שני סרטים רציתי לראות החורף במיוחד, את "אווטר" ואת "יהודי טוב". את הראשון ראיתי מיד כשיצא בארץ, ואילו את השני רק לפני כמה ימים. שניהם דומים בעיני באופיים: מרנינים ויזואלית, ומפוספסים תיאולוגית. כלומר עם כל ממתקי העיניים שהם מעניקים לצופה, משניהם יצאתי עם הרגשה של החמצה, עם הרגשה שהיה יכול להיות יותר מעניין, יותר מורכב, יותר משפיע.

אתחיל דווקא ביהודי טוב (כלומר, A Serious Man), שעדיין טרי בי. אולי הסצנה המרכזית בו, שמהווה מיקרוקוסמוס ליקום שבו הסרט מתנהל, מתרחשת בכיתת הפיזיקה של הגיבור, כאשר באחת ההרצאות שלו (אולי זה מתרחש בחלום שלו – היו שם כמה וכמה חלומות, ולדעתי הצופה הממוצע התבלבל בין דמיון למציאות, שלא בכוונת מכוון של הבמאים) הוא מסביר לסטודנטים על ניסוי החתול של שרדינגר (או שמא היה זה עיקרון החוסר-ודאות של הייזנברג?) משהו כמו "אז אי אפשר אף פעם להבין מה קורה [בעולם], ולמרות זה אתם תיבחנו על זה".

זה אם כן הלייטמוטיף של הסרט, שאין בו דבר צפוי או ברור, שהיהודים בו מנסים כל הזמן להבין את אלוהים וכל הזמן ללא הצלחה, ושיום הדין, המתגלם בסרט פשוט כמוות, מוצב באופק כאיום תמידי. סרט שרוב הזמן הגיבור מוכה אבל מדי פעם נשכר, ושהפרבר השליו שבו כולם חיים נדמה בעצם לספינת מימן ענקית היורדת בשיוט איטי ובטוח לקראת התרסקות מפוארת. אלוהים, על פי הסרט, אינו קיים, או שקיים אבל לגמרי לא אכפת לו, ובני האנוש הם כנמלים המתרוצצות תחת מגפיו של גדוד חיילים הצועד אלי קרב.

אם הכוונה היתה רק להראות את מצוקת האדם ואילמות האלוהים (על רקע ארה"ב של שנות החמישים), יופי. הסרט באמת עשוי מצויין והשחקנים כולם מעולים. אבל היה חסר לי תחכום מסויים, מורכבות מסויימת, ריבוי-רבדים, אמביוולנטיות, משהו. משהו נוסף. משהו כזה היה למשל בסרט "ארץ קשוחה", וכתבתי על זה בתגובה לפוסט של דרור בורשטיין על הסרט. לא ראיתי משהו כזה ב"יהודי טוב".

—

ואווטר. כשהלכתי לראות אותו עדיין לא ידענו שהוא יהיה כזה להיט, וכתבתי עליו מימין תחת "שהספיקותי". הוא כבר נעלם במורד הארכיון, אז הנה מה שכתבתי אז, לפני כחודש וחצי:

במשפט אחד: האפקטים תלת-מימדיים להדהים, העלילה חד-מימדית להחריד. ובהרחבה: הסרט הזה מציג עולם חייזרי מרהיב ביופיו, אבל מבחינת התוכן הוא לוקה. העלילה מחלקת את הצדדים יפה יפה לטובים ורעים, שוחרי שלום ותאבי בצע, ובאופן מאוד ניו-אייג'י, רוחניים-הוליסטים-זורמים-אותנטיים וחומרניים-שכלתנים-לוחמים-מזוייפים. אנחנו, בני האדם, שכחנו מה חשוב בחיים ויודעים רק לחמוד ולהרוס, והם, החייזרים, חיים בסימביוזה מוחלטת עם סביבתם ובקשר אמיץ עם זרמי האנרגיה שבאדמה ובאוויר. אז יש מאבק, אבל אפילו הוא מוכרע בסופו של דבר בדרך שלנו, כלומר על ידי מלחמה. אין כאן שום תחכום מהבחינה הזאת, ולכן כאפוס מד"ב הסרט נופל בהרבה מ"מלחמת הכוכבים" למשל. אבל שוב, מבחינת העיצוב זו חוויה יפיפיה.

אוסיף כמה דברים שמפריעים לי במיוחד בסרט. אז לבד מהחלוקה הבינרית לבני אור ובני חושך, והעלילה השבלונית, וקלישאיות הדמויות ('התאגיד' פוגש את 'הפרא האציל'), וההתחנפות לאופנה "הירוקה", וגניבת הסיפור מ"פוקהונטס" של דיסני, וגניבת השם מהמיתולוגיה ההינדית ללא הצדקה מספקת, ובאמת כל העניין הזה שהמוח האנושי אמור לשלוט אצל המסתננים-לעורף-האויב שלנו על הגוף החייזרי, שמזכיר לי דואליזם אפלטוני-בואכה-נוצרי מבאס של נשמה ששולטת על גוף – לבד מכל זה יש כמה נקודות עקרוניות שמפריעות לי במיוחד:

ראשית, מראה החייזרים. הם לא נראים ככה:

מכאן

כי ככה נראים חייזרים שנקראים "Small Grays", שמבקרים בכדה"א וחוטפים אנשים כדי לעשות עליהם ניסויים (חודרניים אנאלית, לרוב). הם אפורים וקטנים, יותר חכמים מאיתנו, מתקשרים בטלפתיה, גופם מנוון ועיניהם גדולות ורואות הכל. בפנדורה אנחנו האפורים הקטנים, ולכן גופנו מנוון ועינינו גדולות (לפחות מטאפורית), ואילו החייזרים חייבים להיות ענקיים, כחולים, חזקים, גמישים ונמרצים. אנחנו "חכמים" יותר, אבל רק טכנולוגית, ולהם חוכמת אמת כמובן, החיבור עם הטבע ועם האלוהות (שהיא בעצם הטבע, שהוא בעצם אלוהי). מה הבעיה שלי עם זה? טוב, אין לי בעיה מיוחדת, חוץ מזה שזה, שוב, קלישאי וחסר דמיון.

מה שיש לי איתו בעיה גדולה היא אופן תפיסת הרוחניות בסרט. כי הרוחניות בסרט היא חומרית לחלוטין: את "האנרגיות" שזורמות באדמה ובאוויר של פנדורה ניתן ממש לראות; גם את האלוהות רואים, ואפילו נוגעים בה; וכמובן שעם כל צורות החיים, צמחים כבעלי חיים, ניתן להתחבר. לא במובן המטאפורי, אלא ממש להתחבר, בזכות אותה קוקיית פלאים שיש לנאווי מאחורי ראשם.

עכשיו תאמינו לי שאין לי שום בעיה עם אלוהות גשמית. פאר פרום איט. אבל יש כאן משהו לא הוגן: איך אפשר לצפות מאיתנו, בני האדם החשוכים והעיוורים, לראות את האור אם גדלנו, לעוונותינו, בעולם שבו לא רואים את האנרגיות בעיניים, לא נוגעים באלוהים בידיים ולא ניתן לתקשר עם חיות על ידי שירבוב זרבובית תקע מיוחדת לתוך כונכיית שקע הממתינה לה בערגה? יופי לנאווי שהם at one with nature, אבל אם הטבע שלנו היה נראה ונוהג ככה אולי גם אנחנו היינו מצליחים לא להרוס אותו. מה לעשות שכשאני רוצה לתקשר עם הכלבה שלי זה דורש ממני משהו קצת יותר מורכב מלנעוץ בה חדק בעל מחושים זוהרים?

אבל הבעיה היא אף יותר חמורה: בהגשמת הרוח הזאת יש משהו גס, נמוך, אלילי. שוב, לא בגלל שהרוח היא משהו נפרד מהחומר. חלילה. בגלל שהרוח היא לא משהו נפרד מהחומר. כי בפנדורה הרוח היא דבר מן הדברים, והאלוהות היא תופעה בין שאר התופעות. רואים את האנרגיה הקדושה זורמת כאמור, כורעים ברך בפני האלוהות המוארת. כלומר הקדושה נמצאת בפנדורה במקום מסויים, ובמקום אחר היא איננה, או נמצאת פחות. היא זורמת כאן וכאן וכאן, אבל לא בחלקים שמסביב לאיפה שהיא זורמת. היא קיימת במקום שבו האלוהות נמצאת, ופחות קיימת במקום אחר. והיא ודאי ודאי לא קיימת ולא זורמת בבני האדם שמגיעים לכוכב.

והאלוהות, הרי היא באמת בכל מקום, ולית אתר פנוי מני. היא בכל אטום של חומר והיא כל אטום של חומר. לכן ברגע שאת הקדושה ניתן לראות (ראבק, סיגורני וויבר אומרת שם שהיא יכולה למדוד ולכמת אותה), ניתן גם לא לראות אותה. וברגע שהאלוהות נמצאת במקום מסויים, היא חסרה בכל מקום אחר.

בכלל, ברגע שהרוח, שהאלוהות, היא תופעה, ברגע שאלו דברים שניתן להצביע לכיוונם, ברגע שהם חפצים, האם לא ברור שבו ברגע הם הופכים להיות אלילים? שהם הופכים להיות טליסמנים של עוצמה, מעין בובות וודו שניתן לחולל באמצעותן פלאים, אבל שלעולם לא יהיה ניתן לראות בהם או מהם ניסים? שהם יותר מכשירים של מאגיה מאשר פתחים של קדושה? ואכן כך בסופו של דבר משתמש גיבור הסרט באלוהות הפנדורית: כקבלן ביצוע, כחייל להשכיר. (ורק אומר שאין לי בעיה עקרונית עם אלילות, אך בזמן ובמקום המתאימים, ולא כמייצגת של האלוהות כולה.)

אגב, את אותה טעות עשה ג'ורג' לוקס בראשון מסרטי ההמשך ל"מלחמת הכוכבים" האדיר, שם הוא פתאום הסביר ש"הכוח" זורם בבני אדם שיש להם יצורונים קטנים בדם, או משהו כזה. כלומר כדי להתחבר ל-Force צריך שיהיה בך חומר מסויים… זה וג'אר-ג'אר היו הדברים מהם סבלתי הכי באותו סרט אומלל.

ובחזרה לפנדורה: כל הגישה האלילית הזאת גורמת לגלישה מהירה לתוך אותה תפיסה דואליסטית בה בני האדם הם בני החושך, חסרי האלוהים, ובני פנדורה בני האור. כי מזמן שאלוהים הוא דבר ו"אנרגיות" הן תופעה יצירת מונופול על הקדושה היא רק עניין של זמן. כי יש כאלה שיש להם אותה ויש שאין להם. בני האדם הפולשים לפנדורה מנסים לבנות לעצמם מונופול על אותו מחצב יקר שממנו הם מקווים להתעשר, אבל החמדנים האמיתיים הם הנאווי. להם ורק להם יש חיבור אל הנשגב.

ומדהים: אפילו זה לא עוזר להם כדי לחשוב על פתרון אחר לקונפליקט עם בני החושך לבד ממלחמה, לבד מנצחון צבאי והגלייה! זהו? הלזה יגיעו יצורים שחוננו בחיבור טבעי לרוח הקודש? האם כך יתנהגו מי שחיים בהרמוניה מושלמת עם עולמם? זאת תורה וזה שכרה???

:: . ::

הפסקת אנקדוטה: כשהייתי קטן שמעתי יחד עם דודתי רחל זצ"ל את התקליט (ודוק: לא "האלבום") "מלחמת העולמות", ופחדתי מאוד שאכן בני מאדים יפלשו וינסו לכבוש אותנו. דודתי הרגיעה אותי כך: אין מה לדאוג, היא אמרה, כי אם החייזרים יהיו טיפשים מאיתנו, הרי שננצח אותם; ואם חכמים מאיתנו יהיו, הרי שידעו היטב שאין שום טעם במלחמה.

זה הרגיע אותי אז, אבל כשגדלתי הבנתי שיש עוד גורמים, לבד מחוכמה, שדוחפים יצורים תבוניים לשלום או למלחמה. הבנתי שכדי למנוע אלימות חשובה המודעות העצמית, והפתיחות, והכנות, והרצון להיטיב, והאהבה. אך לבני פנדורה יש את כל אלה, והם עדיין לא הצליחו לחשוב על פתרון טוב יותר מללכת מכות.

:: . ::

ומילה אחרונה על כך: דווקא בעובדה שבני פנדורה היו זקוקים לאדם, למנהיג אנושי, כדי להתמרד בהצלחה כנגד הפולשים, שאביעד קליינברג כתב עליה ב"ידיעות אחרונות" שהיא מופת לחשיבה קולוניאליסטית, ניתן אולי למצוא נקודת אור תסריטאית, והיא אותו הגיון קבלי גאוני שמתעקש שרק מחסד לא ניתן לברוא את העולם, או במילים אחרות שצריך גם רוע כדי לשרוד. הכחולים פשוט רוחניים מדי כדי לעמוד על שלהם בצורה רצינית, ורק האדם יכול להכניס בהם קצת רוח קרב, קצת רוע.

חבל שהמורכבות הזאת לא אפיינה את הסרט כמכלול, ושהטוב שבעולמות האפשריים שברא עבורנו ג'יימס קמרון הוא, כאמור, על כל תלת-מימדיותו, די שטחי.

ואולי רק כדאי שאומר: שני הסרטים שווים בהחלט צפייה בעיני, והם ודאי לא סרטים גרועים. הם אפילו יפיפיים. רק מפוספסים לדעתי. והערה אחרונה בהחלט: יש כבר דת ג'דיי. כמה זמן עוד נחכה עד שתקום דת נאווי?

:: . ::