שהוא יוצא מהכלל: הוא לא כמו כולם, הוא מיוחד בעיני אביו שבשמיים. כבר במשנה אנו מוצאים הדים לגישה זו, למשל בסיפור חוני המעגל. חוני יכול להוריד גשם על ידי בקשה שלו מהאל. למה? הוא מציין זאת בפנייתו אל האלוהים: "רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, בָּנֶיךָ שָׂמוּ פְנֵיהֶם עָלַי, שֶׁאֲנִי כְבֶן בַּיִת לְפָנֶיךָ". חוני הוא כאילו קרוב משפחה של האל. ושמעון בן שטח, שכנראה היה נשיא הסנהדרין, כועס על חוני ואומר: "אִלְמָלֵא חוֹנִי אַתָּה, גּוֹזְרַנִי עָלֶיךָ נִדּוּי. אֲבָל מָה אֶעֱשֶׂה לְךָ, שֶׁאַתָּה מִתְחַטֵּא לִפְנֵי הַמָּקוֹם וְעוֹשֶׂה לְךָ רְצוֹנְךָ כְּבֵן שֶׁהוּא מִתְחַטֵּא עַל אָבִיו וְעוֹשֶׂה לוֹ רְצוֹנוֹ. וְעָלֶיךָ הַכָּתוב אוֹמֵר, יִשְׂמַח אָבִיךָ וְאִמֶּךָ וְתָגֵל יוֹלַדְתֶּךָ" (מסכת תענית, ג', ח'). החסיד מגיע לקשר אינטימי עם האל.

רובנו אוהבים חסידים כי רובנו מקדשים אינטימיות (הלברטל: בעולם המודרני אינטימיות היא סוג של הישג). אנחנו רוצים לגעת באלוהים, להיות ממש איתו, או להיות הוא. וזאת משום שאנחנו מקדשים את הפרט, את האינדבידואל, ואת חייו הפנימיים. אנחנו מחפשים אותנטיות, הגשמה עצמית, מימוש עצמי, חופש, חוויה. ממילא מערכת ריטואלית שמוחקת את היחיד (אף שכאילו כדי להגן עליו) לא נראית לנו סבירה.

מול האידיאל-הטיפוס של החסיד ניצב התלמיד-חכם:

ומהו תלמיד חכם? הוא הוירטואוז של הפרוטוקול. הוא זה שנושא על עצמו, ובצורה הטובה ביותר, את הפרוטוקול. והוא בחשש תמידי מקיטש דתי: הכל רק מצוות יבשות. מדוייקות. כי רגש, קיטש, זה לא מקצועי. יש לו גאווה של פרופשונל. זו הרוח המתנגדית לדורותיה.

התלמיד-חכם יכול לצטט דפי תלמוד בעל פה ולהביא תקדימי פסיקה לכל שאלה הלכתית שנעלה לפניו. הוא מכיר ככף ידו את ספר החוקים. במונחים מוזיקליים הוא יודע את התווים של היצירה בעל-פה, והוא נגן אמן. לעומתו לחסיד יש יכולת אילתור; החסיד מנגן ג'ז. התלמיד-חכם לא מבין מה יפה בג'ז. הוא מחפש דיוק, לא יצירתיות. (החילוני, אגב, פשוט לא מוזיקלי).

שימו לב ששני האידיאל-טיפוסים הללו שונים בגישתם אל "הפרוטוקול". וזאת אומרת ששני האידיאל-טיפוסים הללו תלויים בפרוטוקול. לעומתם הרוחניק לא תלוי בהלכה, כי הוא לרוב לא מתייחס אליה (או מתייחס אליה כפריט פולקלוריסטי בלתי מחייב). הרוחניק הפוסט-מודרני אינו זה ואינו זה. הוא לא מנסה למתוח את גבולות הפרוטוקול, מפני שהפרוטוקול מזמן נמחק בשבילו.

בניו-אייג' חסרים חוקים, כלומר אין כל התייחסות לריטואל. זאת מפני שאין שום פחד מהאל. פשוט: המימד השלילי באלוהות בוטל. ה' לא מעניש, לא קנא ונקם, ולכן ממילא לא מחוקק חוקים ומצווה מצוות. כפי שטוען הלברטל, אם הריטואל מראש נועד להגן על הפרט מפני הקודש, הרי שמרגע שבטל האיום שבקודש, בטל הריטואל. או אולי הגבולות קשיחים נועדו מראש לסדר לנו את העולם והסנקציות הן רק תמרורי הדרכים.

יחד עם ביטול הפן המקנא ומעניש שבאל בטל כמובן גם הצביון האישי שבו (ואולי הסדר הפוך: ראשית מתבטל כל המודוס האישי, וזה כבר כולל את ביטול הפן השלילי). האל של הניו-אייג' אינו (על פי רוב) אלוהים בעל פנים ורצונות, אלא "מימד", "אחד", "זה", או מקסימום "אלוהות". מדובר האל אמורפי ומוחלט, ולעיתים אף בזרמים נטורליסטים של "אנרגיה".

הרוחניקים, אם כו, מרגישים בבית בעולם, לא מנוכרים להוויה. הניו-אייג' בכלל היא תנועה של אופטימיות: העולם במהותו טוב והולך ונהיה טוב עוד יותר. (אם כי ישנה כאן בעיה קלה, והיא שפעמים רבות רוחניקים לא קרובים להוויה ולא נמצאים בבית. נוצר מצב הפוך מזה של שומרי-המצוות, מצב שבו טוענים לקרבה, אפילו לבעלות על ההוויה או להיותנו בעלי הבית, ולמעשה זרים לה או לו לחלוטין, בעוד שהאחרונים מצהירים על מרחק מוחלט מהאל, ולמעשה לעיתים קרובים אליו בהחלט.)

הרוחניק שונה אם כן מהחסיד בכך שלא מעמדו המיוחד, קרבת המשפחה שלו לכאורה לאל, הם שמאפשרים לו לצאת אל מחוץ לפרוטוקול, אלא ביטולו של הפרוטוקול בכלל (ובל נשכח שעבור הרוחניק כולם קרובים באותה מידה לאלוהות!).

לכן דבריו של הרב פוירשטיין על הסכנה שבקרבה אל הקודש כלל אינם מובנים לרוחניק. קרבה לקודש פירושה עבורו עונג טהור (ולעיתים נדמה שעבורו הקודש עצמו פירושו עונג טהור). פוירשטיין הוא מעין מתנגד שמוכיח את עמיתיו החסידים, אבל שפתו המסורתית בלתי מובנת לרוחניקים. כאשר הוא מדבר, למשל, על "אבחנה ברורה בין הטמא לטהור ובין הקודש לחול" מביט בו הרוחניק בעיניים גדולות, משל היה מנסה לשכנע אותו שלא ייתכן שמטוסי ברזל השוקלים מאות טונות יעופו באוויר.

אבל לא כדאי להתעלם לגמרי מדבריו של פוירשטיין. יש לדעתי ערך לפרוטוקול (ולא רק כמשהו שניתן למרוד בו). החלוקה ל"חוקים" מול "זרימה" היא חלוקה שגויה בעיני. היא שגויה מצד פוירשטיין בנסותו להדגיש את החוקים, אבל לא פחות מצד רוחניקים המנסים כל הזמן רק לזרום. כי החוקים הם לא יותר ממערבולות בתוך הזרם. סורגי תא הכלא של החוק עשויים מאותה האמת שממנה מתהווה הרוח העוברת דרכם. ואם זו הבחנה ברמה העקרונית, הרי שגם ברמה המעשית, הפרגמטית ביותר, גבולות מאפשרים זרימה חלקה ומהירה יותר. כמו גדות לנהר.

עם ביטולו של הצד הרוגז של האל בוטל גם הצורך בפרוטוקול שיאפשר גישה בטוחה אליו, אבל מה שברמה המיתית הוא כעס וקנאת האל הוא ברמה המיסטית מכשולים ובורות בדרך הרוחנית. ההשקפה האופטימית-אוטופית של הניו-אייג' פעמים רבות לא מכירה בצורך שבהגנה של החוק על ההולך בדרך הרוחנית (אפילו אם מדובר פשוט במשמעת הדרושה לשבת ולמדוט כל יום ולא בדיני טומאה וטהרה למשל).

יש מה ללמוד מהמסורות הדתיות הגדולות של העולם, ויש אפילו ערך בעצם קיומה של מסורת, כלומר בדרך סלולה שנוסתה ונבדקה, ושמהווה עוגן של התייחסות ומשמעות. יש ערך בחוקים, ואת המחשבה שפריצת גדרות היא שתביא לנו חופש אפשר להשאיר בשנות השישים. כל זה לא אומר שלא צריך לברור בקפידה מה ניקח ומה לא ניקח מהמסורות הדתיות השונות. כל זה רק אומר שיש במסורת ובחוק ערך.

[ראשית: נותרו מקומות בסופ"ש ארוך של "ויפאסנה יהודית": תלמוד תורה ותענית דיבור – פרטים כאן]

בטור שלי השבוע באתר מעריב: ראיון עם אוהד אזרחי לרגל הקמתה של קהילה חדשה ביבנאל, מה מעצבן לאחרונה הינדים מסורתיים, ושובו להוראה של המורה הרוחני המבוקש בישראל]

החיים בהודו מחולקים באופן מסורתי לחלקים. השלם מחולק לקטעים – לא מתוך אידיאליזציה, כי האידיאל הוא שלמות, אלא להפך, מתוך השלמה עם כך שהעולם נחתך, נחלק ונקטע, ומתוך ניסיון להשלימו מחדש. חלקי החיים בהודו מהווים אם כן פשרה מוסכמת אבל הכרחית: הם מצד אחד מבטאים את שבירתו של האחד, ומצד שני מהווים את הלבנים המסותתות היטב לבנייתו מחדש, במהרה בימינו.

ברשימה זו (חלק מסדרה שבנויה על פי הרצאותיי בנושא במכון אבשלום, שהתחלתי מזמן ולא היה לי זמן להשלימה – הנה חלק א', על הוֶדות, וראו גם ה- disclaimer שם) אני מבקש להציג מבט-על על חלוקות החיים בהודו. אציג כמה חתכי רוחב בתרבות ההודית העתיקה, ואעשה זאת תוך ידיעה שמדובר בחלוקה סכמטית, קצרה מאוד ולא מדוייקת. מה שחשוב לי אם כן כאן הוא פחות לברר עד כמה חלוקות אלה התקיימו במציאות ההיסטורית בהודו (למרות שבאיזושהי צורה הן ודאי התקיימו), אלא יותר להבין, מכך שלפחות כרעיונות הם קיימים אלפי שנים, את העיקרון העומד בבסיסן. נתחיל כמובן בטקסט.

בריג-ודה (10:90) מסופר על האלים שחותכים את הפורושה, הוא השלם, ה- person ההיולי, לחתיכות, ויוצרים ממנו עולם וחיים. זהו הקורבן הראשון, אבי כל הקורבנות. אז אנו מוצאים את הדיווח הבא:

מאותו קרבן כללי עצום השומן שנטף נאסף. ממנו נוצרו כל העופות וכל בעלי החיים, המבויתים והפראיים. מאותו קרבן כללי עצום כל המזמורים נולדו; ממנו כשפים ולחשים נוצרו; הטקסים נולדו ממנו. ממנו הסוסים נולדו, ממנו כל הבקר בעל שתי שורות שיניים; ממנו נוצרו בני-הבקר, ממנו נולדו העזים והכבשים.

כאשר הם חילקו את פורושה, כמה נתחים הם יצרו? איך הם מכנים את פיו, את ידיו? איך הם מכנים את ירכיו ורגליו? הברהמן היה פיו, משתי ידיו הראג'ניה נוצר. מירכיו נוצר הויישה, מרגליו נוצר השודרה. הירח נוצר מלבו, ומעינו נולדה השמש; אינדרה ואגני נולדו מפיו, ווָאיו, הרוח, מנשימתו. מטבורו נוצר אויר, מראשו השמיים נעשו. הארץ מרגליו והאזורים השונים מפלג גופו. כך הם יצרו את העולמות.

אין להפריז בחשיבותם של המשפטים הללו, שפורשו וצוטטו שוב ושוב בדורות וברבדים הבאים של הספרות ההודית. ובמשפטים אלה, בטקסט הוֶדי הזה, אם כן, אנחנו כבר מוצאים את חלוקת האוכלוסיה בהודו לקאסטות: הברהמן, הראג'ניה (שהם הקשטרייה), הויישה והשודרה – ארבע מעמדות (ועוד אחד) שניתן לאפיינם כך:

ברהמין – הכהן, אחראי על הפולחן ועל הידע לקיימו (מורים, הוגי דעות).
קשטרייה – הלוחם, אחראי על הסדר והממשל בחברה (מלכים, מנהיגים – ומהפכנים)
ויישה – הסוחר, אחראי על ההיבט הכלכלי (בעלי מלאכה ואנשי עסקים)
שודרה – הפועל, אחראי על העבודות הבזויות (חוטבי עצים ושואבי מים)
Untouchables – הטמאים.

המעמדות נקראו במקור Varna, כלומר "צבע", מה שמעלה את החשד (יחד עם עדויות נוספות) שהמעמדות צמחו ככלי להפרדה גזעית בתחילתם, עם ההגירה הארית להודוף הארים היום בהירים יותר מהדרווידיאנים המקומיים. ליתר דיוק יש להניח שהמעמדות נוצרו מתוך שילוב בין עיקרי הדת שהביאו איתן השבטים האריים (שבה כהנים מובדלים מלוחמים והדיוטות) ובין הרצון לדכא את האוכלוסיה המקומית ולהפוך אותה לחוטבי עצים ושואבי מים. על כן את כל הדרווידיאנים הפכו ל"שודרה", שהיא הקאסטה הנמוכה ביותר (לבד מה- untouchables, שהם בני שבטים פראיים ועבדים).

חברה בהודו מושפעת מהחלוקה הזאת עד היום (למשל, רוב אנשי ההיי-טק הם ברהמינים, כי הם תמיד היו המשכילים ביותר, ומטבע הדברים הגיעו ראשונים לאוניברסיטאות וכו'), ורק בשלהי השלטון הבריטי (שכנראה די נהנה מה"הפרד ומשול" הזה) החלה תנועה נגדה ובחוקת המדינה ההודית העצמאית היא מוצאת מחוץ לחוק. כמובן שכל קאסטה מחולקת בתוך עצמה למאות, אם לא אלפי תתי-קאסטות (Jāti), ומכיוון שעל פי המסורת אתה אמור להתחתן רק בתוך הקבוצה שלך לעיתים נוצר מצב בו אדם צריך לחפש זיווג רק ממשפחת נגרים, מדרום הודו, אזור מייסור, המתמחים בעץ באובב.

אבל אם נתעניין יותר במניע העקרוני, המטאפיזי, לחלוקה, נראה שהחלוקה הזאת, והבאות, באות מתוך התפיסה העמוקה שהחיים הם למעשה חוב של הפרט לחברה – שכן לולא היא הוא לא היה קיים – ועל כן עליו לעמול ולהשיב לה כגמולה. החברה כולה באה לפני היחיד – הוא כפוף לה, ופועל למענה. כמובן, גם לאלים מעל ולטבע מתחת (כולם חלקים מאותו קוסמוס) יש להחזיר את מה שנתנו לנו. כל זאת נעשה על ידי השמירה שלנו על תפקידנו, על הדהרמה – מושג קשה שמיד נתייחס אליו.

בהשוואה ליהדות, אנחנו רואים כאן גם חלוקה בין כוהנים למלכים – כמו בממלכה העברית העתיקה (כזכור, התנאים מאוד לא אהבו את אחדות התפקידים הללו בממלכת החשמונאים).

להיות טמא

אי אפשר שלא להביא מעט (באמת מעט) על המלחמה בחלוקה לקאסטות. כאמור, החלוקה למעמדות משפיעה עד היום על הודו, וגרוע מכל כמובן להיות חסר-מעמד, טמא. הטמאים ("דאלית" קוראים להם היום לרוב), שהיו בתחתית "שרשרת החיים" ההודית, כיום נהנים, בכוח אם לא בפועל, משוויון זכויות.

הנה שיר של Harish Barisode, משורר מודרני ממעמד הטמאים (מתורגם מאנגלית):

יש לטעון כך כנגד הקאסטות הגבוהות:
'חיינו את כל חיינו על מפתן דלתותיכם,
אך לעולם לא נפגשנו.
אתם הייתם בפנים, אנחנו בחוץ.
אתם הייתם במקדש, אנחנו על המדרגות.
כי חשבתם שאנחנו טמאים.'

אך הימים האלו עברו מן העולם.

התחלנו חיים חדשים.
ייסדנו מקדשים משלנו.
זכינו מחדש בדתנו האבודה.
האלים שלנו נמצאים יחד איתנו.
כולם שווים כאן.

האמונה הזאת
תחדור לכל פינה בעולם.
כעת אתם יכולים לזעוק.

היא נפלה! היא נפלה!
הדהרמה הברהמינית נפלה!
דליקו אתם את אש מדורת המתים שלכם!
מה אתם יכולים לעשות עכשיו?

הנה כמה נקודות ציון בדברי ימי הטמאים ומאבקם לשוויון:

המאה החמישית לפנה"ס: הבודהה מכריז שבני כל הקאסטות יכולים להצטרף למסדר הנזירים שלו, ושברהמין אמיתי הוא מי שיודע את האמת, ולא מי שנולד למשפחה הנכונה.
ראשית המאה ה-19: ראם מוהאן רוי יוצא למען הינדואיזם רציונלי, ללא אלילות וטקסים, ובכך גם נגד חלוקה של טהורים וטמאים.
שנות השלושים של המאה העשרים: גנדהי מכנה את חסרי המעמד Harijan – "בני האלוהים", ומכריז שאין לראות בהם טמאים.
1955: הודו העצמאית מחוקקת חוקים שנועדים לאכוף שוויון וחוסר אפלייה, גם לחסרי המעמד.
1956: ד"ר ב.ר. אמְבֵּדְקַר, דלית ופעיל זכויות הדליתים, ממיר, יחד עם חצי מליון תומכים, את דתו לבודהיזם.
1997: ק.ר. נאראיאנאן, דיפלומט ופוליטיקאי ממוצא דליתי, מתמנה לנשיא הודו.

מטרות החיים

יחד עם החלוקה לקאסטות, החיים בהודו חולקו לארבע תקופות, בהן יש להגשים ארבע מטרות.

ארבע מטרות החיים הן:

1. Artha, שהיא עושר (מילולית: "דבר" או "תועלת" (תודה OZ)). לשם כך יש ללמוד כלכלה ומדיניות. הכלל המנחה את האדם בשלב זה הוא "עקרון הדגים" (Matsya-nyāya – מטסיה=דגים, ניאיה=חוק) – היינו: הגדולים אוכלים את הקטנים. ספרות ההדרכה לשלב זה כוללת אגדות ומשלים שלומדים מהם, ו"ספרות חוכמה" עם עצות לחיים. המפורסם מהם הוא ה- Panchatantra (מאה שלישית לפנה"ס), כלומר חמש הרשתות, ספר שמלמד על החיים דרך משלים על בעלי-חיים, ומחולק לחמשה חלקים: "על איבוד חברים", "על רכישת חברים", "על ינשופים ועורבים", על איבוד רכוש", ו"על מעשים ללא מחשבה תחילה". דיברתי על זה גם כאן, והבאתי סיפור מתוך הפאנצ'טנטרה על "הנסיכה בעלת שלושת השדיים".

2. Kāma, היא "אהבה" או "עונג", המטרה השנייה של החיים. קאמה הוא אל האהבה ההודי, המקביל של קופידון אצל היוונים. כמובן, הטקסט המוכר מאוד מכאן הוא הקאמה-סוטרה (סביב המאה החמישית), כלומר משפט[י]-קאמה, בהם מודרך הגבר כיצד לענג את עצמו ואת בת זוגתו. אבל יש להדגיש שבניגוד להשלכה האוריינטליסטית משהו על הטקסט הזה, למעשה הוא רחוק מלהיות ספר פורנוגרפי או אפילו אירוטי, ורובו ככולו טכני ויבשושי למדי. תפקידה של הקאמה-סוטרה הוא בעצם למשטר את המין וממש לא להעניק רישיון להוללות. הנה כמה ציטוטים ממנו שממחישים זאת (התרגומים מתוך התרגום לאנגלית של סר ריצ'רד בורטון, הרפתקן וחוקר הודו במאה ה-19):

הנה למשל הוראות לאישה:

כאשר אשה רואה שמאהבה עייף מרוב משגל ואינו מסופק, עליה, ברשותו, להשכיבו על גבו, ולעזור לו על ידי כך שהיא משחקת את תפקידו [כלומר היא האקטיבית]. היא יכולה לעשות כך גם כדי לספק את סקרנותו של מאהבה, או את תשוקתה לחידושים […] עליה לומר: 'אתה השכבת אותי, ועייפתי מרוב משגל; כעת אני אשכיב אותך בתמורה'. ועליה להפגין את ביישנותה, את עייפותה, ואת תשוקתה להפסיק את המשגל. כך עליה לקיים את פעולת הגבר, שמיד נפרט (חלק א', פרק 7)

יש גם הרבה דגשים על השמירה על הקאסטות:

תענוג בחברה, כגון השלמת מזמורים שהתחילו אחרים, חתונות וטקסים משמחים, עלינו לקיים רק עם השווים לנו, ולא עם העליונים או הנחותים מאיתנו" (חלק 3, 1)

בהמשך מפורטים המקרים והדרכים שהם גבר מקאסטה גבוהה יכול בכל זאת לקיים יחסי מין עם אישה מקאסטה נמוכה (ולעולם לא להפך!), וכמו כן עצות כלליות:

אלה הגברים שבדרך כלל זוכים להצלחה עם נשים: 1. גבר שמבין היטב במדע האהבה 2. גבר שמספר סיפורים היטב 3. גבר שמכיר את האישה מילדותם 4. גבר שמשכנע אותה לבטוח בו 5. גבר שנותן להן מתנות 6. גבר שיודע לדבר היטב 7. גבר שעושה דברים שהן אוהבות 8. גבר שלא אהב אף אחת לפני כן 9. גברים שמשמשים כשליחים 10. גברים שמכירים את נקודות התורפה שלהן 11. גברים שנאהבים על ידי נשים טובות 12. גברים שמאוחדים עם ידידותיהם הנשים 13. גברים נאים 14. גברים שגדלו איתן 15. גברים שהם שכיניהן 16. גברים שמקדישים עצמם להנאות מיניות, גם אם הם עבדיהן 17. המאהבים של הבת של המטלפת שלהן 18. גברים שנישאו זה מכבר 19. גברים שאוהבים פיקניקים ומסיבות חשק 20. גברים ליברליים. 21. גברים שידועים כחזקים מאוד (גברי-שור) 22. גברים אמיצים 23. גברים שנאים יותר מהבעלים שלהן, ומוכשרים יותר, וליברלים יותר 24. גברים שלבושם ורמת-חייהם מופלאה.

והנה נשים שקל לכבוש: 1. נשים שעומדות בדלת בתיהן 2. נשים שתמיד צופות לעבר הרחוב 3. נשים שיושבות ומפטפטות בבית שכניהן 4. אישה שתמיד בוהה בך 5. שליחה 6. אישה שמתבוננת בך מזוית העין 7. אישה שבעלה לקח לעצמו אישה נוספת ללא כל סיבה טובה 8. אישה ששונאת את בעלה, ושהוא שונא אותה 9. אישה שאיש לא משגיח עליה, ושומר שהיא תתנהג כיאות 10. אישה שלא היו לה ילדים 11. אישה שלא ברור מי היא משפחתה, ומה הקאסטה שלה 12. אישה שילדיה מתים 13. אישה שלכאורה מאוד אוהבת את בעלה 14. אשת שחקן 15. אלמנה 17. ענייה 18. אשה שאוהבת תענוגות 19. אשה הנשואה לגבר ולו אחים צעירים רבים 20. אשה יהירה 21. אישה שבעלה נחות ממנה בדרגתו או כישוריו 22. אישה הגאה בכשרונה באומנויות 23. אישה המוטרדת מכשלונותיו של בעלה 24. אישה שנישאה בצעירותה לעשיר, אבל שאינה אוהבת אותו כשהיא גדלה, ורוצה גבר שיתאים לטעמה מבחינת השקפת העולם, הכשרונות והחכמה 25. אשה שנפגעה על ידי בעלה ללא סיבה טובה 26. אישה שלא מכובדת על ידי נשים אחרות ששוות לה בדרגתן או ביופין 27. אישה שבעלה אוהב מסעות 28. אשת צורף 29. קנאית 30. חשקנית 31. חסרת-מוסר 32. עקרה 33. עצלנית 34. גיבנת 36. גמדה 37. מעוותת 38. וולגרית 39. בעלת ריח רע 40. חולה. זקנה. (חלק 5, 1)

בקיצור, הרבה רומנטיקה, או אירוטיקה, אין כאן. מה שיש הוא ניסיון לעצב את המין כך שהוא "ראוי", כך שהוא בהתאם לסדר הקוסמי, וזאת על מנת להשלים את הסדר הקוסמי.

2. Dharma היא אחת המילים המורכבות ורבות המשמעויות ביותר בהודו. היא באה מהשורש dhr, שמשמעותו "לכונן", "לבסס". כאן המילה מציינת את החוק הכללי והחובה שלנו לציית לו. הטקסטים השייכים לחלק זה הם קבצי חוקים, ובראשם זה המיוחס ל- Manu, כלומר חוקי מאנו. מאנו הוא כנראה דמות בדיונית – הוא נחשב לאב כל בני האדם – והטקסט כנראה נכתב, תלוי את מי שואלים, בין 200 לפנה"ס ל-200 לספירה, כלומר בתקופה שסמכות הוֶדות התערערה מאוד, והחברה ההודית היתה בתהליכי שינוי מהירים. חוקי מאנו מכירים בסמכות הודות, תומכים בעבודת הקורבנות, בסגפנות, בחלוקה לקאסטות, בדיכוי נשים. מדובר בטקסט גזעני, שובניסטי ודרקוני ביותר. התפיסה היא "קהילתנית" מאוד, מאוד פרה-הומניסטית. הנה למשל:

האדם המושלם הוא רק זה אשר כולל יחד את אשתו, עצמו וילדיו." (9, 45)

שמותיהן של נשים צריכים להיות קלים להגייה, אסור שמשמעותן תהיה נוראה, ראוי שמשמעותן תהיה משהו פשוט, שיהיו נעימים ורבי-מזל, שיסתיימו בתנועות ארוכות, ושיכללו מילה מבורכת" (2, 33)

טבען של נשים הוא לפתות את הגברים בעולם הזה. מטעם זה החכמים לעולם אינם נמצאים ללא שמירה בנוכחות נשים. שכן נשים יכולות להתעות בעולם הזה לא רק כסילים, אלא גם מלומדים, ולעשותו עבד לתשוקה ולכעס. אל לאדם לשבת במקום מבודד עם אמו, אחותו או בתו; שכן החושים הם חזקים, ואדונים גם על אדם מלומד. (2, 213-215)

4. Moksha – המטרה האחרונה היא "שחרור", והכוונה היא לשחרור רוחני, לזכיה בחירות תודעתית, שהיתה מאז האופנישאדות האידיאל העליון, ה- summum bonum של הדתות ההודיות. בעוד ארתה, קאמה ודהרמה הן כולן מטרות "ארציות", הרי שמוקשה היא מטרה רוחנית, עליונה. מהשורש muc: "לשחרר, להרפות, להוציא לחופשי, לעזוב, לזנוח, לוותר" (ככתוב: "הרפו ודעו כי אנוכי ה'").

תקופות החיים

כדי להשיג את המטרות הללו כולן, ההודים כאמור חילקו את החיים לארבע תקופות (Ashrama):

ברהמצ'רייה – 0-24 – לימוד תחת המורה (גורו), הימנעות ממין, משמעת ומדיטציה
גריהסתה – 25-49 – הקמת משפחה, עבודה ופרנסה, שירות החברה, מנהגיה ומנהיגיה
ונפרשתה – 50-74 – בהיותו סב האדם חופשי ממטלות, ומקדיש זמנו ללימוד אחרים בחוכמתו. תחילת הפרישה מהציבור
סניאסה – 75-100 – פרישה מוחלטת מהחיים, נדודים בחוסר כל, הקדשת הזמן לעבודת האל על ידי תפילות ולזכייה במוקשה על ידי מדיטציה

המספרים שלעיל לכאורה מציינים את הגילאים בהם על ההודי לבלות בכל שלב, אבל למעשה בכתבים העתיקים מדגישים שיש למלא בעיקר את תפקיד הבעל-בית (בכל זאת, צריך לבנות חברה), ואילו השלבים הבאים לא נתפסים כחובה, למרות הם מוצגים כאידיאלים חיוביים ביותר.

ועכשיו לעיקר מבחינתי

למרות שקשה לנו מאוד להזדהות עם החוקים האלה, צריך להבין שההגיון שעמד מאחורי המשטור המאוד קפדני הזה של החיים היה שכל אחד יחיה לא מתוך או על פי האישיות הפרטית, הארעית והקונטינגנטית שלו, אלא על פי הסדר הקדמון והנכון של הקוסמוס כולו. על ידי מילוי קפדני של התפקיד המיועד שלנו (ולא התפקיד שהרצונות האישיים שלנו מבקשים לעצמם, או שהתכונות השרירותיות שלנו מתאימות להם) אנחנו למעשה מסדרים את היקום. כך אנחנו ומביאים לידי ביטוי לא את עצמנו על אישיותנו האידיוסינקרטית, ולא את האגו על תשוקותיו המבלבלות, אלא את החוק הקוסמי. הדהרמה, אם כן, היא ניסיון מודע להגיע להטמעה מלאה בסדר הקוסמי, גם ללא מודעות רוחנית שמביאת את ההכרה לכך. כל זאת לאחר שהשלמות ההיולית כאמור נשברה והיקום זקוק לתיקון (וראו הפסקאות האחרונות בחלק הקודם של סדרה זו)

קשה שלא להבחין עד כמה תפיסה זו דומה לתפיסת המצוות והלאום ביהדות על פי הקבלה: היהודי, בקיום המצוות ובשמירה על מעמדו וחובותיו של מעמדו כישראל, לוי, כהן (או מלך), מהווה חוליה קטנה אך חשובה בדרך של העולם לקראת תיקון. המצוות מחזירות את ההרמוניה והשלמות לאל הפגום (אחרי שבירת הכלים), וגם שומרות על הטוב שכבר קיים בעולם (וגם המצוות נתפסות על פי השקפות מסויימות כפעולות שעל הפרט לקבל על עצמו כחובות רק מפני שהוא לא מספיק גבוהה מבחינה רוחנית כדי שיעשה אותן באופן טבעי – כמו האבות למשל).

כל אימת שאדם חי את חייו בהתאם לתפקידיו המסויימים, הוא חי בצורה אותנטית, אמיתית, וכך עוזר ליקום, וגם צובר כוח "אמת" בעצמו –  וראו הסיפור על הזונה בינדומטי ופעולת-האמת שלה.

בפעם הבאה: האופנישאדות!

קוראים יקרים, מכיוון שהתחלתי לכתוב טור שבועי בענייני הדת דיומא באתר מעריב (ואין לדעת כמה זמן זה יחזיק), ומכיוון שממילא הייתי כותב על העניינים האלה בבלוג, אני רוצה להביא את מה שאני כותב שם לכאן. דא עקא, שהשפה שבה אני כותב למעריב שונה כמובן מהשפה שאני כותב בה בבלוג, ולא לטובה. דא עקא ביתא, שאין לי זמן לכתוב את הקטעים הללו פעמיים. לכן אביא את הקטעים כלשונם לכאן, ואיתכם הסליחה. אחרי הקטע שפורסם באתר אביא עוד על הא ודא, והפעם מיוחד בשבילכם, קוראים יקרים.

1. הבודהה אסר את השימוש בהם לתלמידיו, אבל כמעט בכל תרבות עתיקה – מיוון דרך הודו ועד מקסיקו – סמים פסיכואקטיבים היו דרך המלך לחטוף הצצה אל הנשגב. בעידננו החדש התווספו אל פנתיאון האנתיאוגנים ("מזמיני האלים") עוד מני כמיקלים, תינוקות מבחנה שנולדו במעבדות חרוצות. הבעיה היחידה (חוץ מזה שמשום מה הממשלות השונות דואגות להוציא אותם מחוץ לחוק) היא שיחד עם התפוררות המסורות הדתיות השונות התפורר גם ההקשר שבמסגרתו נטלו את אותם סמים – מעולם לא היו פשוט "משתמשים" בהם.

נקודה זו שבה ועלתה בהרצאות שהתקיימו באולם המרכזי של מוזיאון המדע בירושלים, בכנס השנתי של האגודה הישראלית להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים. המושב המיוחד עסק ב"אספקטים פילוסופיים וסוצולוגיים של חומרים פסיכואקטיבים" ריכז אליו תשומת לב רבה – הדיבור היה שזהו המושב האקדמי הראשון בישראל שמוקדש כולו לנושא. גם המרצים היו מרשימים ביותר: פרופ' בני שנון, פסיכולוג קוגניטיבי ומי שהוא כנראה החוקר-המומחה מספר אחת בעולם למשקה האיהואסקה; פרופ' רפאל משולם, חתן פרס ישראל ומי שעוד בשנות השישים היה הראשון שבודד את החומר הפעיל שבקנאביס (THC – לפני ההרצאות ניגשתי ובירכתי את פרופ' משולם על הישגו הכביר. "איך אתה קשור לנושא?" הוא שאל. "אני חובב", אמרתי), ועידו הרטוגזון מיודענו, שניתן בהחלט לכנות אותו טרנס מקנה הישראלי.

מוזיאון המדע יפיפה, הכנס התנהל בצורה מרשימה, ואחרי שסיימתי בעצמי להרצות על ההשפעה ההדדית של רוחניות הניו-אייג' והאינטרנט (קוראי אתר זה ודאי מבינים את הקשר) מיהרתי אל ההרצאות הפסיכואקטיביות. ראשון דיבר בני שנון, על "השלכות פילוסופיות של מצב התודעה של האיהואסקה". שנון פתח והסביר שמחקר האיהואסקה (שלא מבחינה אנתרופולוגית) נמצא עדיין בחיתוליו. הוא הוסיף שמבין החוקרים את השפעותיו של המשקה, ישנם כאלה שלא התנסו בעצמם בנטילתו, ושמצב כזה לדעתו לא מאפשר מחקר רציני. הוא עצמו, כך העיד, יצא למסע איהואסקה כ- 160 פעם. אחרי שגם ראיין כמאתיים אנשים שהשתמשו בחומר בצורות שונות הוא כתב את ספרו המקיף The Antipodes of the Mind ("המחוזות הנסתרים של הנפש") שבו הוא מנסה לתאר באופן שיטתי את החוויות שמעורר המשקה.

כמו בתיאור של מופע זיקוקים, פירט שנון את האפקטים הויזואליים השונים שחווים במהלך המסע. מסתבר שלבד מהדגש על צבעוניוּת כל היש מתווספות לעולם תוספות כגון דמויות מלאכים, מלכים וחיות למיניהן – ואפילו ערים שלמות שמופיעות באופק. לבד מכל אלה ישנו כמובן השינוי בתפיסת הזמן, ובאופן מפתיע נוטל האיהואסקה גם מפתח נטייה לשיר – ובצורה מוצלחת! נאמן לכותרת הרצאתו, התעקב שנון בעיקר על התובנות שעולות למשתמש באיהואסקה. על פי שנון פעמים רבות עולות הארות בנוגע לביוגרפיה האישית במהלך המסע, והאדם למעשה עובר מעין טיפול פסיכואנליטי מזורז: המשקה פותח סוגרים נפשיים ומעמת אותנו עם עצמנו. אך בעוד שהרובד הזה של התובנות תלוי מטבע הדברים באינדבידואל, הרי שבכל שקשור למציאות עצמה, לטבע החיים והיקום, התובנות שמתעוררות דומות מאוד בין המשתמשים, ומתאימות לעקרונות של מה שנקרא "הפילוסופיה הפרניאלית", כלומר ההרגשה העמוקה שהיקום הוא אחדות אורגנית אחת, ברוכה ומיטיבה.

שנון הדגיש יחד עם זאת את חשיבות ההקשר שבו שותים את החומר, שראוי לדאוג שישקף כבוד, טקסיות ואף דתיות. האיהואסקה אינו סתם סם שלוקחים בשביל ההנאה, אלא חומר רב עוצמה שיכול לפתוח לפנינו דלתות תודעתיות אל תוך עצמנו ולקראת יסודותיו של הקיום. את החשיבות שבהקשר שבו ניטל הסם – Set & Setting כלשונו – הדגיש גם עידו הרטוגזון בקשר ל- LSD. הרטוגזון, שבקרוב יראה אור ספרו "טכנומיסטיקה", השתמש במושג זה כדי להדגיש את חשיבותו של ההקשר החברתי והתרבותי כאשר באים לבחון את השפעתה של טכנולוגיה מסויימת – והוא אכן רואה ב-לסד יצירה טכנולוגית.

על פי הרטוגזון "לסד היא טכנולוגיה שתפיסת המשתמש אותה ואת השפעתה משנה במובהק את האופן שבה היא פועלת", והוא הראה זאת על ידי פנייה להיסטוריה המסועפת של החומר: בתנאים מסויימים יכול היה ה-לסד לשמש בצורה מוצלחת ככלי לטיפול פסיכולוגי (קארי גרנט אמר "נולדתי מחדש בזכות ה-לסד", וגם ק. צטניק השתמש בו כדי להתגבר על הטראומה של אושוויץ), כמנוע ליצירתיות (אצל הביטלס בין השאר), כמעוררן של חוויות דתיות (על פי מחקר מסויים אצל 32% מהאנשים שנטלו אותו, ובצורה מוצלחת במיוחד למשל במקרה של ד"ר ריצ'רד אלפרט, הלא הוא ראם דאס) וככלי חקירה (בידי ה-CIA – היה זה ה-CIA שבסופו של דבר דחף להוצאתו של ה-לסד אל מחוץ לחוק). גם כאן, אם כן, הקונטקסט במידה רבה עושה את הטריפ.

אחרון עלה פרופ' משולם, ובהרצאה מאלפת סקר את יתרונותיו הרבים של הקנאביס. על פי מחקרים שערך על עכברים, מסתבר שהצמח הזה הוא אחד החיוביים העולם בהשפעתו על הגוף: הקנאביס מרגיע, מעורר תיאבון, גורם לשיכחה (כולנו חייבים לשכוח את רוב הדברים שמתרחשים בחיינו), מעודד את המערכת החיסונית, עוזר כנגד ראומטיזם, אוסטיופורוזיס, סוג מסויים של סוכרת, ואפילו מסייע לגוף בהתמודדות עם פציעות.

באשר לעניין האחרון הראה משולם צילומים של שני מוחות עכברים שנפגעו ממכה, כאשר החלק המת במוח של העכבר שקיבל אחרי שהוכה את תמצית הקנאביס היה קטן בצורה ניכרת מזה שלא. שוב: מוח העכבר שזכה למנה אחרי שהוכה נפגע משמעותית פחות. כאשר שאלתי האם, אם כך, טוב יעשו צוותי ניידות טיפול נמרץ אם יגיעו לטיפול בפצועים עם מזרקי גראס, אמר משולם שהמחקר שלו הוכיח את יעילות הקנאביס בנוגע לעכברים, ולמרות שקרוב לודאי שגם אצל בני אדם זה תקף, הרי שהמחקר שיוכיח את זה עוד טרם נעשה, ויעלה מליארדים. שווה את זה, לא?

2. נשיא ארה"ב אובמה אמנם קיים סדר פסח בבית הלבן מתוך כוונה לאותת לקהילה היהודית שהיא קרובה ללבו, וכבר מזמן הדגיש שמבחינה אינטלקטואלית הוא שאב רבות מהיהדות, אבל כל זה מחוויר לעומת העובדה הפשוטה שאובמה הוא בכלל קרוב משפחה של רב, של הרב קפרס פוּנֵיי (Capers Funnye). אז אולי הקרבה המשפחתית הזאת קצת רחוקה: בסך הכל אמו של הרב היתה אחותו של סבהּ של מישל אובמה. ואולי יהיו מי שיטענו שיהדותו של הרב גם מעט רחוקה מהסטנדרטי: הוא הוטבל בבריכת שחיה ציבורית על ידי הרב שייסד את הקהילה היהודית השחורה של שיקגו – כלומר לא ממש מדובר ביהדות אורתודוקסית. וכן, הוא גם שחור בעצמו.

הסיפור של היהודים השחורים בארה"ב מעניין, ולא רק כמעין קונטרה למוסלמים השחורים שם (לואיס פרחאן ושות'). פוניי בעצמו, כמו שחורים אחרים, הרגיש שהוא רוצה לעבוד את האל בצורה שונה מהנוצרים שסביבו. בכתבת מגזין שהתפרסמה בניו-יורק טיימס הוא מספר שהרגיש שהנצרות היא דת שנכפתה על אבותיו על ידי משעבדיהם הלבנים. הוא רצה משהו אחר, והרב שגייר אותו, רוברט דוויין, שכנע אותו שהאפריקאים הם בכלל הצאצאים האותנטיים של בני ישראל. יותר מאוחר עבר פוניי גם הסמכה קונסרבטיבית לרבנות. כיום הוא ראש "הקהילה של שיקאגו של האתיופים העבריים של בית שלום בני זקן".

"היהדות השחורה" של ארה"ב התחילה בכלל בסוף המאה ה- 19, כאשר נוצרי בשם וויליאם סאונדרס קראודי התחיל להטיף שהשחורים הם הם העם הנבחר של האל, עליו מסופר בתנ"ך (טענה דומה מאוד, אגב, לזו של  המייסדים של דת הראסטפארי. ובכלל, את רעיון אנחנו-בעצם-ישראל-האמיתית המציאו כבר הנוצרים הראשונים כמובן). בצורה לא מפתיעה המסר הזה נעם לאוזני עבדים משוחררים רבים. אחרי מלחמת העולם הראשונה התנועה כבר נקראה "הישראלים העבריים", והמשיכה לטעון שהיא מייצגת את בני ישראל האמיתיים. ומה עושים כל הלבנים האלה באירופה (ואחר כך בפלסטינה) שטוענים בצורה מוזרה שדווקא הם היהודים? אה, על פי "הישראלים העבריים" הם כמובן סתם צאצאים של הכוזרים שהתגיירו, זה הכל.

מיותר לציין שהקהילות היהודיות האחרות בארה"ב מסתכלות על פוניי וצאן מרעיהו בחשדנות. רק כשני אחוזים של יהודי ארה"ב הם שחורים, ולא ברור כמה מהם גם שייכים לזרם המיוחד של פוניי. פוניי עדיין לא הצליח לשכנע את יהודי ארה"ב שהוא לחלוטין אחד מהם, וספק אם אי פעם זה יעלה בידו. מצד שני, גם הוא וקהילתו מסתייגים מהזרמים היהודיים האחרים: הרפורמים למשל, עם הישיבה המעורבת, נשים וגברים, בבית הכנסת, ועם הנכונות לחתן הומוסקסואלים, לא שומרים מספיק על המסורת מבחינתם. מכיוון שהנכונות למצוא פגמים ביהדותו של הזולת היא התכונה היהודית ביותר, אפשר לומר שהם משלנו.

3. בימים אלה יצא בארה"ב ספר שכתבו העורך הראשי של האקונומיסט והכתב שלו בוושינגטון תחת הכותרת "אלוהים חזר: איך תחיית האמונה משנה את העולם". בספר טוענים השניים שלמרות שהספידו אותה אינספור פעמים בעבר, הדת חיה וקיימת, ואולי אף יותר מאי פעם דווקא בתקופתנו הפוסטמודרנית. אבל זאת כמובן לא אותה דת שהכרנו, כלומר אלוהים אולי חזר, אבל זה לא אותו אחד. השניים טוענים שההגיון הקפיטליסטי בארה"ב פועל גם בכל הנוגע לאמונה, ושאמריקאים סולדים ממסדים מונופוליסטים וחוגגים ערכים כבחירה חופשית ופלורליזם – במילים אחרות הדת היא יותר אישית, פרטית והיא מותאמת למה שהצרכן, כלומר המאמין, מבקש.

התופעה הזאת יוצרת בעצם שתי קבוצות של מאמינים אמריקאים: הקבוצה הגדולה שדבקה (או דבקה עדיין) בכנסיות הוותיקות, והקבוצה הקטנה יותר שמפתחת לעצמה צורות פולחן חדשות ואינדיבידואליות. המאבק ביניהן עלה על פני השטח לפני כשנה כאשר אופרה ווינפרי ניסתה ללמד את צופיה את תורתו של המורה הרוחני אקהרט טולה, וזכתה להיות מכונה "מכשפת ניו-אייג'" על ידי נוצרים מסורתיים.

אבל לא רק בארה"ב. גם אצלנו היהדות מתפרדת לכיוונים וזרמים שונים, ויותר ויותר אנשים בוחרים לא להיות חילונים, אבל לבטא את הדתיות שלהם בצורה אישית, ומחוץ לממסד הדתי. ועם זאת, נדמה לי שיש הבדל, ושניתן לאפיין את הרוחניות הניו-אייג'ית הישראלית בנטייה חזקה מאוד לשמר בתוכה מאפיינים יהודיים. לא בכדי בכל פסטיבל שאנטי יש בית כנסת ארעי, ובכל עיר תיירותית במזרח מתקיים סדר פסח למטיילים. הרוחניקים היהודים אוהבים לשזור בדרכם הרוחנית מרכיבים מדת אבותיהם, וניתן לראות את זה הרבה פחות במערב.

רק השבוע קיבלנו דוגמא לכך: כאשר את ברכת השמש קיבלו רבבות יהודים אורתודוקסים ברחבת הכותל, על גג מגדלי עזריאלי התקבצו יהודים שאינם שומרי מצוות לשמור בדרכם דווקא את המצווה הזאת (שודאי שמעו עליה לכל היותר שבוע לפני כן). את הנכונות לאמץ מנהגים מסורתיים בדרך הרוחנית הפרטית אין לקחת כמובן מאליו, והיא מצביעה לא רק על פתיחות, אלא גם על רוח של פיוס עם המסורת: אין צורך למרוד במה שהיה כדי לבנות משהו חדש, אלא אפשר להשתמש ולפתח את המורשת המורכבת שקיבלנו. זו, אם כן, לא התחלה חזרה בתשובה או "התחזקות", אלא בדיוק להפך: תנועה קדימה אל משהו אחר וחדש תוך נשיאת המטען העשיר של העבר. וזה יופי.

4. והמלצה קטנה: ביום ראשון הבא, 19/4, ב- 21:30 תוקרן בערוץ 8 התוכנית "יוגה למתחילים", הפקה של ה- BBC על מסעותיה בהודו של בריטית המנסה להבין מהי יוגה (לבד מתרגילי גמישות). הסרט מקסים לא רק בגלל הודו, ולא רק בגלל היוגה, אלא בגלל אותה אישה, ג'יין מידלמיס, שמסעה הרגיש והכן מלמד אותה על עצמה לא פחות מאשר על מטרתו המוצהרת. מומלץ.

עד כאן לשון מעריב

5. לפני יותר משנה טוני בלייר הפך לקתולי, וכבר אז סיפרתי על התמיהה שפשטה בממלכה המאוחדת, שכן כדי להתקתל היה צריך להישבע שהוא "מאמין שכל מה שמורה הכנסייה הוא אמת מתוקף התגלות", בעוד שכראש ממשלה לא התנגד להפלות ולשימוש באמצעי מניעה. בשבוע שעבר, בראיון למגזין העליז Attitude אומר בלייר בפירוש שהוא לא ממש קונה את כל מה שהכנסייה מתעקשת עליו. בלייר חושב שכדאי לפרש מחדש את כתבי הקודש כך שהם יתפסו בצורה מטאפורית ולא מילולית, ובאופן ספציפי שהגיע הזמן שכל הדתות יתייחסו בחיוב להומוסקסואליות. הנה מעט מבלייר:

כאשר אנשים מצטטים פסקאות בויקרא שמגנות את ההומוסקסואליות אני אומר להם שאם הם יקראו את כל הברית הישנה ויקבלו את כל מה שכתוב שם מילולית, כאילו שזה מה שתקף מבחינת אלוהים והדת, המדיניות שתתגבש אצלהם תהיה די קשוחה [אנדרסטייטמנט בריטי טיפוסי …] מה שאנשים שוכחים בנוגע לישו או לנביא מוחמד למשל, זה שכל ה- raison d’être שלהם היה לשנות את הדרך בה אנשים חושבו בצורה מסורתית.

בקיצור, בחור טוב.

6. במעריב עלתה כתבה ארוכה של אלון הדר על אחת ריקי שחם, קאלט-לידר. על פי המסופר מדובר בטיפוס שלילי במיוחד: שחם מפגינה שליטה מלאה ברזי העושק הכיתתי, וכוללת ברפרטואר שלה רודנות טוטלית, מגלומאניה מגוחכת וניצול רגשי וכספי נרחב. אביא שלושה ציטוטים נבחרים – ראשית הגדרתה העצמית של שחם:

היא רואה את עצמה כ'אחת מחמשת הקיסרים של הפלנטה שמחזיקה בידע אודות האמת והיופי'. ויחד עם ארבעת הקיסרים האחרים של כדור הארץ (שהדלאי למה הוא אחד מהם) ניחנה ברמת התודעה הגבוהה ביותר האפשרית. מטרת העל שלה, כמו זו של הקיסרים האחרים, היא הצלת כדור הארץ.

שיהיה בהצלחה. מעמדה הרוחני המיוחד מאפשר לה גם להתעשר:

"ריקי שטפה את מוחם של חברי הכת, כי בגלל הרמה הרוחנית והתודעתית הגבוהה ביותר שלה היא חייבת להחזיק ברכוש ונכסים מהסוג האיכותי ביותר", נטען בכתב התביעה. "לעומת זאת, חברי הכת, הנמצאים ברמה רוחנית ותודעתית נמוכה יותר, אינם רשאים להחזיק ברכוש ונכסים מהסוג והאיכות שריקי רשאית להחזיק. התמזל מזלם של חברי הכת בכך שיש להם למי למסור את החומר שאספו, שהרי רק מסירת החומר בידי בעל תודעה כשלה, מביאה עימה גאולת הנשמה".

טוב, זה ברור. תנו לקיסר את אשר לקיסר. אבל הנה החלק הבאמת יפיפה:

השיעורים והמפגשים תועדו בהקלטות ובכתב. הם גם הועברו לקלדנית מקצועית, הודפסו, נכרכו בכריכת עור מהודרת והוגשו לשחם כ"מנחה". עולה מהם כי בין שאר כישרונותיה, שחם יכולה לגרום לחברי הכת שלה לעוף. "בקשר למעוף", מצוטטת שחם בכתב תשובה שהוגש לבית המשפט בידי עורך דינה של שפיגל, "אם לא היתה לדליה (שחם) את האמונה, לי לא היה כוח, אני צריכה מולי את האחר, אני משתמשת באמונה של האחר, פיזיקלית אני מתחברת לממד החמישי. אני יוצרת תרגיל באב לכימיה. יוצרת ספייס טיים במרחב. היו חלקיקים שיצאו ממנה (מדליה) ויכולתי לבצע את המשימה. . . כשאני גרמתי לדליה לעוף השתמשתי בחוקים של המורה שלי. אתם ברמה מסוימת, אני יכולה להביא עצמי לסטייט אוף מיינד, שאתה יודע לעלות על תדר דרכי, שאתה יכול לעשות יש מאין. (ההדגשה שלי)

ממבו-ג'מבו ניו-אייג'י לתפארת. הפייבוריט שלי: "ספייס טיים במרחב". מעניין מה יחשוב השופט שיקבל את הבבל"ת הזה.

7. אפרופו ממבו-ג'מבו ניו-אייג'י, הנה מאמר של ידידי יקי מנשנפרוינד (מ"העין השביעית") על אותו כנ"ל בפרסום רשמי של קופ"ח הכללית. שם מדברים על כך ש"המטרה היא לשפר את יכולת הריפוי הטבעיות של הגוף על ידי גרימת אנרגיות של צמיחה והתחדשות"!

8. ראיון בגארדיאן עם המורה הרוחני המפורסם בעולם (אחרי אותו עניין עם אופרה וינפרי: 1, 2), אקהרט טולה. לא מחדש הרבה לבד מהתייחסות ביוגרפית קצרה לימיו אחרי הטרנספורמציה שעבר ב- 1979: ראשית הוא בכלל ניסה לעשות דוקטורט בספרות אמריקה הלטינית בקיימברידג', פרש אחרי שנה, נדד דפוק וזרוק בלונדון בדירות של חברים שנתיים, אחר כך עבד קצת במשרד, שכר דירה בעזרת עזרה כספית מאביו, ולבסוף הגיע לחוף המערבי בארה"ב שם התחיל לכתוב את The Power of Now שיצא ב- 1997.

9. מסתבר ש"בבילון 5" היתה סדרה שעסקה לא מעט בתיאולוגיה. אישית פרשתי מהסצנה הטרקית בסוף "סטאר-טרק דה נקסט ג'נריישון", אבל קורא נאמן שלח אלי את הקטע המעניין הבא. מדובר בג'קאר, השגריר הנארני, שעובר תהפוכות בסדרה וביניהם לא פחות מהארה רוחנית, שבעקבותיה מגיעים אליו בני עמו לשמוע את תורתו:

האמת היא שזה קטע די מבריק. בעיקר התפיסה על פיה החיפוש הוא שיוצר את האור, ועוצמת האור מקבילה לעוצמת החיפוש. לי זה מזכיר את שיטת הקואנים בזן למשל. כגודל המצוקה שאתה מכניס עצמך אליה כן גודל תחושת השחרור עם פקיעת הבועה המנטלית, לא? לכן חשוב להדגיש שהשחרור אף פעם איננו חוויה כלשהי, אלא הידיעה וצורת החיים שנשארות ברקע כל חוויה שאי פעם תבוא. ועל כך אומר גם אותו חייזר: האור אמור להאיר את הקיר כדי שנוכל לראות את מעלותיו – וחסרונותיו! ויפה גם שהקהל לא מבין מה הוא אומר ודורש סיסמאות פשוטות שלא אומרות דבר. זה לא ישתנה גם עוד 500 שנה.

10. ביום שישי השני לאפריל התפרסמה רשימה שלי על השיר "אני ציפור מתה" של זלדה במוסף תרבות וספרות של הארץ. בכ"ז ניסן, ה- 21 לאפריל, ימלאו 25 שנה למותה. ותיקי הבלוג מכירים גרסה קודמת של אותה הרשימה.

1. שלושים שנה חלפו מאז נחתם הסכם השלום עם מצריים, ומעט מאוד דובר על מצבם הרוחני של שלושת החותמים. מנחם בגין היה יהודי מסורתי, ואולי אין באמת הרבה מה לומר על אמונתו העמוקה אך הפשוטה. ג'ימי קרטר היה (ועדיין) פרוטסטנטי בפטיסט, ונחשב על ידי רבים הנשיא האמריקאי הראשון שהאמונה שיחקה אצלו תפקיד גלוי בהחלטותיו, ויש האומרים שהוא מונע על ידי שאיפות משיחית ממש. ומה עם אנואר סאדאת? מבין השלושה נראה שהוא היה הקרוב ביותר לרוחניות שלא כלואה בסורגיה של דת מסויימת, והגיע אף לתובנות עמוקות מאוד על טבע האדם. 

תאמינו או לא, סאדאת אפילו מספר על תובנותיו הרוחניות בגלוי באוטוביוגרפיה שכתב (שהפנה אותי אליה קורא בשם אורי, ושתורגמה לעברית על ידי אהרן אמיר תחת השם "סיפור חיי"). בעיקר מעניין בה הפרק השלישי, שנקרא, שימו לב, "שיחרור ה'אני' – תא 54".

"תא 54" היה תאו של סאדאת בכלא, בו שהה (1946-48) אחרי שנחשד על ידי ממשלת מצריים ברצח שר האוצר דאז. כפי שאפשר לצפות, תנאי הכלא היו קשים, אבל סאדאת הורשה לקרוא ספרים. כפי הנראה בתקופה זו קרא לא מעט כתבים סוּפיים, ואלו השפיעו מאוד על דעתו, ועל דרכו מאז. הנה כמה ציטוטים נבחרים:

בשני מקומות בעולמנו אין אדם יכול לברוח מעצמו: בשדה-קרב ובתא של כלא. בתא 54 לא היה לי ידיד ורע מלבדי, יומם ולילה, ואך טבעי היה הדבר שאכיר לדעת אותו 'אני' שלי. מעולם לא היתה לי הזדמנו כזאת לפני כך שהרי שקוע הייתי כל כך בעבודה (בצבא) ובעסקי פוליטיקה, והזרם המתמיד של חיי היומיום סחפני עימו. עתה, בבדידות הגמורה של תא 54, כשלא היו לי שום קשרים עם העולם החיצון – אף לא עיתונים או מכשיר ראדיו – הרי, למרבה הפאראדוקס, יכולתי להפיג את בדידותי רק בבקשי את חברתו של אותו יש פנימי שאני קורא לו 'אני'.

דבר זה נתחוור לי בתכלית מתוך סבל וכאב, בתא 54: הסבל מגבש את כוחה הפנימי של הנשמה; כי מתוך סבל יכול איש-לבב לעמוד על עצמיותו, לרדת עד חקר מעמקיו שלו. מתוך סבל גיליתי איך מטבעי נוטה אני לעשות טוב, כי האהבה היתה המניע האמיתי מאחורי פעולותי. […] מתוך אותה הרגשה, שנעשה חלק בלתי נפרד מעצם היותי (ואשר, אם גם שלא מדעת, לא זזה ממני כל ימי חיי), היה לאל ידי להתעלות על גבולות הזמן והמקום. אני לא חייתי בתא בעל ארבע קירות אלא ביקום כולו. הזמן שוב לא היה משעה שנכבש לבי לאהבתו של אדון כל הבריאה: התחלתי להרגיש עצמי קרוב אליו מאד בכל אשר הייתי.

אני מאמין שרק מתוך שיג ושיח יכול אדם להתקיים באמת. תודעתו תתרחב עד שתכיל את היקום כולו, עצמיותו האישית תתמזג בעצמיותם של אחרים (מתוך אהבתו אליהם וסבלותיו למענם); הקצרה: הוא יחדל להתקיים כפרט. למדתי לדעת שאין אדם יכול לנצח את הזמן והמרחב. אינני יודע כמה אנשים יודעים זאת; ברי לי שהרוב אינם יודעים,שהרי אין הם יכולים לראות דבר מעבר ל'אני' הקטן שלהם.

משעה שהשתחרר מן התחומים המצומצמים של ה'אני', על סבלו הארצי ורגשותיו הפעוטים, יכנס אדם לעולם חדש, בלתי נגלה, רחב ידיים יותר ועשיר יותר. נשמתו תזכה לחירות מוחלטת, תתאחד עם ההוויה במלואה, תתעלה על הזמן והמקום. מכוח תהליך זה של שחרור יתפתח הרצון האנושי וייעשה כוח אהבה, וכל הכוחות הארציים (לרבות אלה העלולים לעכור את רוחו של אדם) תורמים להשגתה של שלוה פנימית מושלמת, וכך הם מספקים לו לאדם אושר מוחלט.

מטרתי הראשונה במעלה היתה להסב אושר לבריות. בראותי בת-שחוק, בהרגישי כי לבו של איש אחר פועם משמחה, היה לי הדבר מקור לאושר בל ישוער. הזדהיתי עם שמחותיהם של הבריות. רגשות בזויים כמו שנאה ונקמנות הודחו מתוכי עם שהשתרשה בתודעתי האמונה כי הצדק סופו לנצח ושוב אי אפשר היה לעקרה. ההרגשה של יפי האהבה העמיקה בי יותר מתמיד: לגבי היה זה אותו קשר סמוי מן העין המאחד את הבריות בכפרי הן בשעת עבודה והן מחוצה לה (כפי שנתפס הדבר בילדותי).

אך טבעי היה הדבר שכאשר התחלתי לחיות בעולמי החדש – כאשר התפרקה נשמתי ממעמסותיה הארציות והתקרבה מאוד לחיים עם האלוהים – תוקנו כמה ממושגי והשקפתי על החיים השתנתה בכללותה. לאהוב שוב לא היה פירושו למחול אלא להספג בנשמתו של אחר, לתת את עצמך ולאבד את עצמך בישותו של אחר. אולם אין פירוש הדבר 'חדלון' אלא, אדרבה, סוג עליון של ישות: האהבה היא הכוח היחיד המסוגל לשבור את המחיצות העלולות לחצוץ בין החומר והרוח, בין הנגלה לנסתר, ביו היחיד לאלוהים. באין אהבה אין אנו מכירים באחרותם של אחרים ומתוך כך אין אנו באים לידי שיג ושיח, ואנו מאבדים את עצמנו על ידי שאנו מחניקים את האני בגבולותיו המצומצמים.

שמונת החודשים האחרונים שעשיתי בבית הסוהר הם בעיני התקופה המאושרת ביותר בחיי. אז נכנסתי לאותו עולם חדש של התנזרות שאיפשר לנשמתי להתמזג עם כל שאר הברואים, להתעצם ולבוא בשיג שיח עם אדון כל הבריאה. דבר זה לא יכול להתרחש מעולם לולא היתה לי אותה בדידות שאיפשרה לי להכיר את ה'אני' האמיתי שלי."

ושימו לב לציטוטים הבאים, שמזכירים לי את דרכו של גנדהי:

אני מאמין שהמין האנושי אין לו מוצא מן הצרה שהוא נתון בה כיום אלא בחידוש האידאלים האלה ובמימושם בכל שטחי החיים. משום כך אני מטיף ללא לאות לאימוץ הערכים של הכפר המצרי. אמת, לעיתים קרובות אני נוטה להדגיש יותר מדי את חשיבותו של דבר זה, אבל באמת ובתמים אני מאמין כי זו הדרך היחידה להעביר מן הארץ את תוצאות התנסותנו בחברה המבוססת על כוח שלטון – התנסות שהחריבה את האידאלים שלנו מכל וכל.

אני בדעה שהפוליטיקה היא האמנות של הקמת חברה שבה מתגשם רצון האלוהים.

מי יתננו מנהיגים כאלה.

2. האם האפיפיור הופך את הנצרות לבודהיזם? בתחילת מאי יגע האפיפיור לארץ הקודש, ובינתיים הוא מתייר באפריקה. אחרי שכזכור פלט כמה שטויות על כך שקונדומים לא מונעים, אלא להפך תורמים להתפשטות מחלת האיידס, הוא מצא זמן גם להתייחס לעניינים שהוא כנראה יותר מבין בהם, כלומר ענייני דת. 

בשבוע שעבר, באנגולה, הוא דירבן את שליחיו של ישו שם להמיר את דתם של אלה שעדיין מאמינים במסורת הפגאנית המקומית. אתרגם קטעים נבחרים ממה שהוא אמר, כי הדברים חלקם משעשעים וחלקם משמעותיים. על פי אתר רדיו-וותיקן האפיפיור אמר ש

היום זה נתון לכם, אחים ואחיות […] להציע את המשיח (Christ) הקם-לתחיה לחבריכם האזרחים. כל כך רבים מהם חיים בפחד מפני רוחות, מפני כוחות זדוניים ומאיימים. בבלבולם הם לבסוף אפילו מאשימים ילדי רחוב וקשישים שהם מכשפים. […] מישהו יכול לומר: "למה לא להניח להם? להם האמת שלהם ולנו שלנו […]". אבל אם אנחנו משוכנעים וחווינו שללא המשיח החיים חסרים, אכן שמשהו אמיתי, האמיתי ביותר, חסר, עלינו להיות משוכנעים שאנחנו לא פוגעים באיש אם אנחנו מציגים לו את המשיח, וכך מעניקים לו את האפשרות למצוא את העצמי האותנטי והאמיתי ביותר שלהם, את האושר במציאת החיים.

נעבור קטע קטע:

פחד מפני רוחות, מפני כוחות זדוניים ומאיימים – הבא נזמין אותם לחיות בפחד מאל קנא ונקם.

מאשימים ילדי רחוב וקשישים שהם מכשפים – טוב, הכנסייה בהחלט מבינה משהו בהאשמות שווא בכישוף.

אנחנו משוכנעים וחווינו שללא המשיח החיים חסרים – שימו לב (ועכשיו ברצינות): האפיפיור, כלומר יוזף רצינגר, הוא אדם חכם ומשכיל מאוד, והוא מבין בדיוק מה הוא אומר. והוא מתבטא כך משום שהוא מבין שבעצם מה שהיום הולך זה חוויות. היום מספרים גדלים והולכים של אנשים לא מחפשים סמכות חיצונית שתאמר להם מה לעשות על מודל "נעשה ונשמע". היום אנשים רוצים לחוות שהדברים נכונים, גם מתוך נקודת מבט מדעית ("אני לא סתם מאמין, אלא יודע שזה עובד"), וגם מתוך כך שכיום החוויה היא לרבים מאיתנו העיקר (אנחנו עושים משהו כי "זה מרגיש לי טוב"). לכן הבודהיזם כל כך פופולרי במערב.  ולכן האפפיור מדגיש שלא סתם "קראנו בברית החדשה" שללא המשיח החיים חסרים. חווינו את זה. זהו צעד ראשון בסובייקטיביזציה של הנצרות הקתולית, שאני משוכנע שהוד קדושתו עשה במודע.

למצוא את העצמי האותנטי והאמיתי ביותר – וזה כבר השיא. ממתי המטרה של הנצרות היא מציאת העצמי האותנטי? חשבתי שפשוט מיטהרים מהחטא הקדמון כדי להיכנס לגן-עדן! שוב: רצינגר מבין בדיוק מה שהוא אומר, והנה צעד שני ומכריע בדרך לסובייקטיביזציה של הנצרות: מה שאנחנו רוצים למצוא אינו בשמיים, ולא בשום עולם אחר, רוחני. אנחנו לא עולים לגן עדן אלא יורדים אל תוכנו. אנחנו מוצאים את עצמנו, את האותנטיות שלנו. הנצרות הולכת ודומה לבודהיזם, ובסוף כבר לא נוכל להבדיל בין האפיפיור לדלאי-לאמה.

3. המשך סאגת טובלי: במקביל להעלאת הדיווח שלי על שי לבלוג, עלה ביום שני באתר מעריב טור חדש שלי על ענייני דת ואקטואליה, ובו הקטעים הקודמים על סאדאת (מקוצר) והאפיפיור, והתייחסות קצרה מאוד גם לעניין טובלי. בתגובה לכך כתב שי רשימה חריפה בו הוא מכנה את אבחנותיי "רדודות עד אימה" ו"שחצניות", מכנה את עצמו "הוגה מצויין ומעמיק", ולבסוף משווה עצמו לזרתוסטרא של ניטשה. רק בריאות. 

4. המשך סאגת בן-ארצי: מי שלא ראה, כתבת וידאו מלפני תשעה ימים של ברוך קרא המראיין את ניר בן-ארצי. ושלשום: גלי גינת מראיינת חברות כת ניר-בן-ארצי לשעבר ונותנת הצצה אל החיים בתוך הכת. מעניין וחשוב. רבקה לוביץ, שאני מעריך מאוד רק מקריאת מאמריה, כותבת על ניר בן-ארצי כתופעה. על פי לוביץ

מי שעיניו בראשו רואה שהתופעה של ניר בן ארצי היא רק חוד החנית של מה שקורה בחברה בכלל ובצבור הדתי בפרט. תפיסה פסאדו חסידית, מיסטיקנית וניו אייג'ית הופכת להיות נחלת הכלל גם בציונות הדתית. מחשבה שעלינו לקבל עצה מ'בעלי כוחות' בכל עניין בחיים – הולכת ונהיית חלק מן המחשבה הדתית כיום.

5. המשך סאגת הכנס לחקר רוחניות: עידו הרטוגזון מדווח מכנס לחקר הרוחניות העכשווית ומראיין את ד"ר מריאנה רוח-מדבר ואותי (אני מדבר על כך שהדיכוטומיה בין אינטלקט לרוח מזוייפת בעיני); וגם אלי אשד מביא דיווח מהכנס, מפי שחר לאודון.

6. באותו כנס הרצתה רינת קורבט, שכאן מתראיינת על מחקרה: פגאנים ישראלים. כן כן, מסתבר שבינינו חיים כאלה שלא עברו מהדתות המונותאיסטיות אל הממרח הניו-אייג'י, אלא חזרו אחורה אל הפגאניזם! באופן מעניין, אומרת קורבט, רובם נוהים אחר אלים נורדים, קלטים, ואינדיאנים, ומעט מאוד אחרי הכוכבים המקומיים העתיקים כמו בעל, אשרה, ענת ומורדוך. חבל שתמיד מעדיפים תוצרת חוץ.

7. שחר אילן כותב בבלוג שלו על תרבות השנור של פרנסי החרדים, ועל ההשקפה לפיה לגזול מהחילונים זה מותר כי ממילא העולם החרדי מקיים אותם מבחינה עמוקה יותר.

8. סין חוגגת יובל לכיבוש טיבט, או על פיה "שחרור הצמיתים משלטון פיאודלי ברוטאלי". בכתבה שמתורגמת מ- AP נכתב ש"לפי הגרסה הסינית הרשמית לאירועים, טיבט של אמצע המאה הקודמת הייתה מדינה ימי-ביניימית מבודדת, שמרבית תושביה חיו בשעבוד לתיאוקרטיה הבודהיסטית ולאצולה". האמת? צודקים בכל מילה. מה שלא מכשיר כיבוש בכוח והרס תרבותי כמובן.

9. יואב בן דב מביא סרטון של צומת בהאנוי ומסביר בעזרתו על תורת המורכבות.

10. כל "מגילת המקדש" ממגילות קומראן על הרשת.

11. לד"ר יחיאל הררי, מרצה במכללת ספיר שבדוקטורט שלו על הרב גינזבורג נעזרתי כדי ללמוד על מושאו ובאופן כללי אדם נחמד, יצא ספר חדש על זוגיות ואהבה על פי התניא. הנה הוא מתראיין עליו ב- Ynet. יש לו גם אתר בו הוא מעלה רשימות על ענייני דת ורוח.

12. David Loy, אדם רציני שכתב ספר טוב על פילוסופיה נון-דואליסטית, במאמר על "מה שהבודהיזם יכול ללמוד מהמערב", והוא כמובן הצורך בפיתוח החברה ולא רק הפרט. אבל הוא כותב את זה מעניין ודן במהפכה הדמוקרטית של יוון העתיקה שהתרחשה באותם שנים שהבודהה עשה את מהפכת האין-אני שלו בהודו.

13. פתאום מצאתי את השיר המבריק הזה של Tom Lehrer, שקלטת שלו התנגנה אצלנו במכונית המשפחתית כשהייתי ילד: The Vatican Rag. תקשיבו למילים, הוא פשוט נהדר.

14. לפני כשבוע שודר פרק של הסימסונס בו הם עושים הומאז', שלא לומר פרודיה, על כל הנושא של אגודות סתרים וענייני קונספירציה אוקולטית. הנה הוא כולו. 

15. חברי הטוב יקי מנשנפרוינד כתב ספר: "עידן הבורוּת: מדריך מקוצר לאסטרולוגיה, עב"מים, רפואה אלטרנטיבית ועוד הבלים של העידן החדש" כפי שכתבתי גם בצד הבלוג, יקי תוקף את שלל האמונות התפלות השובות את לבותיהם של ההמונים, ושולח חיציו הביקורתיים – והמנומקים – גם בגרפולוגיה, תופעת אורי גלר ודומיו, עיוותי מכניקת הקוונטים והזלזול הכללי, והלא מוצדק לדעתו, במדע. אני כמובן משוחד, אבל למרות שאני לא מסכים עם חלק מדבריו אני חושב שהספר טוב, חשוב וכתוב היטב. הנה ראיון איתו שהתפרסם באתר מעריב. אסף פדרמן כותב על הספר ומנהל דיון עם טוקבקיסטים בבלוגו.

16. ביום ראשון הבא ארצה בכנס התשיעי של האגודה הישראלית להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים. הרצאתי מכונה "העידן החדש באינטרנט: קישורים והשפעות הדדיות". עידו הרטוגזון כתב על הכנס ועל מושב פסיכודלי מיוחד שיתקיים בו (אליו אגיע לשמוע כמובן : ) בו הוא ירצה יחד עם פרופ' בני שנון, שהוא כנראה המומחה האקדמי מספר אחד בעולם להאיואסקה (ושאחרי שכתבתי משהו קצת מזלזל עליו פגשתי אותו ואני יכול לומר שהוא אדם רציני וטוב מאוד). והוא גם הצליח איכשהו להעלות את כל הלו"ז לאתרו, אז הנה.