טרי איגלטון נגד האנטי-תאיסטים, ס. יזהר נגד הניו-אייג'יסטים, ועוד סיפורי עומר

1. לטרי איגלטון, חוקר ומבקר ספרות ידוע ומשפיע, יצא ספר חדש תחת הכותרת Reason, Faith, and Revolution: Reflections on the God Debate ובו הוא מתייחס למתקפה האנטי-תיאיסטית ששטפה בשנים האחרונות את הארצות דוברות האנגלית (כתבתי על ארבעת מנהיגיה כאן). איגלטון, שכבר מזמן פרסם ביקורת שנונה, שזכתה להדים רבים, על ספרו המפורסם של ריצ'רד דוקינס The God Delusion, מעלה עוד כמה וכמה השגות לגבי העומקים אליהם מגיעה הביקורת של האנטי-תיאיסטים. הספר כולו, אגב, מבוסס על הרצאות שנשא באפריל 2008 וניתן למצוא למרבה השמחה בשלמותן כאן. לצערי לא קראתי את הספר, אבל אביא תרגומים של ציטוטים מרשימה שכתב על הספר סטנלי פיש מהניו-יורק טיימס בתחילת החודש, בתוספת עוד כמה אבחנות מההרצאות של איגלטון שהספקתי לשמוע.

כאמור, איגלטון יוצא בצורה מפורשת נגד הפסילה הגורפת של דוקינס והיצ'נס (שאותם הוא מכנה "דיצ'קינס") של הדת. אם דוקינס יוצא כנגד חוסר הרציונליות של הדת, הרי שאיגלטון מסביר שכל כמה שחשוב להחזיק חזק ברציונליות, צריך גם להבין היטב שהרציונל לבדו אינו מספיק כדי לחיות חיים בעלי משמעות. באשר לביקורת של האנטי-תאיסטים על כך שהדת לא מדייקת, בלשון המעטה, באבחנותיה על העולם, מצביע איגלטון על כך ש"להאמין שהדת היא ניסיון כושל להסביר את העולם […] דומה לראיית מופע בלט כניסיון כושל לריצה אחרי אוטובוס" – כלומר הדת לדידו היא ניסיון לשאול על מהותו של העולם, ולא על תוכנו.

על פי פיש איגלטון בספרו טוען שהיתרון הגדול של הדת על פני הרציונליות הוא שהיא שואפת למשהו גבוה יותר מהסיפור – או הסיפוק – המיידי. רק שאיפות שכאלה יכולות על פי איגלטון "להוביל לטרנספורמציה רדיקלית של מה שאנחנו אומרים או עושים". זאת, בעוד "שפת הנאורות הפכה בת ערובה של התאווה הקפיטליסטית, מדינת המשטרה, מדע המונע על ידי פוליטיקה וכלכלת המלחמה המתמדת" – כלומר כל הכוחות שרוצים להשאיר את העשירים עשירים ואת המדוכאים מדוכאים.

איגלטון, אם כן, כתיאורטיקן מרקסיסטי, מחזיק ש(מה שבאולטרה-שמאל האקדמי אוהבים לכנות )"חרושת ההיגיון האינסטרומנטלי" משמשת ביד כוחות השוק כאמצעי דיכוי (הרי לכאורה רציונלי לעשות כסף על חשבון אחרים, לא?), ושהדת יכולה לשמש כמנגנון שחותר תחת הסדר הדכאני הזה. על פי איגלטון "אלוהים, ממש כפי שדיצ'קינס אומר לנו, הוא בדיוק נמרץ חסר טעם בצורה מופלאה. הוא מעין ביקורת מתמדת על ההגיון האינסטרומנטלי". רוצה לומר: הרציונל כופה עלינו חישובים אופקיים של תועלת ויעילות; האל נותן לנו מימד אנכי של מוסר ושגב. (אגב, יש בזה הרבה אמת לדעתי: הרי יש משהו במימד האלוהי, המוחלט, שפורץ דרך דפוסי החשיבה המכאניסטיים שלנו, שנותן לנו אפשרות לתפוס את העולם בצורה שונה לגמרי, שמכניס אהבה, ובסופו של דבר מוסר.)

לא זאת אף זאת: איגלטון מאשים את האנטי-תיאיסטים שהם בעצם פוסלים במומם: דיצ'קינס, אומר פיש שאומר איגלטון, לא יכול לבסס את אמונתו בערכו של החירות הפרטית בתצפית המדעית. זוהי עבורו אמונה. אמונה שמרגע שאוחזים בה מייצרת עובדות וסיבות ושיפוטים על טוב ורע – כלומר בדיוק מה שעושה הדת ש"דיצ'קינס" כל כך שונא (כאן לדעתי טועה איגלטון: הרציונליות איננה שיטה שמבוססת על אמונה, אלה צורה שבה המוח שלנו עובד). ולא רק שהאנטי-תיאיסטים חוטאים באמונה, הרי שאמונותיהם הם הבל: "אם אי פעם היו מיתוס מוסרני ואמונה תפלה פוֹתה, הרי שזו האמונה הליברליות-רציונליות, שגם אם עוד צפויים גיהוקים קטנים, הרי שאנחנו בדרכנו הבטוחה לעולם טוב יותר".

ראוי להדגיש דבר חשוב: איגלטון עומד בתקיפות על החשיבות שברציונליות, והתמיכה שלו בדת רחוקה מרחק גדול באמונה בהתגלות ספציפית של אל ספציפי בזמן ספציפי. במילים אחרות, מכך שאיגלטון חושב שהדת היא חשובה, אין להסיק שהוא חושב שישו הוא בנו יחידו של האל, או שמשה קיבל תורה בהר סיני. אדרבא, הוא קרוב לודאי מוכן לקבל אמונות כאלה לכל היותר כמיתוסים מועילים שאין לקחת בצורה מילולית.

אכן, כמרקסיסט איגלטון ודאי יודע משהו על הכוח המשיחי המניע והטרנספורמטיבי של אמונות למיניהן, כמו גם על הצורך לצנן את אותן אמונות בדליים של רציונליות קרה, שאם לא כן בשמן עוד תחוללנה זוועות עולם. למעשה על פי דבריו (בהרצאה השלישית לעיל), ניתן להבין כי הדת בשבילו היא מעין שפחה של הרציונליות: הרציונליות לבדה לא יכולה לכונן חיי אנוש מלאים, ולכן זקוקה לדת ממנה היא "יונקת אנרגיה ומשאבים שמקורם במעמקים" שלרציונליות לבדה אין גישה אליהם (גישה דומה לזו המאוחרת של הברמס, שמעט עליו אכתוב בפוסט הבא).

ולבסוף, אני חייב לומר שלדעתי הפולמוס הזה מתנהל בעיקר בין אנשי קש. אתם ודאי מכירים את אותו סיפור על הרב שאמר לאתאיסט: גם אני לא מאמין באלוהים שאתה לא מאמין בו (מישהו יודע איזה רב זה היה?). כלומר: אותו מלך זקן בשמיים? גם רב כמוני יודע שטיפוס כזה לא קיים. אני חושב שהאנקדוטה התיאולוגית הזאת טובה בשביל להבין שאין בעצם ויכוח גדול בין איגלטון ל"דיצ'קינס": האנטי-תיאיסטים יוצאים (לרוב) כנגד הדת העממית, והוא מגן על הדת של התיאולוגים והמיסטיקנים. גם הוא לא מאמין באלוהים שהם עושים הכל כדי להכפיש, ואילו הם לרוב לא תוקפים ביטויים מופשטים של אמונה בישויות שאפשר מקסימום להתייחס אליהן כ"קרקע העולם", "אהבה", או "צור ישראל" (אם להזכיר ישות נוספת שאתאיסטים ודתיים גם יחד היו יכולים לחיות איתה בשלום). אבל קנאת סופרים תרבה חוכמה, והרווח כולו שלנו.

2. זה כבר פורסם לפני חודש, אבל אני לא יכול להמליץ עליו בצורה יותר נלהבת: מאמר מעולה (וארוך) מהניו-יורקר על אחמדינג'אד, שסוקר בצורה פשוט מרתקת את חייו, אמונותיו ומעמדו בחברה ובממשל האירני. אביא רק על קצה המזלג: בקשר לממשל, אחת האבחנות היא שאף אחד במערב לא ממש מבין איך בדיוק הוא פועל, ובקשר לאחמדינג'אד, אחת האבחנות היא ש

[אחמדינג'אד הוא] שיעי 'תריסרי' ומהדיסט לוהט, כלומר, בהקשר האירני המודרני, הוא המקבילה [המוסלמית] של נוצרי שנולד-מחדש. במסורת השיעית האימאם השנים-עשר, או המהדי, נעלם המאה התשיעית, הוסתר על ידי האל. חזרתו, יחד עם ישו, תביא גן עדן עלי אדמות (באיסלאם ישו נחשב לנביא). זה מסביר את התייחסויותיו האוונגליסטיות [כלומר "מבשרות הבשורה" בהקשר זה, אם כי יש כאן כמובן גם עקיצה לאוונגליסטים הפרוטסטנטים בארה"ב – ת.פ.] של אחמדינג'אד ל"אחד המובטח" כאשר הוא דיבר בפני מליאת האו"מ. הלהט המופגן שלו זיכה אותו בביקורות מאיראנים בארצו, ובכלל זה גם מאנשי דת בכירים, ואחד מהם אפילו טען שהוא רומז לקשר מיוחד בינו לבין המהדי.

3. סקירה מעניינת על ספר חדש על ההיסטוריה של תרגומי התנ"ך.

4. אתר חדש על דתות וסקירה עליו בטיים.

5. כל ספריית נאג-חמאדי ברשת, מתורגמת לאנגלית!

6. יום חמישי שעבר, חוץ מהיומולדת הלועזי שלי, היה גם "יום התפילה הלאומי" בארה"ב. בניגוד לקודמו בתפקיד אובמה ויתר על תפילה פומבית, וסטיבן קולבר מבקש לתקן את המעוות:

The Colbert Report Mon – Thurs 11:30pm / 10:30c
Clasp Your Hands Say Yahweh
colbertnation.com
Colbert Report Full Episodes Political Humor Gay Marriage

7. מאמר מעניין ב- Wired על מונומנט עצום שהוקם בג'ורג'יה, העשוי מלוחות גרניט ענקיים שעליהם חקוקים, בכמה וכמה שפות כולל עברית, הוראות לכינונה של ציביליזציה אנושית צודקת, אותם אמורים לקרוא, כפי הנראה, שורדי שואה אפוקליפטית עתידית. ולא ידוע מי עומד מאחורי בנייתו.

המונומנט, שמכונה The Georgia Guidestones

8. סקירה מצויינת ומעניינת מאוד של ספרה החדש של פרופ' רחל אליאור "זיכרון ונשייה: סודן של מגילות מדבר יהודה", מאת אבי לבקוביץ. בכמה מילים, הטענה המהפנית היא ש

התורה שבעל פה היא המצאה מאוחרת שתיקנו חכמים החל מתקופת הזוגות, שחזרו ויסדו כביכול מסורות ישנות שלא היו מעולם, שהחזירו את התורה ליושנה כדי שהעולם יפסיק להשתומם. אותם חכמים שלא היו מוכשרים לכך, חסרי כל השפעה היסטורית עד אז, שחיו מחוץ להיכל הקודש ופרצו אותו. ולא רק פרצו, אלא גם גירשו משם את אלה שהיו מוסמכים לפני כן בלעדית להנחיל את העדות והמשפטים לעם ישראל – הצדוקים. הכהנים בני צדוק ממשמר ידעיה, כך כתוב בספרים הקדושים (יחזקאל, דברי הימים וכו’), הופקדו לפולחן מקודש, במקום מקודש ובזמנים מקודשים שמכוננים את הלוח העברי המקורי, שבנוי על פי סדרי השמש. לא החכמים שמקדשים את החודש על פי הירח.

9. בעודי מחפש מקור מסויים עבור שיעור "תרבות ישראל" לתלמידי היקרים נתקלתי במאמר של ס. יזהר תחת הכותרת "עוז להיות חילוני". לא יכולתי שלא להתחיל לקרוא, ומשהתחלתי, המשכתי, ומשהמשכתי, נתקלתי בדעתו של סמילנסקי על הניו-אייג', אותו הוא מציג כהיות אדם דתי – אבל ללא הכרעה, כלומר הדת כתחביב. אותו אדם למעשה רוצה רק שלווה. הוא יעשה

הכל – ובלבד שתהייה שלווה. אלהים, שתהייה שלווה. להיות דתי עד שלווה. אבל לא עד קפיצת הכרעה. דתיות כריפוי במיסטי. ולמה צריך להיות מרופא? כי האדם נורא חס על עצמו. אדם מסכן מבקש שלווה. ודי. כי מה היום הוא המפחיד מכל? המפחיד הוא המתח. הלהיות בלחץ. זה הרע שבאיומים. ה"להילחץ". ה"להיות מולחץ". זה העונש הנורא שמוכנים לשלם בהכל, באהבת חיים, כדי להינצל ממנו. אין נורא לאדם מכאב. אפילו אם הכאב, כצירי לידה, הוא הדרך למרחיב, לנותן הטעם.

אין קשה מעמוד בציפייה מתמשכת. מהישאר לבד בציפייה. קשה לעמוד ב"אין משמעות" אפילו אלה שאינם מאמינים כלל שיש או שתיתכן משמעות כזו. רצים "לתפוש משמעות" ויהי מה, וגם במחיר העמדת אדם "בתרגילים" זרים ומוזרים – ובלבד שייקנה לו, קצר הרוח, אותה משמעות של זהב: בלתי מחלידה, בלתי מתפחתת בערכה, וניתנת להמרה בשעת הצורך, במצרכים למוכ"ז. רבים אפוא הפונים היום אל המיסטי כאל תוספת "חמוצים" ו"חריפים" לנחת הזלילה.

כשפתאום נמצאים המוני אדם שכולם "מחפשי זהות", שכולם "דורשי שורשים", שכולם מבקשים "מימוש עצמי", וגם מתבסמים להם ממובאות מקוריות של דברי צדיקים – לא ברור אם לשמוח או להיעצב. אם גילוי של שמחה כאן, או הצגת אופנה: אם צורך עמוק בידיעה, או צורך בעוד גירוי חדש: עוד מעורר לפינוק העצמי, גירוי רודף גירוי, קרא לו "מתקדם" או קרא לו "נסוג", יהא מן המערב או מן המזרח, בדמות פסוקי גביש, או בדמות ריפוי השרירים, תמצית החכמה או מישרת ענבים מסחררת, אם לא מעלפת – ובלבד שאותו "אני", אותו "אגו" מהולל, המפונק הזה, הבן יקיר לי הזה, המשועמם הזה, וחסר האני הזה – שהוא ימצא לו "רגע של משמעות", ויפהק פחות.

יש בזה משהו : )

9. איכשהו הגיע אלי הוידאו הזה, והעלתי אותו ליוטיוב (אם עברתי על זכויותיו של מאן דהוא אנא הודיעוני ואסיר אותו מיד). צבי יחזקאלי מדווח על שיתוף פעולה משיחי בין חב"ד לחיזבאללה:


10. פרומו: ביום שלישי יעלה כאן ב"ה הסיכום הפרטי שלי של ביקור האפיפיור (כן, כבר כתבתי את זה, אבל אני חייב לחכות שהגרסה של מעריב תתפרסם וכו').

29 תגובות

  1. אם איגלטון לא חושב שישו הוא בנו יחידו של האל, או שמשה קיבל תורה בהר סיני, ואם להמשיך בקו הזה – גם לא מאמין בהשגחה אלוהית פרטית (אקסטרפולציה שלי) –הרי שהוא לא מייצג רוב עצום (95% להערכתי) מהתיאיסטים.

    אהבתי

  2. אז דוקינס לא ממש תוקף את הסבא החביב.

    דוקינס: "אני יודע שאתם לא מאמינים באיש עם זָקָן ארוך שיושב על
    ענן, אז בואו לא נבזבז עליו הרבה זמן. אני לא תוקף גירסה מסוימת
    של אלוהים או של אלים. אני תוקף את אלוהים, את כל האלים, כל דבר
    על־טבעי וכל הדברים העל־טבעיים באשר הם, בכל מקום ובכל עת,
    שהומצאו או יומצאו בעתיד".

    אני חושב שהציטוט הבא: "שפת הנאורות הפכה בת ערובה של התאווה הקפיטליסטית, מדינת המשטרה, מדע המונע על ידי פוליטיקה וכלכלת המלחמה המתמדת", אוליי נכון, אבל אסור לשכוח שהתופעה הזאת נפוצה הרבה יותר ובצורה הרבה יותר חמורה ואכזרית דווקא במקבילה הדתית.

    הציטוט הבא: "דיצ'קינס, אומר פיש שאומר איגלטון, לא יכול לבסס את אמונתו בערכה של החירות הפרטית בתצפית המדעית. זוהי עבורו אמונה. אמונה שמרגע שאוחזים בה מייצרת עובדות וסיבות ושיפוטים על טוב ורע – כלומר בדיוק מה שעושה הדת ש"דיצ'קינס" כל כך שונא". מאוד לא מדוייק, דוקינס יכול להוכיח שמרגע שמוכלים הערכים של חירות פרטית על חברה, הפריטים שבה מאושרים יותר, אורך חייהם ארוך יותר, איכות חייהם גבוהה יותר, התוצר שלהם גבוה יותר וכושר השרידות של הקהילה עצמה עולה.

    אהבתי

  3. דוקינס מדבר יותר מאשר עושה. הוא לא בקיא מספיק בתיאולוגיה ובהיסטוריה של הדתות כדי לתקוף כל קונספציה מתוחכמת של אלוהים, ואפשר פשוט לקרוא את הספר שלו כדי להיווכח בכך. זאת נקודה שרבים ממי שמבקר את דוקינס מצביעים עליה ומוצאים בה בעייתיות, אבל אני חושב שאם ניכח את דוקינס כמבקר של הדת העממית בלבד, אז הוא עושה עבודה מועילה.

    בקשר לציטוט השני שהבאת, כאשר אתה אומר ש"התופעה הזאת נפוצה הרבה יותר ובצורה הרבה יותר חמורה ואכזרית דווקא במקבילה הדתית" אתה עושה בדיוק את מה שדוקינס עושה, ותוקף את הדת ההמונית, שכתופעה היסטוריה כמובן שאחראית לזוועות רבות מספור. וגם כאן אתה טועה, כי זה לא נכון שהדת הממוסדת הפכה בת ערובה של התאווה הקפיטליסטית למשל (ובטח לא של המדע). בדתות ממוסדות בימינו אפשר לדעתי למצוא כמה מהאיים האנטי-קפיטליסטים היחידים שעוד נשארו (למשל במנזרים, בגמ"חים חרדיים, ובכלל בהגיון הדתי שמדגיש פעמים רבות צניעות ונמיכות קומה).

    לגבי הציטוט השני, לדעתי ההשערה שלך לגבי היתרונות שבחירות הפרטית, הגם שהייתי רוצה מאוד להאמין שהיא נכונה, לחלוטין בלתי מבוססת. כך או כך, זו תהווה הוכחה רק אם אתה מנוי על מוסר תועלתני.

    אלון,
    ברור. בדיוק בגלל זה כתבתי שהויכוח הוא בין אנשי קש.

    אהבתי

  4. דוקינס טוען, להבנתי, שתי טענות שאין בניהן קשר:
    – אין שום עדות לאלוהים כלשהוא. ההיפוטזה של אלוהים לא עוזרת לנבא דבר, ולכן מיותרת
    – האמונה באלוהים, כלל, לא משפרת את חיי היחיד או החברה, ולכן מיותרת

    הטענה הראשונה היא לוגית/מדעית
    הטענה השנייה היא חברתית/פסיכולוגית

    הדיון בשתי הטענות בסמיכות מבלבל ולא מועיל.

    אהבתי

  5. תומר, אני מסכים שאיגלטון תוקף איש קש. אני לחלוטין לא מסכים לגבי דוקינס. להערכתי, רוב מוחלט מהקתולים, יהודים-אורתודוכסים וכלל המוסלמים מאמין בהשגחה אישית, אל מחשב חשבונות, נוקם ונוטר וגומל חסדים. החרגת "הסבא החביב" לא נועדה, לפי הבנתי, להחריג סוג זה של אלוהות.

    אהבתי

  6. גם אני מסכים ש"רוב מוחלט מהקתולים, יהודים-אורתודוכסים וכלל המוסלמים מאמין בהשגחה אישית, אל מחשב חשבונות, נוקם ונוטר וגומל חסדים". אז לא הבנתי עם מה אתה לא מסכים. דוקינס תוקף אל כזה ואני חושב שהוא עושה עבודה לא רעה. הוא ל-א תוקף קונספציות מתוחכמות יותר של אלוהים.

    אהבתי

  7. אני חושב שהסיפורים על אחמדינג'אד הם אולי מעניינים אך חסרי חשיבות של ממש, בניגוד לצורה שהתקשורת בישראל ובשאר העולם מתייחסת אליו, לאמיתו של דבר הוא חסר כל סמכות ואין לו כל יכולת להשפיע הן על פיתוח הפרוייקט הגרעיני והן על החלטה התקפית-מלחמתית כלשהי, אמנם הוא נושא את התואר "נשיא" ואמנם הוא נבחר אך הוא נבחר מבין קבוצת מועמדים שנבחרת על ידי "מועצת שומרי החוקה" הגוף שלטוני הבכיר והקובע את המדיניות של איראן, זהו גוף המורכב מ12 אנשים מחציתם אנשי דת ומחציתם השניה אנשי משפט שממונים על ידי מערכת המשפט שממונה על ידי "המנהיג העליון" הרי הוא האיתאללה עלי חאמנאי.
    ובקיצור, מראית עין של שלטון נבחר ומנהיג של שלטון נבחר היא אינה המהות של השלטון באיראן, האוחזים באופן בלעדי ומוחלט במושכות הגרעין והצבא האיראני הם האיתוללות וליתר דיוק האיתוללה העליון אשר ירש את סמכותו ממנהיג המהפכה המנוח.
    לכן אין זה משנה אם הנשיא "הנבחר" הוא רפורמיסט או שמרן, קנאי או פרגמתי, אם הוא דוגל בחיסול הציונות או זכויות להומוסקסואלים, אם הוא שיעי מהאתנא-עשריה או מהאיסמאעיליה, לא משנה גם אם הוא שליח האפיפיור שמחכה גם הוא לבואו של ישוע, לדבריו אין כל ערך,
    מלבד לכותרת בעיתון

    אהבתי

  8. אני לא מבין מספיק במערכת השלטון האיראנית כדי לדעת אם אתה צודק, אבל כאמור, כותב המאמר בניו-יורקר מציין שאף אחד במערב לא ממש מבין מהם בדיוק יחסי הכוחות בטהרן, שכנראה מורכבת יותר גם מהסמכויות הרשמיות של כל גוף, שגם הן לא ברורות.

    אהבתי

  9. ס. יזהר מרתק, תודה!
    איזו חוכמה ואבחנה דקה לתפוש את ההתפתחות התרבותית הזאת כבר ב-81

    אהבתי

  10. עשרים שנים זה פרק הזמן שהמושכות נמצאות אצל אדם , אחד,לא צריך להיות מומחה מודיעין גדול או דוקטור לממשל כדי להבין אצל מי הכוח.
    אין כל שינוי מהותי מאז המהפכה ועד היום, רק קוסמטי.
    הנשיא הנוכחי הוא לא יותר מפקיד.
    אז כתוב בניו יורקר, אז מה?

    אהבתי

  11. מר איראן, נכון שהניו-יורקר הוא לא הסמכות הגדולה ביותר לעניינים כאלה, אבל אולי תסביר לי למה אתה חושב שאני (או כל אחד) צריך לסמוך על אדם שלא מזדהה, אין לו (אני מנחש) כל הכשרה או השכלה בנושא, ומציג לא יותר מהשערה פרועה? הרושם שלי הוא שיש לך את סוג הידע שרק טוקבקיסטים ניחנים בו, מעין ביטחון מוחלט וחסר כל ביסוס שהם יודעים יותר טוב מכולם, אבל ללא האומץ המינימלי לעמוד מאחורי דבריהם ולהזדהות.

    אהבתי

  12. אתחיל בניסיון כפרה על המשפט האחרון בתגובה הקודמת, הוא מזלזל ומתנשא ולא היה צריך להכתב כך.
    דבר שני, אכן אין לך וכמובן לכל אדם אחר צורך לסמוך על דברי.
    השכלה בנושא היא עדין לא עדות למהיימנות בניתוח הפוליטי, ישנם מה שקרוי מומחים שונים שחלוקים בעמדותיהם כלפי דברים שונים בעולם, החל ממיץ פטל וכלה באיראן. מומחיות אינה עדות לקריאת המציאות, מומחי מודיעין שגו ושוגים, חלק גם כמובן צודקים.
    אני כמובן איני מומחה, תחום עיסוקי שבו אני מרוויח את לחמי שונה לחלוטין, אך יחד עם זאת אין זה אומר שאיני קורא חומר גלוי אודות הרפובליקה האיסלאמית ובעקבות הקריאה מגבש דעה.
    יש באיראן פנים שונות, וכך גם בשיעה עצמה למשל, נכדו של חומיני שהוא איתוללה בעצמו, מבקר בחריפות את המשטר האיראני ועקב כך נתון באיום מתמיד ולפעמים נמצא תחת מגבלות.
    יחד עם זאת מתוך עיון שכל אחד יכול לעשות הגעתי למסקנותי, טעות? בהחלט יתכן, אך יתכן גם שלא ותעשה טוב שבמקום לתקוף אותי על היותי "טוקביסט" וזאת היא אכן במה כזאת, תבדוק את הדברים בעצמך וכך גם שאר הקוראים.
    לגבי אומץ ליבי או פחדנותי, אינך יודע מדוע אני נשאר אנונימי ואני לא מוצא מדוע זה צריך לשנות, שם לא צריך להוסיף לי אדרת או מהיימנות, צריך רק לפתוח עיתון כדי להקשיב לצורה שבא אנשים אשר מזדהים וגאים בשמם מוציאים מפיהם דברי הבל מוחלטים יותר או פחות.
    בדרך כלל הם יהיו אלה שאנו שוללים כמובן את עמדותיהם כדי לחזק את יסודות אמונותנו.
    אני נהנה לקרוא את רשימותיך, גם אם לעיתים קרובות אני חולק עליך כמו במקרה זה.
    אם יעזור הדבר אחתום באות הנכבדה א'
    א.

    אהבתי

  13. (ומתהפך בקברו המהניסוח שלי, אבל מה כפת לי כל עוד למדתי משו חדש?)

    אהבתי

  14. לא כל כך ברור לי מה זה "קונספציות מתוחכמות יותר של אלוהים" – אשמח לדוגמא פשוטה.

    במידה והיתה או ישנה התערבות של אותה "קונספציה" בעולמנו, אפילו היא חד פעמית אזי על כך מזדעק דוקינס ואין צורך להיות חוקר דתות או מומחה לתאולוגיה לשם כך.

    כל "יישות" שאין ולא היתה לה טביעת אצבע בעולם (אדם כלול בעולם) ניתנת לרדוקציה לאותו דרקון במרתף ואינה מעניינת.

    אהבתי

  15. כאנטי-תיאסטיס אדוק, אני מסכים שככלל הם (אנחנו?) תוקפים את הדת העממית, אבל הם תוקפים *גם* את איגלטון ותפיסות "מתוחכמות" יותר של הדת. כך למשל כתב PZ Mayers על איגלטון:

    We live in a culture where the contorted body of a tortured criminal is an important signifier of the human condition. Eagleton believes this is a good thing. My imaginary friend Ditchkins and I do not; it is an image that captures the imagination, for sure, but it has done us harm. It has short-circuited natural human thoughts and feelings into a dead-end chase after the transcendant rather than the immanent.

    If we want a signifier for the human condition, imagine the culture we would live in now if, instead of a dead corpse on an instrument of torture, our signifier was a child staring in wonder at the stars. That's representative of the state of humanity, too; it's a symbol that touches us all as much as that of a representation of our final end, and we don't have to daub it with the cheap glow-in-the-dark paint of supernatural fol-de-rol for it to have deeper meaning. We atheists, contra Eagleton, have aspirations, too; aspirations for humanity in all the meanings of that word. But we also expect that those aspirations will be built on reality.

    http://scienceblogs.com/pharyngula/2009/05/the_eagleton_delusion.php

    (הביקורת ככלל די משכנעת, ונסובה על בעיית "איש הקש")

    וגם אני לא תוקף אמנם בדרך כלל אמונה ב"אהבה" או "צור ישראל", אך זה בעיקר בגלל שאני עסוק יותר בלהתמודד עם אנשים שחושבים שלא היתה אבולוציה והעולם כבן 6000 שנה, כי כך כתוב בתנ"ך, שאנשים מתים מתקשרים עמם, שאפשר לראות אאורות של אנשים, וכן הלאה. יש סדרי עדיפויות. זה לא שאני חושב ש"צור ישראל" היא עמדה מוצדקת יותר או טובה יותר, היא רק יותר נדירה ולא רלוונטית.

    אהבתי

  16. זהו בדיוק: קונספציה יותר מתוחכמת של אלוהים היא למשל לא לתפוס אותו בתור "ישות" (ולכן ממילא לא לתפוס אנלוגיה שלו למפלצות ספגטי או דרקונים במרתף כרלוונטיות). אלוהים לא חייב להיות "משהו" בכלל. אפשר לתפוס אותו, למשל כמו מייסטר אקהרט, כ"קרקע הקיום", כלומר הרקע ממנו כל ההוויה עולה.

    אפשר גם לתפוס אותו כהוויה עצמה (אם כי לא בצורה שמרדדת אותו לכדי יקום מטריאליסטי, אלא בצורה שמעלה יקום מטריאליסטי לכדי הוויה בעלת משמעות פנימית, בעלת ערך אינהרנטי (למשל ערך מתוך טלוס שהיא לכאורה מתקדמת אליו (כגון מודעות עצמית מלאה) או ערך שהיא טעונה בו מתוקף החיות השופעת שלה בכל רגע ורגע (למשל, אם אלוהים הוא אהבת החיים אל עצמם))).

    לכן אלוהים לא צריך בכלל "להשפיע" על העולם כמו שהאדם או מטאוריט תועה משפיע עליו. אפשר לומר שהוא בכלל לא משהו שעומד מחוץ לעולם ופועל עליו. קונספציות מתוחכמות כאלה של אלוהים ניתן למצוא אצל מיסטיקנים ופילוספים שונים, ולא רק אצל תיאולוגים. למשל הרוח של היגל או האלוהות הפנתאיסטית של שפינוזה או ה"מיסטי" של וויטגנשטיין המוקדם.

    אפשר גם להגדיר מראש רק את החוויה הסובייקטיבית של הקדושה או של העמידה מול פני ההוויה, וזאת לא צריכה להיות מעין עמדה אקזיסטנציאליסטית יבשה, אלא חוויה חיה יצירתית ומפרה, כמו "הרגשת האחדות הקוסמית" של איינשטיין, או ההרגשה האוקיאנית שמתאר רומן רולן בפני ידידו פרויד.

    אהבתי

  17. אני לא מבין איך הביקורת על דמוותו של ישו על הצלב היא ביקורת של תפיסות מתוחכמות של אלוהים. הצלוב כשלעצמו הוא לא מתוחכם יותר מדי, לא? וברור שהשקפת עולם שמאמינה שהעולם בן 6000 היא ב99% מהמקרים לא מתוחכמת, וגם אני בעד להזים אותה. אבל רבים וטובים (למשל איינשטיין – ראה תגובתי הקודמת) חשבו שיש בכל זאת מימד אלוהי למציאות, ואני מסכים איתם.

    אהבתי

  18. תומר,

    התפיסה ה"מתוחכמת" כאן היא התפיסה של האל לא כישות (כפי שאתה דוחה כ"לא מתחוכם") אלא כ*סמל* (או, אם תרצה, ערך). זוהי התפיסה של איגלטון, כפי שמיירס מפרש אותה, ואותה הוא תוקף. על פי הקריטריון שאתה קבעת, היא "מתוחכמת".

    בוודאי שרבים וטובים חשבו שיש מימד אלוהי למציאות, אך אני חושב שהם טועים ומטעים ובעיקר מבלבלים. כל קשר בין האל כ"קרקע הקיום" לבין המשמעות הבסיסית, היום-יומית, של המילה הוא מקרי בהחלט כך שהזיהוי בין האל לקיום רק מבלבל. יש לזה יתרון כאשר אתה שפינוזה שחי בימים חשוכים, לא בימנו – לפחות כל עוד ש"סטאן עוד לא כאן, אולי בעוד עשר עשרים שנה כדאי יהיה להתחיל לדבר על "הטבע או האל" ושאר התחמקויות.

    אך הבוז העיקרי של האתאיזם החדש כלפי התאולוגיה היא שהיא לא באמת רצינית. התפיסה המתוחכמת ביותר של האל שבה נתקלתי אישית היא של סטיוארט פרקר, היסטוריון דת קנדי שעימו התכתבתי קלות. מצד אחד, הוא טוען שהאל הוא תווית שהוא שם על דברים מסוימים בטבע, על החלק הטוב שבטבע. מצד שני הוא מתייחס לאל כפועל, כיוצר, לספרי הקודש וישו בהתגלמות האל, וכדומה. ברגע שבו פונים לדון ת'כלס, כל התאולוגיה המתוחכמת נזרקת מהחלון ואנו נותרים עם דמות אל כישות ככול הישויות. ההתחמקויות הפילוסופיות משמשות עלה תאנה לאמונות נאיביות יותר.

    אהבתי

  19. נראה לי שלא הבנת אותי. לא התכוונתי שאלוהים שהוא לא ישות הוא סמל או ערך. ממש לא. אפשר לומר שהוא מימד של המציאות, או ההוויה עצמה, ובכך נותן תוקף לערכים, אבל הוא עצמו אינו ערך. הוא בטח ובטח לא סמל (מאיפה הבנת את זה?)!

    בנוגע לאל כ"קרקע הקיום", אתה יכול לא להאמין שזה נכון, אבל למה אתה פוסל את עצם המושג? לדעתי הקשר בין מושג כזה לאל ה"רגיל" הוא בהחלט ל-א מקרי.

    בעניין השיעמום שלך מסטיוארט פרקר, תנחומי. אני לא מכיר את האיש, ואולי לכן נמנע ממני השיעמום. אני כן יכול להציע לך להעמיק יותר, אולי לא בכתבי תיאולוגים (כן, הם פעמים רבות משעממים – אם כי לא תמיד! – וזאת משום שהם מגיעים עם אג'נדה מוכנה, והיא הצדקת הדת שלהם, או לפחות אי-חריגה מהדוגמה של הדת שלהם), אלא יותר בכתבי פילוסופים (שפינוזה כבר אמרנו? נסה גם היגל, אפלטון, פלוטינוס, קירקגור, היידגר, ברגסון, בובר… כל אחד והכיוון המיוחד שלו להבנת האל). ונסה גם מיסטיקנים: רבי שניאור זלמן מלאדי, אבהינאבגופטה, אקהרט, שאנקרה). אני חושב שתהיה חייב להודות שהתמונה שהם מציגים היא לפחות מורכבת ומתוחכמת, אם לא ממש מעניינת – וודאי לא תמונה של אל שהוא "ישות ככל הישויות".

    ודבר אחרון: לא התכוונתי שתפיסת אלוהים שהוא ישות היא לא מתוחכמת תמיד – היא יכולה להיות מתוחכמת. בדת העממית היא לא מתוחכמת.

    אהבתי

  20. מדוע אתה פוסל את ההבנה של האל כסמל? כמובן שהוא לא הסמל הפיזי [זוהי הדת, לא האל], אלא הדבר שהוא מסמן, על פי גישה זו. איני רואה כל הבדל בין גישה זו לבין "מימד של המציאות" ה"נותן תוקף לערכים". זו נראית בעיני תפיסה של מושג האל הראויה בהחלט לשמש כדוגמה לתפיסה "מתוחכמת", תפיסה שהביקורת של דוקינגס אינה חלה עליה (וזאת, אגב, במפורש – דוקינגס דווקא מסייג עצמו היטב). לא תפיסה *נכונה* של האל, כמובן, אבל לא בזאת עסקינן.

    באשר לכל השאר, נו… אנו נגררים לסמנטיקה. בוודאי שיש תמונות מורכבות ביותר של המציאות, שהומצאו על ידי אנשים שונים במהלך הדורות. (אגב, אני דווקא מעריך מאוד את זו של פארקר.) ואם אתה רוצה לקרוא למשהו "אלוהי", אני לא יכול לעצור אותך. אני רק חושב שזה ככלל מוסיף יותר בלבול מתועלת. להגיד שה"אחד" של אפלטון הוא אל רק מבלבל ומסיט מהבנת תורת האידיאות שלו (בדיוק כפי שקרה בנאו-פלטוניזם). שפינוזה, לדעתי, מבלבל את קוראיו בכוונה. (את השאר, אני מודה ומתוודה, איני מכיר.) יש אספקטים רבים למה זה "אל", אך התפיסות ה"מתוחכמות" לדעתי רחוקות מאוד מהמובן היום-יומי והקישור בין המובנים מלאכותי ואינו אמין.

    לאחרונה קיבל מישהו פרס טמפלטון על כך שטען כי המציאות שמעבר לתורת הקוונטים אינה ניתנת להבנה, בדומה לוויה-נגטיבה בתאולוגיה. האם כל מה שהוא מעבר להבנה הוא האל? או אולי עדיך שנמשיך לקרוא ליש-כשלעצמו הקנטיאני בשמו? אני מעדיף בהירות על פני עמימות, תודה.

    אני זוכר איך חרה לי בווידויים של אוגוסטינוס הדיסוננס שבין האל הא-זמני שלו לבין אדון-העבדים שהוא כה נהנה להתבוסס מולו. אני קצת נגעלתי מהתשוקה לעבדות, אני מודה, אבל גם מהיכולת לעבור באופן חלק, ללא כל ביקורת עצמית, מההתייחסות לסיבה א-זמנית שייתכן מאוד שיש בה טעם פילוסופי לאל פרסונלי, זעום, אנושי. בסופו של דבר, התיאולוגיות המתוחכמות לא רלוונטיות. הן רק פלפולים, תמונות עולם שנזנחות בעולם האמיתי. התאולוגיה האמיתית של אוגוסטינוס היא של התבטלות עצמית בפני האדון, לא של סיבתיות א-זמנית המכוננת את הזמן.

    אהבתי

  21. אני לא כל כך מבין למה אתה מתכוון כשאתה אומר שהאל הוא "הדבר שהוא מסמן". או שהוא הדבר שהדת מסמנת? אבל אולי זה לא משנה.

    נדמה לי שאני מבין שאתה לא חושב שיש קשר ממשי בין האל העממי, הפרסונלי, המלך שבשמיים שאליו מתפללים והוא מלא אהבה או קנא ונקם, לבין אידאות מיסטיות או פילוסופיות של האלוהות, והקישור ביניהם רק מבלבל. אבל לדעתי יש קשר ביניהם, והראשון הוא בסך הכל וולגריזציה של השני. הרי לא תאמר שאין שום קשר בין תמונה פורנוגרפית לבין דמותה של ונוס בפסל היווני המפורסם ממילו. ודאי שיש הבדל עצום ביניהם, אבל בשניהם גוף האישה העירום משמש כגירוי אופטי וכו'. לכן אני חושב שהצבעה על התפיסות היותר מתוחכמות של האלוהות היא ממש לא בלבול, אלא ניסיון להגיע לשורשן של הפחות מתוחכמות.

    לגבי התפיסה העממית של האל, אני מודה שלדעתי היא ברובה המוחלט שגויה. דוקינס תוקף אותה, ועושה עבודה טובה כפי שאמרתי. אבל אני מתעניין הרבה יותר בתפיסות מתוחכמות של האלוהות, ועוד יותר מזה – אני מתעניין בידיעות של האלוהות, כלורמ ביצירת קשר ומגע (שלא לומר זהות) עם האלוהות. כדי להבין קצת יותר על מה אני מדבר אולי תוכל לקרוא את המאמר של איינשטיין שתירגמתי על העניין:
    http://www.notes.co.il/tomer/29804.asp

    אהבתי

  22. אני אכן התכוונתי שהדת מסמנת את האל, כלומר הסמל של ישו הצלוב מסמל את הרחמים וההקרבה, אליבא דאיגלטון. אבל באמת שאין מה להשקיע בו כל כך הרבה מלל. הרעיון הוא שהאתאיסטים החדשים מתגדים גם לחלק (אם כי לא לכול) התאולוגיות ה"מתוחכמות", אלא שהם פשוט לא טורחים להתמקד בכך, ובצדק. זה נכון ללא קשר לרעיונות ההזויים של איגלטון על מה זה דת "אמיתית".

    אולי אתה מכיר את דניאל בלס, אפולוגיסט יהודי אינטרנטי פעיל התוקף את ה"אבולוציה" לרוב. אבל כל קשר בין האבולוציה שהוא תוקף לאבולוציה האמיתית מקרי בהחלט. כך למשל הוא תוקף את ה"אבולוציה" בשל כך שלא נמצאה לטאה עם כנפיים ("יצור מעבר" לשיטתו), בעוד למעשה מציאת יצור כזה תהיה מכשלה רצינית לתאוריה. אכן, ה"אבולוציה" שהוא תוקף היא פופולריזציה וולגרית של הדבר האמיתי. אבל היא כל כך שונה שדיון רציני לא יכול להימשך בלי להבדיל בין המושגים. כך גם אילו האל הדתי הוא וולגריזציה של האל הפילוסופי, אין זה עוזר לקרוא להם באותו שם; זה רק מבלבל.

    אני חושש שאני לא ממש מסכים עם איינשטיין, אבל מצד שני אני גם לא ממש מבין אותו. איינשטיין מתנגד נמרצות לכל תפיסה אנרופומורפית של האל, אבל זוהי משמעות המלה "אל". הטאו אינו אל. הקרמה אינה אל. אל הוא, בהגדרה, אנתרופומורפי. האל שלו נראה ללא רצון או מטרה (כפי שאיינשטיין אמר בהזדמנות אחרת, "אני גם לא יכול לדמיין שום רצון או מטרה מעבר לספירה האנושית"), אבל למה לקרוא לדבר שכזה "אל"?

    בכול אופן, אני לא מסכים עם איינשטיין בכך שלא צריך לרצות לחוות את היקופ ככוליות (או להאמין ברציונליות המובנית ביקום) בכדי להיות מדענים הלהוטים לגלות את האמת על העולם, ואני לא מסכים עמך שהתחושה הזו זהה לזו שאנו מרגישים לנוכח נוף יפה או הבלעות ביצירה מוזיקלית. בשתיהן יש את הביטול העצמי והיבלעות בחוויה טהורה, אך זה המשותף היחיד פה.

    מעבר לוויכוח הנוכחי, ההבדל העיקרי ביננו נראה לי שנעוץ בתורת הידע. נראה שאתה חושב שאפשר לדעת את המציאות האולטימטיבית באופן ישיר, מיסטי, ואילו אני אמפיריציסט הטוען שניתן להגיע לאחדות התחושתית עם המציאות רק על ידי דמיון, לא על ידי ידיעה. לא ניתן ליצור קשר, מגע, או זהות עם המציאות, אלא רק להסיקה איטלקטואלית ובעקבות זאת לפתח אינטואיציות מתאימות. אני מסכים עם פרויד שתחושת ה"אחדות" אינה אלא תחושה אינפנטילית, או לפחות פתולוגית, שכל קשר בינה לבין המציאות מקרי בהחלט. המטרה של המדע צריכה להיות הבנת המציאות, בין השאר חוויתית – אך זו לא הדרך.

    אהבתי

  23. ראשית, אם תאמר "אל הוא, בהגדרה, אנתרופומורפי" זה לא יעשה את זה כך. פנומנולוגית, ישנן תפיסות רבות של אלוהות שאינן אנתרופומורפיות ושנפוצות בדתות העולם (כמובן הרבה פחות מאלו האנתרופומורפיות – מי היה אותו פילוסוף יווני שאמר שאם לפרים היה אל, הוא היה דומה לפר?). זה פשוט המצב. אני חייב לומר שיש משהו בנחישות לרדד את השיח הדתי אצל אתאיסטים כמוך וכמו דוקינס שכל כמה שהוא עושה לכם את החיים קלים, הוא פשוט לא הוגן. אני חושב שהבסיס לדיון או ויכוח פורה הוא לקיחת הצד השני ברצינות.

    לבד מזה, נדמה לי שניסחת בבהירות בפסקה האחרונה את המחלוקת בינינו. כפי הנראה לא נשכנע אחד את השני : )

    אהבתי

  24. האם תוכל לתת לי דוגמה של אל שאינו אנתרופומורפי? אני סיפקתתי דוגמה של לא-אל דתי, הקרמה או הטאו. אינני מכיר שום דוגמה לאל שאינו אנרופומורפי *במידת מה*. כך למשל לועג אוריגן לאל האנתרופומורפי שמהלך בגן העדן, אך מייד פונה לדבר על אל החושב, ושופט, ומצווה….

    אני לא חושב שיש בהגדרות ברורות כדי לרדד את שיח, אלא לחדד אותו. לקיחת הצד השני ברצינות אינה צריכה לכלול שימוש בהגדרות גרועות. מקור מושג ה"אל" הוא, כפי שטען עוד הובס בלוויתן וכפי שטען איינשטיין למעשה במאמר הנ"ל, תפיסה אנתרופומורפית של האל כרוח מעין-אנושית הפועלת בעולפ. ההתעקשות להמשיך ולקרוא לדברים שונים מהותית ומשמעותית מכך "אל" אינה פרודוקטיבית.

    אני כמובן לא חושב לשכנע אותך בשום דבר מהותי, אבל אני מודה שאני עדיין מקווה שנוכל להגיע לאיזו הסכמה לגבי מה ראוי להיקרא "אל". לאו דווקא שאני ישכנע אותך – אני מוכן ומזומן לשנות את דעתי ולשקול אלים לא אנצרופומורפיים, אני פשוט לא רואה סיבה סמנטית ורעיונית טובה לעשות כך.

    אהבתי

  25. אתחיל בסוף: הסיבה שאני חושב שעליך להכיר בתפיסות של אלוהות שאינן אנתרופומורפיות אינה סמנטית או רעיונית, אלא סוציולוגית. פשוט: אם אתה רוצה להילחם בדת, אז אתה צריך לדעת שיש הרבה אנשים דתיים שאלוהיהם אינם אנושייפ. (אם אתה מעוניין להילחם רק בדת המערבית העממית, זה סיפור אחר).

    ולעניין אל לא אנתרופומורפי: אז למשל, יש הרבה סינים שמאמינים שהטאו שולט בכל. למרות שאנחנו במערב מכירים היטב את החיבורים של לאו דזה ושות', אני מבטיח לך שהתפיסה של ההמונים שם פשוטה הרבה יותר. מדובר בעצם באלוהות לא פרסונלית, למרות שהיא שונה מאוד מזו המערבית. בזה הם מאמינים. אבל לא צריך להרחיק: כמעט כל המקובלים מאמינים באל שהוא לא אנתרופומורפי. חלקם מאמינים גם וגם, וחלקם מאמינים רק שאלוהות שהיא "אין-סוף", ושבאה לידי ביטוי בעולם דרך מערכת של ישויות נאצלות המכונה "ספירות". עכשיו, אתה יכול לומר שכל המערכת הזאת בכלל נולדה כאשר היהדות היתה צריכה להתמודד עם אבחנות פילוסופיות שעלו על פני השטח במאות ה-12,13, ואתה תהיה די צודק (אני אוסיף שיש לזה לדעתי קורלציה גדולה יותר לחוויה הדתית המתפתחת לאורך ההיסטוריה, אבל לא חשוב כרגע), אבל זה לא משנה את העובדה שחלקים קטנים אבל משמעותיים מהעם היהודי מאמינים באל שהוא בהגדרה לא אנתרופומורפי (או גם וגם). אם אתה רוצה למצוא אנשים כאלה אתה יכול למשל ללכת למרכז "בני ברוך" (אם כי גם שם זה סוג של וולגריזציה של הדת, מכיוון אחר). גם בנצרות תוכל למצוא אנשים שלא ממש מאמינים באל כישות. דוגמה: ברק אובמה. מהתבתאויותיו בנושא אפשר להבין שהוא לא מאמין שישו הוא אלוהות, ושהאל בשבילו הוא משהו מופשט מאוד.

    עכשיו, אם אתה רוצה לקבוע שלצורך הויכוח נגדיר ש"אל" הוא רק פרסונה, בסדר. אבל אז לא יהיה בינינו בעצם ויכוח, כי גם אני לא להוט אחר הרעיון הזה. אבל אם אתה רוצה להתמודד ביושר ובאומץ עם התופעה הדתית ולרסק אותה בצורה ניצחת, אתה חייב לדעתי לתקוף דווקא בנקודות היותק חזקות שלה. תכה שם, וגמרת אותנו אחת ולתמיד.

    אהבתי

  26. ייתכן. אני אחשוב על זה. אני כלל לא משוכנע שאלו הגדרות טובות פילוסופית, אבל אולי רטורית יש משהו בהתייחסות אל ה"אל" במונחים של מי שמאמין בו, ואולי דווקא ביהדות יש אכן משהו בכך שיש גם מובנים לא אנתרופומורפיים.

    אני רק אעיר שתי הערות:

    1. תודה על העצה האסטרטגית, אבל לדעתי עקרונית האסטרטגיה החכמה היא לתקוף בנקודות החלשות והפופולריות, לא בחזקות ובנדירות. על המבצרים הקשים לכיבוש תוכל לרכז מאמץ כאשר הם לא ייתמכו יותר על ידי כל הסביבה שכבר (אידיאלית) החזרת בשאלה. וגם אם כל מה שתשיג יהיה להעביר את ההמונים מדת וולגרית לדת מתוחכמת יותר – הרי שהשגת רבות. אבל אני לא באמת נוהג על פי אסטרטגיה זו או אחרת.

    2. ה"תופעה הדתית" שעמה אני מנסה להתמודד רחבה יותר מאשר אל כזה או אחר. היא כוללת גם ניו-אייג', אסטרולוגיה, וכדומה; בעצם, כל מחשבה לא בהירה (bright). מה שדרוש הוא דווקא תפיסה חיובית בהירה, ולשם כך הגדרות ברורות (מבחינת הבהירים, לאו דווקא הדתיים) מועילות מאוד. אני בשום אופן לא רוצה לרסק את הדת בכל מובניה, אלא רק להעבירה לפסים בהירים.

    אהבתי

  27. המונח "תפיסה חיובית בהירה" קוסם לי מאוד, ואפשר לסיים אם כן בקונצנזוס: גם אני שואף להעביר את הדת לפסים בהירים!

    אהבתי

  28. האימה הגדולה (והחשוכה) הזו מירח..
    הצורך הפתולוגי בבהירות והפוזיטיביזם הצדקני הזה -כ"כ משעמים תתחת. הם פשוט לא מצליחים להגיע גבוה יותר. אף שהם כ"כ כ"כ רוצים. יאיר, שם כ"כ הולם.
    אני אגיד לאמא להשאיר אור בשירותים ומגדיר פרטים אפלים על השולחן, בצד מנורת הלילה.

    אהבתי

שקלא וטריא

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s