את האפיפיור כבר ראיתי פעם. זה היה לפני תשע שנים כשנעתי בתוך נחלי אדם למיסה ההמונית שערך יוחנן פאולוס השני ליד הכינרת. בין מאות אלפי מאמינים, צליינים מהארץ ומכל העולם, הגעתי אל האזור שהוכשר למאורע ועמדתי שם כמה שעות, יותר מקילומטר מהבמה עליה ישבו שלל קרדינלים ובישופים ואחד אפיפיורנו. זאת לא היתה המיסה הראשונה בה השתתפתי, אני לא יכול לומר שאף המרגשת ביותר, אבל עצם העובדה שראש הכנסייה הקתולית ניהל אותה הקנתה לה חשיבות מסויימת. ואפילו הייתי אומר: קדושה.
כמעט עשור לאחר מכן לא התכוונתי לפספס הזדמנות נוספת להקשיב להילולי ישוע מנציגו הרשמי עלי אדמות. הבעיה היא שהימים בהם הייתי סטודנט חופשי עברו חלפו, ובבוקר יום חמישי שעבר הייתי קצת עסוק: פשוט עבדתי. מיד אחרי שסיימתי אצתי רצתי אל מכוניתי ודהרתי לנצרת, שם – כך ביררתי לפני כן – האפיפיור "נפגש עם מנהיגים דתיים" בכנסיית הבשורה (המקום בו, על פי המסורת הקתולית, מריה נתבשרה על ידי המלאך גבריאל כי היא נושאת ברחמה את בנו של האל).
הגעתי הרבה לפני הזמן, ובאופן מפתיע עברתי ללא עיקוב את כל מחסומי המשטרה שבדרך (פשוט התלבשתי כמו תייר) והגעתי עד לשער האחורי של הכנסייה. לא היה עדיין תור, אך כשנכנסתי בשער הושבו פני ריקם, וזאת משום שלא היתה לי הזמנה. זה כבר לא הפתיע אותי, ושקלתי מה לעשות, כאשר לפתע הגיעה קבוצה גדולה של צליינים. מחשבה מהירה ואווילית עברה בראשי, והצטרפתי אל השיירה, מיד מאחוריה. כמובן ששוב נדחיתי והופניתי לאחור.
בעודי חוכך בדעתי מאין יבוא עזרי, באה מאבטחת נחמדה ושאלה אותי אם יש לי אמצעי זיהוי. האם האפיפיור קתולי? שאלתי, אבל זה לא הצחיק אותה, והיא ביקשה ממני את תעודת הזהות שלי. ומאותו רגע התברר לי שאני "מעוקב". מספר הת"ז שלי הוזן מיד למחשבים הנכונים, ואחד אחרי השני יצאו אלי אנשי שב"כ שונים ושאלו אותי שוב ושוב את אותן שאלות. אחרי כן הבנתי מה היתה הטעות שלי: כששאלו אותי האם אני דתי או חילוני, אמרתי כמובן שאני דתי. המחשב הראה להם שגם עליתי להר הבית. הבעיה שלי היתה אם כן להסביר אחרי זה למחלקה היהודית של השב"כ מה אני בדיוק רוצה מהאפיפיור. שעה וחצי עמדתי שם ליד חומת הכנסייה, מנסה לנסח במילים מה אני מחפש אצל הוד קדושתו, והגעתי למסקנות הבאות.
העניין הוא כזה: אם ננסה להעריך את האפיפיור מהבחינה הרוחנית, אני חושב שזאת תהיה טעות אם נשתמש רק בחלוקה הבינארית (המוגבלת משהו) של מואר/לא-מואר. יש להעריך שמהבחינה הזאת יוזף רצינגר הוא לא המאור הכי גדול בעולם. אבל לרצינגר יש מה שלרבים מאוד (מאוד) במגזר הרוחניקי אין: הוא נהנה מקטגוריה אחרת ואולי לא פחות משמעותית של קדושה, והיא הקטיגוריה של המסורת.
זה השער לאפיפיור, נוצרים מיוחסים יבואו בו (צילום שלי מהאירוע)
האם אפשר לחלק את הקדוּשה לקטגוריות? אסביר למה אני מתכוון על ידי דוגמא מתחום אחר. כולנו ודאי מרגישים, גם אם לא במודע, שניתן לחלק את התפיסה (והחוויה) האסתטית שלנו לקטגוריות שונות. כי למרות שבהערכה אסתטית של משהו אנחנו בדרך כלל נהנים ממנו אם הוא יפה ונרתעים ממנו אם הוא מכוער, יש ודאי סוגים אחרים של הכרה אסתטית ואף התפעלות. למשל, אנחנו יכולים לחוות את האסתטי של המעניין, או האסתטי של המקורי, או האסתטי של המורכב, או האסתטי של המתוחכם.
ברור לכל, למשל, שבתחרות האירווזיון שנערכה זה מכבר נבחר השיר הזוכה (אם נניח בצד ענייני פוליטיקה, שכמובן קובעים הרבה) לא רק על שום יופיו, אלא גם על שום מידת העניין, המקוריות, המורכבות והתחכום שלו. אלו קטגוריות נוספות שעל פיהן אנחנו מעריכים אסתטיקה. ובאמנות המודרנית ניתן לראות זאת בצורה בוטה: ציור או פסל מסויים יכול להיות מכוער בעליל, אבל מפני שהוא מקורי, מתוחכם או מביע רעיון מורכב, הוא נחשב לאמנות טובה.
אני מציע להבחין בכך שהחוויה הדתית, החוויה וההערכה של "הקדוש", גם כן מחולקת לקטגוריות (ולצורך הדיון נתמקד רק בקדושה כפי שהיא מתבטאת באדם). התרבות הרוחנית של הניו-אייג' מתמקדת לרוב בהערכת ההשגה הרוחנית של המועמד לקדושה, ועל פי רוב כותפת אותו בדרגות שונות העולות בשלבי סולם ההארה. כך הבודהה הצהיר על עצמו שהוא "מואר לחלוטין ובצורה מלאה", אנדרו כהן מחלק את ההעפלה אל המימוש המקסימלי של "העצמי האותנטי" לאחוזים ומבקש מאיתנו להגיע ל- 51% מימוש לפחות (ומודה שגם הוא עדיין לא מיצה את הטיפוס ל-100%), אדי דא הבחין בשבע דרגות של התפתחות רוחנית (וקבע את עצמו בלבד בשביעית), ועוד כהנה וכהנה חלוקות ומדרגות.
אבל נדמה לי שעיון פשוט בצורה שבה רבים מאיתנו מכירים בקדושה כוללת גם קטגוריות אחרות של התופעה. החוויה הדתית לסוגיה הרבה יותר מורכבת ועשירה. די לציין למשל את אמא תרזה, שחיה חיים של ספקות וניתוק מהאל, אבל הפגינה אהבה ומסירות שהקנו לה מעמד של קדוּשה עבור מרבית האנשים ששמעו עליה. מהאטמה גנדהי מהווה דוגמה נוספת של אדם שנחשב מקודש (וקדוש) על שם מסירותו הבלתי-נלאית ודבקותו הפנאטית ברעיון של חיי צניעות ואי-אלימות. והנה, אפשר להכניס את שני אלה תחת קטגוריות הקדושה של המסירות, או האהבה.
קטיגוריות נוספות של קדושה (בחיי אדם) יכולות להיות הכריזמה, האסתטיקה (ניתן לומר שתחום האסתטי כולו הוא תת-קטיגוריה בתוך הקדושה), המאגיה (כלומר בעל-הכוחות – אנשים כגון הרנטגן, ניר בן-ארצי, או להבדיל רספוטין), הזוועה (כלומר הן המפגש עם המוות, והן העמידה מול מעורר היראה – לדוגמה משה לאחר שירד מהר סיני), ולעניינינו: המסורתיות.
המסורתיות היא קטגוריה פופולרית מאוד של קדושה. כמעט כל אדם שלוקח חלק במסורת דתית עתיקה יציין זאת לזכותו ולזכותה, שכן נראה שהדת דומה בכך ליין: ככל שהיא ישנה יותר, כך עולה ערכה. דת מבוגרת היא דת מכובדת, והיא נחשבת ל"מסורת". המטען שנושאת המסורת נחשב על שום עתיקותו – גם אם הוא חסר הגיון או תועלת פרגמטית – לקדוש.
ולא רק אצל חברי הדת העתיקה. את קדושת העתיקות יכול להרגיש גם חילוני שמגיע לכותל (או לכנסיית הקבר, או למקדש בודהיסטי עתיק), ואת ההילה מעוררת ההשראה שבישן-רק-מפני-שהוא-ישן אפשר גם לקלוט מבגדי וינטאג', ממכוניות אספנים או מעצי זית בני מאות שנים. יש משהו בחלוף הזמן שמזכה את השורד בערך מוסף.
הרב לאו מנצל פאוזה ביד-ושם כדי להסביר לאפיפיור כמה ישויות אלוהיות ישנן
אם נחזור לחבר יוזף רצינגר, הרי שנבין שמרגע שהוא הפך להיות בנדיקטוס ה-16, נאצל עליו אור נגוהות והקדושה דבקה בו לבלי הסר. כי הכס הקדוש אינו סתם עניין מסורתי או עתיק. בפשטות: האפיפיור כנראה עומד בראש שושלת העברת הסמכות הרציפה העתיקה ביותר בעולם, ולבטח בראש המנגנון ההיררכי העתיק הגדול ובעל העוצמה הרבה ביותר בעולם. השושלת שהוא החוליה האחרונה שלה מתחילה בפטרוס, לו נתן ישו את "מפתחות הכנסייה" לפני מותו, כלומר לפני כמעט אלפיים שנה, והכנסייה הקתולית חולשת על עושר עצום ומעל מיליארד מאמינים. הוא אמור להיות נציגו של ישו עלי אדמות, ובמובנים מסויימים אני חושב שהוא אכן זה.
מפגש עם האפיפיור הוא לכן עמידה מול הקדושה. מידת המוארות של רצינגר עצמו לא משנה כאן, גם לא חשוב שהוא לא כריזמטי, פופלרי פחות מקודמו, לא מקרין אהבה או מתמסר לאהבה, גרמני בעל עבר לא נעים, ובאופן כללי מחזיק בדעות דוגמטיות חשוכות. חשובה רק המסורת שהוא נציגה ומהווה את פסגת התגלמותה האנושית. המטען הדתי ההיסטורי שהוא נושא הוא עצום, ונדמה לי שכל מי שבא לראותו נושא תקווה דוממת שקרבה אליו תקרב אותו לאותה קדושה.
אולי לא תאמינו, אבל ההסברים האלה לא עשו שום רושם על השב"כניקים. אף שהיו מאוד נחמדים אלי, הם לא ממש הצליחו להבין מה אני בעצם רוצה מהכס הקדוש. בניסיון נואש ואחרון השתדלתי לפשט את העניין: תבינו, אמרתי, אני סתם רוחניק, אני ר ו ח נ י ק ! אבל כלום כבר לא עזר: דברי נפלו על אוזניים נימולות. הוגדרתי כאיוּם, והוצמדו אלי שני שוטרים שליוו אותי אל מחוץ למתחם המגודר. מכיוון שישו אמר ש"האונס אותך ללכת עמו דרך מיל, לך אתו שנים", לא נותר לי אלא להושיט להם בהכנעה את הלחי השנייה.
עד כאן, mutatis mutandis, לשון מעריב
נספח א': רצינגר והברמס ראש בראש
ב- 2004 נפגשו מי שהיום הוא האפיפיור ואז היה הקרדינל יוזף רצינגר (שתפקידו היה האחראי על הדוגמה, המכונה The Perfect for the Congregation for the Doctrine of Faith, תפקיד שכידוע מחזיקיו בעבר תיפקדו כראשי האינקוויזיציה) עם יורגן הברמס, מהפילוסופים החשובים החיים כיום ואדם שהשפעתו רבה בחוגים האינטלקטואלים של המערב. השניים התכנסו כדי לדון ביחסי רציונליות-מוסר-דת בעולמנו הפוסט-מודרני והפוסט-מטאפיזי (הכותרת שניתנה למפגש היתה בתרגום לאנגלית: Pre-political Moral Foundations in the Construction of a Free Civil Society"). רבים אז הופתעו מעמדותיו הפרו-דתיות של הברמס.
הקרדינל יוזף רצינגר ופרופ' יורגן הברמס
לא שמעתי או קראתי את כל הדיון. קראתי מעט מאוד עליו במאמר של כריסטוף שמידט בספר "האלוהים לא יאלם דום" שיצא זה מכבר (והוא ספר מעניין מאוד לדעתי), וקראתי את הסקירה הנאה עליו במגאזין הקתולי לוגוס, שנכתבה כמובן בצורה שמחמיאה לרצינגר (בקובץ ה-pdf הזה). באלה אני עושה שימוש כאן ודברי לקוחים מהם. ישנו גם דיווח קצר על הדיון בערך של הברמס בויקיפדיה, וכן דיווח קצר בערך עליו באינציקלופדיה לפילוסופיה של סטנפורד על הרשת. המפגש כולו יצא כספר שנקרא The Dialectics of Secularization: On Reason and Religion.
בקיצור נמרץ, הברמס למעשה שואל האם כלל ניתן לכונן מערכת מוסרית חילונית שאינה ניזונה ממסורות דתיות. לעיתים הוא משיב שכן ולעיתים שלא, אבל נראה שבסופו של דבר הוא (בדומה לטרי איגלטון שכתבתי עליו שלשום) מרגיש שהמדינה הדמוקרטית המודרנית חייבת לינוק מהמוסר האנכי שמציגה הדת, שאם לא כן האגואיזם האנושי ינצל את שיח הזכויות (זכויות אדם, זכויות אזרח) למאבקים בין קבוצות ויחידים. הוא אומר שעולה "הדהוד חיובי שמגיע מהנוסחה שמודרניות מלאה חרטה יכולה למצוא עזרה בהיחלצות מהמבוי הסתום בו היא נמצאת רק דרך אוריינטציה דתית לקראת נקודת התייחסות טרנסצנדנטית" (ותארו לכם איך זה נשמע בגרמנית!). אבל זה לא שהוא מציע למלא מחדש את הכנסיות. הברמס מסכם שעבורו האידיאל יהיה קבלת ערכים ומושגים דתיים ברגע שהם מתורגמים לשפה חילונית (למשל: "צלם אלוהים" הופך לערכו האינהרנטי של כל אדם באשר הוא אדם).
רצינגר מצידו כמובן מדגיש ש"הרציונל חייב לקבל אזהרה בכל הנוגע למגבלותיו וחייב להיות מוכן להקשיב למסורות הדתיות הגדולות של האנושות", אבל הוא גם מודה שלחקירה רציונלית יש פוטנציאל "מזכך" עבור הדת, ושהיא על כן רצויה. מה שדרוש הוא "קורלציה של רציונל ואמונה, רציונל ודת, אשר שניהם נקראים בה לריפוי וזיכוך הדדי". לא רע, הא? היכן אם כן הרציונליות המזככת הזאת כאשר הוא מתעקש לאסור שימוש בקונדומים באפריקה נגועת האיידס?
Virgil Neomoianu, שכתב את הסקירה ב"לוגוס", מסביר שטוב עשו השניים שדבקו בדיונם בצד הסוציו-היסטורי של הנצרות, ולא נכנסו לכל הבלגן הדביק של הדוגמה או המטאפיזיקה הנוצרית. הוא טוען שאל לזה להטריד אותנו, שכן לבדוק בצורה רציונלית את תפיסותיה של הנצרות בנוגע, למשל, ללידת הבתולין, רק יחזיר אותנו אחורה לתחילת פרוייקט הנאורות וביקורתו על הדת. ללא הביקורת הזו, כך אני מבין ממנו, הנצרות יכולה לכאורה לשמש מקור טרנסצנדנטי לערכים. לדעתי כדאי לציין כאן שטיפול כפפות-משי שכזה לדת, לבד מזה שהוא בכל זאת מהווה נסיגה פחדנית משהו מדיוק שיכול להיות מעניין ואפילו עמוק (ענייני "קפיצת אמונה", "אני מאמין משום שזה אבסורד" וכו'), אפשרי באמת רק לנצרות, שממילא הולידה מקרבה את פרוייקט הנאורות ואת העולם המערבי על ההומניזם והדמוקרטיה שלו. הנצרות מותאמת מראש, ממקורותיה ההלניסטים, להיות דתו של עולם חילוני. להפוך את היהדות או האיסלאם, שעבורן עבודת האל איננה מוגבלת לאמונות וערכים ותחומה למקומות וזמנים ספציפיים, לדת שהיא למעשה שפחתה של הדמוקרטיה הליברלית, קשה הרבה יותר.
נספח ב': שונות
1. כתבתי עוד על האפיפיור:
וקרבתו התיאולוגית החדשה לבודהיזם
ודבריו החכמים על צמצומה של הדת בימינו לתחום הסובייקטיבי
2. ניוזוויק על דבקותו של הפאפא בכתבי הקודש.
3. ג'ון סטיוארט מסכם גם הוא את הביקור:
| The Daily Show With Jon Stewart | M – Th 11p / 10c | |||
| Roadus Triptum | ||||
|
||||
4. ואהבתי גם את הסיכום הקריקטורי של ערן וולקובסקי ב"הארץ":
לולאת האל 
אני תמיד חושבת כאשר אני מביטה על האפיפיור (או קרדינלים ובישופים), במקרה זה כרגע זהו מר יוזף רצינגר (קדוש או לא), שהוא אף פעם לא היה עם אשה. איזה מסכן.
תראה, הוא מפסיד נורא.
אם נשווה את ההנאה של להיות קרוב לקדושה ולאל עם להיות קרוב לאשה, נראה לי שהוא מפסיד הרבה בחיים.
אני באופן אישי מרחמת עליו.
נראה לי שאלוהים היה סולח לו אילו הוא היה מתקרב לאשה. גם ישו היה סולח.
אהבתיאהבתי
על רשימה יפה. במיוחד, הואיל ולא ברור לי מדוע אדם יחפוץ לפגוש באפיפיור, כל אפיפיור.
עמנואל לוינס אמנם נפגש מדי שנה עם האפיפיור הקודם, אבל במקרה זה לדידי- היה דווקא האפיפיור בר המזל.
איני עוסק בשאלה האם האיש מואר או לא מואר, אני דווקא טרוד בממואר היהודי- אירופאי ואיכשהו הותיקן עדיין גורם לי לזוע בחוסר נוחות (אולי גם קשה לי עם כוחנותם של ממסדים דתיים).
וחוץ מזה: כתבת ספר פרשני על מורה הנבוכים, בקשת להיפגש עם האפיפיור. אם אתה גם מתרגל בעיתותיך הפנויות צירופי אותיות דספר יצירה מי יודע לאן כל זה יגיע?
בחיוך וידידות
ש.
אהבתיאהבתי
"בפשטות: האפיפיור כנראה עומד בראש שושלת העברת הסמכות הרציפה העתיקה ביותר בעולם, ולבטח בראש המנגנון ההיררכי העתיק הגדול"
מאיפה הבאת את זה? – אתה מכיר היסטוריה
היסטוריה יהודית? או משהו כזה?
האפיפיור מייצג – במקרה הטוב – את העברת סמכות הרוע העתיקה בעולם.
אותה סמכות שבזכותה נהרגו מילניום של יהודים בכל התקופות
אותה סמכות שנתה לגיטימציה או לפחות עצמה עין כלפי רוע ליהודים
כנראה שישנם אנשים שגם סמלי רוע עושים להם את זה
מעין סאדו מאזו
כל אחד והעדפותיו האישיות
אהבתיאהבתי
אחלה מאמר,
אהבתיאהבתי
אתה מוזר
אהבתיאהבתי
אהבתי את ההתסכלות המשועשעת שלך על זה שעיכבו אותך בכניסה. אם זה היה קורה לי בטח הייתי כותבת פוסט ארוך וזועם על כמה שהשלטון פה הוא גזעני, צר אופקים וכו וכו'. אבל אתה פשוט המשכת להתכל על כל העניין במשקפיים הרוחניות הרציונליות שלך.
ממש זן
אהבתיאהבתי
Tomer, as usual achla post
It raises some questions though: the kind of Kdusha you are referring to – that which is born of tradition (surely should have mentioned Fiddler on the Roof, no?), is not subjective to a prior knowledge? As opposed to the sense of Kdusha inherent when one is in the company of enlightened (51% m i n i m u m, hehehe
So, if a Polynesian from the 1,500 AD could/would have met the current Pope and say Ramana Maharshi – OK, that’s not
fair – say, hmmm, Vivekananda for
example, or maybe Ananda Mayima, would he or she have a sense of reverence (discount the white face factor) chiefly because of inherent eminence carried/projected by them and would Ratzinger fair similarly to the Indian sages? What do you think
I wonder if there is an element of Kdusha which is not subjective, and that it is felt by the individual in that part of
all us – whatever percentage it
may hold – that wants to go HOME. And if the kind of Kdusha you talk about is generated by the projection of
people – and hey 1 Billion people merit a powerful stream (maybe even
an entry?!) which could be felt for its own volition
I wish someone in Reshimot will figure out a way to post comments in English without messing all the simanei pisuk. Here are those that belong in the paragraph above if I could write them properly
!).?.:
To your health
:-)
אהבתיאהבתי
תודה על הדברים : )
בקשר לפולינזי דנן, אם אתה שואל אותי, לא נראה לי שהוא היה מתרשם מהאפיפיור כמו שהיה מתרשם מרמאנה מהרישי (וויקאננדה הוא נושא סבוך). כלומר כן, אני חושב שישנה קדושה שהיא מעבר לעמדה סובייקטיבית, שהיא משהו ממש מוחשי בעולם, שניתן להרגיש אותה אם אנחנו מכוונים או קצת פתוחים אליה, ושיש דברים ואנשים (והאם נעז ונאמר אפילו: זמנים ומעשים?) שיש להם אותה ויש כאלה שלא. אני חושב שקדושה שבאה מהשגה רוחנית עמוקה לוקחת חלק בקדושה כזו, כלומר "מקרינה" אותה, וקדושה שבאה ממסורת לא, או הרבה פחות.
מה שכן, ניתן אולי להעריך שהאפיפיור כן נהנה מקדושה שניתן להרגיש בה, וזאת משום שהמסורת שהוא הנציג הבכיר שלה היא כל כך עתיקה ורבת עוצמה שהיא משרה עליו איזו נוכחות או משהו, איזו הוויה נעלה. כלומר תיתכן דרך נוספת לחלוק באותה קדושה שמורגשת בעולם האובייקטיבי, מלבד התפתחות רוחנית, והיא להיות חלק ממסורת רצינית. אני חושב שזאת דרך "חלשה" יותר, אבל אולי… בכל מקרה קל יותר להיות חלק ממסורת מאשר לעשות תהליך רוחני רציני, קל יותר להיות האפיפיור מאשר להיות הבודהה.
אהבתיאהבתי