סמיוטיקה וקבלה

1. מהו מעמד הסמל בקבלה?

אנסה לנתח את מעמד הסמל בקבלה ע"י מעקב אחרי ציר הזמן. אתייחס להתפתחות הסמל בקבלה החל מקבלת גירונה ועד לחסידות, כלומר למעמדו בקבלה התיאוסופית. אח"כ אכתוב על מעמדו בקבלה הנבואית.

במאה ה-12 אירופה עברה מעין "רנסנס שלפני הרנסנס", כאשר תהליכי העיור והסחר המתקדמים הובילו להתפתחות של מרכזי לימוד, "אוניברסיטאות" ראשונות, ולהעלאה של הרבה מסורות אורליות לכתב. מהמזרח, על כנפי האינטלקטואלים המוסלמים, חדרה הפילוסופיה היוונית, האיריסטוטלית בעיקרה, והשפיעה השפעה ניכרת על היהדות ועל הנצרות. בקרב האליטה האינטלקטואלית הורגש הצורך במערכת-על שתסביר את פעולתו של העולם. אצל היהודים, "נעשה ונשמע" כבר לא השביע רצון ונדרשו טעמי מצוות אחרים מאשר "רצון האל". הרמב"ם הציג ניתוח קר ומרוחק של האל ברוח האריסטוטליזם, ואבן עזרה פירש את המצוות בעזרת הערכת האסטרונומית/אסטרולוגית. כתשובה ותגובה לשתי מערכות-על אלה העלה, למשל, ר' עזרא מגירונה על הכתב את הפירוש שלו לשיר-השירים. זוהי תחילתה של הקבלה הכתובה (יחד עם ספר הבהיר) ולמעשה סופה של הקבלה מבחינת המשמעות המילולית של המילה, משום שמרגע זה אין עוד צורך במורה כדי ללמוד "קבלה".

בראשית זו של הקבלה הסמל מאופיין בכך שלרוב הינו מונוסמי [בעל משמעות אחת] , והמסומן שומר על זיקה למסמן. למשל, בדוגמא הנ"ל, "בושם" מייצג בשביל ר' עזרא את ספירת חכמה, והקשר הסמנטי הוא השפע, הנביעה הפנימית החוצה של שניהם. כצעד בקרב מול הפילוסופיה, בהציגו קוד עליון אחר, מנסה ר' עזרא במודע או שלאו, לשמור על קשר סמנטי עם הטקסט המקראי, דבר שהרמב"ם לא הצטיין בו.

עד סוף המאה ה-13 נתרבו מאוד המסורות הקבליות ונכתבו פירושים רבים המחברים בין הטקסטים המקראיים למערכת הספירות. בכולם נלקח כמובן מאיליו מבנה הספירות, הטקסט הוא זה אשר היה טעון פירוש וה"סוד" היה הקורלציה המדוייקת בין המילים התנ"כיות לספירות הספציפיות או לתהליכים שבמערכת הספירות. בכולם, אם כן, מערכת הספירות שימשה במערכת-על שמסבירה את מבנה ותפקוד העולם, את מבנה ותפקוד האל, ואת תפקיד האדם בעולם ומול האל.

אצל ריד"ע [ר' יצחק דמן עכו] היה ניסיון ראשון, אקלקטי ורופף למדי, ליצור סינתזה בין הזרמים הקבליים השונים שעד אליו. אצלו הסמל הקבלי מתחזק מבחינת אופיו הסמיוטי ונחלש מבחינת תוכנו הסמנטי. אצל ריד"ע מופיעים מבני-עומק, המנטרלים למעשה כל משמעות שהיתה בטקסט המקורי. כך הוא יכול לקחת את מאמר חז"ל "לעולם הכנס דרך שני פתחים וגו'", להתייחס למילה "עולם" כמיצגת את ספירת תפארת, ולפרש שיש להגיע אל העולם, בתפילה, מבעד שתי ספירות אחרות. יחד עם המדרש על קיומה של התורה 2000 שנה לפני בריאת העולם הוא בונה מערכת של מסומנים שאין לה שום קשר סמנטי עם המסמנים. חשוב לו המספר, שנים, ולא כל תוכן שהוא מייצג, ואפילו על המילה "לעולם" הוא מפעיל אלימות פרשנית כדי לעצב אותה כסמל לדבר אחר.

במאה ה-16 האר"י עושה ניסיון משלו לשלב את כל המסורות הקבליות לכדי מערכת אחת (ליתר דיוק, כל המסורות חוץ מהקבלה הנבואית), אבל המערכת שהוא יוצר הינה, למעשה, אילן שצמרתו חסרת כל פרופורציה לשורשיו. העולמות שהאר"י יוצר בתור מערכת-על שמסבירה את התנ"ך חורגים הרבה מהסבר גרידא והופכים למיתוסים אדירים בזכות עצמם. המערכת, למעשה, מקבלת חיים משל עצמה ומפסיקה לשמש אך ורק כמסומנים לסימנים שבכתבי הקודש. המסומנים אינם זקוקים עוד למסמנים. עם זאת, קבלת האר"י שומרת על קשר חזק עם המצוות, ומדגישה את חשיבותן.

דבר זה מגיע לכדי שבירה בשבתאות. מערכת-העל, שהתחילה כמסומנים אשר מסבירים "למה בעצם התכוון המקרא או כיוונו חז"ל", צוברת די אינרציה בכדי לכפות חזרה על מערכת המצוות את כוונותיה היא, או לפחות את פרשנותם ע"פ השבתאים. המערכת התיאוסופית הופכת למיתוס אשר אין להסתפק בסיפורו, אלא יש לפרשו בעצמו, ולהסיק מסקנות אופרטיביות מפרשנות זו. המסומנים הופכים למסמנים, ומסומניהם הם, בתורם, מורים על אנטינומיזם חריף. התהליך שהחל אצל ריד"ע עם נתינת חשיבות היתר למימד הסמיוטי של המערכת התיאוסופית, מגיע למיצויו ביניקת תכנים סמנטיים מהמערכת עצמה, תכנים אשר הינם ההפך הגמור מאלו של המסורת היהודית הרווחת עד אז.

לפני שאכתוב מעט על מעמד הסמל בחסידות, אציג את מעמדו בקבלה הנבואית: הקבלה הנבואית אינה קבלה פרשנית. המתעסקים בה אינם באים לדלות מכתבי הקודש סימנים למסומנים אשר מהם תיבנה מערכת תיאוסופית. הם אינם מתעניינים בתיאולוגיה ולא בטעמי מצוות, אלא בחוויה המיסטית האקסטטית. הקבלה הנבואית עוסקת בגימטראות, בראשי וסופי תיבות, בנוטריקונים – בפירוק הטקסט למונאדות. על כן אין ממש "סמלים" בקבלה זו: היחס אל הטקסט הוא במישור הסינכרוני ולא הדיאכרוני, אין סטרוקטורות-עומק ואין שום דבר שהמילים מסמנות. אדרבא, המילים אף אינן מסמנות את מושא סימונם הסטנדרטי: "השם" אינו האל ואף, בסופו של התהליך שנלמד בקבלה הנבואית, אינו שום שם, אלא רק סכום של מספרים, היכול להתחלף בכל רצף אותיות בעלות סכום זהה. אמנם יש חשיבות מיוחדת לשמות האל – אך גם עניין זה מראה לנו עד כמה חלש הקשר לכל מימד סמנטי: הרי השמות הם רכיבים סמיוטים מיוחדים וזרים בתוך הרצף הסמנטי של השפה. בקבלה הנבואית אף מדובר על נתינת משמעות בצורה עצמאית למילים במקרא (או בכל ספר אחר). הסמל מאבד כל משמעות, ממש מבחינה מילולית, בקבלה הנבואית.

בחסידות מתקיימת סינתזה מסויימת בין הקבלה התיאוסופית לבין הקבלה הנבואית/אקסטטית. משום הדגש הרב על החוויה, מודגשת פחות בחסידות המערכת התיאוסופית על שלל מרכיביה המטאפיזיים. מודגש, מאידך, המצב הפנימי, ההכרתי, של החסיד. הסמל, על כן, עובר תמורה והמסומנים אינם עוד, לרוב, הספירות השונות, אלא המצבים התודעתיים/פסיכולוגיים של האדם, או העמדות המוסריות שלו. פשט הכתוב, עדיין, וכמו מאז ריד"ע, חסר ערך בהשפעת הקבלה הנבואית, מאבד לחלוטין את משמעותו, והמסומנים של הקבלה התיאוסופית, כלומר מערכת הספירות, עוברים הרבה פעמים טרנספורמציה שבסופה של הפנמה, התרכזות בתהליכים אינדבידואלים (ולא כלל עולמיים) וצמצום כרונולוגי מדיבור על ההיסטוריה של הקוסמוס לזה של הפרט.

לאורך כל הקבלה משמש הסמל לבד ממטא-מערכת המסבירה את היקום, כעוגן המשמש ללכידות חברתית ע"י הצגת קוד משותף של משמעות – משותף לטקסטים המקודשים ומשותף למקובלים הקוראים בהם. הסמל לא, לדעתי, משמש, כאחת ההגדרות הרווחות שלו, אמצעי לדבר על מה שלא ניתן לדבר עליו: הספירות עצמן, כמסומנים של הסמל, ניתנות להגיה בשפת-אדם. בזאת שונה הקבלה מהפילוסופיה.

כשהסמל הופך חשוב יותר מהמציאות - קבלת האר"י

2. כתוב על מעמד הטקסט בקבלה.

מעמד הטקסט קשור, מטבע הדברים, באופן הדוק למעמד הסמל בקבלה, ועל כן תשובה זו תהיה קצרה יותר מהקודמת, שהרי נגעתי בנושא גם בהיא.

כפי שכתבתי, הטקסט בקבלה הוא אשר טעון פירוש, הוא המסתורין. הקבלה הקבלה התיאוסופית מציגה את מערכת הספירות כהסבר לטקסט, למעשי האל ולתפקיד האדם בעולם. על כן ברור כי זו ברורה ונלקחת בכתבים הקבליים כמובנת מאליה. הטקסט, לאנשי המאות ה-12, 13 ואילך, הוא הבלתי-מובן, הן בשל המרחק ההסטורי, הן בשל שפתו, שלרוב אינה שפת אמם, ובעיקר מפני הצורך האדיר, שהוא הצייטגייסט של התקופה, במטא-מערכת שתסביר ותבהיר את היקום, דבר שחסר לגמרי בטקסטים המקראיים והרבניים. ה"סוד" בכתבים הקבליים, לפחות עד קבלת צפת, הוא הקורלצייה בין המילים שבטקסט המקודש ובין המציאות, כלומר [עבורם] מערכת הספירות. כדי ליצור קורלצייה כזו מופעלת, על פי רוב, אלימות כלפי הטקסט, והוא נאנס לקבל משמעות סמנטית שונה מפשוטו, משמעות שמתרחקת מהפשט של הטקסט ככל שחולפות המאות. הטקסט, בקיצור, מוצא מתוך הקונטקסט שלו ומשמש אך ורק כפריטקסט למאווייו ומניעיו של המקובל.

אתן דוגמא: הרב חיים מצ'רנוביץ', בתחילת המאה ה-19, מתייחס לפרשת "כי תצא". את הדרשה "לא דיברה תורה אלא כנגד יצר הרע" הוא לוקח כדי לבנות עליה תורה שלמה, שבמרכזה האינדבידואל וחטאיו הפרטיים. יצה"ר אצלו הוא כל פעם שאין האדם חושב או מכוון עצמו אל האל, כל פעם שאין הוא עושה לשם שמיים. ואם בפרשה לא מדברים "אלא כנגד יצה"ר" הרי ברור שהמדובר בכוונות הפנימיות של האדם. במקום על מלחמה פיזית ממש מדברת הפרשה על מלחמה פנימית בין האדם לבין עצמו. אך לא רק הפרשה! הרי "לא דיברה תורה אלא וכו'"!אם כן כל התורה כולה מדברת רק על אותה "מלחמה" פנימית של האדם, בניסיונו להתרכז יום ולילה באל. ניתן לראות כאן שני דברים עיקריים:

  • א) עיקור פשט הטקסט ממשמעות. יצה"ר, מכוח בעולם, או מכוח דמוני לפי זרמים בקבלת צפת, הופך לעניין פנימי לאדם; המלחמה גם היא מתרחשת רק בתודעתו של החסיד, ואף ה"תורה", שברור שעל פי חז"ל התייחסה לכוונת המקרא במקרה הספציפי הזה, הופכת לתורה כולה, אולי אף ליהדות כולה. ר' חיים מגיע עם אג'נדה משלו וכופה אותה על הטקסט.
  • ב) צמצום האופק הנראטיבי של הטקסט: בעוד המקרא שוזר בתוכו סוגות רבות של טקסטים ומשמעויות, רק אחת מהן היא אותה פרשת "כי תצא", הפרשנות של ר' חיים כופה צמצום דרסטי עליהן: כל התורה מתייחסת אך ורק למלחמה הפנימית מול יצה"ר. זוהי דוגמא קיצונית לתופעה נפוצה ואף אינהרנטית לקבלה: משום קיומה של מערכת-על, הכרחי שזרמים נראטיביים רבים ירוכזו לתוך נהר משמעות אחד, כאשר שירה, משלים, הסטוריה, מיתוסים וכו' הופכים כולם למסמנים עבור המסומנים התיאוסופיים. הדוגמא כאן היא קיצונית משום שכל התורה כולה מצטמצמת לכדי סוויץ' בינארי יחיד: האדם עושה את אשר הוא עושה לשם שמיים או לאו. כן = טוב. לא = רע.

מצב הטקסט עוד יותר "חמור" בקבלה הנבואית, בה, כפי שכתבתי, המילים מאבדות לגמרי כל משמעות, והופכות לאותיות או הברות בלבד ומשמשות ככלי בשימוש החוויה האקסטטית. אברהם אבולעפיה כותב בפירוש שיש צורך (עבור מי שהוא נביא, או רוצה להיות נביא) לפרק את הטקסט לאטומים, ואף את האותיות הבודדות אפשר להחליף בכאלו שערכן הגימטרי שווה לשלהן. את האותיות יש לסדר על עיגולים קונצנטרים לצורך יצירת צירופים חדשים, או לסדר בטבלאות לצורך שינון אקסטטי. מתוך האקסטאזה אפשר לתת לטקסטים המקראיים משמעויות חדשות, או אף לכתוב ספרי קודש חדשים.

הטקסט, אם כן, עבור אבולעפיה (פחות עבור ממשיכיו) ערכו רק כחומר גלם ממנו ממריאים, תוך פירוקו, עיוותו, הפיכתו לאחר, לחוויה אקסטטית (אם כי לאלו שעדיין אינם נביאים או אינם מסוגלים להיות, יש לטקסט המקראי את השימושים המוכרים). הטקסט הוא רצף של מונאדות בעלות ערך מתמטי, הקאנון פתוח וגמיש, והעיקר הוא החוויה המיסטית.

מעמדו של הטקסט משתנה בין זרם אחד למשנהו בקבלה: ר' עזרא מגירונה יכול, בדחילו ורחימו, לתת בו סימנים למציאות אחרת, עליונה יותר, תוך שמירה על זיקה סמנטית מסויימת; "תיקוני זוהר" יכול לדבר על תורה אחרת, עליונה, שלא ניתנה לעם-ישראל בשל מצבם הירוד, או מצבו של העולם; האר"י יכול להמריא ממנו לעולמות מטאפיזיים מיתיים ואבולעפיה יכול להשתמש בו ככתם רורשך מתמטי או לפרקו לגורמים. המשותף לגישות אלו הוא הצורך בדבר שפשט הטקסט אינו יכול לתת, והשימוש המניפולטיבי בטקסט כדי לבסס אג'נדה אחרת ממנו, על פי רוב אחרת לחלוטין.

אז מה זה היה:

תוך נבירה בין ניירותי גיליתי גליון ישן של בחינה אוניברסיטאית. הבחינה, שנערכה ב- 16/6/03 באוניברסיטה העברית, היתה המסכמת של הקורס "סמיוטיקה וקבלה", אחד האחרונים שנתן פרופ' משה אידל לפני שנהיה אמריטוס. נפלו בחלקי הזכות והעונג להיות בקורס במסגרת לימודי התואר השני שלי בחוג למדע הדתות שם. הגשתי כאן את הבחינה כפי שנכתבה, מילה במילה, כולל מחיקות וסימני פיסוק מופרזים (והסברים בסוגריים מרובעים). ועל יצירת המופת הזאת קיבלתי מהבודק רק 92. לא צויין על גבי הטופס על מה ירדו לי שמונה נקודות.

13 תגובות

  1. ראשית תודה על מאמריך שכרגיל מסכמים סוגיות ענפות בתימצות ובבהירות (אם כי כאדם דתי אני צריך להתגבר על אי אלו נימות מזלזלות\ביקורתיות לעיתים.)
    שנית, רק להעיר לתועלת הקוראים שאולי כמוני לא הבינו בקריאה ראשונה כיצד הנך מביא מובאה מר' חיים צ'רנוביץ חוקר התלמוד הידוע בכינויו "רב צעיר" ורק גיגול קצר הכיר לי את ר' חיים צ'רנוביץ רב חסידי מבוצ'ץ בעל מחבר ספר "באר מים חיים"
    קישור אליו בויקיפדיה
    http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D_%D7%AA%D7%99%D7%A8%D7%A8

    אהבתי

    1. תודה צביקה.
      וכן, אני היום הייתי ממתן את אותן מילים על "אלימות" שהמקובלים "מפעילים" על הטקסט. זו השפעה של שיח פסוטמודרניסטי שינקתי בילדותי האקדמית. לא שזה לא נכון שהמקובלים לא עושים בטקסט כמעט את כל מה שהם רוצים, אלא שלמילים האלה יש קונוטציה שלילית, ואני לא חושב שפיתוח הטקסט ופרשנות החורגת מהפשט הם דברים רעים. ממש לא. למעשה, ככה דתות, ובראשן היהדות, מתפתחות, ובלעדי זה הן לא חיות.

      אהבתי

  2. ברוך שובך – הרבה זמן לא שמענו ממך

    בכל אופן, למדתי כמה דברים חדשים – ועל זאת תודה לך

    ואפרופו הציון – לעתים זה ענין של השוואה עם מבחנים אחרים ושל הממוצע הרצוי לאותו מרצה וכו' – לאו דווקא עדות לערכו האינהרנטי של הטקסט – אם כבר מדברים על משמעויות נסתרות של הטקסט ועל מטה-מערכת…

    אהבתי

  3. מעניין, ובעיקר מעניינת השאלה בנספח. האם הנהיה אחרי תרבות הדרואידים היא כי באמת חו"ל זה מגניב יותר (ברור שמיתולוגיות מגניבות עם אבירים ושדונים התרחשו ביערות אלונים מעוטרי דרואידים, ולא במדבריות ירושלמיות צחיחות)? או אולי השרידים של "אלפי השנים של אינדוקטרינציה" שגורם גם לאנשים אתאיסטים להתרגש במעמד מהדהדים להם כאן, גורמים לנו להזכר בשיעורי תנ"ך, ובאיך אלוהים היה מתעצבן כשבני ישראל עבדו את הבעל.

    אהבתי

  4. ראשית, תיקון קטן לגבי קבלת האר"י, לפחות על-פי איך שאני הבנתי ממאמרך. האר"י, בשום פנים ואופן, לא התכוון לנתק את משמעות הפשט מן הטקסט; כי המשמעות הזו היא המצוות שמהוות את הקשר הישיר בין האל לבין הנשמות שהן פנימיות העולמות עפ"י האר"י. במאמרים: "מיתוס לעומת סמל בקבלה" ועוד יותר במאמר "תרין עורזילאין דאיילתא" מציג פרופ' יהודה ליבס קריאה נוספת, עמוקה יותר, שאני אישית כבר כמה זמן חש שיש בה הרבה אמת והיא: עיקר קבלת האר"י מכוונת כלפי הנשמות ובני האדם המייצגים אותם על-פני האדמה; ובזו קיימת כאן גם תשובתי לך על המאמר "לולאת האל – אוננות בקבלה" שכתבת; הנסיון לראות את האר"י כטוען שחטא הוז"ל הוא החטא העיקרי מביע, לדעתי, עקב קריאה פשטנית, פספוס; שכן בקבלת האר"י כל ההיסטוריה הינה תוצאה ישירה של מהלכים קודמים, לעתים אפילו במליוני שנים, אשר קרו בעולמות העליונים; השתלשלות עולמות אלו, עד לעולם העשייה תלוי ההיסטוריה, היא זו שבידיעת מבניהם טמונה היכולת לתקן עולמות אלו וחטא אדה"ר. ומשהו לגבי חטא הוז"ל: נכון, זהו חטא שתופס משמעות מכובדת בתורת האר"י, אך גם האר"י, בשום פנים ואופן, לא מגיע לטעון שזהו החטא בהא הידיעה. שכן האר"י התבסס, תמיד, על מדרשים, שחלקם כבר אינם מוכרים, ובהם כתוב שחטא זה חטאו אדה"ר לראשונה כאשר היה פרוש מאשתו. אם היה פרוש מאשתו סימן שזו תוצאה ישירה של חטאו, שחלק ממנו הינו התייחסות מוטעית, בהשפעת הנחש, שלו כלפי אשתו. כלומר: חטא הוז"ל הינו תוצאה ישירה של החטא הקדמון, אך לא העיקרי שבו! ומכאן גם הכלל הגאוני של האר"י, שעד אליו אף אחד לא היה יכול להעלותו במחשבתו, והוא: דווקא האדם שחטא הוא האדם שיכול להיות המשיח ו"לתקן עולם במלכות שדי."; כי מגיע הוא משורש עליון יותר. זו דווקא נתינת מקום חשוב לכוונת האדם וגם נחמה. האר"י חיבר תיקון לטיפות היוצאות בצורה שאיננה כשרה; מה שמלמד שהוא דווקא רמז שיש יכולת לתקן חטא הוז"ל. אמרת שאתה חושב שאסור להפנות את הזרע, שהוא, עפ"י הבנתי ממך, אור ושפע של האל, בדומה למה שהאר"י אמר, אל כיוונים שליליים כיון שהיהדות רואה בבריאה טוב ולכן צריך להפנות כוחנו לטוב; ובכן, ידידי, האר"י, בשום אופן, לא הכחיש הטענה שהבריאה הינה טובה; כל פירוטיו לעולמות ס"א ולשדים ולשאר הכוחות הרעים שם הגיעו, עפ"י הבנתי, כדי שנדע שאין בעולם הזה שום דבר המנותק מן העולם העליון; ובכן האר"י גילה לנו, ולא המציא ואכמ"ל, שהצד השלילי הזה שאתה טוען, בצדק, שאין להפנות זרענו כלפיו הינו צד בעל כוחות רבים שהם שדים ושדות ושבעצם כל דבר שנראה לנו דמיוני ואשלייתי הינו תוצאה של כוחות הרע המנסים לפעול על האדם דרך הדמיון והאשלייה. ולזאת רמז האר"י בפירוטיו הרבים לשמות השדים והשדות; ומה עוד שהדבר ידוע ומפורסם כי הרצון העז ביותר של הרע הינו לגרום לאדם להכחיש את קיומו וקיום כוחותיו הרבים, וגם זאת רמז האר"י בפירוטיו הרבים; והמשפט הנדוש: "ודי לחכימא…!" ומשהו נוסף: האר"י סבר, שוב בצדק, שככל שנדע יותר את מבנה העולמות העליונים, ובכלל זה מבנה האצילות השמאלית ויצוריה, כך נוכל לתקן עצמנו טוב יותר וזו הסיבה לפירוט שמות השדים והשדות. ושמות אלו, דרך אגב, מופיעים בכתבי קבלה עתיקים עוד לפני האר"י; הוא לא המציא אותם; לדוגמה: פלונית ונעמה הינם שמות המופיעים, ולו רק במעורפל, כבר בזוהר. ודרך אגב: קצת צניעות בבקשה, העובדה שקשה לנו לראות הגיון בשמות השדים והשדות, או בעצם קיומם, והעובדה שבאמת לא ניתן להוכיח קיומם מדעית, עדיין לא שוללת את עצם קיומם; לא הייתי ממהר להציג את האר"י כפנטזיונר. קצת צניעות בבקשה; לא הכל ניתן לבדוק בממד ה"מחקר המדעי"! ומשפט העיקר: "קיים הבדל, עצום מאד, בין מי שנחשף לקבלה, או לכל דבר אחר ביהדות, דרך משקפיו של החוקר, שמטבעו בז לכל דבר רוחני שאיננו בר 'הוכחה מדעית', לבין מי שנחשף אליו בצורה הישרה -כלומר אחרי לימוד מעמיק של חלקי התורה הקודמים, ותורת הרמב"ם בכלל." וגם אם נראה מעיסוק האר"י בנושא חטא הוז"ל כי הוא מדבר על דבר חומרי אין זה נכון; שכן עפ"י האר"י החלק הרוחני המתפשט לדבר חומרי הינו הנעלה ביותר ולכן חילולו הוא הדבר החמור ביותר שיש. ושוב המשפט הנדוש: "ודי לחכימא…!" ומשפט נוסף: "הקבלה בכלל, וקבלת האר"י בפרט, כמו כל דבר אחר ביהדות ובתורה, כוללת טוב ורע; מי שבא ללמדה מצד הטוב רואה בה טוב. מי שבא ללמדה מצד הרע, והבוז המחקרי הכללי לרוחניות בכללה, רואה בה רוע ודבר מיותר!" ואכמ"ל! כל טוב ידידי היקר. ואני אודה לך אם תגיב לזאת.

    אהבתי

    1. שלום פ,

      תראה, אני מבין שאתה מאמין שכל מה שהאר"י אמר הוא אמת לאמיתה, ולכן קצת קשה לי להכנס איתך לדיון. אני ניצב כאשר רגלי האחת על הקרקע הרציונלית, והשנייה על אדמה המיסטית הפאנתאיסטית/פאנאנתיאסטית, ושתי רגליים אלה לא מאפשרות לי להמריא למרחבי המטאפיזיקה הלוריאנית ולהאמין בכל מני ישויות שמימיות כפרצופים ואורות וזיווגי ספירות. דווקא בגלל שהאר"י נתן חשיבות כה רבה ל"עולמות העליונים" הוא למעשה התחיל את הויתור על העולם הזה ועל הסדר הטוב (ההלכתי, המוסרי) שבו, ויתור שהגיע לשיאו בשבתאות, והחסידות ניטרלה על ידי הפיכת כל העולמות העליונים דה-פקטו לתהליכים נפשיים.

      כשאתה כותב "כל ההיסטוריה הינה תוצאה ישירה של מהלכים קודמים, לעתים אפילו במליוני שנים, אשר קרו בעולמות העליונים; השתלשלות עולמות אלו, עד לעולם העשייה תלוי ההיסטוריה, היא זו שבידיעת מבניהם טמונה היכולת לתקן עולמות אלו וחטא אדה"ר" אתה מבטא יחס זה בדיוק: העולם הזה אינו העיקר, העולם הזה אינו מה שחשוב, אלא מה שחשוב הוא מהלכים של מיליוני שנים בעולמות אחרים, נסתרים. מהלכים ועולמות שלדעתי כלל אינם קיימים.

      משום כך למעשה אין לנו לצערי בסיס משותף לדיון, כי מה אני יכול לומר, כאשר אני מתייחס לעולם הזה, ששנינו מסכימים על מציאותו, ואילו אתה לא מחשיב את העולם הזה, ומדבר על עולמות עליונים, שרק אתה מאמין בקיומם?

      אהבתי

  5. שלום תומר,
    שוב אני טוען שאינך קלעת למטרה, לפחות איך שאני התכוונתי אליה מתוך הבנתי את האר"י: לא האר"י, וודאי שלא אני הקטן, באנו לטעון שהעיקר אלו העולמות העליונים. אם זה מה שהאר"י היה סובר הוא לא היה מגלה לנו, או ממציא כשיטתך רוויית השפעת הבוז לכל דבר שרחוק מעיננו האנושית, את העולמות העליונים הללו; זהו פספוס בהבנת הקבלה בכלל ובפרט בהבנת ההרחבה שלה בדברי האר"י: העיקר הוא העולם הזה כי רק בו מתפשטים כל התהליכים והישויות לידי "יציאה מן הכח אל הפועל" ורק בו, באמת, בדומה לאמונת חז"ל, מתגלה הרצון האלוקי; ודווקא בגלל זה הוא ראה לנכון להסביר על מבנה העולמות העליונים, שכן בזכותו, על-פי אמונתו, ועל-פי היוצא מדבריו, נוכל לחיות טוב יותר בעולם הזה ולתקן את הטעון תיקון. סברתך, המוטעית, כי האר"י הניח שהעיקר הינו העולמות העליונים נובעת מהחשפותך לדבריו דרך עיני החוקר שממילא רצה לבוז לכל דרך רוחנית שלא ניתן להסבירה בצורה ראציונאלית; וסלח לי אבל הבוז הזה מופנה גם לדרכים הרוחניות שבחרת לעצמך, וראית אותן כטובות לך. ולגבי אמונתי בדברי האר"י: אני אפתיע אותך אבל אני מאמין רק למה שהאר"י אמר באמת לא לכל מה שמפורסם בשמו בחוג העממי; סברתי היא שאתה חוקר את דברי האר"י בהשפעת הבוז המחקרי משום שרוב החוקרים בעצמם קראו אותו בצורה עממית ופשטנית, וזו טעות; האר"י בעצמו אמר בצוואתו, וזה מצוי בכתבי הרח"ו, לרבי יצקח הכהן, תלמידו, בעת ששכב על ערש דוי, כי מרגע ש'ילך בדרך כל הארץ' הוא אוסר על תלמידיו להמשיך וללמוד בתורתו, וודאי שאף להפיצה, מאחר והוא יודע ומרגיש כי תלמידיו לא הבינוהו ואילו רק להרח"ו הוא מרשה לעסוק בתורתו, שכן הוא חש שהרח"ו יכול להבין דבריו; והנה נימה אישית: לעניות דעתי, אני הקטן, סובר שאף הרח"ו לא הבין לעומק את דברי מורו ולעתים אף ניסה, על-פי הבנתי, לכפות דעתו שלו על דברי האר"י. אז כאשר אנחנו באים לבחון את דברי האר"י ראוי שנדע באלו דברים מדובר: האם מדובר באמת על דבריו או האם מדובר על דברים היוצאים מתוך הבנה רווחת, שברוב המקרים מוטעית מיסודה, לדבריו בהשפעת העממיות. קצת צניעות בבקשה, גם אם אינך מאמין בדברים הללו, וזו זכותך, והעובדה שאינך מאמין בהם לא מורידה ולא מעלה, אינך יכול לכתוב במחקרך שהם הבלים או להציגם כמיתיים שכן גם את טענה זו אינך יכול להוכיח בצורה מדעית ואף לא בצורה ראציונאלית; גם אני דרך אגב מודה שלא ניתן להוכיח קיומם, אבל על אותו משקל גם לא ניתן להוכיח אי קיומם. מחקר אמתי לעולם לא יפסול כל דבר שהוא לא יכול להוכיח; אבל לָרוב, החוקרים, ולצערי הרב גם אתה בינהם, מנצלים את המחקר כדי להביא את דעתם האישית, שברוב המקרים מגובשת עוד לפני מחקרם, ולעטותה במעטה מדעי; ושוב כל זאת מתוך השפעה של ביקורת המקרא שבזה לכל דבר "לא ראציונאלי" ו"לא מדעי". אז אם זו דעתך זו זכותך, אבל, בעיניי, לבוא ולקבעה כמסקנה מדעית זו כבר הונאה; שכן לא תוכל אף פעם להבטיח לעצמך שכך היית קורא דברים אלו באם היית חוקרם ונחשף אליהם בלימוד תמים ובקריאה עצמאית שלהם לפני קריאת מחקרים עליהם. וזוהי אם כל חטאת: הגישה לחקר כל דבר, ובפרט דברים רוחניים, דרך עיניו של חוקר, כזה או אחר, ורק לאור דעתו, השקפתו, התרשמותו ומסקנותיו, שלרוב לא באמת נובעות ממחקר, אלא מוטמעות בו כהנחות יסוד מחייבות וברורות, לבוא ולקרוא את הדברים. ובצורה אחרת: אם מראש קבעת שאינך מאמין בדבר כזה או אחר, ולצורך העניין בקיומו של יצור כזה או אחר, אתה כבר משוחד מראש ולא יכול לחקור דבר כזה. חקירה אמתית באה למושא מחקרה מתוך דף חלק, ובלי ערבוב של דעות אישיות. ולכן הנושא שהעלית אם אני מאמין או לא בדברי האר"י בנושא השדים והשדות איננה רלוונטית בכלל; שכן כדי להבין שתפישתו ראתה, כמוך, את העולם הזה כעיקר ולטובתו הבאת העיסוק בעולמות העליונים כדי שנדע לחיות כאן טוב יותר אינני חייב להאמין בקיומם כמו שאני חייב להיות רגיש לעובדה שכך האר"י סבר והאמין: "אם נדע מבנה העולמות והחיים בהם נוכל לחיות טוב יותר ולדעת איך לתקן את עולמנו שהוא העיקר ורק בו מתממשים החיים האמתיים; כלומר שנשמה שלא ירדה לעולם איננה מממשת עצמה!" ועוד משהו: לא מקובלת עליי ההתנשאות הזו שאתה לכאורה לא מוצא עניין להתדיין עמי בגלל שאני מאמין בדברי האר"י; אני לא חושב שזו טעות או טיפשות להאמין בקיום דברים שאינני יכול לראות בעיניי האנושיות או להוכיח קיומם מדעית; וסלח לי אבל אינני צריך את אישור האקדמיה, וגישתה השחצנית מעיקרה, כדי להחליט אם להאמין או לא בקיום דבר כזה או אחר. ואני לידעתך כן למדתי במוסד אקדמי; פשוט אני דוגל בביקורתיות אישית לכל דבר. אתה, לצערי הרב, ולמוטב לציין שדי רמזת לכך באחת מתגובתך כאן, שותה בצמא, כמו דת, את הבוז האקדמי לדברי האר"י; וסלח לי אבל זה ממש לא מראה על גדלות אקדמית או על ביקורתיות. ואינני מאמין בכל מה שמקובל בחוג העממי להאמין או במה שאתה ודאי תקרא לו אמונות טפלות; אבל לא כל דבר ש"איננו בר הוכחה לוגית, ראציונאלית, ואיננו בר 'הוכחה מדעית'", הינו בהכרח אמונה טפלה! אבל למשל מעניין אותי איך אתה מתייחס לטענתי שחלק מהחטא הקדמוני של אדה"ר הינו יחסו המוטעה, בהשפעת הנחש, כלפי אשתו; מה שנקרא בלשוננו שוביניזם. בברכה, פ. ושבת שלום.

    אהבתי

  6. ודבר נוסף; אני לא היחיד שמאמין בקיומם. וגם רוב החוקרים, על-אף בוזם הכללי לדברים ש"אינם ברי 'הוכחה מדעית' ", לא מיהרו לקבוע חד משמעית שדברי האר"י הינם המצאות ושהוא פנטזיונר. ואם תשאל על מה מתבססת אמירתי לעיל כי "האר"י סבר שהעיקר הינו העולם הזה" למרות קביעתו שכל תהליך היסטורי הינו המשך ישיר של תהליך שקרה בעולמות העליונים הינו אמירתו הפשוטה ש"הנשמות הינם פנימיות העולמות" המצויה בכתבי הרח"ו תוך כדי דיוניו והקדמותיו לנושא גלגול הנשמות. אם הנשמות הינן פנימיות העולמות, ועיקר התממשותן בגופים גשמיים הנמצאים בעולם הזה, ודאי שהעולם הזה הוא העיקר בנוסף למה שכתבתי בשתי התגובות לעיל. ופרופ' יהודה ליבס הביא קריאה זו במאמריו: "מיתוס לעומת סמל בקבלה ובקבלת האר"י" ו"תרין עורזילאין דאיילתא – דרשתו הסודית של האר"י לפני מותו אל תלמידו הרח"ו" וציין שם שרוב החוקרים פספסו בקבעם שעיקר עיסוקו של האר"י היה בתמונת העולמות. אשמח לתגובה; אבל, בבקשה, הפעם עניינית! בלי ירידה לפסים אישיים ובלי התנשאויות מיותרות. בברכה, פ. שבת שלום וכל טוב.

    אהבתי

    1. פ,

      אני מצטער, אבל אין לי תגובה עניינית עבורך. לדעתי אתה טועה כמה טעויות יסודיות, בכמה וכמה מישורים. רק לשם דוגמא, כשאתה כותב "מחקר אמתי לעולם לא יפסול כל דבר שהוא לא יכול להוכיח", אתה מראה לי שאתה לא מבין מהו מחקר אמיתי. מצטער, אבל זה נכון. כמו שאתה יכול לומר לי שאני לא מבין את האר"י, אני יכול לומר לך שאתה לא מבין איך חוקרים. לצערי באמת אין לנו שפה משותפת.

      שבת שלום.

      אהבתי

  7. תומר שלום,

    סלח לי שאני טרחן, אבל, אחרי התלבטויות רבות, כמעט שנתיים, מצאתי לנכון לכתוב לך דבר קטן: מבחינה אקדמית ישנו הבדל עצום בין הטלת ספק – דבר חשוב ביותר מבחינה אקדמית, והאמת היא שברוב התחומים גם מבחינה אמונית, חוץ מעצם קיומו של האל ושמימיות ואמיתות תורתו – לבין פסילה מוחלטת, דבר שגם מבחינה אקדמית יכול לבוא אך ורק כאשר אתה יכול להוכיח מדעית, בדרך אמפירית ועובדתית בלבד, את פסילתך; וזו היתה כוונתי בכותבי לך בתגובתי השניה "מחקר אמתי לעולם לא יפסול כל דבר שהוא לא יכול להוכיח" וכן "חקירה אמתיתי באה למושא מחקרה מתוך דף חלק, ובלי ערבוב של דעות אישיות"; מתגובתך ניכר שלא הבנת ממני את דקות ההבחנה הזו; אבל אני לא חוזר בי; ושוב, לצערי, הגישה שלך כלפי כל מי שלא מסכים עמך היא שחצנית ומתנשאת: העובדה שאני לא מסכים לצורת המחקר שלך, שמבחינתי – לצערי הרב – מייצגת צורת מחקר של חוקרים רבים, איננה מוכיחה על חוסר הבנתי באיך חוקרים; להיפך אני קובל עליה דווקא בגלל שכללי המחקר המדעי האמתי נמצאים לי בראש עוד מימי ראשית לימודיי באקדמיה; כל חוקר מדעי, ברגע של אמת, יאמר לך בדיוק מה שאני כתבתי לך כאן. בכל מקרה, אני מאחל לך, מכל הלב, שתצליח בדרכך ותתקדם מהרה במסלול הדוקטורט. ושוב, אם משהו בדרך כתיבתי היה פוגע, אני מבקש ממך סליחה.

    כל טוב,

    פ.

    אהבתי

    1. פ שלום,

      אי מעריך את הרצון שלך לדו-שיח. לצערי אין לי יותר מדי מה לומר, לבד מזה שאני באמת חושב שאני לא מערבב דעות אישיות, אלא פועל על פי המתודה המדעית המקובלת. אני לא פוסל בצורה קטגורית את קיומם של פרצופים וישויות אלוהיות נוספות בשמיים, אבל אני בהחלט מפקפק בקיומם, ופועל על פי ההנחה הזו.

      כל טוב,
      תומר

      אהבתי

שקלא וטריא

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s