על הקנאות

 

פינחס בפעולה (לצערי אני לא יודע מאיפה לקוח הציור)

שינויי המזג הדתי בזמן האחרון הביאו אותי לחשוב. ניתן לראות בשנים האחרונות התגברות ניכרת בווליום של השיח הקנאי באורתודוקסיה היהודית בארץ. אולי מאז ברוך גולדשטיין, ודאי מאז יגאל עמיר, יש לא רק הפגנות של פנאטיות רצחנית, אלא גם שיח שלם שמוכן להצדיק בדיעבד, ולפעמים לכתחילה, סוג כזה של קנאות דתית. אין צורך להזכיר, אני מקווה, את הדוגמאות לדבר, החל מקונטרס "ברוך הגבר" שכתב הרב יצחק גינזבורג ועד לספר "תורת מלך" שיצא לאחרונה. ניכר שיש בקרב החלקים הקיצוניים של האורתודוקסיה איזו נשיאה על נס של אידיאל הקנאי.

וחשבתי לעצמי, למה בכלל שקנאות תיחשב למופת דתי? למה מי שקנאי יחשב לדתי טוב יותר ממי שאינו? מאיפה הגיע האידיאל-טיפוס הזה, ולמה הוא נחשב לאידיאל? אז כמובן, האבטיפוס של הקנאים הוא פינחס, שבבמדבר כ"ה הורג ישראלי ששוכב עם מואבית (על פי המדרש היה מדובר בזמרי בן סלוא, נשיא שבט שמעון, וכזבי בת צור, בת נשיא מדין) וכך מרגיע את האל הזועם על העבודה הזרה שפשטה בעם. אבל למה המיתוס הזה נשתמר? למה הוא בכלל נכתב?

זה כמובן לא חייב להיות כך. אני חושב שדי ברור שבין הדאואיסטים, למשל, זה הפוך לחלוטין: הקנאים, הפנאטים, נחשבים לכושלים ביותר מבחינה דתית. לא נמצא גם זן-מאסטר שיצדיק אמונה יוקדת בעקרון כזה או אחר. אצל ההינדים אולי מאמינים, אבל לא רבים על אמונות.

או אם ניקח דוגמא בת-זמננו: רוצחו של מהאטמה גנדהי, נתורם גוש, היה לאומן הינדי. יש כיום הינדים שמצדיקים את הרצח ורואים בגוש גיבור. אבל אם הם עושים כן הם עושים זאת מפני לאומיותם, לא מפני דתם. ההערצה אל גוש אינה מפני שהוא "עשה מה שהינדי גאה צריך לעשות", אלא יותר "עשה מה שהודי גאה צריך לעשות". ליתר דיוק הוא לא מקולס על שום דבקותו בדהרמה, אלא בגלל השובניזם האתני שלו. או שוב, הוא נערץ בגלל מה שעשה, לא בגלל מי שהוא – הוא לא מתאים לשום "טיפוס" דתי הינדי.

לעומת זאת במערב, בקרב הדתות המונותאיסטיות, הקנאי לדתו היה במשך אלפי שנים אידיאל. ביהדות יש לנו את כל ההרוגים על קידוש השם (למשל אותה 'חנה' שהיתה מוכנה לראות את שבעת בניה נשחטים לפניה ובלבד שלא לכרוע ברך בפני האליל), ובנצרות ובאיסלאם קיימים מראשיתן המרטירים והשאהידים, שמשמעות תוארם, ביוונית ובערבית בהתאמה, הוא "עד": הם מעידים על אמונתם, מעידים שיש בהם אמונה. 

למה ההבדל הזה בין מזרח למערב? אני חושב שהתשובה טמונה באותה עדות על האמונה. כלומר השאלה היא (אם לדבר לרגע סוציולוגית): האם ייתכן שאידיאל הקנאי התפתח בדיוק משום דרישתן של הדתות הללו להאמין? לדעתי התשובה חיובית. נראה לי שסביר להניח שיש קשר בין התפתחותו של אידיאל-טיפוס דתי שנחשב לאידיאל, לבין המצב הנפשי האידיאלי שאליו מכוונת אותה דת את חבריה. וכאשר מדובר בזרמים המרכזיים של הדתות המונותאיסטיות, מדובר במצב נפשי של אמונה.(1)(2)

על חסידי הדתות המונותאיסטיות להאמין. לכן קוראים להם "מאמינים". ועליהם עליהם להאמין כך ולא אחרת, כלומר לא רק אמונה מתבקשת מהם, אלא גם אמונה אקסקלוסיבית. הם מתבקשים לא רק לתת אמון, לבטוח, נאמר, בטובו האינהרנטי של היקום, אלא להאמין, כלומר לכוון את עצמם לעבר רעיון ספציפי, ולהחזיק עצמם כך, ללא זוע או נוע.

דא עקא, אמונה היא מצב נפשי לא פשוט. האמונה היא מעצם טבעה עניין חלש: היא איננה ידיעה. זה אמור להיות מובן מאליו: הרי מראשית הדתות המונותאיסטיות אמונתם של המאמינים היתה מוטלת בספק, זקוקה להוכחה – מהי העקדה אם לא מבחן לאמונתו של אברהם? אמונה היא ישות שחשודה תמיד באי-אמינות.

כי אמונה היא עניין זמני. כי אמונה היא עניין שמתפורר תדיר. וזאת מפני שאמונה היא מאמץ. וזאת מפני שאמונה היא בניה חוזרת ונשנית של רעיון שאין לו אחיזה מיידית במציאות.(3) ולכן אמונה היא מצב נפשי שזקוק לתחזוקה מתמדת. אמונה היא כמו ארמון חול, שגלי המציאות שוטפים וממיסים אותו, ושצריך כל הזמן לבנות ולעצב אותו מחדש. וזה קשה. בסופו של דבר, אנחנו רק בני אדם.

משום כך התפתחו דרכים שונות לתחזוק האמונה. אחת הדרכים בה המאמין יכול לזכות בתחזוקה מתמדת לאמונתו היא להיות חלק מקהילה. בקהילת מאמינים האמונה שלך נתמכת בכל רגע על ידי כל הסובבים אותך. אף אחד הרי לא מאמין לגמרי, "באמונה שלמה", אבל כמו זרדים שמוצבים זה מול זה המאמינים מחזיקים זה את אמונתו של זה בנקודת המפגש ביניהם. כמו כנפיה של קופסת קרטון, המכסים זה את זה את זה את זה ללא תמיכה ממשית מתחת אבל מצליחים ליצור מבנה יציב, המאמינים תומכים זה באמונתו הרעועה של זה, ולהפך.(4)

דרך נוספת לתחזק אמונה היא לזרוק אותה קדימה, אל העתיד. זהו הפתרון המשיחי. במקום להתמודד עם חוסר הראיות האובייקטיביות כרגע לאמונתנו, אנחנו מודים שכרגע אין שום עדות לנכונותה, אבל מבטיחים לעצמנו שבעתיד יהיה גם יהיה. הו, אז הם כולם יראו (וגם אנחנו, סוף סוף) שאלוהים גדול, אנחנו אומרים לעצמנו. 

המאמין אם כן כבר אינו צריך לישב את אמונתו באל טוב ומיטיב עם ידיעתו שהעולם אינו טוב ומיטיב. הוא מקבל את העובדה שכרגע לא טוב, ומשליך את אמונתו אל העתיד: אז באמת יהיה טוב, ולכן אז יוכל להאמין באמונה שלמה. במקום להאמין, הוא עכשיו צריך רק להאמין שבעתיד הוא יאמין – ואת ההצהרה הזו אין כמובן שום עובדות שיסתרו. כרגע הוא יכול להתפנות, בלב שקט, לעשייה, לפעולה שתביא במהרה בימינו את אותו זמן משיחי שבו ניתן יהיה להאמין בנחת. ניתן לומר שהמשיחיות מספקת להט מפני שהיא מאפשרת למאמין להפסיק להאמין כרגע, ולהפנות את האנרגיות שהיו עסוקות בתחזוקת האמונה לפעלתנות או רגשנות.

ישנם ודאי פתרונות אחרים, אבל כעת ניגש אחר כבוד לפתרון הקנאי. זה לא פתרון מתוחכם במיוחד: מדובר פשוט בהשראה שנותן למאמין הממוצע המאמין הפנאט. מסיבות שונות, חלקן ודאי פסיכופתולוגיות, ישנם אלה המתייחסים לאמונותיהם כוודאויות. הם למעשה הניחו לעולם ועברו להתגורר בסיפור המיתי-מטאפיזי שהנחילו להם כתבי הקודש המסויימים שהם מנויים עליהם. במילים אחרות: חיים בסרט.

כל מי שבחן את עצמו, אפילו ברמה השטחית ביותר, יודע עד כמה השקפת העולם שלנו מושפעת מסביבתנו, ולא רק זו שגדלנו והתחנכנו בה, אלא גם זו שמתרחשת ממש עכשיו, מול עינינו. האם מוגזם להניח ש"הקנאי" הפך לאידיאל מכיוון שהוא מספק למאמין הממוצע דוגמא והשראה לכך שאפשר, למרות הכל, להיות משוכנע לחלוטין בכל מה שהוא מסופק לגביו?

הקנאי הוא המאמין האולטימטיבי: הוא מוכן להקריב את חייו למען אמונתו. במובן הזה הוא פסגת המונותאיזם, ששואף להתעלות מעל העולם ולהגיע לטרנצאנדנטי, הוא האל. והקנאי הוא המאמין האולטימטיבי גם מכיוון שהוא מוכן להרוג אחרים למען אמונתו. במובן זה הוא פסגת המונותאיזם, שמבקש ממך להשבע אמונים, לכרות ברית, עם אל אחד, מלך גדול בשמיים, ורק איתו.

הקנאי מאפשר למאמין הממוצע לתחזק את אמונתו. הוא אומר לממוצע: אל תירא ואל תחת! מה שאתה לא בטוח לגביו – אני יודע שנכון. ואני מוכן גם to put my money where my mouth is. הנה, הנה אני רוצח עבור אמונתי! הנה, הנה אני מקריב עבורה את חיי! המשך להאמין ידידי, אני ערב לך שיש באמונתך אמת! אכן, גם במקרא פינחס מגיע ברגע של שפל מוחלט באמונה של העם במשה ובאלוהים.

יש כמובן אידיאל-טיפוסים אחרים שנחשבים לאידיאלים בדתות המונותאיסטיות. למשל הנביא, הכהן, הלמדן.(5) אבל אלו תלויים בבחירה מוקדמת מגבוה, או למצער בכישרון מולד. כדי להיות קנאי אין כל צורך באלו. לכן הקנאי הוא נגיש, בר-הזדהות. לכן הוא כל כך מדבר אל המאמין הממוצע. לכן הכרחי שיהיה אידיאל-טיפוס שכזה. כדי להיות קנאי צריך רק להאמין, להאמין באמונה שלמה. אמונתו של הקנאי מאפשרת לחברים אחרים בדתו קצת יותר להאמין. והם כמובן רוצים מאוד קצת יותר להאמין.

— 

(1) כן, אני יודע שלא כך היה תמיד ביהדות, ודאי לא בימי פינחס. אז ראשית, אם כן, סיפור פינחס נכתב כמובן אחרי "ימיו". ושנית, אני חושב שדווקא הסיפור הזה כן מבטא שאיפה לאמונה באל הנכון, שבאה לידי ביטוי בהכרעה לציית לו. זה כן מצב נפשי של התכוונות חיובית כלפי מציאות נסתרת, וזה מספיק לצרכי כאן.
(2) זאת לעומת מצב נפשי של "שחרור" או "התעוררות" בדתות המזרח.
(3) פשוט: את אלוהים או את מעשיו אנחנו לא רואים מולנו (אלא אם כן אנחנו מיסטיקנים כמובן, ואז אנחנו כמובן לא זקוקים לאמונה). כל הדיבורים על התנ"ך כיצירה נצחית, על כך שכולנו עמדנו בהר סיני, על ניסים של רבנים – כל אלו הן בדיוק הקלונסאות הרופפות שעליהן אנחנו מנסים לבנות את אמונתנו.
(4) בדיוק בגלל זה, אמור להיות ברור, החברה החרדית למשל היא חברה סגורה. מובן מאיליו לכל אבא חרדי שאם הוא ייתן לבנו לראות טלוויזיה, הדבר יפגע לו באמונה. למעשה האמונה היא כפי הנראה כל כך שבירה, הביטחון בצור ישראל וגואלו כל כך פריך, שכל מגע עם החברה הכללית נחשב אפריורי מזיק ומסוכן, וזו נצבעת בצבעים שחורים, כאילו כל הנשים שם זונות וכל הגברים גנבים. עוד על כוחה של הקהילה כמתחזקת אמונה ראשונה במעלה ראו ספרו הקלאסי של לאון פסטינגר, "When Prophecy Fails".
(5) טיפוסי הנזיר והסגפן, כאידיאלים, הם כמובן ורייציות מתוחכמות, סובלימטיביות, של הקנאי.

23 תגובות

  1. הקנאות והמשיחיות חבורות זו בזו, ככל שמדובר באפוקליפטיקנים אנשי מלחמה, המבכרים מלחמות בני אור בבני חושך על חיי שלום וקריאה לשלום
    באשר לקנאות ביהודה ושומרון שהזכרת, אני דווקא חושב כי יש שם תהליך מקביל לתנועה האסלאמית ולחמאס. הקנאי- השאהיד לדעתם, אינו רק "אביר האמונה" אלא מגן הדת והרעיון הדתי, היוצא למלחמת קודש מטעם עצמו בעבור מה שהוא תופס כציווי האלהי. דוקטורנט העוסק בכתבי יצחק גינזברג הראה לי פעם קטע בו טוען גינזברג כי גולדשטיין במותו הגשים את המסירות הדתית העליונה, והוא מתאר אותו שם כעין גיבור על, וכמי שהשיג מעלה נבואית ממש כאשר החליט לירות במתפללים במערת המכפלה (איזו תועבה). אני כמעט בטוח כי לא מעט מילדי עזה מתחנכים לראות בלוחמי החמאס, סוג של גיבורי על.

    אהבתי

  2. דרך אגב, הקנאות הדתית היתה בדרך כלל לצנינים בעיני הרבנים של סוף העת העתיקה. לא רק ביקורתם על בן כוזיבא ואפילו על שמעון בר יוחאי מבטאת את הגישה השליילית שלהם, אני חושב למשל על הסצנות של המרטירים שבהם מה שמועלה על נס הוא לא הנכונות של המרטיר למות, אלא הנכונות שלו לקיים את מצוות התורה עד השנייה האחרונה (ואף להאריך אותה). בדיוק ההיפך מהמרטירים שששים למות כדי לשחרר את נפשם מבית הכלא של הגוף.
    בכלל, האמונה כפי שאנחנו מבינים אותה היום אינה משחקת תפקיד חשוב כל כך בספרות התלמודית (כזכור, מי שאין לו חלק בעולם הבא הוא מי שאומר שתחיית מתים לא מן התורה ולא מי שמאמין שתחיית מתים וכו'). יש כאן אולי ריאקציה לנצרות, ואולי תגובה לקנאות הדתית של סוף ימי בית שני…

    אהבתי

  3. ברשותך שתי הארות, סמנטית ומהותית:

    1. להבנתי, המאמין המשיחי אינו "מאמין שהוא יאמין" אלא מאמין שהוא י-ד-ע, וכמובן – שכולנו נדע. מכאן גם הצדקתו לפעול במרחב הציבורי, כולל באופן שפוגע באחר (שהרי עצם תפיסתו של האחר את המעשה כפוגע היא זמנית בלבד,ו"הוא יבן כשיגדל…")

    2. דווקא המאמין הקנאי נכשל באמונה הבסיסית ביותר שאותה ציינת – האמונה בטובו האינהרנטי של הקיום. שהרי אם אמונה כזו היתה באמת שזורה בליבו, לא היה צורך בכל האלימות כלפי האחר. אפשר אפילו לומר, שמאמין שכזה מכיל יסודות גנוסטיים, והוא אינו מונותיאיסט אמיתי המאמין שהקב"ה ראה את כל אשר "והנה טוב מאוד"…
    (אפילו, ואולי בעיקר, שערה הפרוע של בחורה יפה)

    אהבתי

  4. הרי בסופו של דבר, כפי שגם אתה עצמך כתבת לא פעם, עיקר העניין כאן הוא הזהות העצמית (שתמיד היתה, ותמיד תהיה, שזורה מיני וביה בשאלת האמונה)

    לפי דעתי יש התאמה ליניארית בין תחושת זהות עצמית מעורערת ובין חיפוש עוגן זהותי בדמות אידיאל אמוני שבו נאחז האדם

    לכן, דווקא אנשים כמו גינזבורג – שהמעט מאוד שאני יודע עליו, הוא מצטייר כאדם בעל עומק – מסקרנים עד מאוד. הם לא עונים לתזה הנ"ל, וספק אם גם להסבר שהצעת כאן

    אהבתי

  5. בשורה השלישית צריך כמובן להיות: אידיאל אמוני קנאי

    זהו, עכשיו באמת סיימתי… :-)

    אהבתי

  6. תודה תומר,
    מעניין כמו תמיד, וכמו תמיד אני חושב מעט אחרת. :)

    אתה מנסה להפריד בין מעשי אלימות ומבודד את הקנאות הדתית, ומתוך הבידוד הזה אתה מנסה לתת לה אופי ייחודי.

    אני רואה את זה מעט אחרת. אני רואה בסוג האלימות הזה תופעה כללית, שהפנטיות הדתית היא רק מקרה פרטי שלה.
    האדם מטבעו אלים ורע. לא נתעמק בזה עכשיו אבל הוא מגיע לקונפליקטים פנימיים, ולכן בא מוסר שמנסה לנטרל את הרוע.

    מה שקורה במעשי האלימות מסוג שהעלית, וזה מה שמיחד אותם גם, זה שהאדם מנסה לכופף חוקי מוסר כדי להכשיר את האלימות שהוא מבצע. האדם בטוח שאסור להרוג, אבל נותן לעצמו היתר מוסרי במקרה מסוים מאוד, לעשות את זה.

    זה לא קיים רק בדת. תיקח למשל את ברק. זו בדיוק אותה תופעה. בטוח שאם תשאל אותו הוא יגיד שלהרוג זה לא מוסרי. אבל כדי לספק את היצר האלים שלו, הוא מכשיר רצח בשם המוסר.
    במהות אין הבדל בין מערכת הכוחות והיצרים שעובדים במקרה של פנחס, ובמקרה של ברק.

    ככה בערך בכל אופן אני רואה את זה.

    אהבתי

  7. תקרא את הספר ,the true believer
    מ eric fromm
    כדי לקבל תובנות פסיכולוגיות וסוציאולוגיות להיווצרות הקנאות והפונדמנטליזם (שבו ניתן לכלול גם את הקומוניזם, והנאציזם)

    אהבתי

  8. נפתח בשאלת תם:

    האם יש לך בחייך מרכיב קנאי כלשהוא, או שבכלל לא?
    אם כן, האם תוכך להסביר מה ההבדל בינו לתיאור שתיארת כאן?
    האם מרכיב קנאי זה, במידה והוא קיים, קשור גם לעולמך הערכי?

    עוד לא טענתי, רק שאלתי, אך אזרוק עצם קטנה:
    כשאני פוגש אנשים ללא שום מרכיב קנאי באישיותם ועולמם הערכי, הם עושים לי רושם של אנשי פלסטלינה.
    בעיני, השאלה העיקרית היא לא האם כן לא שחור לבן,
    אלא איזה מקום לתת למרכיב הקנאות בחיינו. זו השאלה המעניינת והחשובה למי שחייו מורכבים ועמוקים, ולא "כן לא שחור לבן".
    רק התחלתי, אך לא אעמיס.

    אהבתי

  9. ואם להוסיף לה נקודת מבט פסיכולוגית: הקנאות הדתית או האידיאולוגית, בדומה לקנאות הרומנטית, נובעת לאו דווקא מאמונה תמימה, אלא מהעדרה. ולא מן הספק לבדו, כי ספקות יש לכולנו, אלא מחוסר יכולת קיצוני לשאת את הספק. הנביא או המיסטיקן מיישב את ספקותיו באמצעות חוויית הקשר הישיר; החכם באמצעות לימוד והרהור; האדם הפשוט נמנע מהם באמצעות בורותו. הקנאי יוצר הזרה של ספקותיו, ומוצא מחוצה לו את בבואותיהם, אשר כנגדם הוא יכול לצאת בחרבו או בכל אמצעי קיצוני אחר שיימצא לו.

    הקנאות מקורה בפחד גדול מפני הקיום ללא הקרקע הבטוחה של האמונה. מקורה בהכרה ברעיעותה של האמונה, ובחוסר יכולת להתמודד עם האימה שמביא הספק. חייו של הקנאי ללא אמונתו, בת זוגו או מדינתו אינם חיים, והוא אחוז אימת מוות מפניהם – ולכן הוא מוכן להרוג ולההרג. חוסר האונים המתלווה לאימתו מותמר והופך לזעם קנאי, צדקני – רגש עז ורב עוצמה, המטשטש כליל את חוסר האונים והופך את נושאו לגיבור-על המוכן לכל. הקהל המקיף אותו חש הקלה רבה, משום שכעת ברור מי הם בני האור ומי הם בני החושך. קל הרבה יותר להתמודד עם כופרים ועוכרי ישראל מאשר עם יצר הרע והשטן המקטרג באוזננו. הקנאי, בלהטו המדבק ובפעולתו הנחרצת מחריש את לחישותיו של הספק, את הרמיזות לקיומה ולטוּבה של הדרך האחרת, כפי שהן מתגלמות בדמות חיצונית. בתוקפנותו כלפיה הוא משחיר כליל את פניה של האלטרנטיבה שעלולה היתה לערער את יסודות האמונה, ורבים שמחים על ההשחרה הזו משום שהיא חוסכת מהם את הצורך הלא נעים להקדיש מחשבה רצינית כלשהי לחלופות, ולאפשר לקרקע להתנודד עוד תחת רגליהם. כתבת, תומר, שהקנאי מעיד על אמונתו ובכך מחזק את אמונתם של אחרים. לי נראה שלמעשה, יותר משהוא מצהיר על אמונתו, הוא מצהיר על כך שהחלופה רעה והרת אסון, ובכך חוסך לאחרים את הצורך לשקול את החלופה בכובד ראש. שהרי אם דרך החיים החלופית הופכת את בעליה לבני-מוות, ברור שאיש לא ירצה אפילו להרהר בה. כך מתחזקת האמונה לא מכוח עצמה (כפי שעושים הנביא והחכם), אלא מכוח שנאת ניגודה. החכם יודע מה טוב; הקנאי יודע מה רע, והרע הוא תמיד שם בחוץ. אין צורך להטיל ספק בכך שהאחר והזר הוא רע, משום שהריחוק מונע היכרות ובכך את פיתויו של הספק. את ההמון קל להסית, כידוע, והשנאה משכרת בעוד שהחקירה וההרהור מפכחים.

    ולאלכס: דיברת על "אנשי פלסטלינה". אם הקנאות נובעת מפחד מאובדן האמונה, הרי שהעדרה יכול לנבוע מאחת משתיים: האחת, חוסר פחד אותנטי. כך הוא בדתות המזרח, כפי שהזכיר תומר, ששם חכם אמיתי וקנאי דתי אינם עולים בקנה אחד (ודרך אגב, החכם איננו פסיבי דווקא בעניינים ערכיים. הוא פשוט אינו תוקפני); השניה היא אפאתיה, אדישות של מי שעולמו צר. אלה הם אנשי הפלסטלינה. באדם הממוצע קנאות איננה מצב מתמשך. היא מתעוררת לנוכח איום על אידיאולוגיה או דרך חיים, ודועכת כאשר הוא יכול לנהל את חייו כרצונו (כפי שאפשר לראות בתגובות החילונים להתנהלות החרדית בירושלים בעת האחרונה). כאשר מדובר באנשי פלסטלינה, אין דבר שיוכל להוציא אותם לרחובות; אין איום שיוכל להוציא מהם את הקריאה "עד כאן!". האדישות שמקורה כנראה בפחד מסוג אחר – פחד מפני כעס, קונפליקט, חמלה, כאב, ומפני הפחד עצמו – גורמת להסתגרות ואי-אכפתיות קיצונית. בהעדר כלים להתמודד לא רק עם הקשיים הנובעים מהספק, אלא גם מהאמונה, הם נמנעים כליל גם מזה וגם מזו.

    אהבתי

  10. אני מסכים עם דברייך, ובעיקר עם הפסקה האחרונה.

    אלכס: ההאשמה ב"פלסטליניות" היא ישנה נושנה, ובאה בדרך כלל מפי המאמינים הפנאטים כלפי האנשים שחיים את חייהם ונותנים גם לאחרים לחיות. כך מימי ספארטה ואתונה ועד יפן שהאשימה את ארה"ב בהיותה "נמר של נייר" שמלא בנהנתנות ולא מסוגל להילחם משום שחסר בערכים, או אינטלקטואלים גרמנים, פרוטו-נאצים ונאצים, דיברו כך על תרבות רפובליקת ויימר (לפני עלייתם לשלטון) או על צרפת ובריטניה (אחרי). כפי שמיכל אומרת, ההיסטוריה הוכיחה שכאשר לוחצים אותם לפינה, ליברלים יודעים לעמוד על שלהם. הבעיה עם קנאים כמובן היא שהם נוהגים לא רק לעמוד על שלהם, אלא ללחוץ אחרים לפינה.

    בקשר אלי, אינני נטול פנאטיות. כן, יש בי נקודה קנאית, והיא הדרישה מעצמי להיות אותנטי ולדעת את ה'. וכן, אני דורש זאת גם מאחרים. ההבדל ביני ובין קנאים למיניהם הוא שלפני ואחרי הכל, בתחילתו וסופו של דבר, אני לא לוקח את עצמי לגמרי ברצינות. לא רק שיש לי ספק מסויים בדבר כל רעיונותי ותחושותי (ואיך אפשר שלא יהיה ספק כלל? הספק אינו נעים, אמר וולטיר, אבל הוודאות היא מגוכחת), אלא שאני גם מסוגל להתבונן בעצמי מפרספקטיבה רחבה יותר. נאמר כזו של גלקסיות ושל מיליארדי שנים. בפרספקטיבה כזאת אני מבין היטב שאני, שחיי, שרצונותי, הם בדיחה. ואיך אפשר להכריח אחרים לצחוק?

    אתה מבין, צריך להחזיק בשני הפתקים: בשבילי נברא העולם, ואנוכי עפר ואפר. קנאים נוהגים להחזיק רק בראשון (תוך טענות לוהטות שהם דווקא מנויים רק על השני!). לא רק שאין לי שום כבוד, אלא להפך, בוז, לפנאטים וקנאים למיניהם, אלא שאני גם משוכנע שהם מעובדי האלילים הגדולים ביותר, רחוקים מידיעת האל בדיוק במידה שהם בטוחים באמונותיהם.

    אהבתי

  11. ושוב יישר כוח לרבנו תומר שהחכימנו שוב ברשימה תמציתית ומפרה שאין בה אומנם הרבה מן החדש אך יש בה מן המקוריות שבעריכה ובהעמדה של הדברים לפי הסדר.

    ועל דרך זה, הייתי עורך כאן מהדברים דלעיל מודל. כך הקנאי יחד עם הקהילה יהוו 'הוכחה סוציולוגית-אנתרופולוגית' לקיום האל. וכפי שתומר כתב לעיל: אם הדת מצליחה להנכיח עצמה בחיינו בהצלחה מרובה סימן שהיא אכן אמיתית. במובן זה הקנאי יעמוד דווקא לצד יריבו, הבורגני הדתי המצליח בעסקיו, שכן שניהם מוכיחים הצלחה. א"כ תעלה שוב השאלה: איזו קהילה בוחרת את האידיאל הטיפוס של הקנאי הסגפן המעורר מלחמות ואיזו קהילה בוחרת את המדען הדתי זוכה פרס נובל שמאמין ומקיים מצוות למרות הכבוד שהוא זוכה בחו"ל?

    לצורך זה נזקקים אנו להבין את תופעת הדת כשלעצמה וכאן המקום להערתי השניה שדווקא לא תמצא חן בעיני תומר.

    אז כך, הדיווחים שיש בידינו על התופעה הדתית (וויליאם ג'יימס או רודולף אוטו, רק לשם הדוגמא) מתעדים את החוויה הדתית כמשהו מרעיד ומטלטל, נשגב ומפחיד, שמהותה בכך שמעמידה בצל את חוויותינו היומיומים ומאירה אותם כחולפים וחסרי משמעות.

    א"כ, מרכיב הסגפנות הדת הוא מהותי. מצד שני הדת היהודית פונה גם לקהילה לאומית ומכאן חשיבות מרכיב החוק שבה שלפעמים סותר את רוח הדת והחוויות המיסטיות. מכאן שהיהדות נאלצת להיטלטל בין העלאה על נס של בורגנות דתית מצליחה בחיים החיצוניים לבין הדגשת המקובלים הסגפנים או גדולי התורה הליטאים שיושבים ולומדים כל היום ולא אכפת להם ממאומה.

    אהבתי

  12. תומר ומיכל,
    במקום ספקולציות על מקורו של הקנאות, אני מוכן לתאר את עצמי, מאמין באלהי ישראל הקנאי, בן לשמעון ולוי, פנחס, והמכבים.

    יש בי צד מונותאיסטי(א"כ לא העיקר), והמשמעות המעשית של העניין, שיש בי חיפוש אחרי ומפגש עם, סולם ערכי, תביעת איכות ערכית. קודם כל מעצמי. אני קנאי כלפי עצמי. לא מקבל את עצמי כמו שאני, מודע שיש בי צדדים ונטיות שאני צריך עוד לעבוד עליהם כדי להיות אדם יותר אותנטי. מזכך את הצדדים הבוסריים באישיות שלי, כל הזמן.
    אחרי שאני 'קושט עצמי', אני גם 'קושט אחרים'. למרות שיש הרבה צדדים אישיים לגמרי בזהות הערכית של כל אחד מאיתנו, אני מאמין גם בצדדים קולקטיביים. אלימות זה רע רע רע, אין לי שמץ ספק, ולוקח את זה לגמרי ברצינות, וקנאי כלפי אנשים אלימים. ניהיליזם איננה מקובלת עלי, היא מבוססת את האדם בבוץ קיומי, מעכר את החיים, ומוביל לעצבות, יאוש, חידלון, התאבדויות ועוד.
    וכן בכל ערכי החיים. לא הכל מקובל עלי. יש הרבה דרכים אמנם לחיות חיים טובים, אך יש גם לא מעט דרכים לחרבש אותם, לקלקל את העולם בו אנו חיים.
    אין אני ספקן, גם לא מפחד. אני בונה את האיכות של אישיותי, בזה עיקר מאמציי, ואכפת לי ואני מרגיש קשור מאוד לכל מעגלי החיים הסובבים אותי, עד האנושות וגם מעבר. אני רואה מסלול התקדמות לאדם, פסגות שעליו לכבוש, השתלמות תמידית, וחושב שהתבוססות מזרחית איננה באה בחשבון. החיים טובים ויקרים ואפשר להחמיצם.

    מהרבה מאוד סיבות מהותיות שלא כאן המקום לפרטם, הפרוייקט של הדורות האלה הוא בניית הרצון הפנימי. כל תיקוני החיים יבואו מתוך רצון והזדהות פנימית. גם אצלי, גם אצל אחרים. הקנאות שלי מכוונת למקום הזה, תיקון הרצונות שלי, ועזרה לאחרים בשלהם.העמל שלי זה לא בצחוק ולא חצי בצחוק. ניסיונות קנאות היום שמנסים ללכת בדרך הכפייה, הפ לטעמי קנאות מזוייפת, ונובעים מתסביכים פנימיים שונים.

    אך אני מגלה, שהתרבות שחרתה על דגלה את האנטי קנאות, מגלה ברגעים הכי לא צפויים קנאות ממארת, שנאה תהומית, אלימות מטורפת כלפי נשים ובכלל, שנאת מתנחלים ודתיים, קנאות קיצונית.
    ואני חושב שתרבות שתנסה לברוח בכל מחיר מקנאות, כתוצאה אולי מתופעות פוסט טראומה של אלף שנות נצרות וחמישים שנות סטאליניזם לאומניזם ונאציזם, תגלה שהקנאות חזרה אליה בדלת האחורית.

    לסיכום, אני מנסה לטפח אישיות שעיקרה אהבה גדולה לכל, אך מתאזנת ע"י מעט קנאות לטוב, לאיכות, לערכים, שמופיעה במקום ובזמן ובאופן הנאותים. קנאות שבעצם עוזרת לי להגשים את האהבה שבי, ולא להפכה לאדישות של LIVE AND LET LIVE

    אהבתי

  13. יפה כתבת ואני מסכים עם המסר של אי-סובלנות גמורה לאי-סובלנות… (פט קונדל אומר את זה יותר טוב- http://www.youtube.com/watch?v=yjO4duhMRZk)

    אבל אני לא רואה איפה הויכוח בינך לבין תומר. זה די ברור שפתיחות אינה אדישות ושאיכפתיות ומעורבות אינן מעידות על פנאטיות. דרך האמצע- הבודהא היה מתגאה בך.

    אני מקווה שאתה מבין (ואם אתה קרוב מספיק לאידאל האישיות שלך), ש"אהבה גדולה" טומנת בחובה פוטנציאל לשינוי אצל אחרים, הרבה יותר מהטפות-מוסר, צקצוקים וניג'וזים.

    אהבתי

  14. לגבי לאומנות יוקדת למדי בקרב זרם הזן (בעיקר סוטו ,אם אני לא טועה) ,לפני ובמהלך מלחה"ע ה-2 ראה ZEN AT WAR\BRIRAN VICTORIA

    אהבתי

  15. אחרי שקראתי את התגובות אני רוצה להוסיף לשיח המת עיטור קטן.
    הרבה בבסיס הקנאות יושב על הציר של 'אני אשנה את הסביבה שלי כי אני יודע איך לחיות ואני יודע להכניס את הסדר של גן עדן לגהינום של המציאות'.

    אני מכיר חוויה מאוד עוצמתית שמתקשרת עם הציר הזה – תרפיה.
    כשתרפיסט קנאי פוגש מטופל ממוצע, הוא נדהם. הנה אדם שחי רע, סובל מכך, ועדיין לא פתוח להקשיב לי. וגם אם הוא יקבל את ההדרכה שלי לחיים מושלמים, הוא יחרבש את זה.

    מה שהחוויה הזו יכולה להעשות לאדם זה לאו דווקא למתן אותו, למרות שזה גם תוצר לוואי של התהליך.
    היא יכולה לעשות אותו יותר מבין כלפי הדרך שבא יובא תיקון כללי לעולם. ההבנה העמוקה של האחר. הסבלנות, הרצון להביא אותו למקום שאליו הוא ישמח ללכת איתך.
    שום דבר לא זז בלי האכפתיות. בלי ההבנה שטוב שתעשה יהיה שירות של הברואים, של הבריאה, של הבורא.

    אהבתי

  16. " כתיב: וירא פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן. מה ראה? ראה את המעשה ונזכר להלכה, הבועל ארמית הקנאים פוגעין בהן. תני: שלא ברצון חכמים. ופינחס שלא ברצון חכמים? א"ר יודה בר פזי: ביקשו לנדותו! אילולי שקפצה עליו רוח הקודש ואמרה 'והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם' וגומר."

    ירושלמי, סנהדרין, פרק ט', הלכה ז'

    הופיע אתמול בטור של משה מאיר במוסף 'שבת' של מקור ראשון

    אהבתי

שקלא וטריא

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s