צליבת היהודי והעלאת ישראל לעולה

ראיון עם פרופ' אילן גור זאב על האנטישמיות החדשה, המונותאיזם היהודי, ציונות וגלותיות

את פרופ' אילן גור זאב הכרתי לפני כעשור, בהיותי סטודנט לפילוסופיה באוניברסיטת חיפה. גור זאב היה אז אחד המרצים הבולטים לפילוסופיה של החינוך, ובקורסיו נחנכתי להגות הפוסטמודרניסטית, ששבתה אז את לבי. אך גם גור זאב עצמו שבה את לבי, ברגישות שלא באה על חשבון תחכום, ובישירות שמתלווה לרליגיוזיות עדינה. כך קרה, שגם אחרי שסיימתי את התואר שמרנו על קשר. עם השנים, ובנדיבותו, הוא דאג לידד את היחסים בינינו.

אילן גור זאב כיום פרופ' גור זאב אחד הקולות הבולטים בשיח האקדמי של החינוך הביקורתי בעולם. הוא משמש כמרצה לחינוך באוניברסיטת חיפה, ובין ספריו בעברית פורסמו 'פילוסופיה, פוליטיקה וחינוך בישראל' (אונ' חיפה/זמורה ביתן, 1999), ו'לקראת חינוך לגלותיות' (רסלינג, 2004). אך בשנים האחרונות מפנה גור זאב את תשומת לבו למה שהוא רואה כהתנגדות שורשית להוויה היהודית. על פי גור זאב אנחנו נמצאים ברגע מאוד מיוחד בהיסטוריה של המערב, רגע שבו מופיעה דחייה פנימית של המערב ממהותו, ומכיוון שמהותו היא במידה רבה יהודית, דחייה זו מתגלה באופן מעשי כהתנגדות ליהדות על מופעיה השונים, כדת ולאום. רגע זה והתנגדות זו הם שמולידים את מה שלדעתו הוא לוז האנטישמיות החדשה.

כדי להבין את זווית הראייה של גור זאב כדאי להביא הקדמה תיאורטית קצרה. היהדות, על זאת יסכימו הן המאמינים והן החוקרים, היתה הראשונה להציג תפיסה על פיה האלוהות נפרדת ונבדלת לחלוטין, ומבחינה עקרונית, מהעולם. רעיון הטרנסצנדנציה היה חידוש עצום, וככזה טמן בחובו הבטחות גדולות וסיכונים רבים. בראש ובראשונה הוא הציב מול האדם אופק אינסופי אליו עליו לשאוף: האדם ניצב אל מול האידיאל האלוהי כנתון במתח מתמיד שבשאיפה אל הבלתי-ניתן-להשגה. תכלית חייו היא תמיד "אי-שם", בעתיד, באינסוף.

הקריאה התמידית לנסות ולהשלים את הפער היא הורתה הקדומה של מצוות תיקון העולם, והיא זו אשר צאצאיה המודרניים הם רעיון הקידמה והמחקר המדעי. אותה עמידה לקראת האופק האידיאלי הבלתי-נתפס, היא זו שהניעה את בני המערב לפתח ולשכלל לא רק את חייהם (מבחינה מוסרית), אלא גם את עולמם (מבחינה טכנולוגית). אין זה מקרה שבמזרח לא התרחשה המהפכה המדעית, שכן בתפיסת העולם האימננטית אין את אותה קריאה בלתי-מתפשרת להתעלות.

כשלון המשיחיות החילונית

אולם רעיון הטרנסצנדנציה הוא גם רעיון מסוכן. אותו דחף בלתי-נדלה להתעלות, מביא גם להמצאתן של אוטופיות חסרות תוקף. הרעיון המשיחי, שהתחיל כתקווה לכינון מלכות בית דוד הארצית, ולאיחודן מחדש של ישראל ויהודה, הפך עם הדורות לבית גידול לפנטזיות פרועות על עולמות דמיוניים. השאיפה המבורכת לתיקון עולם, הפכה לתקווה העקרה להגעתו הניסית של עולם חדש וקסום שיבוא במקום העולם הממשי ויבטל אותו, על חוקיו ומגבלותיו. כך קרה שתנועות משיחיות רבות, בציפייתן לעולם אחר, פעלו למעשה נגד העולם הזה והחיים שבו; כתות הגנוזיס התמחו בסוג כזה של דתיות, והנצרות בתחילתה גם היא נטתה לכיוון זה.

בנצרות היו גם קולות אחרים, קולות שהיא ירשה מהיהדות ושדרשו 'תיאולוגיה פוליטית'. כלומר: הכפפת העולם כולו לשליטת הדת, וייסוד מלכות השמיים עלי אדמות, בכוח הזרוע אם צריך. באופן אירוני גם קולות אלה, המושפעים מהטרנסצנדנטיות המוחלטת של א-להים, התעלמו כמעט תמיד מהתנאים האובייקטיבים של המציאות הארצית, והתמורות שהם שאפו להנהיג היו אידיאליות מאוד, ועל כן בלתי-מציאותיות בעליל.

המהפכה הפרוטסטניטית, שריסקה את סמכותה של הכנסייה בכך שהפקידה את האפשרות לגאולה לראשונה אצל הפרט, שיחררה בסופו של דבר מכלאם התיאולוגי את הקולות הללו, ובמאה העשרים חזינו בגרסאות החילוניות של הניסיון לכונן עולם אוטופי ואידיאלי, מזה הקומוניסטי ועד לזה הנאצי. קשה שלא להבחין במנוע המשיחי שמנהיג את הגותו של מארקס, והיטלר עצמו דיבר על "הרייך בן אלף השנים", תוך שימוש ברטוריקה הנוצרית של ה'מליניום' המבורך שיבוא לעולם עם נצחונו של ישו על האנטי-כריסט.

הכשלון הקולוסלי, מרוצף הגוויות, של התנועות המשיחיות החילוניות הביא לנסיגה מהירה של המערב מכל יומרה לאמת או להיררכיה אובייקטיבית. החשיבה הפוסטמודרניסטית לקחה על עצמה להסביר, ובעצם לפרק, שאיפות מסוכנות אלה. אך בשביל לנטרלן כראוי היה, כמובן, צורך לטפל בשורשן, ברעיון הטרנסצנדנטיות. דבר זה בוצע ביעילות רבה ובמגוון דרכים, הגותיות ומחקריות, שאין כאן מקום לפרטן. די לומר שאנחנו חיים היום בעולם שמקדש את עצמו: את המצב הנוכחי, את החיים עצמם, את הטבע. האם זה מקרה שרבים במערב המרגישים צמא דתי נוהים היום דווקא לדתיות המזרחית, שמאז ומעולם הציגה תפיסה אימננטית של האל?

יכול להיות שרעיון הטרנסצנדנטיות האלוהית היה טוב לזמנו, ובאמת יש צורך להרפות ממנו. יכול להיות שאכן טוב יותר, ואולי אף אמיתי יותר, לעבוד אלוהות אימננטית. אני עצמי לא רחוק מדעה זו. אולם ברור שאם יש אתר בו עדיין נשמרת נאמנות לטרנסצנדנציה, הרי שהוא נמצא בקרבן של הדתות המונותאיסטיות. יש להבין, על כן, את ההתנגדות להן גם על רקע זה: האם "האתאיסטים החדשים", אכן חוששים רק מהשתלטות סדר יום דתי על המרחב הדמוקרטי-פלורליסטי, או שמא עצם הרעיון של היררכיה המוכתבת "מלמעלה" מציק להם? ואם לבו ומקורו של הרעיון הוא הדת היהודית, כיצד תבוא לידי ביטוי ההתנגדות לו בהקשר של מערכת היחסים עמה או בגישה אליה?

מקדונלדס והסיכוי למלחמה

את זה חוקר גור זאב בזמן הנוכחי. נפגשנו בביתו שבטבעון כדי לשוחח אם כן על האנטישמיות החדשה, אותה הוא רואה כהתנגדות שורשית להוויה היהודית.

רבים במחנה השמאל יאמרו שה"אנטישמיות חדשה" הינה לא יותר מאשר תרגיל רטורי שיצרה התעמולה הציונית, אשר מטרתו בלימת ביקורת וסירוב לקבלת אחריות על חטאי השלטון הצבאי ביהודה ושומרון. אתה רואה בה משהו שונה לגמרי, ואמיתי. מה היא לדעתך האנטישמיות החדשה.
אני חושב, קודם כל, שהאמירה הזאת קולעת, במידה כזאת או אחרת, לממשות שלפנינו. השאלה היא האם בזה מתמצה העניין. אני סבור שלא. לא זו בלבד, אלא שתחת הכותרת הזאת, "האנטישמיות החדשה", אני מבין את המהות והמסגרת של הרגע ההיסטורי הנוכחי.

העולמי.
כן. אסביר: לאנטישמיות החדשה יש רבדים שונים, וזאת בגרסה הפרוגרסיבית שלה [כלומר בשיח האקדמי הביקורתי – ת.פ.], להבדיל מהתעוררותה בתוככי האיסלאם, למשל. אחד הרבדים שלה, שנראה לי מאוד יסודי, גם אם סמוי מהעין, הוא הרובד של הפתיחות והרגישות החדשה. הרגישות החדשה היא מצב מנטלי שמתגבש לצד התפתחות מהירויות העל, לצד ההתפרקות של תנאי היסוד שמאפשרים חריגה או טרנסצנדנציה, והיא תגובה של בני האדם להעדר הקדושה.

לשם דוגמא, מאמר שעושה הדים היום בחוגי הסוציולוגיה והחינוך מדבר על כך שמדינה ובה שבעים סניפי מקדונלדס ומעלה, היא מדינה שהשתחררה מהסיכוי להיכנס למלחמה. מה היא האמירה כאן? מקדונלדס, כך נדמה לי, מייצג את השחרור לא רק ממחויבות לאמת, או לצדק המוחלט, או לאמיתות האלוהיות, אלא גם מקנאות מכל סוג שהוא. ארציות שטחית, חסרת יומרות.

"נורמליות".
כן, נורמליות שדי לה בעצמה, והיא מפצה את עצמה על העדר הטרנסצנדנציה באינטנסיביות הולכת וגוברת. האקסטאזה של חילופי המידע והאופנות, מחליפה את הפואטיקה האירוטית של העמידה מול הקדושה, ונפרדת גם מהקנאות והסתגרנות והאלימות שלעיתים כל כך קרובות היא מולידה. הרעיון הוא, שהרגישות של הילדים שעורכים את ימי ההולדת שלהם בסניפי מקדונלדס תהיה מכוונת כלפי גורלם של המדוזות והלוויתנים הכחולים ומוכי-הגורל למיניהם, אבל בלי להיות מחוייב לאידיאולוגיות עצומות ותובעניות שמציעות נוסחה מושלמת לפתרון בעיית האנושות, העם או המעמד. זה רובד אחד של הרגישות החדשה. החיים הופכים לשטחיים יותר ומאפשרים רגישות ואחריות ליומיומי, לחסר העומק והיומרה, לעולם הזה כ'בית' שאין גבוה, נורא או נשגב ממנו.

הרובד האחר, שאני כולל אותו באנטישמיות החדשה, הוא רובד המאפשר את המנסרות האידיאולוגיות שמשתמשות במציאות הפוסטמודרנית ובפילוסופיה הפוסט-סטרוקטורליסטית, כדי להציע שפה אידיאולוגית שמבקרת את המציאות ומציעה פעולה למען שינוי המציאות. למשל, המנסרה הפמיניסטית הרדיקלית, או השיח האקולוגי הביקורתי, או השיח הפוסט-קולוניאליסטי, שהמשותף להם הוא אתגור רוח המונותאיזם היהודי כמוצא וכמנוע של הציביליזציה המערבית, שנתפסת כביטוי של רוע. דוגמא אחרת: הזיהוי בפמיניזם הרדיקלי בין "האב הגדול" לבין תפיסת האל במונותאיזם היהודי; או הזיהוי בפוסט-קולוניאליזם בין המונותאיזם היהודי לתפיסות של אקסקלוסיביות מוסרית; של היררכיה שהיא גם ערכית וגם פוליטית; של יומרה לאוניברסליות שהיא בעצם מבוא לקולוניאליזם או למיסיונריות או לדיכוי של האחר; לתפיסה של שליחות שמתירה לקבוצה הזו מה שהיא לא מתירה לקבוצות האחרות מפני שהיא הנבחרת – "אתה בחרתנו מכל העמים".

ויחד עם אלו, הצלע השלישית של הפירמידה הזאת של האנטישמיות החדשה, לפחות עד כמה שהיא מסגרת רוחנית וכוח מניע של המחשבה הפרוגרסיבית, נובעת מתוך העמידה של הציביליזציה המערבית מול ההצלחות של המחשבה הביקורתית. הצלחות אלו, שהתחילו בהתגברות מרשימה על המשטר הישן, על המניפולציות ואי-הצדק שהיו מיוסדים על הקדושה הא-לוהית, בנו אלטרנטיבה של קדושה אנושית, של קידמה בדרך למימושה של אוטופיה.

מייצרים יעילות מרושעת

אתה מתייחס למשל לנאורות, או למרקסיזם.
כן. אלא שהרוח הביקורתי שביקר את אותן מניפולציות וקסם כוזב בסופו של דבר, הפנה את כוחותיו נגדו עצמו. תרבות המערב הפנתה את חיצי הביקורת נגד עצמה. כך הרסו את תנאי האפשרות של קדושה, הן זו התיאוצנטרית והן זו ההומניסטית. ועכשיו אנחנו מדברים על ביקורת בדרך ל'קידמה' ללא קדושה, ללא יומרה לאמת, ללא יומרה לצדק, ללא יומרה למשמעות – אבל עם תובנת יסוד שהציביליזציה המערבית יסודה בייצור של רוע. שהציביליזציה המערבית בכל הקשר, מיצור של ידע ועד ליחס לנשים או למיעוטים או להומוסקסואלים וכולי, אינה יכולה אלא ליצר יעילות מרושעת.

זו הביקורת שנולדה אחרי מלחמת העולם השנייה, החל מאסכולת פרנקפורט, דרך פוקו ועד לדקונסטרוקציה.
נכון, עם כל ההבדלים העצומים שביניהם. כעת התרבות המערבית צריכה להגיב לתפיסה העצמית הזו שלה לנוכח גלות הרוח. כיצד הכוחות הפרוגרסיבים מגיבים כאשר הם מתבוננים במראה ורואים את השטן? אני מוצא שתי תגובות עיקריות: האחת היא ניסיון לשיכחה עצמית, לאיבוד עצמי בבולמוס של הצריכה והיצור הקפיטליסטי והטכנולוגיות החדשות. מה שאני מכנה 'מכונת העונג'. בעידן של מהירויות-על שיכחה עצמית היא דבר קל יחסית ושכרו נפלא מאוד. כך נמנעים מהעמידה מול העולם, או מול האלוהים, כלא-אני, או כשאלה, או כתהום. זו תגובה אחת, שאני רואה אותה כתֶנָטית, כהיענות ליצר המוות.

התגובה השנייה היא לא לקבל את האלטרנטיבה הזו, של הבלעות במכונת העונג, אבל לקבל את תובנת היסוד שלה, שאין אמת, ושאין קדושה, ושאין משמעות, ושאין יעוד. אבל בעולם שכזה, לאור המודעות לסבל המיותר שמייצרת הציביליזציה המערבית על כל מופעיה, ישנה התמקדות במהלך של היטהרות. כיצד אפשר להיטהר בעולם שאין בו משמעות? שאין בו א-ל, ואבדה בו גם הקדושה והמשמעות ההומניסטית של הריגת-האל? כאן התשובות תהיינה כביכול פרגמטיות: אין לנו אפשרות לדעת מהו הצדק האובייקטיבי, המוחלט, אבל יש לנו אפשרות לקבל באופן פרגמטי את הרטוריקה, את התשוקות, את האינטרסים של הקורבנות, ולהעדיף אותם על הרטוריקה, האידיאלים ועל האינטרסים של המקרבנים. והמחוייבות הזאת להתגבר על היסודות המקרבנים של המערב מפגישה מחדש את הפרוגרסיבים החדשים – ניתן לומר, בעקבות מרקס – עם רוח היהדות. כבר מרקס ראה את היהדות בתור הכוח המניע של ההגיון הקפיטליסטי, של עקרון הבעלות.

אבל אצלו כמובן יש לפחות אופק אוטופי.
כן. הפרוגרסיבים החדשים מצד אחד זנחו מזמן את השאיפה לאוטופיה, לגאולה, ומצד שני ממשיכים את מרקס במובן זה שההיטהרות של הציביליזציה המערבית, עד כמה שהיא בכלל אפשרית, היא היטהרות ממהותה היא, דהיינו המונותאיזם היהודי, והעלתה לעולה. זו היציאה כנגד התשוקה להומוגניות, כנגד כל היררכיה, כנגד כל יומרה, כנגד כל אקסקלוסיביות, כנגד כל תפיסה של מוסר אובייקטיבי. זו האנטישמיות החדשה.

והפעם כאשר היהדות אינה "האחר" האולטימטיבי של המערב, אלא כעצמו ומהותו הוא.
זה בדיוק העניין. כי אם האנטישמיות הישנה ראתה את היהודי בתור 'האחר' של תרבות המערב, המחשבה הפרוגרסיבית כיום רואה את רוח היהדות בתור המהות והמניע שלה עצמה. והיא צריכה לטהר את עצמה, עד כמה שיש לה ישועה, ממהותה זו.

מימוש ה'אתה בחרתנו'

אתה מדבר על היציאה כנגד היהדות כמוקד עקשן של אקסקלוסיביות מוסרית, של היררכיה או של אתנוצנטריות. בדברים אלה יש כמובן אמת. קל לראות שהיהדות ברבים מגלגוליה היא אתנוצנטרית, או דוגלת בהיררכיה שבה היא העליונה.
אבל רבות מהאמירות האלה אתה יכול לומר גם על הבודהיזם הטיבטי, למשל, והמנסרות האידיאולוגיות האלה אינן עסוקות במאבק כנגד המופעים התרבותיים והחברתיים של הבודהיזם הזה.

לדעתי אתה לא צודק. אני לא חושב שאפשר לומר באותה מידה שיש אתנוצנטריזם או גזענות ברבות מהדתות האחרות כמו שיש במונותאיזם היהודי. ודאי לא בבודהיזם הטיבטי.
תתייחס למשל למונותאיזם המוסלמי. המתח בין אוניברסליזם לאתנוצנטריות קיים גם באיסלאם. ובכל זאת אותם כוחות פרוגרסיבים שאנחנו מתייחסים אליהם כעת – ואני כאמור רואה את האנטישמיות החדשה כמסגרת התיאורטית וככוח המניע את המחשבה הפרוגרסיבית העכשווית – לא מאתגרים באופן דומה את האיסלאם.

מהכיוון האחר, הפוליטי, ביטוי השיא של הקולוניאליזם המערבי, מבחינה פוליטית, הוא מדינת ישראל. הביטוי הכי וולגרי ואלים של הפרטיקולריזם, של היומרה לממש את תודעת ה'אתה בחרתנו' באופן הגזעני והבוטה ביותר – זו מדינת ישראל.

זה כמובן מוגזם, אבל גם כאן יהיו שיאמרו כי לביקורת פוסט-קולוניאליסטית על מדינת ישראל יש על מה לסמוך עצמה. ודאי שמדינת ישראל איננה 'פרוייקט קולוניאליסטי', אבל ודאי גם שיש כאן אנשים שנתונים תחת כיבוש משך עשרות שנים.
אכן, יש כאן ייצור של אי-שוויון ועוול ברבדים שונים, שמחלק ממנו אפשר היה להימנע. אבל האחריות לכך לא יכולה ליפול באופן מוחלט על צד אחד בלבד. ומה שאני טוען הוא שלא ניתן בהסתמך על העוול הזה להסביר את המעמד הנוכחי של מדינת ישראל בעולם. עד כמה שזה נכון, נשאלת השאלה מה הופך את מדינת ישראל לפיגוּרה של התגלמות הרוע עלי אדמות. עומדת בכל זאת השאלה מדוע דווקא ישראל, ולא טג'יקיסטאן, ולא סין, ולא סוריה, ולא חוף השנהב – מדוע דווקא ישראל זוכה לגינוי כזה? התשובה לא יכולה להתמצות בהסבר שהרוע כאן פשוט נורא לאין שיעור מכל מקום אחר. איך תסביר את העובדה שתשעים וששה אחוזים מערביי המשולש מוכנים לעשות כמעט הכול כדי שלא להכלל במסגרת פלסטין הגדולה, משתקום, ומעדיפים לחיות במדינת היהודים שהם אינם מכירים בלגיטימיות של עצם קיומה?

תחיה רוחנית-יהודית

כלומר אתה אומר שמדינת ישראל ראויה לגינוי, רק לא לגינוי בסדר הגודל שהיא סופגת.
תראה, כל פרויקט קולקטיביסטי של בניין אומה מבחינתי הוא כיוון לא נכון באופן פונדמנטלי. ואני בוודאי שלא תומך בבניין אומה שמבחנה העליון הוא בריבונות ושליטה על קרקע, מכיוון שאני חושב שהתפיסה הזו נמצאת במתח עם אידיאלים מרכזיים ביהדות שחשובים לי מאוד.

מהם?
למשל הגלותיות כיעוד. למשל אחריות מוסרית תוך כדי ויתור על אזרחות בהיסטוריה החילונית של הכוח. ולמדנו משהו על זה מרוזנצוויג או מהרמן כהן ומאחרים. הציונות כמובן בחרה בדרך אחרת, ואני לא מזדהה עם הדרך שבה בחרה הציונות. נקודת המוצא שלי היא יהודית גלותית. אבל בעוד אני לא מקבל את נקודת המוצא הציונית, אני מכיר בעובדה ההיסטורית של קיומה של מדינת ישראל, של קיומו של ציבור, וקיומו של העוול של צליבה חדשה של היהודים בכלל ושל ישראל בפרט, כדרך לישועת הנפש של המערב. ובשעה שאלה הופכים לאובססיה ולאופנה, שמתוגמלת כל כך יפה – למשל כאן בין חברינו הפרוגרסיבים, שהרי זה מאוד 'בון טון' ונוח באקדמיה בעולם להיות אנטי-ישראלי פרוגרסיבי במובן הזה – אני חייב להגיב. והתגובה שלי היא לא תגובה של פטריוט ישראלי. היא תגובה שנובעת מהאחריות המוסרית שלי כיהודי גלותי. אני לא מנסה לזכות את הציונות, אלא יוצא נגד אופנה שהיא שערוריה מוסרית, ונגד דרך נוספת לשאוב בני אדם לשיכחה עצמית דרך כניסתם לדוֹגמה ולאובססיה הזו של צליבתו של היהודי ושל העלאתה של מדינת ישראל לעולה. ברובד הפוליטי חייבים להודות שמדינת ישראל היא ההומניסטית ביותר בהתחשב במשבר הקיומי שבו היא נמצאת ובהשוואה לרוב מדינות העולם.

מה לדעתך ניתן לעשות? אתה מציע בכמה מקומות שחינוך בצורה שונה הוא התשובה. למה הכוונה?
מאחר והטעמים לאנטישמיות החדשה ולביקורת על רוח היהדות מחד, ועל עצם קיומה של מדינת ישראל מן הצד האחר – וההבחנה בין אלה חשובה מאוד – ברור לי שמי ששמים יהבם, למשל, על הסברה יותר אינטנסיבית מטפחים תקוות שווא. אין לנו סיבה להיות אופטימים. כי הדיון הפוליטי הוא לא המקום בו השאלה הזאת תוכרע. לא מבחינה זו שבסוף יקבלו אותנו, ולא מבחינה זו שנדע מה לומר לילדנו על כך שמחר לא רק שלא יהיה יותר טוב, אלא שמחר אי אפשר יהיה לעשות את הטוב. כי המצב הישראלי הוא מצב כזה שבו מיום ליום אנחנו צריכים לשלם במטבעות של חיים ראויים עבור עצם החיים.

מבחינת הקשיים במאבק עם הפלסטינים?
מבחינה זו שהחברה הישראלית מתנוולת הן מבחינה זו שהיא הופכת מצד אחד לניאו-קפיטליסטית מיום ליום ובתהליך התרבותי-כלכלי הזה הופכת לאנטי-יהודית ואנטי-הומניסטית מיום ליום.

כמו כל מדינות המערב.
בוודאי. ומן הצד שני המאבק הישראלי-פלסטיני מתקדם באופן שבו הוא מתקדם לא רק במובן זה שהוא הופך למאבק תיאולוגי ולא רק פוליטי, אלא גם במובן הפרקטי ביותר. אתן לך ציור של מצב שנראה לי שהוא מטאפורה רלוונטית לעניין הזה. כאשר אנשי החיזבאללה או החמאס, ממקמים את כלי הנשק שלהם עד כמה שניתן באיזורים מיושבים בצפיפות, ועד כמה שניתן על גגות מסגדים או בתי ספר, והטייס הישראלי רואה על המסך את הקסאם רגע לפני שיגורו על גג בית פרטי. הוא חייב לשאול את עצמו אם הוא יכול להצדיק את הלחיצה על ההדק כדי להשמיד את המשגר, ואיתו משפחה פלסטינית, אזרחים לא חמושים. ואם הוא ימנע מלהשמיד את אותה משפחה פלסטינית הוא אולי גוזר דינה של משפחה ישראלית. אני חושב שהתמונה הזו, הדילמה הזו, מביאה כבר כעת לקושי עצום לחיות חיים מוסריים בהתאם לרוח היהדות.

ראשית, אם כן, אני מוותר על אופטימיות ועל תקוות שווא. שנית, יש להבין שאנחנו עומדים מול שאלות היסוד של הרגע ההיסטורי הזה, שמשמעותן להיות אדם ברגע פוסט-מטאפיזי, להיות אדם בעולם שהקדושה גלתה ממנו. אנחנו רוצים לשאול את השאלות הללו ברגע היסטורי שאומר לנו מכל עבר שעלינו לוותר על השאלות הגדולות, על היומרה ועל היהירות של התייחסות לשאלות היסוד ועל מימוש התשובות, אם בכלל אלו קיימות. ואנחנו חייבים לחזור לשאלות היסוד.

ובלא תחייה רוחנית במדינת ישראל לא תהיה אפשרות לעשות זאת. וזה לא עניין של החלטה בירוקרטית במשרד החינוך, שבשנת הלימודים הבאה נערוך "תיגבור" כלשהו למקצוע כלשהו. מדינת ישראל לא תוכל לעמוד בקטסטרופות שהעם היהודי כבר עמד בהן. כי חורבן בית הוא משהו שהעם היהודי כבר חווה על בשרו יותר מפעם אחת והתגבר עליו. ומדינת ישראל לא תשרוד בהסתמך על הפצצה, או על העוצמה של ההיי-טק בלבד. היא תשרוד רק אם היא תדע להוליד רנסנס רוחני יהודי. ועד כמה שלא תהיה כאן תחייה שכזו ישראל חיה על זמן שאול.

אינטימיות עם הדתיות

איך ניתן לזמן תחייה רוחנית?
קודם לכל אני חייב לומר שאין בנמצא וגם לא יתכן שיהיה רצפט כזה, ועצם היומרה או התקווה שאפשר לקרוא לרוח והוא, מבוית ומתמסר, יגיע, נראית לי מוטעית מהיסוד. ובכל זאת, אני חושב שאנחנו צריכים, קודם כל כיחידים, כל אחד לגבי עצמו, ואחר כך גם לגבי אחרים ואחרות, להפקיע את עצמנו מהרוטינות, מהפיתויים, מהחגיגה הזו, מזחיחות הדעת שמסביב, שהיא לא רק כניעה לתרבות הרייטינג וליצרנות בכלכלה הפוסט-פורדיסטית, אלא יכולה להיות גם התמסרות לפוליטיקה של ביקורתיות שהפכה לדוגמתית ואופנתית.

לכן אני מסכם את החלק של שיחתנו הזה בקריאה לחינוך לאומץ. אני חושב שבדור הפוסט-מטאפיזי אין אומץ. ברובדים מאוד מאוד שונים, אגב. מזה שילדנו מחונכים כך שהשפע הוא נקודת המוצא מבחינתם, ועד הזמינות של האינפורמציה או של העונג בסייבר-ספייס. מאתרי-הסקס ועד הויקיפדיה. הזמינות של הדברים היא מתעתעת. היא יוצרת מציאות שטוחה, שמפצה את עצמה על היעדר האושר שלה במהירויות הגבוהות ובאקסטאזה הגוברת. ואנחנו צריכים לחנך חינוך שכנגד, לאומץ. עלינו גם לחנך גם לאלתור, לאהבת החיים וליצירתיות על דרך השיבה אל הריקוד, השירה והסוד, תוך כדי קשירה מחדש של הזיקה שאבדה בין האסתטי, הגופני, האתי, האינטלקטואלי והפוליטי. המימד הלא-דוגמטי, המימד של החיים כפרשנות מתמדת. המימד המאוד יהודי הזה, שהפרשנות בו מתגברת על כל דוגמה ועל כל מוסכמה, שחייבת להיות לא ספונטאנית גרידא אלא מתוך אחריות, היא ביטוי של חיים ושל מפגש עם היעוד האנושי. במילה אחת, עלינו להכשיר עצמנו לאינטימיות עם הדתיות שאבדה גם אם לא ניתן לברוא דתיות חדשה יש מאין.

אבל הרי לדידך אין לנו על מה להסתמך במאמץ הזה. על מה נשעין את האומץ שלנו?
האומץ נשען על התובנה שאם האדם נאמן לקטיגוריה 'אדם', שאם הסובייקט האנושי הוא סובייקט ולא אובייקט, אזי הוא חייב להתגייס להתגברות. וההתגברות היא קשה ומכאיבה ומפחידה, וכמעט הכל קורא לנו לא להתגבר, או להמיר את ההתגברות הזו בהתגברויות אופנתיות שמפצות אותנו פחות או יותר באופן מיידי. השיבה להתגברות "בלתי-רווחית" כעבודת קודש היא נקודה חשובה מאוד, והיא צעד קיומי שאם נציע אותו לילדינו לא הכל אבוד. וזה מתחיל ביחיד, והופך לשאלה אנושית כללית.

האם אפשר לחנך לערכים האלה?
אנחנו יכולים לחנך לאלה כי זה לא נכון שהתרבות הקפיטליסטית מסוגלת להציע דָיוּת לעצמה. היא מייצרת גם חוסר סיפוק, סדקים וסתירות פנימיות, כפי שאפשר לראות בייצור הקפיטליסטי העכשווי. היא מציעה חיפוש לאלטרנטיבות המוכרות מן הניו-אייג'. וזה לא נכון שבני אדם יכולים להסתפק באלטרנטיבה לקדושה. הם מחפשים קדושה בתוך מכונת העונג. כחלק ממכונת העונג. או לחילופין כאלטרנטיבה גדולה לה בדמות עולם הג'יהאד, בין אם הוא עולם הג'יהאד של הפונדמנטליזם היהודי, המוסלמי או הנוצרי. החינוך שכנגד לא מקבל את פרקטיקות השיכחה העצמית של מכונת העונג הפוסטמודרנית, והוא לא מוכן לקבל את ההישאבות לאורגיה הזאת של צליבתם מחדש של היהודים. ומתוך רוח היהדות האומץ והאימפרוביזציה יכולים להציע תקווה. ובאשר התקווה שם החיים. דווקא צליבתו המחודשת של היהודי הופכת את היהדות למשמעותית באופן אוניברסאלי ומזמנת את היהדות להתחדשות ולבריאה גדולה חדשה. במובן זה, האנטישמיות החדשה היא הן ביטוי של תקווה והן ביטוי של סכנה קיומית למדינת ישראל ולציוויליזציה היהודית-נוצרית בכללותה.

[פורסם ביום שישי ה-21.5 במוסף "שבת" של "מקור ראשון"]

44 תגובות

  1. תודה. ראיון מעורר מחשבה ביותר.

    (אם אינני טועה, במשפט הראשון תחת תת הכותרת "אינטימיות עם הדתיות", צ"ל אין "בנמצא", במקום "בנמצה")

    אהבתי

  2. ראיון מענין. נראה שמדובר באדם חושב לא באופן "משבצתי" – וזה מחזה נדיר ומבורך במחוזותינו.

    מענין עוד דבר: שבכל מסגרת אידיאולוגית איכשהו היהודים בסוף יוצאים ה"רעים".
    אם מדובר בקומוניזם, אזי מי הקאפיטאליסטים הגדולים (ולפיכך אוייבי מעמד הפועלים) אם לא היהודים?
    ואם מדובר בקאפיטאליזם, אז מיהם הקומוניסטים הבולטים אם לא היהודים?
    אם מדובר באלילות (כגון זו ההלניסטית) אז מיהם המונותאיסטים הכופרים באלים אם לא היהודים?
    ואם מדובר באתאיזם, אז מיהם המקור לדתיות נוקשה ופאנאטית אם לא היהודים?
    ואם מדובר בדתיות מערבית מונותיאיסטית – אז שוב, מיהם האתיאיסטים המשפיעים ביותר אם לא היהודים? אם מדובר בלאומנות, אזי מיהם חסרי המולדת, בני בלי בית, הקוסמופוליטים הטיפוסיים אם לא היהודים? ואם בהתנגדות ללאומנות, אז מיהו העם האתנוצנטרי ביותר, המקור לכל גזענות אידיאולוגית (תודעת הבחיריות וכו'), אם לא העם היהודי?
    מהראיון הזה יוצא שגם בפוסטמודרניזם, האוייב הגדול נשאר היהודי….

    ואולי האנטישמיות פשוט קודמת לכל הנמקה אידיאולוגית שלה?

    אהבתי

    1. אה – ושכחתי שבמסגרת הפוסט-קולוניאליזם, היהודים הם הקולוניאליסטים הכמעט יחידים שנשארו, ובמסגרת הפמיניזם, האל היהודי הוא אב-טיפוס לגבר המכה – שלא לדבר על הדיכוי של ה"אלה האם" ע"י הדת היהודית. וכן הלאה

      אהבתי

  3. תומר, נפלא.
    תודה שהבאת את גור-זאב, החיבור בין שניכם מאלף. אנא המשך בשיחות איתו ואל תשכח לרוץ לספר לחבר'ה.
    ןבהמשך לדרור (בקטנה): מתחת לכותרת "מקדונלד והסיכוי למלחמה" יש 'מתמצא' וצ"ל מתמצה.

    אהבתי

  4. למתקנים תודה על התיקונים!

    ודוד,
    יש בזה משהו, אבל זה לא כל כך מוזר בעיני: היהדות עומדת כאחד הבסיסים של התרבות המערבית, וכבסיס היחיד שיש לו יצוג אנושי (ההלניזם הלא כבר אינו נחלת הלניסטים). כל מי שיש לו קובלנה כלפי מימד מסויים בתרבות או כלפי התרבות בכלל, יכול בקלות להשליך את תסכולו על אותו עם שמייצג בשבילו את שורש הרעה שהוא שונא במיוחד, ולשנוא גם אותו.

    אהבתי

  5. — הקריאה התמידית לנסות ולהשלים את הפער היא הורתה הקדומה של מצוות תיקון העולם, והיא זו אשר צאצאיה המודרניים הם רעיון הקידמה והמחקר המדעי. אותה עמידה לקראת האופק האידיאלי הבלתי-נתפס, היא זו שהניעה את בני המערב לפתח ולשכלל לא רק את חייהם (מבחינה מוסרית), אלא גם את עולמם (מבחינה טכנולוגית). אין זה מקרה שבמזרח לא התרחשה המהפכה המדעית, שכן בתפיסת העולם האימננטית אין את אותה קריאה בלתי-מתפשרת להתעלות.

    אני חייב להודות שיש לי קושי בסיסי – בעצם – רב רובדי – עם הטענה הזו, שבעיני מפוקפקת מכמה בחינות. א. מבחינה עובדתית. המזרח כן יודע לזקוף לזכותו השגים מדעיים מסוימים שעם כל בורותי בהיסטוריה של המדעים אני יודע שהם קיימים. ב.גם קשה לי מאוד להבין את עניין "מצוות תיקון העולם" כאיזשהו עניין מהותי בעיניך שהשתרבב כביכול לתפיסה ה(נוצרית או מוסלמית? איזו מהן?)"מונותיאיסטית חובקת הכל הזו, בעוד שדי ברור לי שזו תפיסה שבעיקרה מיוחדת ליהדות ובהבנה די צרה של השתמעויותיה הפרקטיות ואופני ביטויה – בטח שלא מדעיים או טכנולוגיים, עד תקופת המאה העשרים ממש. זה מה שהדריך את המערב בפיתוחיו הטכנולוגיים? נו. ואני חשבתי שהמודל שעמד לנגד רבים כ"כ מאנשי תרבות הרנסנס, מעבר לתפאורת הרקע של תרבותם הנוצרית היו דווקא האידיאלים הקלאסיים -הפאגאנים במובהק. ג. האימננטיות הייתה מנת חלקו של המערב עוד ואולי בתקופות מסוימות בעיקר, זמן רב מאוד לאחר כיבושו את המרחב ה"אלילי", לאור ריכוז ומיסוד השאיפה הטרנסצנדטית בידי כנסיות שעיקרן היה לוא דוקא תיקון עולם כולל, אלא היתלות במלכות שמיים לשם ביסוס מעמדן הארצי – אין לי כלום נגד הנצרות, אני חייב לומר, ואני אפילו די מוקסם ממנה, כתפיסה אמונית, אלא שאני נוקט בביטויים כללים כאלה רק בבחינת העמדתם כנגד כלליות דבריך אתה.ברור לי שלא זה הנושא המקורי, אבל – בכל זאת – העמדה נחרצת וקטגורית כזושל "מונותיאיזם" מול כל יתר עולם הרוח הדתית ומשם עוד לגזור, אגב אורחא את ההנמקה להתפתחות המדעית של המאות האחרונות במערב – זה לא רציני בלשון המעטה. גם לא במקום השולי שהועדת לדברים הללו – כך לפי דעתי, על כל פנים.אשמח לתגובתך בנושא.

    אהבתי

    1. אסף,
      ודאי שבמזרח היו פיתוחים טכנולוגיים. הדפוס או אבק השרפה למשל. אבל מה הם עשו איתם? כלום. הדחף ליצור מזה משהו שישנה לנו את החיים ואת העולם בו אנו חיים הופיע רק במערב.

      עכשיו השאלה היא למה, והתשובה שלי היא שזה קשור למשיכה הטרנסצנדנטית מעלה. כאילו העולם הזה הוא לא מספיק כפי שהוא, אלא הוא נמצא מול אידיאל גבוהה ממנו ושואף אליו.

      לגבי האימננטיות במערב, אני לא מסכים איתך שהיא אי פעם היתה מרכזית בתפיסת עולמו. כיום היא המרכזית ביותר שהיא אי פעם היתה.

      אהבתי

  6. "nדוע דווקא ישראל, ולא טג'יקיסטאן, ולא סין, ולא סוריה, ולא חוף השנהב – מדוע דווקא ישראל זוכה לגינוי כזה?" נו באמת, האם המרואיין באמת מוכן לרכוש כרטיס חברות במועדון האקסקלוסיבי הזה של המדינות אותם הוא מונה? נראה שהוא בוחר את המועדון שלו לפי הצרכים המתחלפים הנוחים לו. המרואיין מנסה לכל אורך הראיון לאחוז בחבל בשני קצותיו ובכך להתחמק מאחריות ממשית ולהסתפק ברטוריקה לא מחייבת.

    אהבתי

  7. תומר, ראשית, תודה על התגובה.
    כמובן שמה שכתבתי על העניין האימננטיות המערביתת לא עמד, כפי שדציינתי בגוף הטקסט, בבחינת אמירה מרכזית או אפילו רצינית במיוחד. רק הצבעתי על אלמנט ארצי מאוד ומובהק של הייצוג הטרנסצנדנטלי הרשמי (והציני בהתמדה ומבחינות מסוימות) של המערב במשך מילניום בערך. שוב, הצורך לסייג כאן על כל צעד ושעל הוא מה שעושה לי לא נעים בנעל (הפסקה שכתבת). מפני שמה הם עשו עם זה? נו, איכשהו לא ברור לי שקידמה וטובת האנושות היא שעמדה או תעמוד לנגד עיני המדענים והפוליטיקאים הממנים אותם. שיקולים כגון רווח, תהילה – וכמובן, בל נהיה ציניים יתר על המידה, עניין אמיתי – ואימננטי – ב"דבר עצמו". בתחום עצמו. פריחת המדעים שזורה בד בבד עם פריחת האמנויות באירופה. המדען המרוכז בעצמו, אליבא דרבים וטובים – שואפי אל על בשלהי ימי הביניים אביב הרנסאנס – היה יד ימינו ובא כוחו של השטן. אני לא מבטל מכל וכל את הטענה שהעמדת. אני רק בא לשבור את המונוליט הארוך שבו היא מתגדרת שאיננו אלא אף. לא שקר,כמובן! אלא הגזמה וניסיון לצמצם מרקם היסטורי שלם וענף לכדי דיכוטומיה פשוטה אחת.למה הם לא "עשו" עם מה שהם אמנם עשו "משהו"? אני מניח שיש תשובות מספקות יותר במורכבותן מאשר ההצבעה על התשתית הדתית – תודעתית השונה בין המזרח למערב. האם ביקוע האטום שהיה תגלית מדעית קרדינלית בא לספק איזו שאיפה מעלה? אולי את שאיפת המוות הכלל אנושית (ודוק: טנטוס – למלכות שמיים שואף או להאדס?). דמוקרטיזציה וחילון, לדעתי תרמו גם הם משהו לעניין רעיון הקידמה אם כי לא בהכרח למימושו וראה ערך המציאות הקיימת של תחיית רעיון האוטופיה וחברת השבט בימינו. ואם תאמר, וודאי נותרו תבניות מחשבה בסיסיות גם בקרב המתחלנים של המאות האחרונות והן שגרמו מבלי דעת מכוון להתקדמות המדעית העצומה ולהשגי הקידמה ולהעלתינו אל רום (רעיונות רומנטיים בתכלית) הרי שאקשה מדוע לא עומדת להם לרועץ, לאותן ישויות אסיאתיות כגון סין ויפן של ימינו, האימננטיות הטבועה באופיין הקולקטיבי מקדמת דנא?
    שוב, תודה מראש ולמפרע על הדיון המעניין.

    אהבתי

    1. אסף, אנחנו מדברים ברמות שונות לחלוטין, ואף זאת בכמה רבדים שונים.

      ראשית, אתה כותב על "הגזמה וניסיון לצמצם מרקם היסטורי שלם וענף לכדי דיכוטומיה פשוטה אחת" – באמת? ברור! שים לב: מדובר במאמר עיתונאי, לא בדוקטורט. אם אתה מצפה שבכמות המילים המסכנה שמאפשרים לי לכתוב אני אצליח להקיף בצורה מפורטת את כל ההיסטוריה המערבית, אז צר לי לאכזב אותך.

      שנית, בקשר למניעיהם של המדענים. שוב: ברור! אני מדבר על מניע עומק, על זרם תרבותי בסיסי שנע כלייטמוטיף לאורך התרבות המערבית כולה. אני אומר שיש שאיפה לקידמה ולהתפתחות שנטועה ברעיון הטרנסאנדנציה. ודאי שלבד מזה יש עוד המון דברים, וודאי שזה עצמו בא לידי ביטוי בהמון צורות. באופן דומה אפשר לומר, למשל, שהתנועה הנאצית היא תנועה משיחית. אז מה, האם הנאצים מחכים למשיח בן דוד? האם הם רוצים שיגור זאב עם כבש? אף אחד לא חושב כך. אבל הרעיון הבסיסי שמניע אותם הוא השאיפה לכונן אוטופיה, לבצע טרנספורמציה מהותית בהיסטוריה.

      אהבתי

  8. קראתי את הראיון, קראתי גם את המאמר שמעלה רעיונות דומים ב"ארץ אחרת". ראשית: היכן הדוגמאות? על מי הוא מדבר? הדוגמאות שהוא נותן כאן ושם כל כך דלות (פרופ' אחד שלא הביע צעיר על פיגועים, סטודנטית שלו שכתבה עבודה רדיקלית מידי) הוא מדבר כאילו כולנו שותפים להנחותיו שסלבוי ז'יז'ק הוא אנטישמי ולא למשל, אנטי מערבי. כמו הפוסטמודרניסט שהיה (?), הוא עדיין לא טורח לתת דוגמאות לטענות שלו, כדי שיבינו על מה בדיוק הוא מדבר.

    שנית: זה מאכזב, כל העמדה הזו היא כל כך מתפנקת ולא אחראית. מה קורה היום בעולם? אנטישמיות! למה שונאים את ישראל? אה, פשוט מאוד, אנטישמיות! נדמה לי שמה שעובר על גור זאב זה מה שעבר על כל מיני אנשים כאן, כמו למשל אברי גלעד ועירית לינור, שמהעטפת ההומניסטית-דמוקרטית שלהם התקלפה, ומה שנשאר כאן זה היהודי מהשטייטל שהשתשובה שלו היא "שונאים אותי!" והוא צודק דרך אגב, היהודי מהשטייטל. אבל אנחנו לא באירופה!!! השנה היא לא 1939!!! צריך לצעוק יותר חזק?

    גור זאב, כמו אחרים ש"התפכחו" פשוט שוב מוציא את היהודים מההיסטוריה, ולמעשה שלא בטובתו משתף פעולה עם האנטישמיות. אם הוא חושב שיש אנטישמיות בקרב התנועה שמבקרת את ישראל אז אדרבא שיחשוף אותה ויבודד אותה, אבל הוא עושה כאם משהו חמור, הוא מכליל מראש את הזרם הביקורתי כלפי ישראל כשונא יהודים במהותו.

    וכל זה עוד לפני שמבקרים את החלוקה הכל כך גסה, מכוערת אפילו בין ג'יהאד לבין מכונת העונג הפוסמודרני, כל כך אופייני לעמדה הפטליסטית רגליוזית שלו שלא מסוגלת להבחין במאמצע בכל מיני קבוצות שאשכרה מנסות לפעול פעולה פוליטית במציאות כדי להפוך את העולם את חייהם ליותר טובים, בין אם אלה ארגונים חברתיים שקמים כאן מידי פעם או פשוט אנשים שיוצאים להפגין. כל אלה הם לא ג'יהדיסטים ולא ניהיליסטים ולכן הם כנראה חומקים מתחת לרדאר הזחוח של גור זאב.

    אהבתי

  9. ראיון מרתק! (למרות שהיו הרבה מילים מסובכות שלא כל כך הבנתי…)
    חייבים גם להוריד את הכובע בפני גור זאב על היושר וההתבוננות האובייקטיבית למרות עמדתו השונה.
    דברים דומים לגבי התנועה במערב לעומת העמידה במזרח שמעתי מפי מורי ורבי הרב אורי שרקי. אפשר למצוא את זה כאן למשל – http://ravsharki.org/content/view/1525/629/ (תחת תת כותרת מערב מול מזרח)

    אהבתי

  10. למרות שהוא מתעלם מניתוח העומק שלדידו של גור-זאב מוביל לאנטישמיות,
    אלי א. מעלה שאלות טובות באשר לאחריותה של מדינת ישראל לדימוייה בעולם. ובמיוחד – על מקומם של ארגוני החברה האזרחית כאן ובעולם, ועל תפקידם בעידוד או מניעת האנטישמיות כפי שמגדיר אותה גור-זאב.
    הויכוח העדכני באשר ל"בצלם" ולקרן החדשה גם הוא משיק לשאלה זו.

    אהבתי

  11. מעניין ומעורר מחשבה, בעיקר הקריאה ל"יתגבר כארי". מצד שני, אני לא קונה את הסיפור על האנטישמיות החדשה. אפשרות יותר פשוטה היא שאנחנו פשוט קבוצה מתבדלת (ואף אחד אף פעם לא אוהב את אלה), ואנחנו עושים את זה ללא התנצלות כבר לפחות 2500 שנה (ומנדלסון הוא היוצא מן הכלל שמעיד על הכלל), ואנחנו נמצאים בכל מקום, וכולם מכירים אותנו. זה נראה לי מספיק כדי להיות מטרה לשנאה כשזו עולה על גדותיה, בלי קשר למהלכים התאורטיים שהתרבות המערבית עברה ועוברת, ואפילו בלי קשר למצב בפלשתינה-א"י. האם זהו הסבר פשטני מדי? מה חסר בו?

    אהבתי

  12. תום,
    ברור שזה הסבר פשטני מדי
    והוא לא זר להסבר של גור זאב אלא הוא חלק ממנו לטעמי.

    מה שקורה זה שבהיסטוריה הדיאלקטית של האידאולוגיות המערביות בכל פעם קם רעיון. הרעיון החדש שואב השראה מסוימת מהיהדות והיהודים בגאוותם המסתגרת נוטים אפילו להתגאות בכך. עד שקם רעיון סותר שבא להילחם בהגמוניה הנוכחית. הוגיו קונים בחדווה את טענת הראשוניות הנ"ל של היהודים ומקריבים כמה יהודונים בדרך להמלכת המלך החדש.

    דוד פ. נתן מספיק דוגמאות למעלה ושכח אולי את הדוגמא המובהקת והנוראה מכל:
    כמו שתומר ציין, היטלר ראה בנאציזם תנועה משיחית, בעקבות הנצרות. ותידלק אותה בפילוסופיה של ניטשה שיצאה נגד ההומניזם המנוון של המערב שאת מקורותיו הוא ראה בלא אחרת מהנצרות, כלומר – היהדות (הרי היהודים תמיד התגאו בכך שהם אבות המוסר המערבי, מוסר העבדים לפי ניטשה). הדברים הללו אינם ספקולטיביים ואינם תוצר של פרשנות, הם כתובים שחור על גבי לבן.

    והיום, כדי שיהיה לנו יותר פשוט להבין את זה, מלמדים אותנו שהוא שנא את היהודים כי הם היו עשירים יותר.
    גם פשוט יותר ללמד שהשמש מסתובבת סביב לכדור הארץ, אבל איזה פלא – אם יוצאים מהפשטות אפשר להסביר בפשטות הרבה דברים שלא נראו פשוטים קודם לכן ולהבין את תנועת כל מערכת השמש.

    חשוב ללמוד את הדברים הללו, הניתוח של גור זאב הוא מדויק, מה שקורה זה אכן הפקרות אינטלקטואלית שבסופה אנחנו נצטרך לשלם את המחיר. כאשר רובנו לא נדע אפילו על מה מקריבים אותנו. והכי פשוט יהיה לומר כי שונאים אותנו בגלל כיבוש.

    מדינת ישראל לא אשמה באנטישמיות החדשה כמו שאנו חושבים, אבל היא בהחלט לא מנסה לפתור את הבעיה, מכיוון שהיא לא מאבחנת אותה כראוי.
    אם היהודים רוצים לשמור רק לשמור על התחת שלהם (ע"ע הרצל) עליהם להיזהר מלקחת על עצמם את תפקיד הזוכים בפרס נובל, כי מחר הפרס הזה יהיה הסיבה לאנטישמיות חדשה-ישנה. אבל האמת היא שאני לא בטוח שאנחנו מסוגלים לכך.
    אני אישית מאמין שמה שחשוב זה לא החיים אלא מה עושים איתם. לכן אני מסכים עם הצעה של גור-זאב: עלינו לעורר התחדשות יהודית אמיצה. במקום להצדיק את הלאומיות הישראלית למול הפוסטים למיניהם, עלינו לפתח תגובה חדשה שתגאל את האנושות זמנית מהריקבון של הפוסט-מודרניזם.

    תומר, ראיון מרתק. תודה רבה. טוב לשמוע שיש גם אינטלקטואלים רציניים ואחראיים בארץ, שלא מנסים להתחנף לעמיתיהם מחו"ל.

     

    אהבתי

  13. תומר,

    העלית נקודה מעניינת של ניגוד בין אלוהות אימננטית שמביאה לתרבות שקרובה יותר לאושר ולשמחה ושלווה, לבין אלוהות מערבית שתמיד חיה בחסר, תמיד יש לה משהו לתקן. זה די דומה למוח ימין ומוח שמאל, תודעה מורחבת ואגו. הראשונה קשורה לתרבות שתקועה באותו מקום, לא מתקדמת והשניה להפך. בעקיפין, דווקא תרבות האגו יוצרת קשרים בין ארצות ועמים והבנה וקבלת האחר, מרפאת מחלות, עוסקת בצדק ושיוויון, מקדמת את האנושות, פחות מאפשרת תופעות אלימות בגלל שאיננה חיה בשאנטי כמו בהודו.

    הפיתרון הוא ששניהם טובים וצריך שילוב של שניהם. הבעיה שאני לא רואה איך זה מסתדר ביחד. מה דעתכם?

    אהבתי

    1. גליה,
      אני גם חושב ששניהם טובים וצריך את שניהם, השאלה היא אולי במינון. עד כה התרבות הטרנסצנדנטית כבשה את זו שאינה והשליטה בה את הגיונה. הניו-אייג' הוא פנייה בכיוון ההפוך, והייתי רוצה לראות יותר את ההגיון האימננטי שלו כך שירגיע קצת את הדחף הטרנסצנדנטי. יחד עם זאת, האימננציה הרבה פעמים חלשה בדרישות מוסריות, ואת אלו כמובן לא צריך לשכוח גם בעולם אימננטי.

      אהבתי

  14. "יכול להיות שרעיון הטרנסצנדנטיות האלוהית היה טוב לזמנו"

    צריך לזכור שתפיסה זו באה כתגובה לריבוי אלים.

    בזמננו, אין בקרבנו ריבוי אלים, לכן לא צריך להנציח תפיסה זו.

    אהבתי

    1. מותק, למה אתה אומר שהטראנסצנדנציה באה כתגובה לריבוי אלים? אני לא מדבר על מונותאיזם, אלא על הרעיון שהאל האחד הוא עליון ונבדל לחלוטין מהעולם.

      אהבתי

  15. תומר

    אז אפשר להגיד שבקרב בין קאנט להגל, הגל מנצח בינתיים?
    האם זה מציב את עמנואל לווינס כעוף מוזר, אחרון הקאנטיאנים?
    מלימודיי באונ' ת"א קיבלתי את הרושם שהוא (לווינס) אחד מהענקים. יכול להיות שהוא כזה גדול רק בארץ?

    ותודה על הראיון הנפלא

    אהבתי

    1. אני חושב שהגל מנצח מהרבה בחינות. אני לא חושב שלווינס "קטן", אבל כמו ליבוביץ, תורתו פונה למעטים, ומיושמת על ידי מעטים עוד יותר. יש בקריאה הזו למוסריות או לדתיות כציווי עליון ומוחלט קסם רב, כיף לדבר עליה וכיף להציג אותה כעמדתך, אבל רוב האנשים לא פועלים ככה. גם לכן, כפי שכתבתי בראיון, אני נוטה לתפיסה האימננטית. וגם בגלל שאני חושב שהיא יותר תואמת את המציאות.

      אהבתי

      1. התכוונתי ב"גדול"- מבחינת החשיבות האקדמית והשפעה על פילוסופים אחרים. אני חושב שהלכה למעשה, מעט מאד אנשים מאמצים תורות פילוסופיות טהורות, כל שכן מיישמים אותן בחייהם.

        ואני לגמרי לא מתחבר ל"כיף" שבציווי הקטגורי ומעולם לא פגשתי מישהו שהיה לו כיף להציג את זה כעמדתו. נהפוך הוא, באופן פרדקוסלי זה היה נראה לי כחלק הכי נוקשה, מנותק וחסר אנושיות בתורתו של קאנט.

        אתה באמת סבור שהויכוח בין אימננטיות לטראנסצנדיות יכול להיות מוכרע? מהי דעתך על גישתו של קן וילבר שטוען כי בתודעה הלא דואלית, דיכוטומיה זו נופלת ומתייתרת כמו כל הדואליזמים האחרים.

        אהבתי

        1. מבחינת החשיבות האקדמית, אם נספור פילוסופים מאז חייהם של השניים, הגל לוקח מזמן. בעניין הכיף, תתפלא כמה כיף יש בנוקשות, ניתוק וחוסר אנושיות. בעניין התודעה הנון-דואלית, בה כל הדיכוטומיות נופלות, כפי שכתבת בעצמך, כך שאני לא רואה כאן ממש פיתרון לסוגייה. זה כמו לומר שכשיבוא המשיח הוא יפתור הכל, או שאחרי שהאדם האחרון ימות ממילא הבעיה תיפתר.

          אהבתי

  16. תומר,

    לא ברור לי מדוע אתה מזהה את הרצון לשנות את העולם דווקא עם הטרנסצנדנצטיות. הרי גם בדתות המונותאיסטיות ישנו העיקרון שהכל משמיים מלבד יראת שמיים.
    נכון שהיחס בין האל/ים לאדם שונה בין השתיים, אבל בכולן יש היררכיה שכדי לשמור עליה על האדם לצמצם את האגו שלו.
    איך שאני מבין את היהדות נדרשת מהאדם ענווה למול האל, ובכלל זה למול מה שקורה בעולם.

    לא יותר פשוט לומר שהרצון להחזיק בעולם כדי לשנותו פשוט נובע מהחילוניות?

    אהבתי

    1. הטענה המובלעת במאמר היא שהחילוניות על כל הכרוך בה- ההשכלה, הנאורות, הליברליות, ההומניזם- הינה תוצר טבעי ומתבקש של עולם הערכים היהודי-נוצרי.

      עובדה שמערכות חשיבה אלו לא נולדו בשום מקום אחר- לא בעולם המוסלמי ולא במזרח הרחוק (אם כי אומצו שם אח"כ בחלק מן המדינות- הודו, יפן לדוג', לפחות באופן חלקי)- רק במערב.

      אפילו ניטשה, שלא היה אוהד גדול של הנצרות, נותן לה את הקרדיט בפיתוח המצפון המדעי, שבלעדיו אין שום מוטיבציה לפתח מדע.

      אהבתי

      1. מה שדני אמר,
        וגם, "לא יותר פשוט לומר שהרצון להחזיק בעולם כדי לשנותו פשוט נובע מהחילוניות?" – ממש לא, כי מה לעשות שראשוני המדענים היו נוצרים דתיים? ניוטון היה אדם דתי מאוד (אפילו קצת מוזר, אוקולטיסטי), גרגור מנדל, שתרפ תרומה חשובה למדע התורשה הביולוגית היה נזיר אוגוסטיני וכו'.

        אהבתי

  17. אני מסכים שיש משהו בתפיסה של אל בורא-כל, חיצוני לעולם, שמניח שקיימת איזושהי תוכנית-אב ליניארית, שמעודדת אנשים מסוימים לראות עצמם כשליחים אשר אמורים להגשים אותה.

    אבל ביהדות למשל, קיימת במקביל גם גישה הרואה בענווה ערך. ענווה למול האל ולמול אנשים אחרים. שמטרתה לאזן את אותה שאיפה, שכשהיא חוברת לאגו האנושי יכולות לה השלכות הרסניות.

    לגבי מדענים דתיים – זה שניוטון ואחרים הם אנשים מאמינים עדיין לא הופך אותם לאנשים אשר מגלמים באופן מלא את דתם, מה גם שכל דת נתונה לפרשנויות שונות ומכילה זרמים שונים. עובדה שמדען דתי תמיד צריך להצדיק לעצמו איכשהו את עיסוקו ה"כפול".

    נראה לי שהרצון לשלוט ולכבוש את העולם הוא משהו שקיים בטבע האדם, ושכל הדתות מנסות לאזן את זה. מי בתנועה ליניארית ומי בתנועה מעגלית. ז"א – ההבדל אינו בשאיפה לקבלת המציאות אלא בתפיסת המציאות.

    האתאיסט יטען בכלל שהערך של צמצום האגו בדת הוא אמצעי של ממסדים דתיים לשמור על כוחם. וזה לא משנה אם הצמצום אומר תישאר בקאסטה שלך או שהוא אומר אני שליח האל ותתבטל מולי (כמו ידידך החדש לייטמן :)

    וכשאני חושב על זה – אפילו הטענה על הליניאריות אינה מדויקת תמיד לגבי המזרח – הרי ישנה תפיסה של גאולה כלל אנושית גם בבודהיזם למשל, ושם בכלל אין אלוהות.

    אהבתי

    1. משתמע מכל הטיעונים שלך שאתה סבור שהדחף היחידי שגרם להופעת המדע הוא הרצון לשלוט ולכבוש את הטבע.
      אתה כנראה מושפע באופן גורף מדי מהוגים אקו-רדיקליים, אנרכיסטיים, פילוסופים הסבורים שאפילו תהליך ההמשגה של הפילוסופיה המערבית הוא אלים בטיבו וכו'.

      אני סבור שהמדע התפתח, בין היתר, מן הדחף לחקור, הסקרנות, יצר ההרפתקה, והכמיהה (המוסרית בבסיסה) לאמת. ואם מקובל עליך שגם דחפים אלה לקחו חלק בכינונו של המדע אז אני לא רואה מדוע עדיין תחשוב שקיימת סתירה בין ענווה לעשייה מדעית. בדיוק להיפך- העשייה המדעית דורשת מן האדם להניח את האגו והסובייקטיביות בצד- שאיפותיו, ציפיותיו ותשוקותיו של המדען אינן אמורות לבוא על סיפוקן כי האמת האובייקטיבית חשובה מהן.

      המדען המרושע והאגו-מנייק הוא יותר יציר דמיונה של התרבות הפופולרית מאשר שיקוף של אמת היסטורית או פסיכולוגית כלשהי..

      אהבתי

    2. שמע אסף,
      אני חושב שאתה לא ממש בקיא בהיסטוריה, אז אני מציע לך ללמוד. ניוטון למשל היא דתי אדוק ועסק בפירוש המקרא. שום פיצול ושום כלום. הגישה שלך היא פרי המאה העשרים, לא לפני כן. לגבי העניינים האחרים, כבר אמרתי את דעתי.

      דני, אני לא יודע על מה אתה מדבר, ואני חושב שלא הבנת אותי.

      אהבתי

      1. תומר- דבריי הופנו ישירות לאסף. זו מערכת התגובות של הבלוג שלך, לא הגיע הזמן לעמוד על הלוגיקה הפנימית שלה? (שהיא תכל'ס, לא מי-יודע-מה מורכבת)

        עכשיו קרא את דבריי כתגובה לאסף וראה אם הדברים מתחברים.

        אהבתי

  18. דני, נראה לי שלא הבנת אותי בכלל.
    מה שאני טוען זה מה שאתה טוען, שבסופו של דבר הטבע האנושי הוא זה שגורם לאדם לחקור אם מדברים על מדע. ולאו דווקא דיברתי על מדע.

    בסה"כ התאוריה שתומר מעלה כאן היא מעוררת מחשבה, אבל לא משכנעת.
    וזאת מהסיבה הפשוטה שיותר משהדת משפיעה על האנשים האנשים משפיעים על הדת (וזה נכון גם לגבי הפילוסופיה בכלל).
    למשל: אם יצר הסקרנות מפותח באדם מסוים והוא דתי, הוא אולי ישייך לחקרנות שלו נופך משיחי. ואם אדם אחר הוא שמרן ודוגמטי אז הוא יתלה את המדען הזה. ואפשר להמשיך עוד ועוד..
    דתות הן מספיקות עשירות ונתונות לפרשנות כדי לספק לאנשים את כל האפשרויות. לגבי היהדות אני יכול לומר זאת בוודאות.

    לכן אני לאו דווקא מערב את אמונתו וחקרנותו של ניוטון – האחת אינה הסיבה של השנייה. אנחנו מדברים על הסיבה, על שמניע אנשים, לא על החיבור שהם עושים אח"כ בהגות שלהם. ברור לי שבאותה תקופה מדענים הכניסו את האל לתיאוריות המדעיות שלה ואת המדע לדת (קנטור למשל לקח את זה הרבה יותר רחוק מניוטון. החגיגה הזאת הפסיקה עם הפורמליזציה של גילברט. תומר, במקרה בשיעור הזה ישבתי בשורה הראשונה).

    אהבתי

    1. כנראה שאכן לא הבנתי אותך ועם התגובה האחרונה שלך כבר איבדתי אותך לגמרי. אין לי מושג מה אתה מנסה להגיד.

      משהו על טבע האדם?

      זה בסדר גמור מבחינתי להיות נטורליסט- אולי מבית מדרשו של דיוויד יום או אנא עארף- אבל דע שפיספסת איזה מאה שנה של פוסטמודרניזם שטוען שאין כזה דבר טבע אדם (אפילו יחסי אישות הם התנייה תרבותית אומרות פמיניסטיות קוויריות רדיקליות) ועוד איזה מאה-מאתיים שנה של מודרניזם שניסה בכל מאודו לעשות סדר במישמש בין טבע ותרבות.

      אבל סבבה- אין לי שום דבר נגד נטורליסטים. רק שעכשיו חובת ההסבר היא עליך: אם אתה תולה הכל בטבע האדם, מדוע רק ציווילזציה אחת ספציפית הצמיחה מתוכה את
      -המיתודה המדעית
      -שיח זכויות האדם
      -תרבות פוליטית דמוקרטית

      ומשפטים כמו "שיותר משהדת משפיעה על האנשים האנשים משפיעים על הדת" לא אומרים כלום. זה כמו להגיד-
      יותר משהשפיע המדע על אנשים, השפיעו אנשים על המדע
      או
      יותר מששמרו היהודים על השבת שמרה השבת על היהודים.
      מה זה אומר בכלל? איך אתה מוכיח משפטים כאלה?

      אהבתי

  19. לא נטורליסט ולא פוסט-מודרניסט.
    אני לא מדבר על טבע האדם בכלל, אלא על האופן בו דת ורעיונות בכלל משפיעים על אופן הפעולה של הפרט.

    אני חייב להודות ששאלת הקידמהבעולם המערבי העסיקה אותי לא מעט. הרבה שנים השתעשעתי עם הרעיון, שלא ניסיתי לפתח אותו ממש, שהיהדות באה טוב לעולם ההליניסטי מכיוון שהפרדת האל מהעולם מאפשרת יותר מרחב לאדם לחקור ולהתפתח (פחות דברים מוסברים ע"י מציאותם של כל מיני אלים שאחראים לכל מיני תופעות ספציפיות).
    סיפרתי על זה לחבר חכם, והוא סתר אותי ע"י מבחן המציאות – הרי הנצרות דיכאה את המדע במשך מאות בשנים. הרנסנס התחיל בערך מאז שהיוונים הפסיקו.
    אם יש לתומר טיעון נגד אשמח לשמוע אותו ולהציע אותו לחבר שלי. (קצת מוזר לכתוב על תומר בגוף שלישי בבלוג שלו, זה בגלל שאני עונה לדני. תומר אל תיעלב – אלה מגבלות השפה)

    איך שאני מבין, הטיעון של תומר גם נמצא באזור הזה. אבל קצת אחרת – הוא טוען שהשאיפה להתקרב לאל הבלתי מושג היא שהניעה את אנשי המערב לקידמה. זה לא בדיוק מה שטענתי אבל זה קשור. בכל מקרה אני מביא את המחשבה שהזאת שלי כדי להראות שנטיית לבי הפטריוטית היא דווקא כן להראות שליהדות יש את ההשפעה הזאת על המערב.

    מה שאני בסה"כ טוען כאן זה שהטיעון של תומר הוא מאוד רופף. ואני מתייחס רק לעניין הטרנסצנדטיות. אני מסכים למשל שהרעיון המשיחי נתן השראה למדענים ואנשי רוח חילוניים ודתיים שפיתחו כל מיני אוטופיות. זה די ברור בהגות שלהם. בעניין אופי האלוהות זה נראה לי קצת קלוש לגזור את המסקנה הנ"ל.

    לגבי מה שניסיתי לומר בתגובה האחרונה: המסקנות שאנשים שונים יגזרו מאותה דת יהיו שונות זו מזו ותלויות בעיקר באופי האישי שלהם ובנטיות לבם. טקסטים דתיים נתונים לפרשנות ואינם חד משמעיים. ככה יוצא שמתפתחים זרמים שונים בתוך הדתות שמתחילים מפרשנויות של אנשים שבאים עם נטיות לב שונות.

    בהקשר שלנו – לא כולם יסכימו שמטרת האדם לפי היהדות היא להתקרב לאל, בוודאי שלא במקרא – זה לא דבר כ"כ ברור כמו שתומר מניח (אפילו הטרנסצנדנטיות אינה כ"כ ברורה במקרא. היא באה במפגש עם הפילוסופיה). אני מבין למה אדם שנטיות לבו הן רוחניות בוחר להתמקד בזה, אבל יהודים אחרים יתווכחו אתו. ואח"כ להניח שהפרשנות הזאת עמדה בבסיס השאיפה של כל העולם המערבי לקידמה זה כבר חתיכת קפיצת הדרך מבחינת טיעון.

    רעיון נחמד להשתעשע איתו – בוודאי שלא מוכיח את ההבדלים בין מזרח למערב.

    אהבתי

  20. "אני לא מדבר על טבע האדם בכלל, אלא על האופן בו דת ורעיונות בכלל משפיעים על אופן הפעולה של הפרט."

    לאקלים חברתי ותרבותי חשיבות רבה בטיפוח והעלאה של פרטים מסוג מסויים.
    בכלל לא בטוח שניוטון היה הופך לניוטון אילו גדל באקלים של פאטליזם או אלהת הטבע.
    אני עדיין לא מבין מה ניסית להגיד- התגובות שלך לא מצחברות אחת לשניה.

    החבר שלך אולי חכם אבל לגמרי לא מעודכן.
    מתברר שהכנסייה הקתולית כנמסיס של רוח המדע זה בעיקר מיתוס שנופח מעבר לכל פרופורציה ע"י אנשים בעלי אג'נדה.

    סטיבן ג'יי גולד הוא ביולוג דארוויניסט ויהודי אתאיסט- כך שקשה להאשים אותו במניעים נסתרים- והוא מנפץ את המיתוס הזה לרסיסים בכמה מאמרים מבריקים ומעמיקים.
    באחד מהם הוא מביא ציטוט יפה- וחבל שאני לא זוכר את הנוסח המדוייק או מי אמר את זה- איזה בישוף או אולי אפילו אפיפיור. זה הולך בערך כך: the bible teaches us how to go to heaven and not how the heavens go

    אהבתי

  21. ברור שזה מיתוס שנופח מעבר לכל פרופורציה. ועדיין, הבסיס לקידמה המערבית נמצא ביוון העתיקה ולא בנצרות.

    "לאקלים חברתי ותרבותי חשיבות רבה בטיפוח והעלאה של פרטים מסוג מסויים." –
    גם עם זה אני לא מתווכח. אני רק מתווכח עם הטענה שהאקלים התרבותי באירופה היה שהאדם שואף להתקרב לאל בלתי מושג. זה אולי היה קיים בחוגים מיסטיים נוצריים ויהודיים מסוימים, ואם מדובר על קבלה – אז גם בתקופה מאוחרת יחסית. בטח לא משהו שאתה יכול להגדיר כאקלים של התקופה.
    היהדות אינה מדברת על הידמות לאל אלא על עבדות לאל.

    אהבתי

    1. קצת קשה לנהל דיון עם מישהו שסותר עצמו כל הזמן.
      לדוגמה: "סיפרתי על זה לחבר חכם, והוא סתר אותי ע"י מבחן המציאות – הרי הנצרות דיכאה את המדע במשך מאות בשנים. הרנסנס התחיל בערך מאז שהיוונים הפסיקו."

      אני טוען שזה מיתוס שנופץ ואז אתה-
      "ברור שזה מיתוס שנופח מעבר לכל פרופורציה"

      אז תחליט- זה מיתוס או מציאות?

      ובקשר ליוון- זו אכן הייתה הפרדיגמה השלטת שגם אני גדלתי עליה. היוונים העניקו לנו את הדמוקרטיה והחשיבה הרציונלית והציווילזציה במערבית- שורשיה נטועים באתונה.
      במידה רבה זו ירושה של אנשי הרנסנס שראו עצמם כמחדשי הציווליזציה, גואליה מחשכת ימי הביניים (הם טבעו את השם) על האומנות הגותית הברברית שלהם ושלטון הכנסייה המחניק…

      כיום אנו יודעים שימי הביניים לא היו כאלה חשוכים- היו מאורות פילוסופיים גדולים, הכנסייה שמרה על ספרי אריסטו ולא- כפי שהוצג ב'שם הוורד'- שרפה את ה'קומדיה' (חיבור שכנראה אריסטו מעולם לא חיבר) ומורשת האמנות הגותית קיבלה תחייה גדולה משל עצמה (ויקטור הוגו, מרי שלי, בראם סטוקר).

      בד בבד התחוור שלציוולזציה המערבית שורשים עמוקים אף יותר ביהדות ובנצרות.
      החוקים של משה רבנו, על הלהט הדמוקרטי והשוויוני שבהם (המלך אינו מעל לחוק, אפילו לעבד יש זכויות) היוו השראה גדולה הרבה יותר לתרבות הדמוקרטית מהפסאודו-דמוקרטיה היוונית. לראיה- מחברי המסמך הדמוקרטי החשוב ביותר בתולדות האנושות, מגילת העצמאות האמריקנית, פנו לברית הישנה, ולא לכתבי אריסטו (וודאי וודאי שלא לכתבי אפלטון) וממנה שאבו השראה.

      אהבתי

  22. לא סותר את עצמי
    יש הבדל בין מיתוס מנופח למשהו שיש בו מן האמת

    ברור לי שימי הביניים לא היו תקופה חשוכה לחלוטין
    אבל גם לא תקופה של פריחה מדעית מטורפת
    ספציפית לגבי המדע – הרנסנס נשען על הישגים של היוונים ולא של הנוצרים.

    לגבי תרבות דיון:
    אתה לאורך כמה תגובות מכניס אותי למגירות של כל מיני תיאוריות שאתה מכיר, ומביא לי תיאוריות סותרות מתוך הנחה שאני לא מכיר גם אותן. במקרה נתקלתי כבר בכל הטיעונים שלך.
    לא ששמעתי הכל בחיים שלי, אבל בנאדם – אתה לא יכול להניח היעדר ידע של אחרים, בטח לא כשאתה לא מצליח לרדת לסוף דעתם.
    עדיף להניח שאנשים באים עם גוף ידע ואז מקסימום להשלים להם אם הם לא מכירים מאשר לנפנף בידע.
    טוב, זה כנראה בעיה של כתיבה ברשת. אולי של התנסחות שלי.
    נראה לי שאם היינו מדברים לייב זה לא היה נראה ככה.

    בכל אופן, תודה לך ולתומר על הדיון.
    גרם לי להרהר בכמה דברים. זה מה שחשוב.

    אהבתי

  23. הנחת היסוד כאן זרה לי. איך שאני מתרשם מההיסטוריה של הרעיונות, העיקרון של טרנסנדנטיות מקורו דווקא בפילוסופיה היוונית (ובמיוחד בזאת של אפלטון ואריסטו) ומשם הוא כבש את היהודים, שהאל שלהם עד אז היה הרבה יותר קרוב, אימננטי, אפילו פרטיקולרי מאשר כל מונותאיסט ומערבי חושב עליו היום, הוא לא נתפס כפחות קיים כאן ועכשיו מאשר כל אל כנעני או מסופוטמי אחר.
    כמובן כל זה לא משנה לאבחון של המצב היום מאחר ואותם גלי נגד תופסים את הרעיון הזה כבא מהיהדות.

    אהבתי

שקלא וטריא

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s