29.7, טירוונאמלאי

טוב, בואו נהיה כנים: זה מיני. או לפחות, זה מרגיש מיני. לא סתם מיסטיקנים מכל הדורות והמקומות המשילו את המגע עם האל למגע עם האהובה או האהוב. כי זה מרגיש כמו או-כן-בדיוק-אוי-זה-נעים-אל-תזוז-משם… זה מרגיש כמו אוווו-איזההההה-כיייייףףףף-כןכןכןכןכןןןן…. זה מרגיש כמו אותה הרגשה בדיוקית שמקבלים בדיוק כשנכנסים, מעין הרגשה של ככה-בדיוק-זה-צריך-להיות, של כן-סופסוף-אוי-ברוך-השם, של הגעה למקום שאמורים, של חזרה למצב הנכון, הטוב.

בהיותי זכר, ובעוונותי הטרוסקסואל, מעולם לא נחדרתי (פיספוס במימדים תיאולוגים, תמיד חשבתי), אבל כאן, במקום הזה, הלב נפתח לרווחה, ושיווה בקדושתו מחדיר את לינגמו האדיר פנימה, וברוך ה' הוא נתקע שם. התוצאה היא התענגות זהובה ודבשית שמתחילה במרכז החזה ומתפשטת לכל הגוף. זה עושה נעים, וחמים, וגורם קצת לעצלנות, כי כל מה שאתה רוצה זה לשבת ולשקוע בנעימות הזאת.

זה מה שנקרא, אני מתאר לעצמי, Ananda, ומשהו כזה (בעוצמות גדולות הרבה יותר כמובן) תפס את דעתו של רמאנה אחרי שהוא "גילה את העצמי" ומשך אותו לשקוע בהתבוננות ובהתענגות הזאת למשך כעשרים שנה (בעודו, אגב, מזניח בצורה נוראית את גופו, דבר שהתנקם בו באחרית חייו). ליֶקֶה אנאלי שכמוני דבר כזה כמובן לא יכול לקרות, וממילא, כל שנות תרגול הויפאסנה שלי זועקות: "זהירות! חוויה! אל תשקע בה! רק ראה ועבור הלאה!!!!!!!". והן צודקות כמובן. זו חוויה, ואל לנו לבלבל אותה עם תובנה או הארה כלשהי. אם כי, as חוויות go, זאת חוויה חביבה ביותר.

וכל זה מעורר אצלי את התובנה (האינטלקטואלית כמובן) עד כמה בכל זאת, למרות כל כמה שהיינו רוצים לשכנע את עצמנו אחרת, ההינדואיזם והבודהיזם שונים בבסיסם, במהותם (לא, לא לגמרי, אבל שונים). כלומר זה לא שהמהות זהה והפרשנות/תיאולוגיה/אלילים/טקסים שונים, אלא המהות שונה. זו לא אותה ההארה. מוקשה איננה נירוונה.

שמעתי פעם את פרופ' משה אידל אומר שככל שהוא חוקר יותר את הקבלה הוא מגיע למסקנה שאין דבר כזה. כלומר אין קבלה, אלא קבלות – כי לכל מקובל שיטה קצת שונה, לפעמים הרבה שונה, עד כדי כך שלקרוא למה שהוא עושה ומה שאחרים באותו שם זה פשוט מטעה. אם אתיימר להחרות-להחזיק אחריו, אוכל לומר שככל שאני חוקר יותר את דתות המזרח, אני מגלה שאין הארה, אלא הארות.

קחו למשל את רמאנה מהארשי. כאמור אחרי ש"הבין" הוא בילה יותר מעשרים שנה במדיטציה, כאשר בשנים הראשונות כמעט לא זז ממקומו. תלמידו לקשמנה סוואמי – אותו דבר. הביוגרפיות השונות שלהם מתארות את זה כ- "Absorbtion in the Self", וברור שהיתה שם מעין התבסמות ארוכה ממעיין של עונג שנבע מתוכם. האם מישהו שמע על בודהיסט שעבר תהליך כזה אחרי שזכה לנירוונה? האם בכלל מדובר על Ananda כתכונה של האבוסלוט או ידיעתו בבודהיזם? לא.

כלומר, מדובר, פנומנולוגית, בשתי תופעות שונות. לא שהן שונות לגמרי כמובן: בשני המקרים מדובר, בפירוש, על איבוד מוחלט של האינדבידואציה. הזהות העצמית (מבחינה מהותית, לא קונבנציונלית) והרגשת הנבדלות והנפרדות נעלמת. אבל בעוד בבודהיזם מודגש הריק שנשאר, בהינדואיזם מודגשת המלאות ששופעת.

זה לא במקרה. להודים יש בהחלט אהבה, שלא לומר תאווה, לעונג חושני. כי מי שדמיין את ההודים כמרוחקים מהחיים, כאפתיים ל"הבלי העולם", קנה את אחת מההמצאות האוריינטליסטיות המצליחות והמטעות ביותר. כל דבר, כל דבר שההודים עושים נועד להעניק להם הנאה. גם עינויים עצמיים נועדו למחוק קארמה רעה כדי להביא טובה, אם לא בחיים האלה אז בבאים, חיים שבכל מקרה ייחיו בעולם הזה (גם העדן ההודי הוא חלק מהעולם הזה, חלק מסמסארה).

כל מדיטציה, תפילה, פוג'ה, אקרובטיקה יוגית, תרגול נשימה או מהלך סגפני נועדו להביא לבעליהם אושר ושמחה. ועונג כמובן, כי גם הארה, כאמור, היא עניין שבראש ובראשונה מענג. קרישנה, למשל, ברשימת שמותיו נקרא בד בבד ובמתחרז גם maha-yogi ("היוגי הגדול") וגם maha-bhogi, כלומר "הנהנה הגדול", ומהפכת הטנטרה כמובן עושה שימוש רב בהנאות החושים.

בכלל, חייהם של ההודים רצופים התענגויות קטנות: מהממתקים המתוקים-מתוקים ששפע סוגיהם ומיניהם מקסים ומבלבל ועד למגוון הריחני של הקטורת שמפיצה את בשמה בכל מקום. אמרו אתם בעצמכם: האם דת שבה כל טקס מלווה בתופים ופעמונים, בפרחים ובקטורת, באש ובעשן וצבעים זוהרים ובחלוקת אוכל (prasad) מתקתק יכולה להיות נגד הנאות החושים?

5.8, בנגלור

ההודים כל כך אוהבים את החיים, כמו עוגה מתוקה מתוקה ועסיסית שעל כל נגיסה ממנה אנחנו משתוקקים להתענג, ממוללים אותה בפינו בתאווה. נכון, כמו בכל אהבה כמעט, גם כאן יש קנאה, ואפילו מימד של אכזריות חסרת רחמים. אבל זוהי אהבה בוערת, לא?

זה בכל מקרה חלק מהחיים בהודו, שאותו אי אפשר להכחיש. אם כי כמובן שאי אפשר גם להתעלם מהעזרה ההדדית, הסולידריות ואהבת החינם שיש כאן בשפע, ושבלעדיהן חיים של צפיפת איומה בסלאמס, למשל, היו בלתי אפשריים אפילו יום אחד. והסובלנות: אם להיות נכה גפיים, אז רק בהודו, כאן אין דבר יותר "נורמלי" מזה.

אבל כן, זוהי אהבה, ועם כל הכאב שהיא מביאה, האושר של המאוהבים הוא עדיין מושא החלומות של רובנו. ואת האהבה של ההודים לחיים, את היותם מאוהבים בהם, אפשר ממש לראות בעיניהם. את התשוקה, והנחישות, והאומץ, והתאווה, והשמחה.

והאהבה הזאת, בשונה מאשר במערב פעמים רבות, היא לחיים עצמם, ולא לאיזשהו רעיון נשגב, אוטופי וערטילאי, כמו "אלוהים", או "המהפכה", או "המדינה", או אפילו "אהבה". כאן האהבה היא לחיים הפיזיים עצמם, להנאות הקטנות והגדולות שיכולים לזמן חיים שנחיים היטב.

6.8, בומביי

אני כל כך אוהב את בומביי. 8 בבוקר, ואני יושב במסעדונת ההיא שליד ביתו של ראמש, בחצר הקדמית, פני אל הכביש, כוס צ'אי מתוק וחם בידי. גשם קל יורד, ודופק על יריעת הברזנט שמעל ראשי, מרטיב את הכביש שמולי על מוניותיו השחורות-צהובות והאנשים הממהרים לעבודה. שלושים מעלות בצל, כך שהגשם הוא בין מרענן לדביק. העיר מבעבעת, תוססת, מלאת חיים וחלומות. יותר מעשרים מיליון נפשות שרוצות בכל מאודן לחיות.

העיר אפורה אבל צבעונית, מרקיבה אבל פורחת, קשה אבל טובה. בומביי צפופה אבל רחבה ופתוחה כשמיים, ובומביי נמצאת כולה בתוכי.

 

(כל הרשימה הזאת חוטאת בהכללות עצומות ("ההודים", "בבדהיזם"). הערות על כך יתקבלו בחיוך)