על "אווטר" ו"יהודי טוב"

שני סרטים רציתי לראות החורף במיוחד, את "אווטר" ואת "יהודי טוב". את הראשון ראיתי מיד כשיצא בארץ, ואילו את השני רק לפני כמה ימים. שניהם דומים בעיני באופיים: מרנינים ויזואלית, ומפוספסים תיאולוגית. כלומר עם כל ממתקי העיניים שהם מעניקים לצופה, משניהם יצאתי עם הרגשה של החמצה, עם הרגשה שהיה יכול להיות יותר מעניין, יותר מורכב, יותר משפיע.

אתחיל דווקא ביהודי טוב (כלומר, A Serious Man), שעדיין טרי בי. אולי הסצנה המרכזית בו, שמהווה מיקרוקוסמוס ליקום שבו הסרט מתנהל, מתרחשת בכיתת הפיזיקה של הגיבור, כאשר באחת ההרצאות שלו (אולי זה מתרחש בחלום שלו – היו שם כמה וכמה חלומות, ולדעתי הצופה הממוצע התבלבל בין דמיון למציאות, שלא בכוונת מכוון של הבמאים) הוא מסביר לסטודנטים על ניסוי החתול של שרדינגר (או שמא היה זה עיקרון החוסר-ודאות של הייזנברג?) משהו כמו "אז אי אפשר אף פעם להבין מה קורה [בעולם], ולמרות זה אתם תיבחנו על זה".

זה אם כן הלייטמוטיף של הסרט, שאין בו דבר צפוי או ברור, שהיהודים בו מנסים כל הזמן להבין את אלוהים וכל הזמן ללא הצלחה, ושיום הדין, המתגלם בסרט פשוט כמוות, מוצב באופק כאיום תמידי. סרט שרוב הזמן הגיבור מוכה אבל מדי פעם נשכר, ושהפרבר השליו שבו כולם חיים נדמה בעצם לספינת מימן ענקית היורדת בשיוט איטי ובטוח לקראת התרסקות מפוארת. אלוהים, על פי הסרט, אינו קיים, או שקיים אבל לגמרי לא אכפת לו, ובני האנוש הם כנמלים המתרוצצות תחת מגפיו של גדוד חיילים הצועד אלי קרב.

אם הכוונה היתה רק להראות את מצוקת האדם ואילמות האלוהים (על רקע ארה"ב של שנות החמישים), יופי. הסרט באמת עשוי מצויין והשחקנים כולם מעולים. אבל היה חסר לי תחכום מסויים, מורכבות מסויימת, ריבוי-רבדים, אמביוולנטיות, משהו. משהו נוסף. משהו כזה היה למשל בסרט "ארץ קשוחה", וכתבתי על זה בתגובה לפוסט של דרור בורשטיין על הסרט. לא ראיתי משהו כזה ב"יהודי טוב".

ואווטר. כשהלכתי לראות אותו עדיין לא ידענו שהוא יהיה כזה להיט, וכתבתי עליו מימין תחת "שהספיקותי". הוא כבר נעלם במורד הארכיון, אז הנה מה שכתבתי אז, לפני כחודש וחצי:

במשפט אחד: האפקטים תלת-מימדיים להדהים, העלילה חד-מימדית להחריד. ובהרחבה: הסרט הזה מציג עולם חייזרי מרהיב ביופיו, אבל מבחינת התוכן הוא לוקה. העלילה מחלקת את הצדדים יפה יפה לטובים ורעים, שוחרי שלום ותאבי בצע, ובאופן מאוד ניו-אייג'י, רוחניים-הוליסטים-זורמים-אותנטיים וחומרניים-שכלתנים-לוחמים-מזוייפים. אנחנו, בני האדם, שכחנו מה חשוב בחיים ויודעים רק לחמוד ולהרוס, והם, החייזרים, חיים בסימביוזה מוחלטת עם סביבתם ובקשר אמיץ עם זרמי האנרגיה שבאדמה ובאוויר. אז יש מאבק, אבל אפילו הוא מוכרע בסופו של דבר בדרך שלנו, כלומר על ידי מלחמה. אין כאן שום תחכום מהבחינה הזאת, ולכן כאפוס מד"ב הסרט נופל בהרבה מ"מלחמת הכוכבים" למשל. אבל שוב, מבחינת העיצוב זו חוויה יפיפיה.

אוסיף כמה דברים שמפריעים לי במיוחד בסרט. אז לבד מהחלוקה הבינרית לבני אור ובני חושך, והעלילה השבלונית, וקלישאיות הדמויות ('התאגיד' פוגש את 'הפרא האציל'), וההתחנפות לאופנה "הירוקה", וגניבת הסיפור מ"פוקהונטס" של דיסני, וגניבת השם מהמיתולוגיה ההינדית ללא הצדקה מספקת, ובאמת כל העניין הזה שהמוח האנושי אמור לשלוט אצל המסתננים-לעורף-האויב שלנו על הגוף החייזרי, שמזכיר לי דואליזם אפלטוני-בואכה-נוצרי מבאס של נשמה ששולטת על גוף – לבד מכל זה יש כמה נקודות עקרוניות שמפריעות לי במיוחד:

ראשית, מראה החייזרים. הם לא נראים ככה:

מכאן

כי ככה נראים חייזרים שנקראים "Small Grays", שמבקרים בכדה"א וחוטפים אנשים כדי לעשות עליהם ניסויים (חודרניים אנאלית, לרוב). הם אפורים וקטנים, יותר חכמים מאיתנו, מתקשרים בטלפתיה, גופם מנוון ועיניהם גדולות ורואות הכל. בפנדורה אנחנו האפורים הקטנים, ולכן גופנו מנוון ועינינו גדולות (לפחות מטאפורית), ואילו החייזרים חייבים להיות ענקיים, כחולים, חזקים, גמישים ונמרצים. אנחנו "חכמים" יותר, אבל רק טכנולוגית, ולהם חוכמת אמת כמובן, החיבור עם הטבע ועם האלוהות (שהיא בעצם הטבע, שהוא בעצם אלוהי). מה הבעיה שלי עם זה? טוב, אין לי בעיה מיוחדת, חוץ מזה שזה, שוב, קלישאי וחסר דמיון.

מה שיש לי איתו בעיה גדולה היא אופן תפיסת הרוחניות בסרט. כי הרוחניות בסרט היא חומרית לחלוטין: את "האנרגיות" שזורמות באדמה ובאוויר של פנדורה ניתן ממש לראות; גם את האלוהות רואים, ואפילו נוגעים בה; וכמובן שעם כל צורות החיים, צמחים כבעלי חיים, ניתן להתחבר. לא במובן המטאפורי, אלא ממש להתחבר, בזכות אותה קוקיית פלאים שיש לנאווי מאחורי ראשם.

עכשיו תאמינו לי שאין לי שום בעיה עם אלוהות גשמית. פאר פרום איט. אבל יש כאן משהו לא הוגן: איך אפשר לצפות מאיתנו, בני האדם החשוכים והעיוורים, לראות את האור אם גדלנו, לעוונותינו, בעולם שבו לא רואים את האנרגיות בעיניים, לא נוגעים באלוהים בידיים ולא ניתן לתקשר עם חיות על ידי שירבוב זרבובית תקע מיוחדת לתוך כונכיית שקע הממתינה לה בערגה? יופי לנאווי שהם at one with nature, אבל אם הטבע שלנו היה נראה ונוהג ככה אולי גם אנחנו היינו מצליחים לא להרוס אותו. מה לעשות שכשאני רוצה לתקשר עם הכלבה שלי זה דורש ממני משהו קצת יותר מורכב מלנעוץ בה חדק בעל מחושים זוהרים?

אבל הבעיה היא אף יותר חמורה: בהגשמת הרוח הזאת יש משהו גס, נמוך, אלילי. שוב, לא בגלל שהרוח היא משהו נפרד מהחומר. חלילה. בגלל שהרוח היא לא משהו נפרד מהחומר. כי בפנדורה הרוח היא דבר מן הדברים, והאלוהות היא תופעה בין שאר התופעות. רואים את האנרגיה הקדושה זורמת כאמור, כורעים ברך בפני האלוהות המוארת. כלומר הקדושה נמצאת בפנדורה במקום מסויים, ובמקום אחר היא איננה, או נמצאת פחות. היא זורמת כאן וכאן וכאן, אבל לא בחלקים שמסביב לאיפה שהיא זורמת. היא קיימת במקום שבו האלוהות נמצאת, ופחות קיימת במקום אחר. והיא ודאי ודאי לא קיימת ולא זורמת בבני האדם שמגיעים לכוכב.

והאלוהות, הרי היא באמת בכל מקום, ולית אתר פנוי מני. היא בכל אטום של חומר והיא כל אטום של חומר. לכן ברגע שאת הקדושה ניתן לראות (ראבק, סיגורני וויבר אומרת שם שהיא יכולה למדוד ולכמת אותה), ניתן גם לא לראות אותה. וברגע שהאלוהות נמצאת במקום מסויים, היא חסרה בכל מקום אחר.

בכלל, ברגע שהרוח, שהאלוהות, היא תופעה, ברגע שאלו דברים שניתן להצביע לכיוונם, ברגע שהם חפצים, האם לא ברור שבו ברגע הם הופכים להיות אלילים? שהם הופכים להיות טליסמנים של עוצמה, מעין בובות וודו שניתן לחולל באמצעותן פלאים, אבל שלעולם לא יהיה ניתן לראות בהם או מהם ניסים? שהם יותר מכשירים של מאגיה מאשר פתחים של קדושה? ואכן כך בסופו של דבר משתמש גיבור הסרט באלוהות הפנדורית: כקבלן ביצוע, כחייל להשכיר. (ורק אומר שאין לי בעיה עקרונית עם אלילות, אך בזמן ובמקום המתאימים, ולא כמייצגת של האלוהות כולה.)

בעולם של "מלחמת הכוכבים" (לפני השטות של לוקס שאני מזכיר כאן) ה"כוח" היה פתוח לכל, טובים כרעים, והשאלה היתה מה אתה עושה איתו, אם אתה לוקח אותו לצד האפל או למואר, לאגו או לטוּב, וה"כוח" היה בכל מקום ומעבר לכל מקום. זו מטאפורה טובה לרוחניות.

אגב, את אותה טעות עשה ג'ורג' לוקס בראשון מסרטי ההמשך ל"מלחמת הכוכבים" האדיר, שם הוא פתאום הסביר ש"הכוח" זורם בבני אדם שיש להם יצורונים קטנים בדם, או משהו כזה. כלומר כדי להתחבר ל-Force צריך שיהיה בך חומר מסויים… זה וג'אר-ג'אר היו הדברים מהם סבלתי הכי באותו סרט אומלל.

ובחזרה לפנדורה: כל הגישה האלילית הזאת גורמת לגלישה מהירה לתוך אותה תפיסה דואליסטית בה בני האדם הם בני החושך, חסרי האלוהים, ובני פנדורה בני האור. כי מזמן שאלוהים הוא דבר ו"אנרגיות" הן תופעה יצירת מונופול על הקדושה היא רק עניין של זמן. כי יש כאלה שיש להם אותה ויש שאין להם. בני האדם הפולשים לפנדורה מנסים לבנות לעצמם מונופול על אותו מחצב יקר שממנו הם מקווים להתעשר, אבל החמדנים האמיתיים הם הנאווי. להם ורק להם יש חיבור אל הנשגב.

ומדהים: אפילו זה לא עוזר להם כדי לחשוב על פתרון אחר לקונפליקט עם בני החושך לבד ממלחמה, לבד מנצחון צבאי והגלייה! זהו? הלזה יגיעו יצורים שחוננו בחיבור טבעי לרוח הקודש? האם כך יתנהגו מי שחיים בהרמוניה מושלמת עם עולמם? זאת תורה וזה שכרה???

:: . ::

הפסקת אנקדוטה: כשהייתי קטן שמעתי יחד עם דודתי רחל זצ"ל את התקליט (ודוק: לא "האלבום") "מלחמת העולמות", ופחדתי מאוד שאכן בני מאדים יפלשו וינסו לכבוש אותנו. דודתי הרגיעה אותי כך: אין מה לדאוג, היא אמרה, כי אם החייזרים יהיו טיפשים מאיתנו, הרי שננצח אותם; ואם חכמים מאיתנו יהיו, הרי שידעו היטב שאין שום טעם במלחמה.

זה הרגיע אותי אז, אבל כשגדלתי הבנתי שיש עוד גורמים, לבד מחוכמה, שדוחפים יצורים תבוניים לשלום או למלחמה. הבנתי שכדי למנוע אלימות חשובה המודעות העצמית, והפתיחות, והכנות, והרצון להיטיב, והאהבה. אך לבני פנדורה יש את כל אלה, והם עדיין לא הצליחו לחשוב על פתרון טוב יותר מללכת מכות.

:: . ::

ומילה אחרונה על כך: דווקא בעובדה שבני פנדורה היו זקוקים לאדם, למנהיג אנושי, כדי להתמרד בהצלחה כנגד הפולשים, שאביעד קליינברג כתב עליה ב"ידיעות אחרונות" שהיא מופת לחשיבה קולוניאליסטית, ניתן אולי למצוא נקודת אור תסריטאית, והיא אותו הגיון קבלי גאוני שמתעקש שרק מחסד לא ניתן לברוא את העולם, או במילים אחרות שצריך גם רוע כדי לשרוד. הכחולים פשוט רוחניים מדי כדי לעמוד על שלהם בצורה רצינית, ורק האדם יכול להכניס בהם קצת רוח קרב, קצת רוע.

חבל שהמורכבות הזאת לא אפיינה את הסרט כמכלול, ושהטוב שבעולמות האפשריים שברא עבורנו ג'יימס קמרון הוא, כאמור, על כל תלת-מימדיותו, די שטחי.

ואולי רק כדאי שאומר: שני הסרטים שווים בהחלט צפייה בעיני, והם ודאי לא סרטים גרועים. הם אפילו יפיפיים. רק מפוספסים לדעתי. והערה אחרונה בהחלט: יש כבר דת ג'דיי. כמה זמן עוד נחכה עד שתקום דת נאווי?

:: . ::

29 תגובות

  1. כלומר כל החלק על הביקורת על אוואטר
    שמת לב שזה תקיף רק לאדם דתי נכון?
    כלומר למי שאין את זה בראש יכול לראות משל שבו אין אלוהות אבל יש טבע ובפנטזיה/מדע בדיוני כמו פנטזיה דרך התקשורת איתו היא מאוד ברורה והוא מסוגל ליצר החלטות זה גורם עלילתי לא מהותי בכלל

    אהבתי

  2. ניסחת בצורה בהירה לחלוטין מחשבות מפותלות.

    לי הפריע הפער בין האסתטיקה לתוכן לכשעצמו באוואטר.

    רבנן, שפכתם כסף על אפקטים כאילו אין מחר, לא יכולתם להשקיע עוד טיפלה כסף בתסריט יותר עמוק?

    תודה

    אהבתי

  3. מצוינת. אולי הטובה ביותר שיצא לי לקרוא. למה שאתה כותב כאן אפשר אולי להוסיף, שגם החיבוריות הזו של הנאבי (שלי הזכירה יותר מכל בני אדם עם לפטופים שמחפשים בכל מקום שקע או לפחות קליטה אלחוטית) – יש בה משהו מאוד צרכני. הדוגמאות הבולטות הן כמובן החיבור לסוס או לציפור.

    אהבתי

  4. לאחרי הצפיה.
    הביקורת שלך על יהודי טוב- אני מתחבר אליה. כתבתי על הסרט כאן- http://www.olamhatohu.com/?p=821
    הסיבה להבדל בין שני הסרטים היא אולי שהאחים כהן מאמינים בקיומו של רע, ובכוחו. אני חושב שבאלוהים הם מאמינים הרבה פחות, ופחות מאמינים ביכולתו להשפיע על האדם, וביכולתו של האדם ליצור עמו קשר- בניגוד כמובן לרע- שהגישה אליו מיידית, והשפעתו מיידית עוד יותר.
    תודה.

    אהבתי

  5. אבשלום,
    כמובן, אני דורש מסרטים ש"יגידו משהו", וזה אני.

    שלומית,
    בדיוק, על הפער הזה היה לי חבל.

    ינאי,
    מצויין, באמת כמו בחיבור של הלפטופ לשקע או לרשת, ובאמת יש בחיבור הזה משהו צרכני, שמתיישב גם טוב עם הרבה מהרוחניות הניו-אייג'ית.

    אהרן,
    כן, הרע אצלם מוחשי, או רק הוא אמיתי, ולכן אפשר לעשות איתו משהו. עם אלוהים אין מה לעשות, כי הוא לא קיים מבחינתם. ויפה כתבת בבלוג שלך – תודה על הלינק.

    אהבתי

  6. זו הביקורת הכי מעוררת מחשבה שקראתי על אוואטר אף שאיני מסכימה.
    החיבור הפיסי לטבע הוא דווקא אחד הדברים המלבבים בסרט. זו לא הגשמת רוח אלילית (ואתה נשמע קצת אליהו הנביא כשאתה אומר את זה) אלא מימוש המטפורה, כלומר דימוי פיוטי שמנסה לתת צורה למשהו מופשט ואמורפי ותוך כדי כך לומר משהו עליו. זה הכוח של הארוקי מורקמי בג'וני ווקר של "קפקא על החוף" למשל, או של דימוי הדמונים-נפש ב"חומריו האפלים".
    מה שלי הפריע מבחינה רוחנית (חוץ מהסתירה המטורפת בין המדיום היקר, הטכנולוגי והצרכני לתוכן) קשור דווקא לאנלוגיה האינדיאנית. הרי הסיבה היחידה שהנאווי מנצחים היא שהאלה מחליטה לקחת צד, ויש כאן מעין הטלת אחריות על האלים האינדיאנים שלא השכילו להבין שכוח מנצחים רק בכוח. (כלומר גם הטלת האחריות מפריעה לי וגם האדרת הכוח).

    אהבתי

  7. הי תומר, תוכל בבקשה להרחיב או לתת קישור להרחבה בנושא ניסוי החתול של שרדינגר

    אהבתי

  8. מרית,
    כאמור, לא ליבבה אותי בכלל הגשמת הרוח הזו. באמת שהרגשתי פה מעין חילול של קודש, הגססה של משהו עדין. זה באמת מימוש של מטאפורה, אבל בצורה מאוד לא מתוחכמת: פשוט רואים בעיניים את כל מה שבד"כ מאמינים (בניו-אייג' השטחי יותר), וגם זה לא בצורה טובה, כי היא משאירה בחוץ יצורים נחותים כמו בני האדם, שאין להם גישה ל"אנרגיות" של פנדורה ויצוריה.

    יהונתן,
    הנה:
    http://en.wikipedia.org/wiki/Schr%C3%B6dinger's_cat

    אהבתי

  9. הוא אומר הרבה, הוא פשוט לא מייצר ערכים ומשייך אותם האידאולגוי הדתי.
    אני אישית היית מאוכזב אם היה מסר "דתי" ההזדהות של הגיבור עם העולם הזר הוא בגלל סיבות טבעיות, שאומנם נרה שנובעות גם מהחוויות המיוחדות שהוא עובר, אך גם בשל טבעו מי שהוא, אין צורך אם תרצה במסרים אחרים."דתיים".
    בוודאי שיש מקום לביקורת על המסרים של הסרט (נגיד הגיבור הלבן שבא להציל) אבל כמו שאמרו במקומות אחרים, (אמיתי סנדי לדוגמה), קשה להאמין שאפשר להעביר מסר פופאלרי בתחום בלי תבנית מאוד מוכרת, זה לדעתי גם היופי של הסרט, שהוא כן הצליח להעביר את ההזדהות לחייזרים

    אהבתי

  10. באופן פאראדוקסלי
    הסרט יהודי טוב הוא סרט מאוד בודהיסטי לטעמי.
    כי הדרך שבה הוא עשוי… והמבנה ללא-מבנה שלו.. מאוד מדגישים לא רק ארעיות וחלופיות.. אלא גם מציגים גרסה של "ללא עצמי": אין ממש רצף אלא רגעים; לארי מנסה כל הזמן להגיע ל"שורש" ול"עומק", ולא מצליח; כל דמות שנראית בהתחלה כ"ממשית"- שהיא מושא התקווה של לארי (הרבנים, אשתו, השכנה, עורך הדין)- מתגלה רק כעוד פאן חסר פשר, חסר "מהותיות" שמסוגלת לגאול אותו מהייסורים. וכל זה מאוד דומה לעקרונות של ללא-עצמי בבודהיזם. אני לא יודע אם הסרט הוא אכן "בודהיסטי" אבל בתור הצגה דרמטית של המרדף החיצוני אחרי "מובנים" לכאולה הוא מאוד ברור…

    אהבתי

  11. שאפילו ההזדהות עם לארי היא מאוד גבולית, לפחות עבורי; כי גם בתוך לארי נדמה ש"אין כלום". העמדות שלו ביחס לבגידה ולעבודה שלו הם מגוחכות, כמו העצות שניתנות לו… אבל זה לא גיחוך קומי אלא נסיון לנער את הצופה מ"מרכז". גם שמגיעים אל הרב המיוחל, הוא "עסוק"… זה לא שכל דמות נראית בהתחלה כ-X ואז מתברר שהיא ההיפך הגמור- לא , כל דמות מתגלה כאיזהשהי הבטחה ליצירת-זהות, של לארי, של אלוהים (בסרט), של קונפליקט (למשל השכן הגוי)… אבל באופן עקבי כל דמות בוגדת באותו רעב לממשות שמתעורר אצל הצופה המוטרד משרשרת האסונות. ואפילו העולם הפנימי שמוצג- החלומות- הם מגוחכים בסטריאוטיפים שלהם, מסרבים להגיע לקתרזיס מרפא, שאולי בא בסוף בצורת הסערה.

    אהבתי

  12. אני כל כך נהנתי מהיהודי הטוב.
    ונראה לי שהוא בהחלט כן אומר משהו.
    אתה שמת לב להקבלה לאיוב?
    צדיק שקורים לו דברים רעים
    איוב מתייעץ עם שלושה חברים וכך גם הגיבור עם שלושה רבנים. למרות שעם השלישי הוא לא מצליח להפגש בסוף, הבן שלו כן.
    כל הסרט יש לו פיתויים לחטוא בחלומות שלו, ובכולם זה נגמר רע.
    מעשן ג'וינט ובאים לו הביתה עם אח שלו עצור
    מנסה להבריח את אח שלו לקנדה ויורים בו
    ועוד ועוד ועוד.
    בסופו של דבר הוא מחליט לחטוא, כשהוא משנה את הציון של התלמיד מקוריאה ומגיעה סופת טורנדו והורסת את הכל, וחוץ מזה יש איזה ידיעה קשה מהרופא.
    אצל איוב (אם אני לא טועה, הרבה זמן לא קראתי את הספר) הוא לא חוטא ובסוף הכל נהיה בסדר.
    מה שאני רואה זה מן התגלגלות לסוף ידוע מראש. החלומות אומרים מה הולך לקרות כשהוא יחטוא אבל בסופו של דבר החיים חזקים מזה. הבן שלו לעומת זאת חוטא לאורך כל הדרך ובסוף מקבל את המכשיר מוזיקה שלו והכסף, לקנות איתו סמים לא פחות, בחזרה מהרב הצדיק ביותר!
    אותו רב שהוא מנסה לפגוש ולא מצליח
    יש בסרט משהו נגד המוסר של עשיית טוב. כאילו אם רק תשתחרר קצת מהמוסריות, שבהחלט יש בה אלמנט של צורך בשליטה, הדברים דווקא יקרו בכיוון הנכון.

    אהבתי

  13. אבשלום,
    אני לא מסכים בכלל שאין מסר דתי באווטר. המסר הוא שהאלוהות נמצאת בטבע ובנו ושעלינו להתחבר לקיום כדי להרגיש אותה. פשוט לדעתי המסר מוגש בצורה שטחית ופגומה.

    גלעד,
    יפה אמרת. יש משהו אנארכי ובודהיסטי בסרט. ערעור של המציאות, של ההגיון, של העצמי שלנו. נכון.

    אורי,
    קרא את התגובות של גלעד. לדעתי זה לא נכון שיש בסרט משהו נגד המוסר של עשיית טוב. הרי כפי שאמרת דווקא כשהגיבור מוותר על המוסר שלו ומוכן לקבל שוחד הוא מתבשר שיש לו סרטן (או משהו) והטורנדו מגיע. אם כבר המסר הוא: שיט הפנסס, ואם לא תהיה טוב אז השיט יפול עליך אפילו יותר מהר. כאילו האל, אם הוא בכלל קיים, הוא רודן מטורף שאוהב להתעלל בברואיו. אבל כאמור, אני חושב שאפילו מעבר לזה, המסר העיקרי הוא שפשוט אין הגיון או רציפות בחיים שלנו, כמו שגלעד כתב.

    אהבתי

  14. חלוקים ואני חושב שפה הלבשת פרשנות דתית על סרט שאמנם משחק עם אלמנטים דתיים אך הוא במפורש לא דתי,(העדר כמעט מוחלט של מיסטיקה, לא מתרחשים ניסים, מה שמוצג כטקס דתי בהתחלה ודיבורים על תקשורים עם האבות, הוא בעצם משהו מאוד ממשי. זה מאפשר לדעתי לסרט לדון במציאות שלנו ולא לדון בהביטים דתיים שלה.

    אהבתי

  15. אתייחס כאן רק לאוואטר (טרם ראיתי את "יהודי טוב").

    מעניין אותי מדוע אתה מייחס כזו חשיבות לסרט שלא מתיימר להיות יותר מאמצעי בידור. הרי הסרט נוצר על מנת לבדר. לא לחנך, לא להחזיר בתשובה.
    לו היה זה מאמר או ספר החוקר איזו תורה או מציע תיאוריה חדשה, הרי שהיה הגיון בביקורת על העומק הרוחני, על עקביות בתיאוריה.

    האם היית מבקר מיני וואן על מהירות ההאצה ופורש 911 על כך שאין בה מקום לכסא לתינוק?

    אישית, נהניתי מאוד מהסרט, למרות התסריט המאוד הוליוודי, למרות הסוף ה"טוב". הסרט הוא סרט אקשן. סרט אקשן טוב. לא יותר, לא פחות. (חוץ מהמבטא האוסטרלי שמתפלק לפעמים לשחקן הראשי).

    ואולי צריך לברך על כך שסרטים וסדרות מנסים להיות רוחניים יותר, אקולוגיים יותר, גם אם זה יוצא שטחי. אולי זו דוגמה נוספת להתפשרות על מנת להעביר מסר בסיסי לקהל הרחב – כמו במחקר שכתבת עליו בפוסט הקודם (ההתלבטות בהעברת המסר לרבים וב"רידוד" המסר על מנת שיפנה לקהל רחב)

    ובקשר לתקומת דת הנאווי – אם קיימת כנסיית מרדונה, הרי שהכל אפשרי.

    אהבתי

  16. ויותר גרוע אנטי מד"בית לחלוטין.
    צורה חילונית-אתה עושהה הפרדה בין האלמנט האמוני לממשי,אתה לא מזהה דת כי הכל שם "אמיתי",בשביל אדם שמאמין בדבר מסוים אותו דבר אמיתי לחלוטין.

    אנטי מדב"ית-נראה לי שקלארק קבע שאם אדם ייתקל בטכנולוגיה מתקדמת מדי לרמתו (מדעית,טכנולוגית,תפיסתית) אז הוא לא ידע להבדיל בינה לבין קסם(אם תראה לאדם הקדמון מסוק בתעופה הוא יחשוב שאתה אל).

    אהבתי

  17. סרט הוא קודם כל תופעה תרבותית. אווטר הוא (אם הבנתי נכון) הסרט הרווחי ביותר אי פעם, ולכן הוא תופעה תרבותית משמעותית. זה לבדו היה מצדיק התייחסות אליו, אבל יש עוד: הסרט בהחלט מתיימר להציע משהו יותר מבידור, והוא ודאי לא סרט אקשן. הסרט הזה מציע לצופה עולם אלטרנטיבי אפשרי, ומנסה להראות שהוא עדיף על זה שלנו (כלומר שכדאי לנו להפוך את העולם שלנו לדומה לו). זו עוד סיבה טובה להתייחס אליו. אני בהחלט מברך על כך שהסרט מנסה להיות רוחני, אגב, וכפי שכתבתי הוא בהחלט שווה צפייה. אני פשוט חושב שיש בו כמה פגמים מהותיים, ולכן התנדבתי להצביע עליהם.

    אהבתי

  18. לרגע אחד לא התכוונתי לרמוז שאין טעם להתייחס לסרט, אלא תהיתי, האם צריך לייחס לו כזו חשיבות?

    האם הסרט באמת מציע עולם אלטרנטיבי אפשרי? האם ג'יימס קמרון באמת מציע לנו משהו מלבד שלוש שעות מהנות?

    האם באמת תתפתח פה איזו תופעה בעקבות הסרט (אני מניחה שהזמן יעיד על כך)? האם סרטים כמו מלמת הכוכבים או מטריקס – שהיו תופעות תרבותיות – יצרו איזו תופעה רוחנית / דתית רבע רצינית?

    אני קוראת את הבלוג שלך באופן די קבוע, ונהנית מאוד לקרוא בו. ממש לא התכוונתי להעביר ביקורת על עצם ההתייחסות לסרט, רק על החשיבות שאתה מייחס לו.

    אהבתי

  19. מלחמת הכוכבים והמטריקס לדעתי בהחלט השפיעו: בדרכים שאנחנו חושבים על עצמנו ועל העולם. כמו רומן טוב או שיר טוב, אלה יצירות שלא רק מלוות אלא גם מעצבות את החיים שלנו. את יודעת, לא ברמה של מלחמה או משבר כלכלי, אבל לרעיונות יש כוח, למה לא. ובקשר להשפעה של אווטר – ימים יגידו, לא?

    אהבתי

  20. לדעתי יש בסרט הזה מסר תאולוגי של תיאודיציאה. תפקידו של הרע הוא לבחון את הצדיק ולתת לו שכר אם עמד בנסיון. בכל פעם שהשטן מקטרג ומעמיד את האדם בנסיון, הוא מביא גזירות שבתשובתו יוכל לבטל. מרגע שהאדם חטא, הגזירות שיבואו עליו ויכולות היו להתבטל, יתקיימו כצפוי. כתבתי על זה יותר בהרחבה אצלי בבלוג :)
    http://culture-agent.com/culture/a-serious-man

    אהבתי

  21. מאוד אהבתי את הטיעון הפשוט של דודתך מדוע אין לפחד מאנשי מאדים. אני מקווה שאזכור להשתמש בטיעון הזה עם ילדיי.

    אהבתי

  22. אניח בצד לרגע את הדיון התיאולוגי הרעיוני, למרות שיש לי הרבה מה לומר בעניין (אולי בהמשך, אולי בבלוג שלי)
    ואעיר רק שאני כופר בדבר אחר שהפך כנראה לסוג של קונצנזוס: היופי הוויזואלי של הסרט.
    ראשית, אי אפשר להפריד בין הסיפור לבין הוויזואליה. עשו ניסוי מחשבתי קטן ודמיינו שקמרון היה משתמש בכל הטכנולוגייה המדהימה שגייס ופיתח כדי לייצר מעין סרט טבע בדיוני נטול עלילה על החיים בפנדורה. הוא היה מרשים, אולי אפילו מצליח, אך כלום היה הופך לסרט הרווחי בהיסטוריה? (למעשה, הסרט הרווחי בהיסטוריה עם חישוב שינוי המדד הוא למעשה "חלף עם הרוח").
    אם כן, אין שום משמעות לכל אותם מיליארדי פיקסלים שמתארים כל עלה וכל חרק חייזרי אלא אם הם משרתים סיפור שמרגש אותנו, שפוגע לנו בבטן.
    ובבחינה הזו, לטעמי, קמרון מקבל ציון בינוני למדי.
    בעזרת שני אנשים בחדר, שחור לבן, לא תלת מימד ובלי פעלולים, יכול סקורסזה להעביר פי אלף יותר עוצמה מכל שיש ב"אואטר" (ראו "השור הזועם"), או ראו כיצד באמצעות מצלמה פשוטה ונופים אמיתיים, יכולה להתקבל תחושת ערגה וצמרמורת יותר מכל נוף מפוקסל ממרחבי פנדורה (ראו למשל מאליק ב"ימים ברקיע"), וכמובן שאפשר להמשיך עוד ועוד.
    כמובן שאפשר לומר שאי אפשר להשוות, אבל אני רוצה ללכת למקום ששם כן אפשר להשוות, לכשרון הקולנועי הבסיסי שאמור לרגש אותנו, לא רק אם אנחנו בני נוער אמריקאים. לרגש אותנו ממבט, זווית, תנועה, והשתלבותם המשמעותית בסיפור.
    סך הכול "אווטאר" מזכיר לי שלפני מספר שבועות נחנכה באבו גוש צלחת החומוס הגדולה בעולם. כל מצלמות הטלוויזיה סיקרו את האירוע. אך האם החומוס שם גם טעים? אני לא בטוח. כמות אינה ערובה תמיד לאיכות, למרות שהיא יכולה להרשים במבט ראשון.

    אהבתי

  23. 1. אני פוליתאיסטית. במציאות. בחיים האמיתיים.
    2. גם לדעתי אווטר פספס והיה רדוד מדי.
    3. בדיוק בגלל זה הוא כל כך הצליח. כדי שסרט יצליח הוא צריך לפנות למכנה המשותף הנמוך ביותר.
    4. התפיסה של הטבע כקדוש לא מביאה למסקנה שיש מקומות בהם אין אלוהות. הכבוד לבע והסגידה לאלה אם נראים לי חיבים התקשורת אומנם חומרית , אך לא יותר מדי
    5. הסרט אווטאר, עם כל חסרונותיו, הוא אחד הסרטים הבודדים שהצלחתי להתחבר למסר שלו. לרוב, הערכים בסרטים הוליוודיים סותרים את ערכיי.
    לפעמים בכזאת רמה שאני פשוט לא יכולה להנות מהסרט. אני לא ממש אוהבת לצפות בסרטים.
    6. יש הבדל בין אלילים לאלים. אליל הוא פסל שמייצג אל.
    אלה היא בעצם התודעה הקולקטיבית של כוכב הלכת.
    אם לקחת בחשבון שזה סרט, ושאפשר לראות אותו רק כמטאפורה, הרי שהמסריפ בו נכונים.
    7. אווטר הוא הסרט הראשון שראיתי שהגיבורים בו התאימו לערכים שלי. גם מבחינת האישית, גם מבחינה דתית.
    8. לא ראיתי בכך שטבע-אלה מוחשית אלמנט של מונפול על הקדושה. הקדושה ניתנת לכולם בצורה שווה. אתה יכול להגן עליה, או להתכחש לה, להשמיד אותה, להרוס אותה.
    ההגיון הזה נראה לי יותר הגיוני מההשקפה היהודית.
    9. אם לקבל כעובדה שהסרט שטחי, הרי שהרעיונות המרכזיים בו נכונים. יותר משל שלוש הדתות המונותאיסטיות. וזה מספיק.
    ךפחות בשבילי.
    10. מחר ה12 בפברואר. יום וולס. אביב שמח!

    אהבתי

  24. ממש כך.
    האלוהות בפנדורה נמצאת בכל. אנשי הנאבי (שזה אגב NA'VI כלומר NA לידה, VI חיים – להוולד אל החיים) על פי הסרט, רחוקים מאד מן האופן שבו אתה מציג אותם. יש בסרט הזה דברים גדולים מאד, ונראה כאילו סרבת לראות אותם, ועסקת בתפל, וזה חבל.

    אתה כותב: האלוהות אינה שורה בכל. זה לא נכון כלל. כל פעולה קשורה קשר הדוק באלוהות. אפילו הליכה. למה אני מתכוון? כאשר הולכים השניים ביער, בלילה, כל דריכה שלהם על הקרקע מביאה את הצמחים להאיר קלות. כלומר, כל מגע יוצר אור. בין אם זה אור גדול מאד, ובין אם קטן. האור הינו אחד, והוא לא בא לידי ביטוי שלם בכל אספקט של חיים, אלא חלקי, בדיוק כמו בחיים שלנו. על אף שאנו אוחזים בתפישת אין עוד מלבדו ולית אתר פנוי מיניה, אנו עדיין איננו חשים את האלוהים בכל רגע ורגע מימי חיינו. ישנם רגעים גדולים יותר, ישנם רגעים קטנים, וכולם הם אלוהים. ואף על פי כן, הרגעים הקטנים אינם נחווים כך, וזה בסדר, כמובן. מדבריך עולה שהיית רוצה לשמוע מוסיקה שמיימית לכל אורך הסרט, ושבני האדם הרצחנים והחמדנים יחזרו בתשובה ויראו את האלוהי שבתוכם ובסביבתם. אז לא היית כותב את דבריך המזלזלים: המאבק הסתיים בקרב ובהגלייה, כמה מקורי.
    עוד מקרים שבהם אני, לפחות, ראיתי את האלוהות הנוכחת בכל:
    1) הרכיבה על הסוסים. כל רכיבה שכזו מחייבת התחברות. מתקיים איחוד בין הרוכב לבין הנרכב, הם הופכים ישות אחת. פעולה כזו היא בדיוק להרגיש את האלוהות. כשאתה נכנס למכונית שלך, אני משער, אינך מתיישב ומרגיש את עצמת המנוע, את האנרגיה האדירה האצורה בדלק, את המעבר שעשה הדלק מיצור חי לנוזל דליק. אתה נכנס ונוסע. אתה יכול להתחבר, לו רק תרצה. נקודת המחבר שם, בקצה השיער היא רק משל ליכולך שלך להתחבר ממש לדברים גדולים ממך. מדבריך משתמע שההבדלים הבילוגיים הם הם יוצרי ההבדלים, וזה עלוב מאד מאד. אני יודע שיש בך יותר מזה, אבל אתה מסרב לראות.
    2) אותו הדבר ברכיבה על האיקראן. על האחוד כבר כתבתי, ואני מוסיף כי האיקראן הוא בן זוג לחיים. הוא מסמל, עבור מי שרוצה ויכול לראות, את החיבור לחיים בין נשמות תאומות. זהו חיבור שמאפשר לעוף ולהפליג על כנפי הדימיון, המחשבה החכמה. לכל אחד יש נשמה תאומה. לא כל אחד מוצא אותה. אבל זה המשל. שוב, אתה עיוור לכך שסרט הוא רק משל לכוחות נפשיים באנושי. אתה מצפה שהסרט יתאים לך, וזו טעות שמקורה בגאווה.
    2א) נייטירי אומרת לג'ייק שהוא מוכן למציאת האיקראן שלו, רק אחרי שהיא חוזה בו צד חית בר באופן מושלם. כך כורך הסרט את המוות בחיים, ומציג את ההתקדמות ככרוכה במוות. על מנת לעבור לשלב כלשהו, חייב להתרחש מוות פנימי של השלב הקודם. דוגמאות הזרע הנרקב באדמה לפני שצומח או הגולם ההופך לפרפר יסייעו לך להבין במה מדובר.
    כך גם ג'ייק. ההרג מסמל אפשרות למעבר. ההרג כרוך בחיים, באלוהים, ולכן גם בפעולה זו מצוי האלוהים. מה גם שהתפילה שחיבר התסריטאי יפה מאד, ובה מודה הצייד לניצוד, ומסביר לו שהוא יהפוך לחלק מבני האדם – מה שנקרא התמרה, או העלאה. האכילה מעלה את הצייד מרמת חי לרמת חי מדבר. על מנת לעשות כן, על בני האדם להרוג בקדושה ולאכול בקדושה, וזה קיים גם אצלנו, כידוע.
    2ב) בחירת האיקראן: גם כאן אנו רואים את החיבור בין החיים והמוות. האיקראן שלך ינסה להרוג אותך. עליך להתגבר עליו וגם על עצמך, ולא להרוג אותו. כלומר עליך לשמור על הקרב בגבול מסויים, בעוד הוא חפשי לעשות בך כרצונו, כלומר חופשי להרגך. כך שעליך לרסן לא רק אותו אלא אותך, ורק אז להתחבר אליו. החיבור יוצר קשר – וזו שוב האלוהות, אבל היא קיימת גם במאבק, וגם בחיפוש, וגם בשלבי ההכנה, כמובן. (לא צריך לכתוב את זה שוב ושוב, אבל כן צריך. בשבילך).
    הקשר נחתם בתעופה. כלומר השניים קופצים יחד אל מותם, ועל האדם לעשות מאמץ מודע לעוף/לחיות. זה יפה מאד.

    לגבי בני האדם: אתייחס לגיבור הרע, בקצרה. אני חושב שדמותו היא סוג של טעות בסרט. היא בגידה, מבחינתי. היא לא דמות מורכבת. היא חד מימדית, רעה לאין קץ, רצחנית, מטופשת, שקרנית, מסוכנת, חמדנית. זו לא דמות, זו קריקטורה של רוע. אני מבין את הצורך של הוליווד ברע שכזה, הרי נבל מסוג זה קיים בסרטים רבים, אבל בסרט שכזה הייתי מצפה לדמות מורכבת, שכן ניגשת אל האלוהי שבתוכה, אך אינה מצליחה לקבלו.

    ישנם עוד מקומות רבים ודברים רבים לכתוב, ואיני יכול להתעכב על כולם, משום שאני מבקש לגשת אל הנקודה המרכזית של הסרט, שנגענו בה מעט, אבל לא ממש.

    כוכב פנדורה, תומר וחסידיו, הוא הרשת.
    זה האינטרנט. הוא מציג משל לחיבור מתמשך בין בני אדם לבין עצמם, בתיווך של חיבור. הרשת הזו, פנדורה מכילה תיעוד של חיי הנא'בי, כשם שהרשת מכילה את התיעוד של חיינו. הרשת הופכת את חיינו לאותיות, צלילים, סרטים ותמונות, שבהם אנו מביעים את כל תחומי חיינו: כלכלה, דת, מלחמה, אהבה, שנאה, קנאה, מיניות, פוליטיקה. היא מכילה את האישי ואת הכללי, שלכל אחד חלק בכלל, וכמעט כל אחד יכול לגשת לכמעט כל מקום ברשת. הכמעטים הללו יעלמו עם הזמן, אני חושב, משום שאנו, בני האדם, עוברים שלב. מן הפרטי אל הכללי. מן האינדיבידואלי אל הגנרלי. המעבר הזה הוא קשה מאד והוא יגבה את חלקו. המלחמה בין השלב הבא ובין השלב הנוכחי כבר החלה, והיא תלך ותתעצם. יהיו בני העולם הישן, המבקשים לשמר את הדברים כפי שהורגלנו להכירם, ויהיו בני העולם החדש, הנושאים את בשורת האחוד.
    מאבק, תומר, הוא חשוב. הוא הכרחי, והוא נעוץ במהות האדם. מהי מהות האדם: זו סתירה.
    סתירה ניצבת בנקודת המשען של האדם. הוא מנסה ליישב אותה זה שנים ארוכות. כל ניסיון כזה מביא למאבק, לקרב, למלחמה. אבל עכשיו האמת נחשפת, ואין אנו צריכים עוד ליישב את הסתירה, אלא לעבוד אותה בשמחה גדולה.
    שורש המילה סתירה הינו ס.ת.ר, המעיד כאלף עדים על מסתורין. האדם זקוק למסתורין ולסתירה, ובלא אינו לא יקרא אדם עוד.
    אני מאמין, כך אני אומר, שאנו עומדים ליישב את הסתירה בכך שלא ננסה ליישב אותה עוד. היא תוותר פראית ולא מיושבת, ואנו נפסיק להיות בני אדם, ונחבור זה לזה על מנת ליצור יצור חדש-ישן שייקרא אדם, ויכיל את כולנו. אנו כבר בדרך, יש מי שמרגיש זאת, יש את דור המדבר שאינו מודע כלל לאפשרות.
    תבואנה התמודדויות חדשות שאין אני יכול לשערן. אבל את השער שנפתח אני רואה ברור, וזו, לטעמי, הנקודה המרכזית של הסרט.

    שלום.

    אהבתי

שקלא וטריא

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s