כבר לא חוטאים

בדיוק לפני שבועיים, כשהרב בני לאו פרסם ב"תרבות וספרות" רשימה שעוסקת בסיפור חוני המעגל, עסקתי גם אני עם תלמידי כיתה ט11 בביה"ס הריאלי העברי בחיפה באותה סוגייה עצמה (מהמשנה). בקצרה: בעקבות בצורת קשה העם מבקש מחוני שיוריד גשם, וחוני, מאגיקן ובעל-שם שכמותו, אכן מכריח את האל להוריד מים מהשמיים. שמעון בן שטח, ממנהיגי הציבור באותה תקופה (תחילת המאה הראשונה לפנה"ס) כועס על חוני. שעורי הבית היו: מנה שתי סיבות לכעסו של שב"ש על חוני.

תשובות התלמידים גרמו לי לחשוב. לשם דוגמא אחת מני רבות, תלמיד אחד כתב כך:

שמעון בן שטח כועס על חוני בגלל שתי סיבות:
הראשונה היא שהוא קרא לה' בשמו הסודי דבר שאומר שה' "חבר" של חוני אבל הוא לא וזוהי חוצפה וחוסר כבוד לקרוא לו בשמו הסודי.
השניה היא שהוא גורם לה' להוריד גשם. אם ה' לא מוריד גשם זה אומר שישראל חוטאים וה' לא מרוצה. ברגע שחוני יכול להוריד גשמים הוא מבטל את רצון ה' שבנ"י יכפרו על חטאיהם דבר שאומר שהם יכולים להמשיך לחטוא.

שימו לב בעיקר לסיבה השנייה. היא נכונה כמובן (כלומר: זה מה שדובר בו בכיתה, וראו מאמרו של לאו), אבל חשבתי לי עד כמה בקלות משתמשים היום בלימודי היהדות במילה "חטא", ועד כמה אין לה היום משמעות. שכן עד כמה המילה "חטא" בכלל מובנת לנערים ונערות חילוניים? מהו "חטא" עבור התלמיד הזה וחבריו? נראה לי (אם אני זוכר מה היה עבורי חטא כאשר למדתי אני בביה"ס) שחטא זה משהו שכשעושים אותו אלוהים-של-פעם כועס. ואלוהים-של-פעם הרי תמיד כועס על משהו. וממילא אי אפשר להבין למה הוא כועס, כי הציוויים שלו חסרי היגיון, וממילא זה לא ממש משנה, כי היום אף אחד לא חושב שאלוהים כועס (אלוהים-של-היום הוא משהו שונה לגמרי), וכל העניין נראה כמו אגדת ילדים די משעממת.

חטא העגל, מלגו (מכאן)

איך בכלל יכול תלמיד חילוני להזדהות עם המילה הזרה כל כך הזאת, אם כל מה שהוא לומד זה השימוש שלה בתנ"ך ובתלמוד? הרי לפני התלמידים מוצגת תמונה על פיה אלוהים הוא מעין שדון כל-יכול שיושב בשמיים ולא מרוצה תמידית. שדון לא-לא. אסור את זה ואסור את זה, וכשעושים את זה אז הוא ממש מתעצבן. וכל הזמן עושים את זה והוא כל הזמן עצבני. ומה בסך הכל עושים? הרי ברור שהתלמידים לא ממש מבינים מה רע, למשל, בעבודה זרה. אותם זה בכלל לא מעצבן אם מישהו (סתם דוגמא: המורה שלהם) נוסע להודו ומתעסק בהינדואיזם, למשל.

התמונה הזאת גם לא מובנת להם, וגם לא רלוונטית לעולמם של התלמידים. ויוצא שאחד המושגים המרכזיים שעליהם מושתת העולם היהודי נותר עבורם חסר משמעות (לא שמילים כמו "מצווה", "גאולה", "תשובה" מובנות להם כמובן). מה אני עושה בעניין? אני לא רוצה להאריך בכך, אבל אני למשל מלמד מיד אחרי הסיפור של חוני סיפור שגם עוסק בהורדת גשמים על רבי תנחומא (בראשית רבה, ל"ג, ג' – ראו נספח), שם אלוהים מוריד גשם רק כאשר נעשית בעולם פעולה אמיתית של רחמים, של חמלה. זה מובן, ורלוונטי.

כל זה חידד לי את ההכרה בדבר ריקונו מתוכן של הלקסיקון הדתי, שהוא כמובן רק חלק אחד מאותה דה-מיסטיקפיקציה של העולם, של החילון, של המודרנה וכו' וכו'. כי לעזאזל, פעם אנשים נרדפו ומתו עבור אמונתם. פעם כדי לא לחטוא אישה אחת היתה מוכנה לראות את כל שבעת בניה נשחטים מול עיניה. פעם, בין 1550 ל-1650 ליתר דיוק, נהרגו מאות רבות של אלפים במלחמות בין פרוטסטנטים לקתולים ובין זרמים שונים של פרוטסטנטים באירופה, ועוד מאות אלפים הפכו לפליטים כדי להימנע מהמרת דת – וכל זה בשביל אמונות שהומצאו עבורם על ידי הרפורמציה, כלומר לעיתים רק בדור הקודם.

הסיבה היא פשוטה: פעם הדת היתה מרכיב המהותי ביותר בזהותו של אדם. ואדם לא יוותר על זהותו. אם היית הוגונוטי, זה היה מה שהגדיר אותך, ובלי להיות הוגנוטי לא היית שום דבר. לבגוד בהוגנוטיות שלך פירושו היה לוותר לא רק על הכבוד שלך, אלא על העצמיות שלך ממש. ובשביל להימנע מאובדן הזהות שלהם מוכנים אנשים למות.

אולי ניתן להשוות את זה למה שהיום עבורנו היא הנטייה המינית שלנו. נכון, היום, כמו שאמר המשורר, כבר לא מתים מאהבה ואנחנו בטח פחות "פנטים" לגבי כל מני מימדים של החיים מאשר אבותינו, אבל עבור הביטוי החופשי של נטייתם המינית (במידה והוא מאויים) אנשים מוכנים להילחם. הם מוכנים להסתכן ולצעוד ברחובות למרות איומים, הם מוכנים לסכן את מקום העבודה או את הקריירה שלהם כדי להצהיר על נטייתם, והם באופן שנראה טבעי להפתיע יוצרים קהילות שהמשותף שבין חבריהן הוא אך ורק נטייתם המינית.

רואן וויליאמס, ראש הכנסייה האנגליקנית, וחבר לשעבר

מה שמביא אותי לסיפור החם של השבוע בעולם הדת: הכנסייה הקתולית מציעה לאנשי-דת אנגליקנים לערוק לשורותיה. העילה: הכנסייה האנגליקנית כפי הנראה, אחרי דיונים אינסופיים, בדרך לאישור הסמכת כהני דת הומוסקסואלים (במוצהר כמובן, בארון הם מזמן מוסמכים) וכוהנות דת (יענו, נשים). זה סיפור גדול, עצום למעשה, שיכול א) לצמצם עוד יותר את הכנסייה האנגליקנית שממילא מצטמצמת; ב) לחזק את שורות הכמורה הקתולית שבכלל ראתה ימים טובים בהרבה; ג) לעורר איבה מאוד לא נוצרית בין האנגליקנים לקתולים ו-ד) לעלות שוב את השאלה שעולה בערך מדי יומיים בכנסייה הקתולית, והיא "בשם כל הקדושים, למה שלא תיתנו כבר לכמרים להתחתן?!?", שהרי שאנגליקנים יבואו על נשותיהם וטפיהם – כן, הווטיקן יאפשר זאת: תהיה תת-קטגוריה של אנגליקנים-קתולים בתוך הכנסייה הקתולית.

מדובר, אם כן, בניצול מאוד לא מקובל של מצוקותיה של כנסייה אחות, ומרי האנט, תיאולוגית קתולית שתומכת בהסמכת נשים, שואלת האם ינתן גם לכמרים קתולים שדווקא רוצים להתחתן להצטרף לכנסייה האנגליקנית בתת-כנסייה משלהם שם, או אולי למוסלמים שלא אוהבים הומואים להצטרף גם הם לכנסייה הקתולית במעין כנסיית-מסגד-קתולית – שהרי ממילא מה שחשוב כנראה הוא השמרנות, ולא התיאולוגיה.

מסכן רואן וויליאמס, הארכיבישוף של קנטנברי וראש הכנסייה האנגליקנית, שבסך הכל רצה להיות נאמן למצפונו ולא לתת לאברי המין של קהילתו להיות הגורם שיכריע אם אדם מסויים יכול להיות כהן דת או לא. אבל בכנסייתו יש עדיין שמרנים רבים, והיא על סף פילוג. אותה מרי האנט כותבת יפה שהחיבור בין האנגליקנים לקתולים הוא לא יותר מאשר איחוד של שני מחנות שהמשותף להם הוא דחיית נשים והומוסקסואלים. וכך יוצא שהכנסייה האנגליקנית, שחבה את קיומה לחיי האהבה של הנרי השמיני ונשותיו, בתהליכי קריסה בגלל חיי האהבה החד-מיניים של כמריה, אבל תכניס בדלת האחורית לרומא כמרים שיוכלו להנות מחיי אהבה פעילים עם נשותיהם.

וכל זה מדגיש היטב עד כמה זהות מינית היא היום מה שאמונה היתה בעבר: אחד מהדברים המהותיים ביותר לזהותנו, למה שמגדיר אותנו, למה שמגדיר בעינינו אחרים, למה שאנחנו מוכנים להילחם בשבילו. פעם אנגליקנים היו מוכנים למות ולא להפוך לקתולים. היום הם מוכנים להפוך לקתולים ולא לשבת באותה כנסייה עם הומו.

ואם נתבונן לעומקם של דברים, נראה שבסופו של דבר זה אף פעם לא היה על אמונה, והיום זה לא על נטייה מינית. זה היה ותמיד יהיה על זהות. על השאלה "מי אני?" אנשים מוכנים למות, ולהרוג. אבל לבדוק מי אנחנו באמת, להתבונן אל תוך עצמנו בזהירות ובכנות, זה כבר סיפור אחר.

נספח: רבי תנחומא והגרוש

בימיו של רבי תנחומא היו צריכים ישראל לתענית. באו אליו ואמרו לו: רבי, גזור תענית!
גזר תענית. יום ראשון, יום שני ויום שלישי ולא ירד גשם. נכנס ודרש להם. אמר להם: בני! התמלאו רחמים אלו על אלו, והקב"ה מתמלא עליכם רחמים.
עד שהם מחלקים צדקה לענייהם, ראו אדם אחד נותן מעות לגרושתו.
באו לפניו ואמרו לו: רבי! מה אנחנו יושבים כאן, והעבירה שם!
אמר להם: מה ראיתם?
אמרו לו: ראינו אדם פלוני נותן מעות לגרושתו.
שלח אחריהם, והביאו את השניים לפני הציבור.
אמר לו: מה היא לך זו?
אמר לו: גרושתי היא.
אמר לו: מפני מה נתת לה מעות?
אמר לו: רבי, ראיתי אותה בצרה והתמלאתי עליה רחמים.
באותה שעה הגביה רבי תנחומא פניו כלפי מעלה ואמר:
רבון על העולמים! מה אם זה, שאין לה עליו מזונות, ראה אותה בצרה ונתמלא עליה רחמים, אתה, שכתוב בך חנון ורחום ואנו בני ידידיך, בני אברהם יצחק ויעקב, על אחת כמה וכמה, שתתמלא עלינו רחמים!
מיד ירדו גשמים ונתרוה העולם.
(בראשית רבה, ל"ג, ג', מתורגם מארמית)

כלומר תלמידי הרב חושבים שאותו אדם מקיים יחסי מין עם גרושתו (והרי למה אם לא כך יהיה בקשר טוב איתה או ייתן לה כסף?), אבל מתברר שהוא פשוט חומל עליה, ומיד יורד גשם.

44 תגובות

  1. כדוס מירוצים, אני מנסה להסביר מדי פעם את המושגים הדתיים שלי. (הלילה חלמתי שאני מפרש למישהי פרק תהילים שלם, ומסביר למה הוא כל כך מדבר אלי). את המושג חטא יש לי דרך קלה להסביר.
    "נניח שאתה בדיאטה", אני אומר "ובאמצע הלילה אתה ניגש למקרר ומרוקן אותו סיר אחרי סיר, ובסוף מקנח בחבילת שוקולד- איך תכנה את המעשה הזה ?". התשובה תמיד תהיה "חטא".
    מה זה אומר ? שעבודת האל שלנו לא נעלמה- אלא עברה הלאה.

    אהבתי

  2. עריקות וניצול מצוקות קיימות לשני הצדדים. מכרה מרואנדה סיפרה לי שיש מעבר המוני לאוונגליסטים דוקא, כי היה להם יותר כסף וקשרים במקומות הנכונים…

    ובאמת השבוע הקרינו סרט דוקומנטרי מעניין בערוץ 8 על מנזר באוסטרליה, שקלט ארבע נשים חילוניות במונחים שלנו, למעין
    RETREAT
    רוחני של חודשיים, הסרט מתעד מה קורה להן במפגש עם חיי המנזר והנזירות, ואיך הן עובדות על בעיות אישיות באמצעות הדרכה וסדר יום ואיך כל אחת חוזרת לחייה בסוף הסדנא. זה עורר אצלי שאלה על החסר במקומות כאלה אצלנו, כלומר המושג של
    SANCTUARY
    כאשר צריך פסק זמן, והענווה של הנזירות שאינן מנסות להחזיר בתשובה ומודעות לפערים בסגנונות חיים, אך מבצעות את המשימה באהבה ונכנסות בלב חפץ לבעיות האישיות של הנשים הללו. המבחר היה מעניין, אחת אשת עסקים מצליחה בעלת משכורת של ששה אפסים, שמואסת במירוץ העכברים. השניה, זמרת רוק היפראקטיבית, השלישית אשה רגילה שחיה בנישואין פתוחים עם שני גברים ומרגישה אשמה, והרביעית אם לשני ילדים ורעיה שנזכרת בקשיים שהיו לה עם אמה, שזרקה אותה מהבית בגיל צעיר ורוצה לטפל ברגשות האלה כדי לא להעיק על המשפחה שלה.
    אחת מהן היא אוונגליסטית שמחליטה לבוא דוקא למנזר קתולי כדי לקבל שקט, שבעיניה חסר באוונגליזם. גם זה היה שיקול…וקשור לבעיה שלה עם היפראקטיביות והסחת דעת שלא איפשרה לה התבוננות פנימית. כל אחד והטעם שלו

    אהבתי

  3. (Apologies for writing in English.)
    Interesting article, Tomer. Although I have to say that, as I see it, it would have been better if you'd have left out the final bit that urges us to look inwards to find who we truly are. If you take seriously the consequences of the process of secularization (which you mention) and the collapse of the metaphysical world view, then you should abandon the idea that we have something deep and marvelous inside us which we can discover by delving into our Soul, or Mind or Nature or whatever… In other words, while you write that the religious lexicon has been emptied out – and you are right – it nevertheless seems to me that you don't appreciate how religious and metaphysical our, so called, "secular" vocabularies have remained.
    If you remember Nietzcshe's famous parable of the Madman the Gay Science, you'll notice there that it is not the madman who is the butt of Nietzsche's joke, but rather the oblivious secularists, who don't regard the death of God as a big deal, while, at the same time, continue to believe that we have a grasp on something like Truth, or the Way Things Really Are in his absence. Looking inwards to find who You Really Are is another way to cling to the religious need that used to energize what is today a fossilized religious discourse. I think we would be better off dropping the quest for self-knowledge for the attempt at self-creation.
    Anyway, always interesting to read your posts.

    אהבתי

  4. הי תומר
    אהבתי לקרוא , בייחוד
    "ואם נתבונן לעומקם של דברים, נראה שבסופו של דבר זה אף פעם לא היה על אמונה, והיום זה לא על נטייה מינית. זה היה ותמיד יהיה על זהות. על השאלה "מי אני?" אנשים מוכנים למות, ולהרוג. אבל לבדוק מי אנחנו באמת, להתבונן אל תוך עצמנו בזהירות ובכנות, זה כבר סיפור אחר. "

    זה איכשהו קצת התחבר לי למחשבה על
    הפער שאני חווה כשאני קורא טקסטים של תורות מזרחיות

    – נראה לי שכ"אנשי המערב" המודרניים
    נקודות "הזהות" שלנו
    הן במידה רבה משהו שקשור להיותנו אינדיווידואלים,
    נבדלים,
    מחפשים איך לנווט את עצמנו בצורה האותנטית ביותר
    אמת פנימית וכו'…

    נראה לי שהתקרבות לעולם "המזרחי" במקום מסוים
    "מאיימת" על אותו מקום

    מעניין אותי עד כמה זה איום ממשי או דמיוני
    ועד כמה הפיתרון אפשרי כסינתזה בין שתי התפיסות

    (אני לא יודע אם מה שאני אומר נשמע קוהרנטי אבל אולי להבהיר עלו לי שתי
    דוגמאות שנדמה לי את שתיהן אתה העלית –

    1. אדי דה ז"ל(זה שמו ?) – שהגיע להשגה רוחנית
    אבל נראה שבאיזה שהוא מקום הוא נפל למקום נרקסיסטי או משהו כזה
    שאולי קשור לתהליכי עיבוד פסיכולוגי של זהות שהיה חסר

    2. הכתבה שהייתה לא מזמן בטיימס נדמה לי
    על פרופסור מתרגל הזן וותיק שבעקבות משברים בחיים הלך לטיפול פסיכואנליטי
    וגילה שבמידה התירגול הרוחני היה סוג של בריחה משאלות של זהות.

    בשני המקרים ההרגשה שלי היא שחיפוש ה"זהות" ברמה הפסיכולוגית המערבית היה יכול להיות דבר טוב
    במקרה של אדי דה (וטוב במקרה של מתרגל הזן)

    ואני כמובן אומר זאת מתוך מקום של זהות מערבית
    אני חושב שבגישה מזרחית לא ייתיחסו לחיפוש כזה כהכרחי (אני אומר זאת אחרי שעיינתי עכשיו ב self inquiry
    של רארמנה מהרישי
    – שם הדגש להבנתי הוא על התמסרות לטבע התודעה
    לרמה העמוקה ביותר)

    אשמח כמובן לדעת אם אתה חושב אחרת…

    בכל מקרה זו נקודה מעניינת בעיני
    ותודה שהעלת אותה

    אהבתי

  5. בקשר לאותה פסקה אחרונה, לא התכוונתי לרמז שאנחנו צריכים לגלות איזשהו "ניצוץ אלוהי" שנמצא חבוי בתוכנו או כל דבר כזה. אולי אפילו להפך. כל מי שקורא אותי מספיק זמן אמור לדעת שאני לא חושב שיש גרעין מתמשך של זהות. ו-ז-ה מה שצריך לגלות. כך שאין כאן כל עניין מטאפיזי, אלא, אם כבר, פוזטיביזם אפרורי.

    אהבתי

  6. היחסים בין אדם לקונו, הלא מוגדרים הם ע"י הברית שקם בינהם? כלומר, היהדות ובעמם כל אמונה היא כוללת ברית או הסכם מסוים בין אלהים לאדם. כאשר אדם לא הרגיש שהוא חתם על הסכם כלשהו, כאשר הברית וההסכם הם ארטילאים, אזי גם תחושת החטא מאבדת את משמעותה. אם אתה לא מחויב לדבר אז בודאי שאינך יכול לחטוא.

    אהבתי

  7. הייתי נזהר מלהשתמש בניגוד בין "פעם" ל"עכשיו" שעלול לצייר איזשהו קו של התקדמות לינארית או דיאלקטית שאינו נכון. הזהות הדתית ידעה תקופות טובות יותר וטובות פחות. בסוף העת העתיקה למשל, הזהות של הנוצרים ושל היהודים לא היתה ככל הנראה כל כך מובחנת כפי שהפכה להיות ביה"ב. אנשים יכלו להגדיר את עצמם גם וגם ואולי אפילו לא ממש חשבו על השאלה האם אנחנו נוצרים או יהודים.
    וכמובן כשחושבים על "עכשיו" קשה שלא להכניס למשוואה את רבבות המוסלמים שלפחות ברמה האידיאולוגית המוטיבציה שלהם להילחם ולמות היא דתית לגמרי.
    אני גם לא רוצה לעשות רדוקציה מרקסיסיטית או מקייאווליסטית למלחמות הדתות אבל מצד שני גם לא כדאי להיסחף ולומר שכל האלפים שנהרגו עשו זאת על מזבח אמונתם.

    ובמאמר מוסגר הסיפור של האנגליקנים מזכיר את זה של התנועה הקונסרבטיווית ביחס להסמכת רבנית הומוסקסואלים. אבל זה כבר סיפור אחר, שאף אחד כנראה לא ימות או ימית עליו…

    אהבתי

  8. סעיד,
    אתה צודק בדבר שכחון הברית, אבל דע שדתות רבות לא מוגדרות כברית. למעשה, היהדות די מיוחדת מבחינה זו.

    רון,
    אתה צודק, לא דייקתי: כשאמרתי פעם התכוונתי בעיקר לאירופה בימי הביניים, וליהדות מאז העת העתיקה. ו"עכשיו"… כן, ברור שכל מני מוסלמים חיים מתוך תודעת חטא.

    אהבתי

  9. תומר הרי גם בנוגע לנצרות אפשר לומר שהיא "דת הברית" וראה גם בקוראן
    عَهْدَ اللَّهِ مِنْ بَعْدِ مِيثَاقِهِ وَيَقْطَعُونَ مَا أَمَرَ اللَّهُ بِهِ أَنْ يُوصَلَ وَيُفْسِدُونَ فِي الأرْضِ أُولَئِكَ هُمُ الْخَاسِرُونَ
    יש כאן גם ברית של אללה. אז אפשר אולי לנגיד שברית היא מאפיין של דתות אברהמיות.

    אהבתי

  10. נכון, אבל העניין מודגש בעיקר ביהדות, שהרי הברית היא עם אברהם, ואח"כ עם עם ישראל (דרך משה ויהושע), כך שמי שמתמקד בישו או במוחמד זה פחות מעניין אותו. כמובן שהיום גם רוב היהודים לא חושבים על הקשר שלהם עם האל כברית – כאמור, העניין נשכח.

    אהבתי

  11. לא ידועה למדע בימינו שום דרך לשנות נטייה מינית.
    עוד לא נתקלו באדם שטען לשינוי נטייה מינית שלא נסמך על שיטה פסיכולוגית שהופרכה.
    כלומר, בינתיים לא ידוע על אנשים ששינו את נטייתם המינים ושאינם מרמים את עצמם ואת הסובבים.
    להפך, כל ממצאי המדע מעידים על כך שכנראה אין ביכולת האדם לשנות את נטייתו (לפחות ללא התערבות גנטית).
    זאת בניגוד מוחלט למה שההיסטוריה מלמדת אותנו על דתות.
    יש אנשים, גם בעולם העתיק, שהחליפו דתות כמו גרביים. זה לאו-דווקא פגע בנפשם.
    עמים שלמים החליפו את דתם, וקנאו לדתם החדשה כפי שקנאו לישנה.
    לכן, לא קיימת הקבלה ראויה בין נטייה מינית לדתית.

    לפני שאתה ממהר להוכיח את טעותי:
    אני לחלוטין לא מקבל את ההפרדה הקתולית בין קבלת הנטייה המינית וקבלת הביטוי של הנטייה המינית.
    הנטייה המינית אינה עוד מרכיב אחד מבין הרבה מרכיבים אישיותיים שאדם יכול לעתים לבחור להרכיב מהם את בסיס זהותו ולעתים לא.
    עבור רוב מוחלט של בני-האדם, יחסים זוגיים מהווים חלק בלתי-נפרד מחייהם.
    אלו שעבורם היחסים לא מהווים חלק בלתי-נפרד הם היוצא מן הכלל המעיד על הכלל.
    אף אדם שמאלי לא יקבל את הרעיון שהשמאליות שלו היא מרכיב אישיותי שאינו חייב להיות במרכז זהות אישיותו, כיוון ששמאליותו מתבטאת כמעט בכל אספקט של חייו.
    ידוע לנו על אנשים שהשמאליות שלהם יכולה שלא להיות במרכז חייהם. נסיכים מאיחוד-האמירויות שנולדו שמאליים עשויים להיות כל-כך עשירים, שלא יהיה להם צורך לעשות שום פעולה שתבטא את זהותם השמאלית.
    קל לראות שאלו היוצאים מן הכלל המעידים על הכלל.
    הטענה שהשמאלי מתעקש על ביטוי הזהות השמאלית שלו שלא לצורך, זהה לניסיון לומר לבעלי נטיות מיניות שונות מהנורמה שהם סתם מתעקשים שנטיותיהם המיניות הן חלק מזהותם.

    בנימה אישית, הטקטיקה הזאת של הפרדת האדם מהמחדל בו מאשימים אותו היא חרב פיפיות.
    היא יכולה להיות משחררת או כובלת.
    בהקשר של זהות מינית בכלל ונטייה מינית בפרט, עושים בה שימוש נרחב כדי לבצע דה-לגיטימציה והקטנת האדם המואשם בדברים שכאלו.
    הכנסיה הקתולית אלופה בדברים האלו: להיות הומוסקסואל זה לא חטא, אבל כיוון שביטוי ההומוסקסואליות נוגד את כוונת האל לאדם, הרצון לממש את ההומוסקסואליות (דבר שנלווה באופן טבעי להומוסקסואליות עצמה) מראה על ריחוק אותו אדם מהאל.
    אני חושב שזה גם נמצא בשימוש נרחב כנגד נשים.

    אהבתי

  12. לרגע לא טענתי שנטייה מינית עומדת באותה קטיגוריה פסיכולוגית כמו אמונה דתית. תיכף תאמר שאני חושב שגם אפשר להחליט אם אני גבר או אישה כמו שאפשר להחליט אם אני אנגליקני או קתולי. ודאי שלא. כל מה שאמרתי הוא שמה שפעם הגדיר את זהותו של אדם אינו מה שמגדיר (בין היתר) את זהותו היום. פעם זו היתה אמונה דתית. היום זה נטייה מינית. אם למדת קצת "מגדר" אתה יודע שפעם בכלל לא היתה קיימת המילה "הומו". למה? בגלל שלא היה מרכיב כזה בזהותו של אדם. לא היו הומואים. היו גברים שמדי פעם שכבו עם גברים. היום זה לא המצב. ולהפך: פעם היו "אנגליקנים", היום יש אנשים ש"מקבלים על עצמם את הדוגמה האנגליקנית" או ש"שייכים לכנסייה האנגליקנית". אתה מבחין בהבדל?

    אהבתי

  13. הי תומר
    לא התכוונתי לזהות
    כאמת עמוקה אובייקטיבית קבועה

    אבל באתי להגיד שעצם נושא הזהות כפי שהוא מתבטא כיום בחיינו כמערביים
    נוגע לשאלות של אינדיוידאוליות
    בגרות פסיכולוגית וכו'
    (הרצון לבטא את עצמך בעולם בצורה אותנטית)

    ושחיפוש "מזרחי" לדעתי מאתגר את המקומות האלה בצורה עמוקה מצד אחד
    ואולי לא מספיק נותן מענה לצורך בהתפתחות בתוך רמת הזהות
    (וכאן התכוונתי לאותו מתרגל זן כדוגמא)

    אין בכך לטעון על זה שהזהות המערבית או זהות בכלל היא אלמנט מטאפיזי מתמשך
    אבל יותר התכוונתי לטעון שייתכן שעבורנו התפתחות מסוימת בתחום הזהות
    (כזו שתורות מזרחיות אינן מזהות די הצורך מתוקף נק מוצא שונה)

    הכרחית לפני שניתן יהיה לראות מבעדה.

    כמו שתינוק בתחילת החיים חייב חלב ומגע כדי לחיות ולגדול כמו שצריך אך אח"כ (בהנחה שהצורך נענה) ההכרח מתעדן.

    אם תינוק לא קיבל את הדברים הללו הוא יהיה בבעיה…

    אהבתי

  14. אני חושב שגם לדתיים מושג החטא, אם לא לוקחים אותו במובן הפשטני של אלוהים כרואה חשבון שמימי, לא אמור להיות ברור כל כך. לדוגמא, אם סוברים שמטרת המצוות והאיסורים נועדה לקדם את האדם מבחינה מוסרית(נניח זאת לרגע, למרות שאיכשהו כל הנימוקים למצוות ואיסורים מסתיימים ב"שתוק כך עלה במחשבתי"), הרי שעשיית חטא אינה פגיעה בברית או בסיכויים לקניית מקום מובחר בעולם הבא, אלא פספוס של הזדמנות ונסיגה בהתפתחות האישית. אם נלך אל התפיסה של "תורה דבריאה" ו"תורה דאצילות", והאגדות השונות על אכילת טרפות ונבילות, בעילת נידות, וכו', מושג החטא הולך ומטשטש ומאבד מנצחיותו העל זמנית. צריך לשים לב לכך, שרק בתפיסה הקבלית חטא פוגע בעולם האלוהי, אך בכל השאר(כולל התפיסה הפשטנית של יותר חטאים=פחות סיכויים) החטא הוא פגיעה של האדם בעצמו. לסיכום, גם אם ינסו לחשוב על מושג החטא בכנות ויושר(דהיינו, לא להצדיק ולשמור על תפיסות החטא של סמכות חיצונית כזו או אחרת), הביטחון במושג יסוד זה ילך ויפחת.

    אהבתי

  15. אתם מעמיסים קצת יותר מדי לטעמי.

    אולי ההיסטוריה טלטלה את מושג החטא כך שאנו לא מבינים את משמעותו וערכו. אך אם אתה שואל אותי מה ערכו של מושג זה, בתרגום לשפתנו, הייתי אומר בפשטות: חטא זה החטאה, החטאת המטרה, החטאת העניין, ולא סתם עניין, אלא העניין של החיים. כלומר החטאת קרבת אלוהים, החטאת מהות החיים וכו'. כך אני לפחות חי מושג זה.

    אהבתי

  16. הייתי מוסיף שאולי היהדות מחדשת במושג זה, שאכן אפשר להחטיא, כלומר שעצם הרצון שלך להתקרב לאלוהים לא אומר שאכן התקרבת, ועצם הרצון לגעת במהות החיים, לא אומר שאכן נגעת. ללא יכולת עדינה לכוון נכון, אתה מחטיא. כך עולה מריה"ל לאורך כל ספרו למשל.

    אהבתי

  17. הפרשנות שלך (או של מריה"ל) למושג החטא היא דוגמא מצויינת לטרנספורמציה המוחלטת שהתרחשה בהבנתנו את העניין. בעוד ביהדות המקראית-רבנית החטא הוא הפרה של ברית עם האל, אצלך החטא הוא החטאה של מטרת החיים, פספוס כלשהו במסלול. אתה בעצם מעביר את החטא מהשדה האתי-מוסרי לשדה הפרגמטי-תועלתני. למה לא לחטוא? לא בגלל שזה אסור – זה פשוט לא כדאי! פשוט חבל להחטיא את המטרה, ולכן כדאי, משתלם, ללכת על פי חוקי התורה. התורה אם כן הופכת מספר ציוויים לספר הוראות. מספר של פקודות הניתנות במסגרת של כניעה בפני סמכות עליונה, למדריך הפעלה לחיים, שניתן על ידי ישות חכמה מאיתנו. עצם הטרנספורמציה המוחלטת הזאת במשמעות החטא היא בדיוק מה שדיברתי עליו: גם אתה לא מוכן, או לא מסוגל, להבין אלוהים ש"כועס" על מישהו שחטא. אתה מוכן רק להבין אלוהים שחבל לו על מישהו ש"החטיא".

    אהבתי

  18. לפי ריה"ל, אי אפשר לדעת האם המצוות של הדת היהודית מחטיאות או קולעות, פשוט בגלל שלא מתקיימים ביחד שלושת התנאים ההכרחיים(להיות יהודי, בארץ ישראל, וקיומם של מוסדות העבר) לקבלת פיידבק(נבואה) מאלוהים, ולכן כציווים של דתות אחרות הם תלויות באמונה בלבד. שים לב לעניין הבא, מצוות הדת היהודית קולעות למטרה רק בגלל שכך אנשים מאמינים, ודווקא בשל ההתבוססות על אמונה, יש לחשוד שהמצוות מחטיאות את המטרה(שכן מי יערב לנו, בהעדר שינוי עובדתי כדמות הנבואה אצל ריה"ל, שאכן חצינו בדרך הישר אל המטרה?).

    אהבתי

  19. תומר,

    לגבי תגובתך לדבריו של אלכס, אני מסכימה מאד עם הטענה שלך ונתקלת בתפיסה החדשה הזאת בכל מיני מקומות. לא בטוחה שהבנתי מה יחסך לשינוי הזה, כלומר למעבר מהאתי-מוסרי לתועלתני? האם אתה שמח עליו, שווה נפש כלפיו? מזהה בו אי אלו סכנות עתידיות?
    אני אישית שמחה על השינוי הזה ומרגישה יותר בנוח בחברה שלא מטיפה מוסר ומפחידה, ורודפת נקם בשם הצדק. נראה לי שזה שינוי חיובי, או אולי פשוט שינוי אבולוציוני שמתאים יותר לתנאים החדשים בהם אנו חיים.
    מעניין שהתפיסה הזאת הייתה קיימת בבודהיזם כל הזמן, לפני הקפיטליזם והאינדיבידואליזם וכל זה, ובמערב מגלים אותה רק לאחרונה.

    לגלעד,

    מאד מזדהה עם השאלות שאתה מעלה! לדעתי הן לא כל כך קשורות לנושא הפוסט אבל זוהי נקודה שאני תוהה לגביה מזה זמן רב- איפה נכנס התהליך הפסיכולוגי המכונה "גיבוש זהות" בדרך הרוחנית הבודהיסטית.
    אשמח להחליף מחשבות בנושא, באתר המצורף אתה יכול למצוא את כתובת המייל שלי.

    אהבתי

  20. שאלה גדולה שאלת. אני קצת אמביוולנטי לגבי זה. בגדול אני בעד. כלומר גם אני "מרגיש" שאל שנותן לי חוקים סתומים שאני צריך לציית להם ציות עיוור זו תפיסה דתית שכמעט לא יכולה להיות רלוונטית עבורי, ואני חושב עבור רוב בני האדם כיום (המהפכה המדעית, ערכי הנאורות של הרציונליות וההגיון הבריא טבועים עמוק מדי בכולנו). ומצד שני, בתוספת לזה, אני רואה עצמי כעובר תהליך רוחני, וממילא מחפש מה עוזר לי בזה, ומה מפריע, ולכן אני גם בסופו של דבר מזדהה עם התפיסה שאלכס הציג כאן, כאילו חטא הוא "החטאה", כלומר ירידה מהמסלול, ולכן פשוט "לא כדאי". בגלל שתי הסיבות האלה אני בעד.

    אני רק חושש מרידוד כל היחס עם האלוהי (או עם בני אדם אחרים, אגב), למה יעיל ומה כדאי. יש גם מקום למיסתורין, ויש גם מקום לכניעה, ויש גם מקום לעשיית דברים כתכלית בפני עצמם, ולא כאמצעי למשהו אחר (היינו מצווה כאמצעי להתפתחות רוחנית). את הזכרת את הקפיטליזם – בחברה שלנו הרי כל כך מובן מאיליו היום שהכל צריך להיות יעיל ו"מניב" ורווחי – אנחנו לוקחים כמובן מאליו את (מה שאסכולת פרנקפורט קראו לו) הרציונליזם האינסטרומנטלי. כלומר הכל אמור לספק איזה צורך, לענות בצורה מדוייקת ובדוקה על איזו תשוקה, לשמש ככלי להנאה או לאושר שלנו בסופו של דבר. אם מתייחסים ככה לאלוהים (או לבני אדם אחרים) זאת כמובן בעיה. אני לא יודע איך בדיוק למצוא את דרך האמצע בעניין הזה, שאני מקווה שאכן קיימת.

    ונכון, הבודהיזם, וגם ההינדואיזם במידה רבה, תמיד היו כאלה, וזו סיבה אחת לכך שתורות המזרח כל כך פופולריות בניו-אייג', כלומר בתרבות הרוחנית של ימינו.

    אהבתי

  21. מה בדבר תפיסת החטא האישי כפוגע בכלל הציבור, כפי שניתן למצוא בספר הקנה, " א"ל, בני, ראה שהחוטא פוגם עד מאמר הראשון והוא כתר, ומנע מאה ברכות מלרדת דרך הצינורות כי הצינורות נסגרו מצד החוטא, ואלו היה ניזוק דוקא הגורם לא היה ההכרח להוכיחו כי איהו דאפסיד אנפשיה אבל הוא מאבד עצמו וכל ישראל, ומפני חומר העבירה אמר אפילו מאה פעמים אפילו תלמיד לרב…", נדמה לי שתפיסה זו(הן בצורתה המיסטית והן בצורתה הרציונלית יותר) משפיעה לא מעט בימינו, ולא פחות חשוב, משחקת במידת מה על יסוד הזהות.

    אהבתי

  22. אם אני מבין אותך נכון (ואני לא בטוח בכלל), יש כאן משהו מהיוטיליטריאניזם, כלומר התורה המוסרית של התועלתנות? אם כן, השאלה שנשאלת כאן היא מהו חטא? כי אני לא חושב שלבישת שעטנז פוגעת בכלל הציבור. לכן אנחנו בסופו של דבר מגיעים לכך שחטא ה-ו-א מה שפוגע בכלל הציבור, כלומר מה שמביא סבל לאנשים, ומעשה טוב ה-ו-א מה שמביא כמה שיותר אושר לכמה שיותר אנשים. לזה התכוונת?

    אהבתי

  23. בסך הכול, רציתי להזכיר את התפיסה לפיה ה"חטא" אינו עניין פרטי של אדם אחד מול אלוה יחיד ומיוחד. תפיסה זו מתלכדת עם הטענה על הקרדינליות של הזהות האישית בהצמדות לדתות, כשם ש"זהות", לפי הדתות הממסדיות, אינה נתונה להחלטתו של הפרט אלא תלוייה בהסכמת הרוב, כך גם ה"חטא" משולל כל תפקיד פרטי ושייך כולו למרחב הציבורי(ואולי בשל כך, כמופנה אל ישות סתמית ותפיסה ערטילאית הקרויה "כלל"\"ציבור" וכו', הוא נטול כל נימוק מוסרי ומשולל רצינוליות), ולכן בתקופה של החלשות המרחב הציבורי ויציאה חסרת אמצעים אל מסעות פנימיים, ה"חטא" אינו אומר דבר לאיש הפרטי.

    אי שמירת שעטנז, כמו כשרות ודיני נידה, עלולה הייתה(בפועל, היא לא זכתה לשמש בתקופות מאוחרות כסממן יעיל של התנתקות בדלנית והתבוססות זהות ייחודית) לפגוע במרחב הציבורי בכך שהוא מפורר את חומת זהותו הכללית. בעידנא דהפרטה המשמעות הציבורית של "חטא" התרוקנה ומצפה למילוי פרשני או להזנחה יציבה.

    אהבתי

  24. במילים "משפיעה לא מעט בימינו" חשבתי על אחת הסיבות לכך שחרדים ממשיכים להתעניין, ועדיין לא מתנתקים לחלוטין דרך טיעון כדוגמת "ערב רב", בחטאים של יהודים אחרים. כמו כן, לא מעט פעמים רבנים מהציונות הדתית יצאו עם רומחים מושחזים להלחם באיש קש של "אינדיבדאום", ומעבר להאשמת ההתעסקות בפרט ב'תחלואי חברתם'(בעיקר רווקות והומוסקסואליות, אבל לא רק), נדמה שפקדה אותם חרדה מהשפעת השינוי על תפיסת החטא והמצווה, לדעתם, שמירה על גחלת רעיון הקולקטיב חיונית והכרחית לקיומה של הדת היהודית.

    מקווה שהצלחתי לפזר מעט בהירות(ואולי גם עניין) על משפט סתום ופסוק חתום.

    אהבתי

  25. תומר,
    ראשית, לא נתווכח על מושג החטא במקרא בכוונתו המקורית. כבר התווכחנו על איך להבין את המקרא, והגענו למבוי סתום.
    כרגע, אם נוכל להגיע לדו שיח איך צריך לחיות יהדות כיום, זה יספיק בינתיים.
    לגבי עצם דבריך, יש לך אי הבנה מסוימת את דבריי. נכון שכשאני אומר 'חטא זה החטאה', אני מתכוון שיש כאן ירידה מהמסלול הנכון לי, פספוס החיים, אך אין הכוונה שלי להנגיד בין מבט מוסרי עצמי למבט תועלתי עכשווי. רק מי שרואה סתירה בין האלהי לאנושי(ליבוביץ' למשל) ינגיד כך את הדברים, אך מי שמזהה הרמוניה בין השניים(כראי"ה למשל), יראה את זה אחרת. ואז התועלתי הוא לא במובן הנמוך של תועלתי, אלא בכך שאני מסוגל לזהות שייכות ישירה בין הרצון האלהי לעומק הרצון והטוב שלי. כשהאלהות היא אימננטית(שוב, כמו אצל הראי"ה למשל), ודאי הדברים לא סותרים.
    לא זו אף זו, גם מצוות המכונות "שמעיות", קרי שקשה למצוא להם ערך תועלתי, כשעטנז,כבר ניתן למצוא הרבה הוגים(שוב הראי"ה למשל), שאין חומת ברזל בין השמעיות לשכליות(אלה שאני מבין עכשיו את תועלתם), וכשאדם מספיק ירצה, יגלה איך גם נידה ושעטנז הם שכליות(שוב, כפי שהראי"ה עשה למשל בדיוק ביחס למצוות אלה, ועוד הרבה כאלה).

    אהבתי

  26. תשמע הרמס,

    אני לא יודע איזה ריה"ל קראת, אך כל מאמר שלישי ורביעי באות לבסס את הזה שהודאות הזו המשיכה גם אחרי הנבואה,אצל חכמי תורה שבעל פה, עד ימינו(ימיו כלומר, ימי הביניים). הריבוע הצר הזה לא מאפשר לי לשפוך מקורות, אך אתה יכול לעיין בעצמך בחלק השני של מאמר שלישי, וכל החצי הראשון של רביעי. ממש שחור על גבי לבן.יותר מזה. זה כל הרעיו של הספר, להסביר שאמונת ישראל שלהם, של יהודי ימי הביניים, ממשיכה באופן רציף את היהדות המקראית הנבואית. נדמה לי שתפסת כמה משפטים בודדים, ושכחת את כל התוכן של הספר ומה הוא בא לומר.

    אהבתי

  27. אם ניקח, לדוגמא, את יחסו של ריה"ל לתופעת הסגפנות של הסופיים, החבר מסביר שהיה רוצה להיות כאליהו וחנוך אלא שבימיו ניסיונות ההתבודדות וההתקרבות אל אלוהים נידונו לכישלון משם ההרגל שמכרסם ומדרדר את הכול, כלומר, כיום אין פידבק\תגובה מצדו של אלוהים לנסיונות האדם.

    "זה כל הרעיו של הספר, להסביר שאמונת ישראל שלהם, של יהודי ימי הביניים, ממשיכה באופן רציף את היהדות המקראית הנבואית. נדמה לי שתפסת כמה משפטים בודדים, ושכחת את כל התוכן של הספר ומה הוא בא לומר", ספר הכוזרי, ככתב להגנת הדת השפלה והמוכה, הינו ספר פולמוס לכל דבר ועניין, וככזה הוא מעניין בהבאת טיעונים משכנעים ושליחת חיצים רעילים כלפיי המתחרים יותר מכל דבר אחר. כמו כן, הוא נכתב בכמה שלבים(תחילתו במאמר כנגד הקראים) ועבר כמה וכמה עריכות, כך שלדבר על "תוכן הספר" ולהניח איזשהו "רעיון של הספר", מצריך אותי ואותך לדון על הציפיות השונות לגבי המונח "ספר", ככל הנראה, אתה סובר שריה"ל חיבר את ספרו כיחידה רצופה של הגות צרופה, וביקש להעביר איזשוהי תמה מרכזית ורעיון בסיסי לקוראים. מכיוון שאיני סובר כך, אני נאלץ להתבונן תחילה על כל חלק וחלק.

    אהבתי

  28. וואו, מאמר כל כך יפה וחשוב. ניסחת דברים כל כך חשובים ועקרוניים לגבי מה נשתנה במקום שתופסת המיניות בתפיסה הדתית של זמננו. תודה ויישר כח!

    אהבתי

  29. אתה נתלה בראי"ה כדי לערוך מיזוג בין הטרנסאנדנטי לאימננטי, אבל ברור לך שהראי"ה הוא הוגה מאוחר, שמציג חידושים רבים. ליבוביץ במקרה זה קרוב יותר לפשוטו של המקרא כאשר הוא רואה במצוות פקודות סתומות שיש למלא רק כי זהו "רצון ה'". עכשיו אתה יכול, ואני יודע שאתה רוצה, לומר שהראי"ה בסך הכל מוציא לגלוי את הלוז שהיה נסתר בתורת משה מקדמת דנה, אבל כפי שכבר אמרתי לך, זהו רובד אמוני שאתה מנדב את הכרתך ליבא ולהניח על גבי הראיות. כאן תבוא ותאמר שאתה "מרגיש" את זה, ואני שוב אומר שעם הרגשות אני לא יכול להתווכח, ובדיוק בגלל זה הן מה שמפריד בינינו ולא מאפשר דיאלוג. בקיצור: זה שהראי"ה היה פנאנתאיסט זה נהדר, ואני מת עליו משום כך, אבל אל לך להשליך את עמדתו אחורה על עמדת המקרא, חז"ל, או אפילו הקבלה לזרמיה. וזה שחטא נחשב החטאה זו חריגה, מה לעשות, מהעמדה המקראית או החז"לית הפשוטה.

    אבל אמרת שלא נתווכח על זה, ונתרכז באיך צריך לחיות את היהדות היום. נהדר: מה שיפה בעמדה התועלתנית של המצוות, הוא שהיא ניתנת באופן תיאורטי לבדיקה. צריך פשוט לבדוק אם כל מי שמקיים מצוות באדיקות אכן מתקדם בדרכו הרוחנית, ואם כל מי שלא אכן "מחטיא". עכשיו הבט בחברה החרדית ואמור לי האם לדעתך השגתם הרוחנית הממוצעת גדולה יותר מזו של החילוני הממוצע.

    אהבתי

  30. "זה שהראי"ה היה פנאנתאיסט זה נהדר…", תומר שמעתי כמה פעמים על כך שהראי"ה טען שהוא קרוב ברוחו לשפינוציזם ושפינוזה, ולאור הכרתך את הגות הראי"ה, רציתי לשאול כמה שאלות:

    א) האם יש ספר\מחקר\מאמר בנושא זה(ורק לשם הבהרה, לא הוצאתי אותך מכלל זה…).

    ב)לאור הבנתך, האם ראי"ה הלכה עד הסוף בגישה זו? או שמא דחה את הסקת המסקנות המלאות ממנה, מתוך שמירת אמונים לאורתודכסיה הרבנית?

    אהבתי

  31. יש כמה מחקרים שנוגעים בזה, אבל אני לא זוכר כרגע מחקר "על" זה. את יכולה לפנות ראשית למאמר שכתבתי על הראי"ה, http://www.notes.co.il/tomer/47828.asp , שכאמור לא עוסק בזה פרופר, אבל מהציטוטים שאני מביא ומההדגשה שאני מראה של הראי"ה על המצב הרוחני האידיאלי של האדם אפשר לראות שהוא חושב שהעולם הזה כולו הוא האלוהות עצמה. בהערות השוליים תמצאי הפניות לחיבורים נוספים, חשובים כמובן בהרבה מהמאמר שלי. הבעיה היא שמאז שכתבתי נוספו כמה חיבורים על הראי"ה, למשל חיבורו המבואי של אבינועם רוזנק: http://www.haaretz.com/hasite/spages/825440.html
    וכן ספר מקיף יותר שלו:
    http://www.magnespress.co.il/website/index.asp?id=2742#aaa
    לא קראתי אותם, ואני לא בטוח עד כמה הם נוגעים בעניין (נראה לי שלא ממש).
    חיבורים אחרים לא עולים בדעתי כרגע, למרות שודאי קיימים.
    אבל מה שהייתי מציע הוא לא רק לקרוא מחקרים אלא גם לקרוא את הרב במקור. קני את "שמונה קבצים" וקראי. לא קשה למצוא ביטויים בעלי רוח פנאנתאיסטית. וחוץ מזה הכתיבה נפלאה. נכון שקשה להבין קטעים מסויימים ללא רקע על פילוסופיה יהודית, כללית וקבלה, אבל מצד שני כל מחקר גם לוקח אותך לכיוון שהוא רוצה להדגיש, מכיוון שכתבי הרב כל כך עשירים ומגוונים שאפשר למשוך אותם כמעט לאיפה שרוצים (כלומר בעיקר להדגיש קטעים מסויימים על חשבון אחרים).

    בנוגע למעמד ההלכה, אין ספק שהרב לא שלל את מעמדה הנצחי והאבסולוטי. גם כשהוא לפעמים לא כל כך "מתחבר" להלכה הוא רואה בזה חיסרון שלו, בעיה, ומייחל להשגה הרוחנית שבה המגע עם האלוהים לא יהיה בשבילו נבדל מההלכה. אין גם כל סיבה שהוא יגיע למסקנות אחרות, שכן הוא לא פנתאיסט, אלא פנאנתאיסט, כלומר אלוהים בשבילו הוא לא רק העולם, אלא גם העולם – וגם יותר ממנו. והחלק שיותר ממנו הוא זה שממנו באים הציוויים.

    אהבתי

  32. "לא זו אף זו, גם מצוות המכונות "שמעיות", קרי שקשה למצוא להם ערך תועלתי, כשעטנז,כבר ניתן למצוא הרבה הוגים(שוב הראי"ה למשל), שאין חומת ברזל בין השמעיות לשכליות(אלה שאני מבין עכשיו את תועלתם), וכשאדם מספיק ירצה, יגלה איך גם נידה ושעטנז הם שכליות", מילת המפתח היא "וכשאדם ירצה מספיק", אבל אם מלכתחילה כוונתו של אלוהים הייתה לחנך ולקדם את האדם בדרכו הרוחנית, לא הייתי נדרש לחכות לראי"ה(והוגים אחרים) או להתאמץ לפי רצוני ושאיפתי להנחיל פרשנות אישית, מתוך מטרה להשכיל מצוות סתומות וחתומות, ולכן חשוב שהפנייה אל התועלת תהיה בוגרת ומודעת ולא מתחבאת תחת "זה שם, אפילו אם אתה לא רואה את זה"\"פנימיות התורה"\ושאר התחמקויות מרשימות.

    סתם שאלה, הראי"ה מתייחס למצוות שמעיות אך מפורשות, אבל כיצד הוא יסביר את היעדרות האיסור על נקרופיליה מן התורה? וחמור מכך את דברי הסיכום של הרמב"ם בעניין,"אבל הבא על ערווה מן העריות והיא מתה, פטור מכלום; ואין צריך לומר בחייבי לאוין, שהוא פטור. והבא על הטריפה, או ששכב עם בהמה טריפה–חייב: חי הוא, אף על פי שסופו למות מחולי זה; ואפילו שחט בה שני סימנין, ועדיין היא מפרכסת–הבא עליה חייב, עד שתמות, או עד שיתיז את ראשה"(הלכות איסורי ביאה א סעיף י"ב). ואחרי זה, אשמח שתסביר לי איך הומוסקסאליות הינה חולי רע ומחייב מיתה ונקרופיליה היא קבילה?!

    אשמח לקבל ממך מענה.

    אהבתי

  33. תומר,
    אתה דוחק בי לכתוב מאמר המבסס את עמדתי ביחס למקרא.

    ביחס למצוות, נדמה לי שיש לך הנחת יסוד שגויה מעט. אתה מניח שהמטרה העיקרית היא השגה רוחנית, והשאר אמצעי לזה. אך לפחות לפי הראי"ה, המצוות הן לא אמצעי להשגה הרוחנית. למצוות יש על פיו אופק קוסמי, וראייה לטווח רחוק מאוד, וזה רחוק להיות נמדד בהשגה רוחנית של האדם הפרטי.
    אך אתה צודק שהוא כן בכל זאת מקשר בין הדברים במספר מקומות, ואני מזדהה עם הציפיה שאכן יהיה כך. אך למדתי כלל חשוב ברוחניות: אין אף גורם אחד לתופעות רוחניות, הדברים מורכבים יותר תמיד. במקרה דנן, של חרדים-חילוניים, הראי"ה ראה אלמנטים משמעותיים מאוד אשר גרמו לבלבול היוצרות, לפחות לזמן מה. זה קשור לתפיסתו הכללית את הדור הזה, שחלק מ"פושעי ישראל מתוקנים יותר בנפשם משלומי אמוני ישראל", לא ניתן למדוד אותו בפרמטרים רגילים.

    אגב, יש לי הסבר פשוט הרבה יותר לכל העניין. לא מספיק לקיים מצוות בשביל להועיל. צריך להיות מודע לערכם הפנימי, ומי שלא יודע כלום חוץ מ'כך עשו אבותיי וכך עושים שכניי", לא יוכל לצפות להתקדמות בהשגתו הרוחנית. אך אם אתה תלמד על ערכן הפנימי ותקיימן, בטוחני שהשגתך הרוחנית תשתפר.

    אגב, לגבי קרבת הראי"ה לשפינוזה, צריך להבהיר שאין הוגה שהראי"ה נגח בו יותר מאשר שפינוזה. מי שרוצה, אוכל לשלוח הרבה מקורות. הראי"ה ראה בו ניגוד גמור כמעט לשיטתו(המקור המובהק אך בהחלט לא היחידי, 'דעת אלהים' שלו.) הראי"ה היה כפי שאמרת פאנאנתאיסט, ולדידו זה מרחק גדול מאוד מפנתאיסט.

    אוביטר,
    תשמע, צריך להכיר קצת מתודה של פסיקת הלכה. הרמב"ם מדבר כאן על איסור עריות, שהגדרתו קשר מיני פסול עם יצור חי אחר, לכן הוא לא כותב שמותר, אלא רק שהוא פטור מעונש עריות.
    אין ולו פוסק אחד שהתיר או מתיר לשכב עם גופה. הן מצד כבוד המת, הן מצד הוצאת שכבת זרע לבטלה, והכי חשוב: תהיה בן אדם.

    התורה ככלל לא מזכירה דברים שאסורים לעשות מהטעם של "תהיה בן אדם". למשל, לא כתוב בתורה "לא תדחוף בתור". נכון שיש עוד דברים כאלה שהתורה כן הזכירה, אך זה משום שיש בהם אלמנטים נוספים מלבד "תהיה בן אדם". לצערי יש גם שומרי מצוות שלא מבינים שדרך ארץ קדמה לתורה, ולא צריך כל דבר להגיד, זו בהחלט טעות קשה.

    אהבתי

  34. "אגב, יש לי הסבר פשוט הרבה יותר לכל העניין. לא מספיק לקיים מצוות בשביל להועיל. צריך להיות מודע לערכם הפנימי, ומי שלא יודע כלום חוץ מ'כך עשו אבותיי וכך עושים שכניי", לא יוכל לצפות להתקדמות בהשגתו הרוחנית. אך אם אתה תלמד על ערכן הפנימי ותקיימן, בטוחני שהשגתך הרוחנית תשתפר", תשמע אלכס, אני אשמח מאוד אם תוכל להשלים את מלאכתו הבוסרית של אלוהים בחמשת החומשים, ולגול את עיני כדי שאוכל להביט בנפלאות אשר נגלו לך! ואני מתכוון ל"ערכן הפנימי", שאלוהים משום מה, ולמרות חשיבותו הרבה של הנושא, בחר להזניח ולגזול מאנשים פשוטים ותמימים אשר ישמחו לראות שהיהדות מובילה להתקדמות רוחנית. בנימה אישית, במאמציי לחיפוש ה"ערך הפנימי" גילתי, לדאבון לבי, שלמצוות אין שום ערך אינהרנטי מלבד התוכן הפרשני, מוצלח יותר או פחות, שיוצקים מאמינים לתוכם, ואם ממילא האדם מקרין משמעות ומתחזק את המצוות והאיסורים, ישנם דרכים אחרות שיורו לו להפסיק ללעוס כל עשב שנקרה לדרכו ככבשה.

    אגב אורחא, בנוגע ל"מתודה של פסיקת ההלכה", אולי כדי שתתחיל במציאת "מתודה" ו"שיטה" לשימוש תלמודי במידה יסודית כ"בניין אב", והמשכיל יידום.

    אהבתי

  35. ראשית כול, אתה יותר ממוזמן לנסות ולהראות אחרת. הבעיה של המילים "ערך פנימי" היא שבמקום להודות בהיותה ניסיון אצילי או הנשמה מלאכותית למצוות ואיסורים, היא מנסה לומר "אלוהים אמר א', אבל בעצם התכוון לב'", שזה דומה לאדם שיוצא בקביעה ואומר "הכול מים!", ואז כששואלים אותו בתמיהה, "למה התכוונת במילים מים?", הוא חוזר בו מדבריו הראשוניים ומתחיל בהתחמקות עדינה, "לא התכוונתי למים פיזקליים, אלא לתחושה רוחנית של השינוי המתמיד וכו'", תוך כדי שהוא מתעלם מכך שהוא הורס כל דיון ראוי לשמו, שכן הוא שינה את ההגדרה שלו ל"מים" תוך כדי דבריו.

    אהבתי

שקלא וטריא

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s