22/4/01
א) הנומינוזי הוא הפחד שאנו מרגישים בנוכחות האין-נוכחות, כאשר אנחנו פנים מול לא-פנים, כשאנו נמצאים היכן שאיננו, כאשר אנחנו נכנסים אל ההיכל הריק מאיתנו.
אל מול הריק המוחלט של חוסר-כל-אני ועצמיות, אל מול האין והאיינות – אז אנחנו מרגישים בפחד, בחיל וביראה של האלוהות. אנחנו, שכל כך רגילים להיות מלאים בעצמנו, להרגיש את עצמנו בפנים ובחוץ קיימים-קיימים, מרגישים בפחד-המוות של ה"אני", כשיש ניצוץ של הבנה, שהוא בעצם תמיד היה מת, תמיד לא-היה.

ב) אלן ווטס הגדול מכולם. בספריה ברמאנה-אשרם גם. בדיוק התרופה לכל הגורואים והשיטות והדתות שלוקחים/ות את עצמם/ן יותר מדי ברצינות. איזה אסון! והרי התעוררות אינה יותר מחיים טובים בספונטניות מלאה, חיים בממלכת-גן-עדן של הקבלה המוחלטת של המצב הנוכחי, "טוב" ו"רע"! הו, אלוהים!!!

 

23/4/01
הימים האחרונים בראמאנה-אשרם היו קצת מפחידים. פחד אלוהים. פעם אחת אפילו יצאתי מהאשרם לשתות קולה באמצע השירה [הליטורגית], מעומס-יתר של שכינה. הפחד הזה מציק לי: האם זה ה"אני" שרואה את סופו, או תופעת לוואי של התרופות האנטי-מלאריות שאני לוקח?

עכשיו אני באוטובוס בדרך לבנגלור בדרך למייסור. מצב של ריקנות. יש ראייה, אבל גם נוכחות של אין. באמת. יש געגועים למצב שבו הייתי תמיד במן שמחה אנרגטית שכזו, שאיננה עוד. אין מי שיתפוס שמחה וימשוך אותה על פני זמן. ויש גם קצת געגועים הביתה, תחושה שמיצינו. חודש למנאייק.

 

24/4/01
אני באָנְגָ'אלִי אשרם [אשרם נוצרי ליד מייסור]. פחד אלוהים. אני פוחד, ולא יודע למה. תחושה של לחץ במרכז החזה וריקנות בעולם החיצוני. אני גם דואג שההתלהבות שלי לא תחזור לעולם. ש- Something inside just died and i can't hide and i just can't fake it. אולי היה טוב יותר להיות כמה ימים באיזו עיר גדולה, ולא באווירה הנהדרת ובטבע היפיפה שכאן. אבל…

בהחלט נשבר משהו מה"אני" שלי. אז למה זה מפחיד?

 

25/4/01
פתאום חזרתי אל עצמי. ככה פתאום. בלי כל כוונה, כמובן, אבל גם ללא כל כניעה. שרנו איזה בָּהְגָ'ן [שיר-קודש] נוצרי והנה – אני ממש הרגשתי את הרגע שזה קרה – העולם נהייה שוב טוב ואני מלא כיף ואנרגיה. איזה נס! איזה ימים קשים אלו היו. כמובן עכשיו הפחד שמא הפחד יחזור. אבל ראייה נהדרת יש, אם כי מתחילה להיות מובנת מאיליה. הייתכן?

זה כל כך מוזר איך יכולים להיות אותם תנאים, אפילו נפשיים, וראיית עולם שונה לגמרי. מריקנות תפלה למלאות שמחה. מה זה?

 

 

[זה סוף יומן המסע שכתבתי בעת הטיול השני שלי בהודו, שפורסם בהמשכים בבלוג מאז ייסודו. כדי להגיע לחלקים הקודמים לחצו על קטגוריית "המוזיאון להיסטוריה פרטית" או על תג "יומן מסע". מאז אותו טיול שיניתי כמה מדעותי וחוויותי.]