הודו, שבוע ראשון

דלהי

הטרמינל החדש של שדה התעופה של דלהי יפה ונקי, ממוזג למשעי, מה שלא מאפשר (לפחות עדיין – המקום נחנך לפני חודש) לריח הייחודי של הודו להיכנס. רק כשאני יוצא למצוא מונית אפי וריאותי מתמלאים בריחה של הודו, ריח קטורת ושתן, ריח שמן וזיעה, ריח מיליארד אנשים שחיים ועובדים ועובדים את אלוהיהם. במבט על הרחובות המזוהמים מהריקשה הנוסעת אני מתמלא אהבה. הייתי יכול להתחפר בכל רגב אדמה של הארץ הזאת.

המיין-בזאר בשכונת פאהר-גאנג' הרוס בשל שיפוצים לקראת האירוח של טורניר קריקט גדול בעיר. בין ערימות העפר והאשפה יש לקפץ תוך ניסיון לא להידרס על ידי ריקשות ואופנועים. כשיורדים, מדי יומיים לערך, גשמי המונסון, המצב נעשה מאתגר עוד יותר. בין לבין כדאי מדי פעם לתת כמה רופי לאיזה קבצן זקן (אפשר להעניק כל כך הרבה בהודו – שער החליפין חסד-מול-תועלת הוא נמוך כל כך (כל שקל שלי הוא שבוע של אוכל עבורם) עד שצדקה היא במשנה תוקף חובה).

פגשתי את זוגתי ב- Star Plaza, אחד המלונות היותר טובים באזור (ועדיין זיל הזול לעומת כל מקום אחר שאינו בהודו). היא חזרה משבוע בדהרמסלה, שם תרגלה ויפאסנה במרכז של גואנקה. שבוע ולא עשרה ימים מפני שפרשה באמצע הקורס. היא מספרת שבעוד המדיטציה עשתה לה טוב, הצוות שם היה מגעיל במיוחד, קשוח וקר, שכאשר לא העסיק עצמו בהקפדה פדנטית על מילואם של חוקי הקורס על ידי המשתתפים היה מקפיד (בעיקר ביום הראשון) דווקא לצעוק איש על רעהו (או אישה על רעתה) בויכוחים קולניים באשר להא ודא. בקיצור, חילול ה' גדול שם במרכז המדיטציה בדהרמסלה, אבל אני שמחתי להתאחד מוקדם מהצפוי עם אהובתי.

כשיוצאים, הרחוב הוא אורגניזם. הסדר ברחוב ההודי כידוע, אינו אנליטי אלא אורגני. אין מדרכות, מקומות חניה, זכות קדימה או איתותים. התנועה איננה מאורגנת על ידי עקרונות. התנועה איננה מאורגנת בשום צורה שהמוח יכול לתפוס ולהפוך לנוסחה שתעזור לו בתנועתו הוא. קצת כמו החיים. המערבי שניצב מול הכאוס שבולע לתוכו ריקשות, מוניות, אופניים, קבצנים, רוכלים, פרות וחזירים יעשה טעות אם ינסה "לתמרן" כדי למצוא את דרכו מקצה אחד של הרחוב אל השני. יהיה זה דומה לניסיון לחצות נהר על ידי חישוב מספר הזרמים שבו וכיווניהם השונים. זה לא בלתי אפשרי, אבל מוביל לכאב ראש מיותר. ומעבר לזה, הוא יפספס את ההזדמנות להיפתח אל הזרם החי.

למשל: כבר בטיסה גיליתי לתדהמתי ששכחתי את המצלמה שלי בבית. קפצנו, אם כן, זוגתי ואני, לקנות מצלמה יד שניה (או "יד שניה") בשוק שבמרכז קונאט-פלייס. סגרנו כל אחת שנראתה טובה, ושבתקווה גם נוכל למכור אותה חזרה לאותו רוכל לפני ההמראה. דא עקא, כשהגענו חזרה למלון גילינו שהקופסה לא מכילה את המטען שאמור להחיות את הסוללה שבמצלמה. לחזור אל אותו השוק לא היה לנו כוח (או זמן – הרכבת שלנו לורנסי יצאה באותו הערב), מה עוד שמטען שכזה לא אמור לעלות כאן יותר משלושים שקלים.

ירדתי אם כן לחפש מטען. הולך אני במיין בזאר (כלומר מפלס את דרכי בין כל הנ"ל), עצבני על הטרדה ועל עצמי שלא בדקתי כראוי את הקנייה, ושואל בין חנויות צילום שונות האם יש וכו'. הרחוב אפוף המון אדם, עשן, לחות ורעש. עומס חום, עומס חי, עומס רכב, עומס דציבלים. אני עומד ליד דוכן והמוכר מתקשר ליבואן שלו, לבדוק האם יש וכמה מהר יוכל הוא להביא. אני חסר סבלנות ועצבני, כאשר פתאום מבין את הטעות ונפתח אל הרחוב. בבת אחת, כגרב הפוכה שנמשכה לתוך עצמה החום הלח הופך לרחם שבתוכו אני מרחף, העשן והמחנק מזינים אותי. הרעש הוא ניגון והכאוס צורת חיים.

הוא מסיים את השיחה, אני מזמין אצלו מטען, והדרך חזרה למלון היא אופרה וגנריאנית עולה ויורדת של חיינו המשותפים: אני והרחוב. הוא אורגניזם, אני בו תא. במקום "להתחמק" מריקשות, אני מפנה להן מקום; במקום "להיזהר" אני נותן לעצמי לשתף פעולה מודעת עם הסינכרון המובן מאליו של המצב. במקום לרוץ הלאה אני נמשך ספונאנית אל מקומי הטבעי.

הנוף מימין מרפסת חדרנו בורנסי, ביום מעונן

ורנסי בבוקר

היציאה אל הסמטאות הצרות בבוקר מגלה שפע של פולחן: זוג זקן מתפלל מול לינגם שחור וגדול שבקרן הרחוב, טקסים ראשונים של בוקר במקדש קאלי, על שפת הגנגס משיטים מנחות ראשונות, ובעלי החנויות, שפותחים אותן זה עתה, נושאים תפילה שקטה (ולפעמים קטורת ופרחים) להצלחתו של יום העסקים. יש פוג'ה בכל פינה ואלוהות בכל כוך ועל כל קיר, ברהמינים וסאדהו ובעלי-בתים מקדשים בשקט את אליליהם בכל כיוון, פנימי וחיצוני.

כשרואים את העושר היפיפה הזה אי אפשר שלא להרגיש איזה טירוף קונטרול-פריקי היה ריכוז הפולחן של חזקיהו. רק לפני שבועיים דובר בפרשנות על ההפטרה (פה ושם) על איך שפולחן אחיד יוצר מסגרת מיצבת שנחוצה לבניית עם אחד וכו' וכו', וזה כנראה נכון. אבל המחיר הוא עצום, שכן פולחן אחיד בהכרח בא על חשבון גיוון, עושר, יצירתיות וחופש שערכם, בעיקר כשמדובר בעבודת ה', לא יסולא בפז. מה היה נורא אם היו לנו יהודים שעובדים עגלים בבית אל, או איזה נחש נחושת ליד המזבח בבית המקדש, או את יהו-ה ואשרתו ליד חברון?

אחרי חורבן בית שני הפרושים החליטו שהחוק, המנהג, יחליף את המקדש כגורם מאחד ומגבש, ותוכניתם (החכמה מאוד, יש לומר) הצליחה מעל למשוער. המשנה והתלמוד היוו בסיס קבוע שעל גבו ייסדו קהילות שונות את אופיין השונה אך במעט. רק עם השחרור מעול הרבנות, המאה ה-18 וביתר שאת אחריה, היתה יכולה היהדות לשוב ולפרוץ ימה וקדמה, צפונה ונגבה, להתגוון ולהתנגן באלף ניגונים. מה שהממסד האורתודוקסי (דהיינו הזרם האורתודוקסי שיושב על המנגנון החוקי והבירוקרטי במדינת ישראל) מנסה לעשות הוא לרכז שוב את הפולחן. תוכניתו מועדת לכישלון אדיר, ועצם הניסיון משניא את היהדות על הציבור בארץ. אבל הנזק לדתיותם של אנשים כבר נגרם, למשל בחוסר יכולת להתחתן כרצונם, למשל בחוסר מימון של מוסדות לא אורתודוקסים, או למשל בהחרבתה של יהדות אתיופיה (שהיתה יהדות שונה, על בסיס פולחן כהנים (קייסים אינם "רבנים" אלא כהנים), שכבר "גויירה", כלומר שובטה בדמותה של האורתודורסיה).

ורנסי, והודו כולה, מראה מה יכול להתפתח אם נותנים לאנשים לעבוד את אלוהיהם כרצונם: עושר אדיר, הכולל לא רק צבעוניות משכרת, אלא זרמי פילוסופיה מהעמוקים בתולדות האנושות, מיסטיקנים ומורים רוחניים אדירים, מסורת אמנותית מפוארת, ובסופו של דבר את הדמוקרטיה הגדולה בעולם. בדיוק אתמול היה יום העצמאות ה-64 של הודו (הם קיבלו את עצמאותם מהבריטים שנה לפנינו), ו-Shashi Tharoor, מהאינטלקטואלים הבולטים כאן, כתב במאמר חגיגי ב-Hindustan Times (מעין "ידיעות אחרונות") על הפלא שהוא הודו, בה כל דת בעולם ("אולי למעט שינטו", כדבריו) מוזמנת לחיות את חייה, בה לראש הממשלה הראשון, ג'וורהלל נהרו, ההינדי החילוני במוצהר, נולדה בת, אינדירה גנדהי, שהתחתנה עם זורואסטרי, ואשר שניים מבניה התחתנו האחד עם סיקית והשני עם נוצריה (סוניה גנדהי, שכעת פחות או יותר מושלת במדינה כנשיאת מפלגת "הקונגרס"). "אם אמריקה היא כור היתוך," כותב ת'רור, הודו עבורי היא תאלי [= מנת אורז מסורתית]: מבחר של מנות מעוררות תיאבון בכלים שונים, כל אחת בעלת טעם שונה, כל אחת לא בהכרח מתערבבת עם השניה, אבל מקומן יחד על אותה צלחת, והן משלימות האחת את השניה בתרומתן לארוחה משביעה ומספקת".

בסופו של דבר, מדובר בשתי תפיסות עולם, שאחת מהן רואה את כל השונה ממך, כל הזר או הנבדל, כאיום; והשנייה שרואה את כל השונה ממך כמקור שיכול לתרום לך, כמעיין בלתי נדלה שאתה יכול לשתות ממנו, כקרן שפע שאתה יכול ליזון ממנה. ודאי שאם תראה בזר או בשונה איום תגביל את המגע איתו (בחוקי כשרות שונים, למשל), ותנסה להעלים את נוכחותו (ופעמים רבות, מדובר בנוכחותה דווקא, שהרי הנקבה היא השונה הראשונה והקרובה ביותר מבחינת המחוקק הזכר). ובודאי שאם תראה את המגוון או את האחר כהזדמנות לגדול ולהתפתח תהיה פתוח לריבוי פולחן ולהפרייה הדדית.

ההינדים ניזונו ועיכלו את כל מה שעבר דרכם ויצרו דת מרובת אלילים, חיה וחיונית מאוד. גם למימד הנקבי יש נוכחות גדולה מאוד בדת, החל מאלות ועד להשתתפותן של נשים בפולחן (כאן אין מצב שבו "הגברים הולכים להתפלל" והנשים נשארות לבשל, כאילו פנייה למהות הקיום לא נוגעת להן).

כדי לסנגר קצת על היהדות חשוב לציין שהעם היהודי תמיד היה קטן, כמעט תמיד מאויים, ולכן כדי לשמור על איזשהו יסוד מתמשך ומייצב אולי לא היתה ברירה אלא להקפיד על אחידות. כאשר אתה פרוס על תת-יבשת ומונה מאות מיליונים, קל יותר לעכל את כל מי שבא בקרבך. כאשר אתה לחוץ בין אויבים לים ומונה מאות אלפים, הדבר בלתי אפשרי. אבל המחיר, כאמור, היה גדול, והשאלה היא האם היום ניתן להרפות מהכיווץ הלחוץ הזה. ועוד שאלה היא האם בכלל יש ברירה אלא להרפות, למרות הסיכון.

הנוף משמאל מרפסת חדרנו בורנסי, בערב

ורנסי בערב

עם חושך שפת הגנגס מתמלאת אנשים. אלה שונים מהאנשים של היום. הם לא מכבסים, לא מתרחצים, גם לא ממהרים לטבול ולברוח מהשמש הקופחת. עתה הם מתיישבים ומרכלים, אוכלים פיצוחים, או – אם הם עולי רגל או תיירים – ממתינים לתחילתם של הטקסים השונים שמבוצעים ליד הגהט המרכזית שעל הנהר. הטקסים הללו מבויימים היטב ומנסים מאוד להרשים: הכהנים לבושים בגדים מבריקים, יש מוזיקה וקטורת והרבה אש, יש ריקוד מיוחד שרוקדים הכהנים בזמן הפולחן, מניפים את האש מעלה, ימינה ושמאלה ובסיבוב. הצופים ממהרים להתיישב במקומות טובים כבר בשש בערב, ויש מי שכמובן מוכר מקומות טובים במיוחד לבעלי האמצעים. אפשר להבחין בין עולי הרגל לבין התיירים בכך שהאחרונים רואים את הטקס דרך המסך הקטן שבאחורי מצלמתם.

משני צידי הטקסים, במקומות הפחות מוארים, קצת רחוק יותר מדוכני החטיפים המטוגנים והפיצוחים, האבנים הכבדות של הריצוף מספרות סיפור אחר, אגדה של דורות ומאות. האבנים האלה, שבעונה הגשומה נמצאות תחת יותר מחמישה מטרים של מי גאות, מוארות עכשיו בקושי באור זהוב של פרוג'קטורים מתנשאים, חריציהן מלאי לכלוך והן עצמן פעמים רבות מצופות שכבה של סחי. ובכל זאת, הן מאירות באור מיוחד. עליהן, מעט בצד, מבצע  ברהמין טקס ודי מסורתי באמצעות מדורה מרובעת ששפתותיה מקושטות דוגמאות גיר. סאדהו צעיר יושב בתוך מי הנהר וממלמל מנטרות תוך ספירתן באמצעות מחרוזת חרוזים שהוא מחזיק בידו מתחת למים. קורא בכף-יד מצפה ללקוחות בפינה קבועה. כלבים מעוררי רחמים מחפשים שאריות לאכילה, ושוטרים משופמים וחומי-מדים מפטרלים בעצלות כה וכה. מקדשים קטנים מפוזרים למרגלות המבנים הראשונים לצד הנהר, שכל חמשת המטרים (לפחות) הראשונים שלהם אטומים כמובן, ומעליהם נשקפות מרפסות יפיפיות, עגולות, מלבניות או משושות (אחת מהן היא חדרנו). והגנגס זורם, נושא איתו נרות תפילה על גבי עלים, צפות במהירות במורד הזרם כמו תקוות חסרות כיוון. כמה אופטימי הכל.

סאדהו מזמר על גדות הגנגס. הסכמנו בינינו שאום נאמו שיווה

עולה רגל ביום חגו (יש איזה חג), לבוש מדי-שיווה ונושא ציוד מפלסטיק

הנה כמה סרטונים שהמצלמה החדשה ידעה לצלם:

תוכניות דת בטלוויזיה – לפניהן, בכקוצים אחרים, הי ו גם נזיר של "הרה-קרישנה" ואחד של תנועתו של רמאקרישנה.

הדרך אל המלון בורנסי

טעימה מהטקס בגהט המרכזית

37 תגובות

  1. האיזכור שלך את יום העצמאות של הודו הזכיר לי את הספר 'ילדי חצות' של סלמן רושדי. די לחכימא ברמיזא.

    אהבתי

  2. קרניבל רוחני נחמד אבל היהדות לעולם לא תהיה הודו כמו שאתה מקווה כי ביסודה שני ערכים לא כל כך נעימים ורוחניים – מוסר ואמת.

    אהבתי

    1. מעניין. שני ערכים "בלתי נעימים" ורוחניים אלה, מוסר ואמת, נמצאים גם ביסודן של התורות ההודיות השונות, ביסודה של תורתו של הבודהה, ביסודה של משנתו של קונפוציוס.

      אהבתי

      1. לא מסכים.

        אמת אבסולוטית יכולה לבוא רק ממי שברא את העולם. איפה מדובר על זה בבודהיזם ואצל קונפוציוס?

        לגבי מוסר, ביהדות שורשו בבריאה עצמה כאקט מוסרי של נתינת מקום לזולת. המוסר הוא לא רק כלי שרת בשביל חברה יציבה או ככלי עזר להשגה רוחנית. בבודהיזם מה שבאמת מוסרי הוא המוות כי הרי העולם הזה כולו סבל…

        אהבתי

        1. לא מסכים גם אני :-)

          אמת אבסולוטית יכולה לבוא רק ממי שיודע את המציאות כל כל פרטיה לאשורה, וכזה היה הבודהה, הער.

          אין צורך לא בבורא ולא בבריאה כדי לדעת מהם אמת ומוסר. כל שצריך הוא – להתעורר.

          ודבר אחרון: האמת האבסולוטית עליה אתה מדבר אינה אלא דמיון, הבל-רוח. אמת כזו אינה קיימת.

          אהבתי

            1. ובכן, זוהי הטעות שלך, אבל לצערי לא רק שלך, אל גם של רבים רבים אחרים. הבודהה אינו נברא. הוא אפילו לא אדם, או לפחות לא אדם כפי שברגיל אנחנו מבינים ותופשים את המושג הזה.

              אהבתי

                1. טוב. קודם כל אתחיל בכך שעל פי תורתו של הבודהה אין את מי שברא ומנהל את היקום, הקיום וכו', ואי לכך גם אי אפשר להתייחס לכל היש כ"בריאה". לכן לא רק שהבודהה אינו נברא, אלא למעשה שום דבר אחר גם כן אינו נברא. על פי תורתו של הבודהה כל היש נע במחזורים על פני שנים ארוכות מאוד של התהוות, חיים וכליה וחוזר חלילה ללא סוף מבלי שתהיה לכל זה שום סיבה ראשונה.

                  ספציפית לגבי הבודהה עצמו: בגדול ובכלליות, יש לבודהה שני אספקטים: האחד טרנסנדנטי, והוא מה שאנחנו קוראים לו בודהיות, או טבע הבודהה. הבודהה באספקט הזה שלו הוא מעבר לכל התופעות כולן, חסר צורה או גוף, נוכח בכל ואין מקום מוגדר שאפשר למקם אותו בו. אין לו לא התחלה ולא סוף, לא נולד ולא מת, מעבר לקיום או אי-קיום, ומעבר לכל סוגי השניוּת (דואליות). למרות שרבות הן תכונותיו ואיכויותיו, את כולן אפשר לתמצת בשתיים: חוכמה שאין למעלה ממנה וחמלה אינסופית שאינה נושאת-פנים לאף-אחד אף פעם. כפוטנציאל, טבע הבודהה מצוי בכל היצורים החיים, מהקטן, הנמוך והשפל שבהם ועד לגדול ולנשגב שבהם. ובמילים אחרות: כל יצור שהקרמה שלו תבשיל ויוולד כאדם, יוכל להפוך לבודהה.

                  האספקט השני של הבודהה, הוא זה האנושי, או מוטב לומר דמוי-אנושי, שכן אין הבודהה כשאר האדם. אף על פי דמיונו לבני-האדם, ואף על פי שנולד ביניהם. ככזה, הבודהה אכן בעל גוף הדומה לגופם של שאר האנשים, אם כי יש בגופו צורות מסוימות המבדילות אותו מהם. בנוסף, בניגוד לשאר בני-האדם, הוא נעדר רגשות שליליים לחלוטין, ותודעתו צלולה ובהירה לחלוטין, תופשת את כוליותה של המציאות על כל רבדיה ומימדיה, ערה לחלוטין, מושלמת וחפה מכל פגם.

                  הסיבה שהבודהה נולד בגוף הדומה לגופם של בני-אדם היא רק אחת: להורות להם את הדרך לשחרור והתעוררות.

                  אהבתי

  3. תודה על פוסט קסום ומעורר מחשבה,
    גם אם האופטימיות חסרת הרבב איננה נחלתי נכון לרגע זה. נדמה לי שהיחס שלך להודו הוא שיקוף של היחס שלך אל העולם, של העלמת עין מסויימת מתופעות מסויימות והתמקדות בתופעות אחרות (כי יש ניכור ויש מעשי מרמה ויש הטפלות גסה לנשמות תועות ויש הפגנות שררה כוחניות במסווה רוחני). הנך איש חצי הכוס המלאה… אבל לא בביקורת נאמרים דבריי, אלא מתוך הכרה בסוג חוויה שונה באותו המקום ממש. רציתי כל כך לחוות את הודו כפי שאתה מתאר, אבל לא השער שאליו פיללתי נפתח בפניי…
    ר' נחמן ראה חשיבות רבה בזמר ששר את הניגונים, כי בהאזנה מתחברים לשורש נשמתו, ואם נשמתו אינה טהורה, ההסחפות אחריו פסולה… משהו מזה הרגשתי שם, שהזמר — הוא אנשי המקום בהם פגשתי ושירת המקום עצמו — לוקה בליבו, כך שאינני יכולה להתמסר לצליליו, אחרת אגיע למצולות…
    האם ניתן להפתח להודו מבלי לאבד שליטה לחלוטין?
    תהיה…
    וסליחה על העכרת האווירה..

    אהבתי

  4. בדיוק חזרתי מהודו דרך דלהי ב – 07.08 ואני רוצה לציין שגם אם לא הייתה לי את ההתלהבות שלך מדלהי, דלהי היא בסופו של דבר די מעניינת.
    זהו, תהנה בהודו (למרות שאני מרגיש שלאחל את זה לך זה כמו לאחל לילד להנות בלונה-פארק) :).

    אהבתי

    1. תענוג לקרוא, תיאור חי שממש גרם לי לארוג למקום (הייתי לפני עשור, אם כי לא על שפת הגנגאס)
      הערה אחת: אתה כותב שהסגירות של הדת היהודית היא פועל יוצא של היותנו מיעוט רדוף. אני חושב שזה הפוך. ההיבדלות מרצון (כשרות, יינם, חיתון, לא תחייה כל נשמה) סיפור העליונות וכו' הם לא בדיוק המתכון לאהבת האחר ולפתיחות. ויותר מכך, כהערת אגב, תחושת הנרדפות היא, לדעתי, מוטמעת ביהדות הרבנית גם ללא קשר למציאות היסטורית.
      תהנה ותמשיך לכתוב

      אהבתי

  5. האמת שאני חזרתי מהודו לפני 9 חודשים, ואני כל כולי געגועים להודו המדהימה, המרתקת, היפה והכובשת!!
    הרגשתי כמוך בפעם הראשונה שהייתי בדלהי, אבל בפעם השניה שחזרתי נהנתי עוד יותר והיה לי ממש קשה לעזוב, בפעם השלישית והאחרונה עמדו לי דמעות בעיניים וחנק בגרון מהמחשבה שיקח קצת זמן עד שאחזור לבלאגן, לסירחון, לציפצופי המכוניות/הריקשות/האופנים/ האופנועים , לצפיפות האוכלוסין, לבאבות ברחובות (לאמיתיים ולמזוייפים שבינהם), לכמויות החנויות והכי הכי לפרות ברחובות..
    מכל הלב, קבל את הודו באהבה והיא תאוהב אותך פי מיליון..
    ובהודו, הכול אבל באמת הכול זה – סאב קוץ' מילגה!!
    אז תהנה גם בישביל אלה שחזרו ומתגעגעים נורא!
    נ.ב
    אין לי מושג מה תכננתם מכיל וכמה זמן יש לכם, אבל אני לא הייתי מוותרת על עמק פרווטי, נורא נורא יפה שם! (אני יודעת שיש שאומרים שאין שם מה לעשות חוץ מעישונים, אבל אני לא מסכימה..)
    דרך צלחה , המון חוויות, ריגושים ואנשים מעניינים!
    מחכה לעידכונים :-)

    אהבתי

  6. תומריקו,
    תענוג לקרוא אותך משם.
    כייף גם כשאתה כאן,
    אבל הכתיבה שלך מהודו היא אחרת.
    זה מרגיש כאילו אתה נפתח יותר ומרשה לעצך להיות פחות דידקטי והרבה יותר אישי.
    כאילו את ה מרחף סנטימטר אחד מעל הקרקע…
    תעשה טובה,
    תכתוב כמה שיותר,
    תן לנו, אלה שנשארו לשמור על המולדת להיזכר ולהתרפק על אמא הודו..

    אוהב,
    מוטי

    אהבתי

  7. מתוך ביתי לקול רחש חמשת ילדיי כשמולי נוף נקי של סיפור שקראתי "האבן הגדול" מספר שאלות לי אליך-

    1. ריח השתן והזיעה באמת נעים לך או שזה טריגר ספרותי?

    2. איך אפשר להפתח באמת לאחר ולרבגוניות אם אין קודם לכן אני מתבדל?

    3. האם משהו חי חייב להיות בהכרח כל כך מבולגן וססגוני עד כדי עירפול חושים? לטעמי החיים האמיתיים מתחילים לצמוח כשמתחיל הסדר המושגי לפחות

    4. כשהאלוהות נמצאת בכל מקום – היא יכולה להיות מקסימום אלוהות שבטבע – אבל ליבי לאלוהות שמעל לטבע – זו שבוראת אותו- מה איתך?

    המשך טיול נעים, מיכל

    אהבתי

    1. לשאלה מספר שלוש וארבע,
      אלוהות נמצאת תמיד בכל מקום גם ב"נמוך והשפל" ביותר.
      כולנו שואפים לדעת את האלוהות שבראה,
      אך החכם לומד דרך הבריאה על בוראה
      ומושגים זה רק צד אחד שלה.
      תסתכלי על המיכלול כולו ולא רק דרך הספרים.
      לא לקבל שום דבר שנאמר במושגים עד שלא חווית אותו.

      אהבתי

      1. 1. קשה לי להבין למה אתה מתכוון כשאתה אומר כי אפשר ללמוד על הבורא דרך הבריאה. הרי כשלעצמה הבריאה אדישה (אולי יפה) אבל אדישה – או כמו שהמשורר אמר – "מה אכפת לו לעץ?". כל רגבי אדמתה של הודו לא יעידו על מציאותו של כח שמעל לטבע. כל ריחותיה ופסליה לא יעידו שלאני שלי יש משמעות ומישהו רצה בו ובראו. רק בדיעבד לאחר שקיבלנו את המושג אלוהים (בנבואה), אפשר ללמוד עליו מבריאתו.

        2. אם מה שנאמר לא נוגע לי אז ממילא אני לא מקבלת אותו. אבל אם הנאמר נוגע לי וצובע את נוף יומי, אזי כנראה שחוויתי מספיק ואני מוכנה לקבלו.

        אהבתי

    2. תודה לכל המגיבים!

      מיכל,

      1. באמת נעים. כמו כל דבר שמסמן עבורנו מחוז קסום שחוזרים אליו.

      2. האני מתבדל באופן אוטומטי. אין צורך לדאוג לכך. מה שכדאי הוא לאפשר לו כמה שיותר להיפתח.

      3. לא חייב להיות מבולגן. אבל חייב להיות אורגני. ויש משהו במחשבה האנליטית, שחותכת את העולם לחתיכות מסודרות, שלפעמים מרחיק אותנו מהראייה האורגנית של הקיום, שאינו חתוך לחתיכות. המטרה מבחינתי היא לא לוותר על הסדר, אבל להבין שהוא רק צורה אחת לתפיסת המציאות. לא לקחת אותו יותר מדי ברצינות.

      4. אני מכיר היטב את האלוהות שבטבע ובעולם, ואילו עם זאת שמעל לטבע אני בקשר מעורפל. באלוהות הזאת צריך להאמין, ואני לא כל כך טוב באמונה. מספרים שהיא קיימת, אבל באותה נשימה קובעים גם שאי אפשר להגיע אליה ולראות אותה ולדבר עליה ולהבין אותה. יש גם כאלה שאומרים שהיא בכלל לא קיימת. את האלוהות האימננטית אני רואה ויודע.

      אהבתי

      1. 2. לפי זה האני הוא רע ומה שצריך זה לפרוץ את חומותיו ולמזגו עם הטבע האורגני – או אז יהיה טוב. אני רוצה לחשוב שהאני הוא טוב – ועם השיבה אליו אזי אני מתחברת להכל. להפך – הרע הוא כשאינני שבה. כך יש משמעות גם לאני וגם לטבע.
        3. אני אוהבת לא לקחת ברצינות השגות שעמלתי ברצינות להשיגן…
        4. כמו שכתבתי לאנונימי, הטבע המרהיב הוא תפאורה אדישה. המון גרגרי החול, הריחות, הצבעים והקולות אינם אומרים לי דבר, אלמלא קדם להם המושג, הבלתי מתכלה או ממוחזר – האלוהים. או אז כבר אפשר לדבר עליו כשהוא בטבע או מעליו או גם שניהם.

        אהבתי

  8. כמה שאני מתגעגע, לא יאומן.
    איזה כיף לך תומר! תודה
    אם תוכל להעלות קטעי וידאו נוספים כמו הנסיעה בריקשה זה יהיה משמח
    דברים מהיום יום ההודי, דוכני הפקורה, צ'אי על הגנגס הבאפאלו שמטיילים כל דבר שעולה על דעתך.
    יום נעים
    ניר

    אהבתי

  9. גדלתי 19 שנה בהודו אך מצאתי בית רוחני אמיתי רק בארץ. אם תהיה במומביי אמליץ לבקר בבית הכנסת ב PANVEL

    אהבתי

  10. עם כל היופי של הודו, של כאוס שאפשר לראות בתוכו את הסדר, את הסובלנות, את העושר והיצירתיות, וכן הפילוסופיה הנפלאה, יש בכל זאת כמה בעיות רציניות: חלוקת הקאסאטות הנוקשה, העוני הנוראי לעומת עושר שמרגיש שמגיע לו בגלל האמונה בגלגול נשמות, ילדים מוזנחים, אלימות שהתייר לא רואה, התעללות בחלשים. המעמד הנמוך של האשה והדיכוי הבלתי נסבל הם מנת חלקם של חלק עצום של הנשים.

    רק בהשפעת המערב המסודר הודו החלה לתת את דעתה על הבעיות האלו.

    אהבתי

  11. תומר שלום
    צר לי שזה נעשה בפרפסייה אין לי את המייל שלך.
    אני רוצה בבקשה את הכתובת דואר שלכם לשלוח לכם משהו בדואר….
    שנה מבורכת שהתהיה ושכל כולה תהיה איכותית.
    שלווה

    אהבתי

שקלא וטריא

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s