כרגיל הייתי פותח וכותב שפרופ' בועז הוס (אונ' בן גוריון) הוא מבכירי חוקרי המיסטיקה היהודית כיום, אולם הספר המדובר, שאלת קיומה של מיסטיקה יהודית: הגנאולוגיה של המיסטיקה היהודית והתיאולוגיה של חקר הקבלה, שיצא זה עתה פרי עטו מערער בדיוק על עצם קיומה של "מיסטיקה יהודית". הוס היה כנראה בוחר לכתוב שהוא חוקר של הקבלה (המסורתית ובת זמננו) ושל האזוטריקה המערבית, וזה כמובן נכון. ההבדלה שהוא עושה בין אלה לבין מה שמכונה הן בעגה הפופולרית והן על ידי המחקר "מיסטיקה" היא עניינו של ספרו החדש.

הספר הוא איחוד והרחבה של מאמרים אחדים שהוס כתב בשנים האחרונות, ומשמש ככתב פולמוס מנומק ומגובש המתיימר לנעוץ סיכה בבלון גדול למדי. חקר המיסטיקה, כשדה אקדמי מוגדר, הוא בן כמאה וחמישים שנה. זאת התקופה שהמונח החל לשמש ככותרת המכנסת תחתיה לכאורה את כל המסורות הרוחניות של העולם, דהיינו את כל התופעות הדתיות שעוסקות בחוויה דתית/רוחנית/מיסטית ולא בטקסים, מנהגים או ממסדים דתיים. (בספרו מביא הוס את הפעם הראשונה שהמילה "מיסטיקה" הופיעה באינציקלופדיה בריטניקה: 1858. הפירוש שם: "מעין טעות […] המבלבלת בין פעילות של כוח אנושי גרידא להתגלות אלוהית" – עמ' 21.)

אלא שעל פי הוס

מיסטיקה בכלל, ומיסטיקה יהודית בפרט, אינן תופעות טבעיות ואוניברסאליות אלא הבניות דיסקורסיביות שנוצרו במאה התשע-עשרה והעשרים ושימשו לקטלוג, להערכה ולהסבר של מגוון תוצרים תרבותיים ומבנים חברתיים שאינם בהכרח קשורים זה בזה. כלומר לדעתי התופעות המכונות "מיסטיות" בתרבות היהודית ובתרבויות אחרות אינן נושאות תכונות או מאפיינים משותפים המייחדים אותן מתופעות אחרות. מיסטיקה, לטענתי, היא קטגוריה שנוצרה במערב אירופה ובארצות הברית בשלהי המאה התשע-עשרה מתוך אינטרסים וצרכים שונים של התקופה, ושימשה לארגונם ולפירושם של מגוון טקסטים, פרקטיקות וקבוצות חברתיות. לתופעות המוגדרות "מיסטיות" אין תכונות המשותפות להן ורק להן – להוציא את הנחתם של המשתמשים בקטגוריה הזאת, שתופעות אלו נוצרו בהשראת חוויות מיסטיות, כלומר הן תוצאה של מפגש ישיר ואינטנסיבי של האדם עם האל או עם המציאות הטרנסצנדנטית. (11-12)

לרגע יכול להיראות שהוס מניח על שדה מחקר המיסטיקה את אותה רשת פרשנית פוסטמודרנית שהונחה בעבר על שדות מחקר אחרים, מספרות, דרך פסיכולוגיה ועד מגדר, ושהסבירה לכאורה את יחסי הכוח המבנים אותם, או במילים אחרות, הסבירה אותם כתולדות של מאבקים פוליטיים, ולא של מחקר אובייקטיבי. אולם טענתו של הוס צנועה בהרבה, ולכן חזקה בהרבה: הוא טוען שחוקרי המיסטיקה העולמית משתמשים במחקרם בהנחה תיאולוגית, אשר ככזו אין לה מקום במחקר מדעי מודרני. בדיוק כפי שבשדה הפיזיקה או הסוציולוגיה לא נוכל לערוך מחקר המשמש בהנחה שיש כוח עליון שפועל על הסובייקטים האנושיים, כך אין לעשות זאת בשדה חקר הדת. למעשה, יאמר הוס בצדק, רק כאשר העיסוק בדת חדל להניח את קיומו של אלוהים הוא הפך מתיאולוגיה – למחקר.

התגלויות של מציאויות קדושות

כך למשל, כאשר מירצ'ה אליאדה כותב ב-1961 בספרו The Sacred and the Profane כי "ההיסטוריה של הדתות – מהפרימיטיביות ביותר ועד למפותחות ביותר – מורכבת ממספר רב של הירופניות (hierophanies), התגלויות של מציאויות קדושות", הוא מניח לכאורה את קיומן של מציאויות קדושות, דבר שאינו מקובל במחקר. ההנחה הזאת, טוען הוס, היא שמאפשרת לו לדבר באופן מכליל על כל הדתות כולן, שכן ההתגלויות האלה הן לכאורה מה שמאחד בין תופעות אנושיות נבדלות ושונות לחלוטין (כי מה הקשר בין טוטמיזם אמריקאי-ילידי לבין הכנסייה הפרבוסלאבית?).

או כאשר משה אידל מגדיר בספרו פורץ הדרך קבלה: היבטים חדשים (1988) את "תמצית המיסטיקה" כ"חוויית האיחוד עם האל" הוא לכאורה אינו מניח את קיומו של האל, אלא רק את החוויה של המיסטיקן, אולם גם ההנחה שיש חוויה משותפת של איחוד עם ישות עליונה אינה מתאימה, יאמר הוס, לתיאוריהם של מיסטיקנים רבים, למשל בודהיסטים שעבורם אין כלל אל, או הינדואיסטים דווייטיסטים שסבורים שאי אפשר להגיע לאיחוד עם האל. (יש לומר שאידל מאז שכלל מאוד את הגדרת המיסטיקה שהוא מציע.)

הוס מביא עוד שלל הגדרות וגם מבחין בין אסכולות שונות בחקר המיסטיקה, אולם טוען בסופו של דבר שכמעט כולם נגועים בתפיסת עולם שהיא תיאולוגית יותר מאשר מחקרית.

התיאולוגיה של חוקרי המיסטיקה, הנפוצה כיום בקרב תנועות העידן החדש, היא תיאולוגיה אקומנית וליברלית הגורסת כי בכל תרבות קיימות חוויות של מפגש עם מציאות אלוהית לא-פרסונלית, הנתפסת פעמים רבות כשרויה במעמקי העצמי. (32)

לא במקרה, טוען הוס, זו גם התיאולוגיה של תרבות הניו-אייג'. למעשה, הוס מראה שלא מעטים מחוקרי המיסטיקה האקדמיים הם במידה כזו או אחרת מחפשים רוחניים בעלי מאפיינים ניו-אייג'יסטים בעצמם (למשל, כותב שורות אלה). על פי הוס התפיסה התיאולוגית של החוקרים מכתימה את מחקריהם, והופכת אותם לפגומים מבחינה אקדמית.

(הוס מקדיש גם פרק מיוחד לעלייתה של "המיסטיקה היהודית" כתחום אקדמי ומחקרי, אולם לא אכנס לנושא זה כאן, למרות שהוא מרתק. אומר רק שהוס מראה שתולדותיה של המיסטיקה היהודית כוללים מניעים אידיאולוגים ברורים למדי, ובראשם הניסיון של שלום לספק הסבר פנים-יהודי לחילוניות היהודית ובמובן מסויים לציונות. פרק נוסף מוקדש למחקר הקבלה והחסידות בסוף המאה העשרים, ובכלל זה המהפך שהביא משה אידל לתחום זה עם גישתו הפנומנולוגית והממוקדת ריטואל וטכניקה, ועוד פרק על התקבלותו של אברהם אבולעפיה כמקובל-מיסטיקן פרדיגמטי.)

בני המאיה והכנענים העתיקים

הספר כאמור כתוב היטב ומציג טענות שלדעתי חשוב שישמעו. חלק מטענותיו נכונות לדעתי, ובכל מקרה הוא מביא זווית מחקרית חדשה  וביקורתית, ובכך חיונית, למחקר המיסטיקה היהודית.

עם זאת, לפחות בכל הנוגע לטענה המרכזית של הוס, אני סבור שהוא טועה. החשיבה של הוס מאתגרת מאוד, והיא עמדה מולי כאשר כתבתי את הדוקטורט שלי. כשהגדרתי שם את החוויה המיסטית (ולא "מיסטיקה") עשיתי זאת בזהירות, וכתבתי שהיא "התחושה ו/או הידיעה הקוגניטיבית של העצמת נוכחותו של המוחלט בחייו של הפרט, מנקודת מבטו." – כלומר נזהרתי שלא לייחס למימד ה"אלוהי" מעמד אונטולוגי בפני עצמו (בספר שלי, שייצא בקרוב, החלפתי את המילה "מוחלט" במילה "אחרוּת", כדי להרבות עוד זהירות). הוס טוען כנגד הגדרה זו שאמנם היא לא "תיאולוגית",

אולם עיון בהגדרות של חוקרי מיסטיקה וקבלה מראה שהן אינן מבוססות על תיאור פנומנולוגי גרידא של התופעות לפי נקודת מבטם של נשואי המחקר ועל הקטגוריות והמושגים שבהם הם משתמשים בכתביהם או בדיווחיהם. בניגוד לדבריהם של [יוסף] דן ופרסיקו, רק מעטים בקרב המכונים "מיסטיקנים" ובקרב מאות אלפי תלמידיהם וחסידיהם האמינו בקיומו של "תחום מיסטי" או השתמשו במושגים כגון "נוכחות המוחלט". (33-34)

זה באופן כללי נכון. רוב המיסטיקנים לא מדברים על "מיסטיקה" ולא על "המוחלט". מצד שני, קשה יהיה למצוא בטקסטים דתיים גם התייחסויות למונחים המופשטים "טקס", "כריזמה" או "מונותיאיזם", אבל זה לא אומר שאי אפשר להשתמש במונחים האלה במחקר הדתות. למעשה התהליך המחקרי עושה בדיוק את הדבר הזה: הוא מפשט את הנתונים בעזרת ניתוח פנומנולוגי ובתהליך אינדוקטיבי גוזר מהם מסקנות.

אבל מה על הטענה של הוס ש"לתופעות המוגדרות "מיסטיות" אין תכונות המשותפות להן ורק להן – להוציא את הנחתם של המשתמשים בקטגוריה הזאת, שתופעות אלו נוצרו בהשראת חוויות מיסטיות, כלומר הן תוצאה של מפגש ישיר ואינטנסיבי של האדם עם האל או עם המציאות הטרנסצנדנטית"?

כאן אני חייב לא להסכים מבחינה פנומנולוגית פשוטה. אני סבור שאם נבדוק תופעות שונות במסורות דתיות שונות, שנכנסות במחקר תחת הכותרת "מיסטיקה", נגלה ביניהן בהחלט דמיון פנומנולוגי. בדוקטורט שלי (ובספר הקרוב) הקדשתי מקום לעריכת טיפולוגיה של החוויה המיסטית, וסיווגתי אותה על פי ארבע קטגוריות פנומנולוגית בסיסיות (טראנס, אקסטזה, ריכוז, ומניפולציה על מודל העצמיות). לא אכנס לפירוט בהזדמנות זו (מעט הסברים אפשר למצוא כאן), אבל אני בהחלט חושב שניתן למצוא חוויות מיסטיות, למשל של טראנס (שהיא חוויה רווחת מאוד באופן כללי) במסורות שונות, חוויות שמקבלות משמעות דתית על ידי החווים אותן.

כך למשל, גם המאיה וגם הכנענים העתיקים (מלכים א, יח, כח-כט) השתמשו בהקזה עצמית של דם על מנת להגיע למצב של טראנס. כך גם לגבי אקסטזה – האם אין לנו דוגמאות שונות של שימוש במוזיקה על מנת להגיע לאקסטזה רגשית במסורות נבדלות כגון בשבטים אינדיאנים-אמריקאים ולחילופין שבטים אפריקאים? והאם באמת אין דמיון פנומנולוגי בין הריקות העצמית הבודהיסטית לביטול העצמי החסידי (שניהם, לדעתי, מניפולציה על מודל העצמיות)? בספרו Mysticism משווה ביירון ג'ס הולנבק בין החוויות החזיוניות של טרסה מאווילה לבין אלו של Black Elk, מנהיג שבט האוגללה לקוטה, וטוען שבני המקרים החזיונות נובעים מפרקטיקה של ריכוז. דמיון פנומנולוגי שאינו תלוי בהנחת מציאות על-טבעית קיים אפוא, והטענה שאין בחוויות האלה דבר משותף לבד מההנחה שיש בהן מפגש עם ישות אלוהית היא לדעתי שגויה.

החוויה כמעוגנת-גוף

מעבר לכך, לא במקרה הדוגמאות שהבאתי לוקחות בחשבון את הפרקטיקה שמביאה לאותן חוויות, שהיא לדעתי חלק אינטגרלי מהחוויה המיסטית. לא כל חוויה מיסטית תלויה בפרקטיקה, אולם אין ספק שרבות מהן הן תולדה ישירה של מאמץ גופני ומנטלי מודע ומכוון מצד המיסטיקן. הדמיון בין פרקטיקות שונות גם הוא מלמד על שיטות משותפות שמשמשות לעורר מצבים מנטליים, שסביר להניח שהם דומים בתקופות ובתרבויות שונות.

נקודה אחרונה זאת מביאה אותי למימד הפיזי הפשוט של הטכניקה המדיטטיבית ושל החוויה המיסטית. בעוד המערכות התיאולוגיות שונות ומגוונות, ונבדלות בצורה נרחבת בין תרבות לתרבות, הרי שהמבנה הנוירולוגי של האדם, ה- Homo-Sapiens, הוא דומה למדי. למעשה, יחסית לגיוון התרבותי, הוא כמעט זהה לחלוטין. זאת ועוד: מחקרים אחרונים מראים שיש "הכנה" נוירולוגית מיוחדת, המשותפת כמובן לכל מוח אנושי, למה שאנחנו מכנים חוויות מיסטיות (ראו כאן על מחקר מסויים). מכאן שאם החוויה המיסטית (כמו כל חוויה אחרת) תלויה (גם) באיבר שחווה אותה, כלומר בגוף האדם, הרי שיש בה יסוד פרניאלי המשותף לבני האדם.

למעשה, כל מי שחושב שמצב התודעה הנורמלי של האדם זהה או דומה מאוד בתרבויות שונות שותף להנחה יסודית זו, משום שאין ספק שמה שאנחנו מכנים המצב התודעתי הנורמלי גם הוא אינו אלא תוצר של ה"חומרה" הפיזיולוגית שלנו יחד עם ה"תוכנה" התרבותית. אם אנחנו מבטלים את תפקידה המרכזי של הפיזיולוגיה, כיצד ניתן להניח שבני אדם מתרבויות וזמנים שונים חשים, בחייהם היומיומיים, את העולם בצורה דומה?

בסופו של דבר דווקא אם אנחנו לא מאמינים בנשמה או בתודעה שמנותקת מהגוף אנחנו חייבים להניח שהחוויה המיסטית, כמו כל חוויה אחרת, היא חוויה מעוגנת-גוף (embodied). ובדיוק כפי שאין לנו בעיה להניח שקיימת חוויה יומיומית אנושית בסיסית (התודעה הרגילה שלנו, דרכה אנחנו מתקשרים זה עם זה) אשר משותפת בבסיסה (כלומר, כמובן שהיא לא זהה) בקרב בני תרבויות ודתות שונות, אין שום מניעה תיאורטית להניח שקיימות חוויות שונות, שניתן לכנות "מיסטיות", אשר משותפות בבסיסן לבני תרבויות ודתות שונות.

וזה עוד מבלי לדבר על האפשרות שאכן קיימת מציאות אלוהית.

תשמעו סיפור מעניין. ביום ה-13 לחודש מאי, 1917, יצאו שלושה ילדים פורטוגזים, אח, אחות ובת דודם, לרעות את הכבשים באחו שליד בית משפחתם במחוז פטימה (Fátima) אשר בפורטוגל. עוד הם משגיחים על העדר, וכמה ברקים האירו את השמיים, למרות שהיה זה יום שמשי למדי. רעמים לא נשמעו, אבל מה שכן קרה הוא שהופיעה אישה קטנה ויפה, לבנה ומוארת כולה, מרחפת מעל צמרת עץ אלון שלפניהם. לוסיה (Lucia), בת הדודה והמבוגרת ביותר (היא היתה אז בת עשר) ניהלה איתה דיאלוג קצר בפורטוגזית, שבמסגרתו היא שאלה אותה מאיפה היא. האשה הצביעה לשמיים.

כשהגיעו השלושה לבתיהם סיפרו הילדים את דבר המאורע המרגש להוריהם. "אם הילדים ראו אישה לבושה לבן, מי זו יכולה להיות אם לא גבירתנו?" הסיק בטבעיות אביה של לוסיה. לוסיה עצמה היתה פחות בטוחה שבזה היה העניין, אבל כילדה בת עשר היא לא היתה יכולה להציג טיעונים רצינים לטובת העמדה שלה. מה שכן, היא בישרה לאביה שאותה אישה קטנה ויפה הבטיחה להם שהיא תפגוש אותם שם בכל 13 לחודש, בכל חודש במשך חצי שנה. השמועה עשתה לה כנפיים, ובמהרה כל העיירה הקטנה בה הם גרו רחשה והתרגשה: הילדים ראו את מריה הקדושה.

בדיוק חודש לאחר מכן, ביוני, כבר היו כארבעים איש יחד עם הילדים, כולם באו לחזות באם האלוהים. זו לא איכזבה, ונתנה הופעה קצרה. ביולי היו שם 4000 איש. באוגוסט 18,000 (אם כי ללא הילדים, שהיו באותו חודש במעצר, בניסיון להפסיק את ההתגלויות, שהביכו את המשטרה המקומית), בספטמבר כבר היו 30,000 ובאוקטובר בין 50,000 ל-70,000. לא כל האנשים ראו את ההתגלות בכל הפעמים, ומבין אלה שראו, הדיווחים היו שונים. אולם רבבות ראו. מה הם ראו?

הם ראו ענן, או כדור. או מטוס. או דיסק. שיורד מהשמיים, ושמעו קולות של רעמים ארוכים. הם ראו ברקים ואש וזיקוקים. חלק ראו "צלב גדול יוצא מהשמש" וחלק "רחוב מואר" בשמיים. היה גם ערפל בכל מני צבעים. חלק העידו ש"האדמה התחלקה לריבועים, כל אחד מהם בצבע אחר". דיסקו. לפעמים הם הרגישו את האדמה זזה, לפעמים הם הרגישו צינה פתאומית ולפעמים חום גדול. לפעמים הם הריחו בשמים שונים. לפעמים נפל חומר לבן מהשמיים שנעלם על האדמה, וקיבל את הכינוי "שערות מלאכים". לפעמים היו אלה פרחים שנפלו מהשמיים. כמעט תמיד ראו את האישה על ראש העץ. לוסיה בדרך כלל ראתה את האישה בצורה הכי ברורה, ואף דיברה איתה, בעוד האחרים לא תמיד ראו את האישה, ושמעו רק זמזום כאשר לוסיה שמעה מילים.

לקראת ההתגלות האחרונה, באוקטובר, הבטיחה האישה נס גלוי, וההמונים הגיעו לחזות בפלא. עד אותו זמן העץ עליו ירדה האישה בכל פעם כבר לא היה קיים: הוא הופשט לכדי גזע קטן ועירום המציץ מהאדמה – המאמינים פשוט רצו מזכרת קדושה להביא הביתה. באותו יום ירד גשם, אבל לוסיה ביקשה לסגור את המטריות. ואז העננים (חלקם, פתאום, ורודים) זזו לצדדים, והשמש התגלתה. או שמא היה זה גוף מואר ומעופף? בכל אופן, ההמונים ראו "את השמש רוקדת", דהיינו את השמש יורדת ומחליפה צבעים ומקומות.

"השמש רעדה, וזזה בניגוד לכל החוקים הקוסמיים" דיווח עיתונאי מעיתון O Século החילוני. "השמש המוכספת, עטופה באותו אור סגלגל עמום, נראתה מסתובבת סביב עצמה בתוך עיגול של עננים שבורים […] האור הפך לכחול יפיפה, כאילו השתקף מבעד לזכוכית הצבעונית של חלון כנסייה, והתפשט על פני האנשים שכרעו ברך ופשטו ידיים" דיווח היומון O Dia, מליסבון (ראו עוד דיווחים עיתונאיים כאן). אחר כך נראה היה שהשמש יורדת לכיוון הארץ. חלק מהקהל היה בטוח שהגיע סוף העולם, ואנשים התחילו לברוח בפאניקה – או להתפלל על נפשותיהם.

סוף העולם לא הגיע, ובמקומו הגיע הדבר השני הכי גרוע – הכנסייה. זו לקחה על העניין אחריות, והכריזה שהמדונה אמרה את דברה, דהיינו מדובר בהתגלות של מריה הקדושה. בתוך ארבע שנים פרנסיסקו וג'סינטה, האח והאחות הקטנים, כבר לא יהיו בין החיים (מגפת השפעת הספרדית) ולוסיה, למרות שלא ממש רצתה בכך, תכלא במנזר לשארית חייה (הארוכים למדי – היא מתה ב-2005). מכאן ואילך הכנסייה תשלוט בנראטיב, והנראטיב יספר את סיפור התגלותה הגדולה של אם האלוהים – כלומר, בגרסתה הפטימאית: Our lady of Fátima.

מה קרה בפאטימה

הבעיה היא שיותר מדי אנשים ראו את האישה לפני כן. הם סיפרו שגובהה של הגבירה היה לא יותר ממטר, והיא נראתה כבת 14 עד 15. הם סיפרו שהיא היתה עטופה באור יפיפה, ומכוסה בשמלה לבנה מצווארה ועד לברכיה. חלק מהעדויות מספרות על גלימה מאחוריה, וחלק על שרשרת עם כדור זהב על מותניה. עיניה היו שחורות והיא נראתה חמורת סבר. פיה לא זז כשהיא דיברה, ורגליה לא נעו כשהיא זזה. היא פשוט שידרה את דבריה טלפתית וריחפה לכאן ולשם. האם כך נראית ונעה מריה הקדושה? האם אי פעם ראיתם פסל של מריה כנערה בת חמש-עשרה עם שמלה עד הברכיים?

הרגעו, אתם לא הראשונים לקשר את כל העניין הזה עם תופעת העב"מים. רבים וטובים עשו זאת לפניכם, החל משנות השישים למעשה. קל לראות שמרכיבים רבים כאן מזכירים חזיון של עב"ם, עם כל הדיסקים הכסופים והאורות והירידה של הגופים השמימיים. הרשת מלאה בהסברים על הקשר בין התופעות (גגלו our lady of fatima ufo ותהנו), אבל לא לשם אני רוצה לקחת את כל הסיפור. כלומר, קצת לשם, אבל לא בדיוק.

תראו, תופעת החשיפה לעב"מים היא עצומה. יש רבבות מקרים, כלומר עדויות, של מפגש עם חייזרים. או עם משהו. יש מקרים בהם עדויות שונות מגיעות משני עדים, או קבוצות של עדים, בשני מקומות שונים ולא קשורים. יש מקרים בהם אנשים רואים תופעה שמופיעה גם על מסכי הרדאר של הצבא המקומי. קשה על כן להניח שמדובר רק בדמיון יצירתי במיוחד של המעידים. בנוסף, למרות שמאוד היינו רוצים שזה יהיה המקרה, האנשים שנחשפים לתופעה אינם משוגעים. הם חיים חיים נורמלים לחלוטין לפני המקרה, וכמעט תמיד גם אחריו. נשאר זיכרון מטריד, אבל הם עצמם לא טורדניים.

מצד שני, הספקן יכול להסתמך דווקא על מספרן העצום של העדויות: אם קרו כל כך הרבה מקרים, הוא יאמר, איך זה שאין ולו בדל ראיה? איפה הצילומים? איפה הגופות האפורות הקטנות? ולמה לעזאזל תמיד מדובר בבדיקות רקטליות? ובכלל, אילו יצורים תבוניים יטרחו להגיע עד כאן רק כדי לשחק איתנו מחבואים?

וזה בדיוק המסתורין האמיתי. לא קיומם או אי-קיומם של חייזרים, אלא למה התופעה הזאת, מה שהיא לא תהיה, עד כדי כך מבלבלת, חמקמקה, דבילית. כשאנחנו מדמיינים חייזרים אנחנו מדמיינים אותם רוקמים תוכניות לכיבוש/הצלת כדור הארץ, אנחנו מדמיינים אותם עם ספינות חלל משוכללות ומודעות היסטורית מפותחת. אנחנו לא מדמיינים אותם מופיעים, ואז נעלמים, ואז מהבהבים, ואז משאירים עיגולים מוזרים בשדות חקלאיים. מה שמוזר כאן הוא לא שחייזרים אולי קיימים. מה שמוזר כאן הוא שהם מתנהגים כמו אידיוטים.

וכמובן, ההתגלות בפטימה. ההתגלות הזו, שנידונה לפעמים כהתגלות הדתית הגדולה ביותר של המאה העשרים. הרי משהו קרה שם. אולי זאת לא היתה הבתולה הקדושה, אבל מישהי/מישהו/משהו זה כן היה, ומה שזה לא היה, זה נחזה על ידי רבבות. אז מה לכל השדים והרוחות זה היה?

אנסה לתת כיוון לתשובה על השאלה הזאת ברשימה הבאה. או מקסימום, בזו שאחרי הבאה.

נספח

סרטון עם תמונות המאירוע בפאטימה:

סרטון שממחיז את האירוע בפטימה:

pdf קטן עם צילומי עיתונים מהאירוע

והנה עשרה הסברים שניתנו כדי לנסות להסביר את האירוע בפטימה

—

סתם

בסיכום המקרה בפטימה נעזרתי בספר Authors of the Impossible של ג'פרי קרייפל. אתייחס אליו בהרחבה בפעם הבאה. או בפעם אחרי הבאה.

בשיא תהילתה של מלכות המאיה, בין המאות השלישית לשמינית, בימים שהם לא היו עסוקים בלקיחת שבויים לצורך קורבנות אדם או במשחקי כדור הגומי הראשונים בעולם, היה מלך האומה ההיא, ששימש גם ככהן גדול, נוהג לעלות על הזיגוראט האדיר שבמרכז העיר, ולפצוע את עצמו קלות. הפציעה העצמית הזו לא היתה רק סוג של קורבן, אלא גם פעולה ששיבשה עבור אותו אדם את תפיסת המציאות השגורה, ולמעשה הכניסה אותו למצב תודעתי מיוחד, בו דפוסי המחשבה והתפיסה הרגילים היו נדחקים הצידה לטובת פתיחות לחווית חיים שונה. במילים אחרות, המלך היה מגיר את דמו, ועל ידי כך היה נכנס לטראנס. במסגרת אותו טראנס הוא היה זוכה למסרים מהאלים. המאיה קראו לזה "זימון נחשי החזיונות".

הדוגמא הזאת היא רק אחת מני רבות לתופעה דתית נפוצה מאוד, והיא הטראנס, שממנו או בתוכו מתבצע המפגש עם העולמות ה'אחרים', יהיו אלה אשר יהיו. למעשה, זו דוגמא לא כל כך טובה, ככל שהיא הופכת את הטראנס למשהו מוזר ודרמטי. למעשה, כפי שדואג פרופ' יהונתן גארב מהאוניברסיטה העברית להבהיר בספרו החדש, טראנס הוא "מצב טבעי שניתן לקבל אליו גישה בקלות, למשל תוך כדי שיחה רגילה, ללא כל צורך להשתמש בכל טכניקה היפנוטית טקסית." (עמ' 10)

ועל הספר החדש של גארב אני בעצם רוצה לכתוב. הספר, שיצא בהוצאת אוניברסיטת שיקגו, נושא כותרת טעונה למדי: Shamanic Trance in Modern Kabbalah – ממש כל טוב הארץ: גם טראנס, גם שמאני, גם קבלה וגם מודרנית. בעצם גארב פותח בספר הזה במהלך נועז למדי, שבו הוא מנסה להפוך את הטראנס, כמצב תודעתי בעל מאפיינים מסויימים, לכלי הסברי שאיתו ניתן לחקור את הקבלה והחסידות. "זו הפעם הראשונה שהיפנוזה [כתחום] מגוייסת בחקר המיסטיקה היהודית" כותב בספרו גארב. במילים אחרות, לאחר שגארב מגדיר מהו טראנס (כמה פעמים ובמילים מעט שונות) הוא מראה כיצד אפשר להבין שמצבים מיסטיים מסויימים של מקובלים וצדיקים חסידיים הינם למעשה טראנס, וכיצד ההבנה הזאת עוזרת לנו לפרש נכונה את כוונותיהם, ולא, למשל, לפתור את דבריהם כדרשנות היפותטית גרידא.

הטראנס כמצב תודעתי פורה

נתחיל אם כן בטראנס. גארב מתייחס בספרו לטראנס מהסוג שדיבר עליו Milton Ericson, פסיכיאטר מפורסם מאוד שהיה מטפל באנשים על ידי הכנסתם לטראנס. אריקסון גרס שטראנס הוא למעשה מצב תודעתי נפוץ מאוד, שמתרחש פעמים רבות כשאנחנו שקועים בריכוז, מופתעים או סתם מבולבלים. כמובן שיש דרגות רבות לטראנס, החל מרדוד ועד לעמוק ביותר. המיוחד בטראנס הוא שהוא מהווה כאמור יציאה מהמצב התודעתי הרגיל. גארב:

טראנס יכול להיות מתואר כדקונסטרוקציה של התפיסה הרגילה בנוסף להביטוס של הדפוסים האינטראקציונלים היומיומיים והארגון הנהוג של הזמן, כל זה בכדי להעצים את הסובייקט כדי שיוכל לחוות את העולם-החי השגור בדרך חיונית יותר. (עמ' 22)

את 'חווית העולם-החי השגור בדרך חיונית יותר' ניתן אחר כך לפרש כהטענתו של העולם באלוהות, שכינה, אור אלוהי – כמו גם כידיעת סאטורי, כניסה לטאו וכו'. במקרים אחרים ניתן, אחרי פירוק תפיסת העולם היומיומית, לקבל מסרים, מילוליים או ציוריים (בנושא זה המחקר של גארב נעזר לא מעט בזה של פרופ' חביבה פדיה). בספרו מביא גארב מביא דוגמאות לפרקטיקות שיכולות להביא לטראנס, למשל מספר שערי קדושה לר' חיים ויטאל, מתרגול "נפילת אפיים" בתפילה הקבלית והחסידית, ומטכניקת ה"השקטה" של ר' קלונימוס קלמן שפירא מפיאסצנה – זאת בנוסף לכמה מקובלים הרבה פחות מוכרים, שכתביהם כלל לא עלו לדפוס.

אז איך נכנסים לטראנס? מה שמעניין כאן הוא שהדבר יכול להתרחש באופן פרדוקסלי הן כאשר מתרחש משהו שהוא יוצא דופן, והן כאשר אנחנו חוזרים במדוייק על רוטינה מוכרת. אריקסון פיתח טכניקה פשוטה שבה שינוי בדרך שבה אנחנו מגישים את ידינו ללחיצת יד מעורר טראנס באדם שמולנו. כאן יש הסבר ודוגמא לעניין, וכאן וכאן עוד דוגמאות עם טכניקה מעט שונה. לכן מה שהכניס את מלכי המאיה הנ"ל לטראנס לא היה הכאב או הדם עצמם, אלא יותר העובדה שהופעתם היתה יציאה חדה מהשגרה הפסיכופיזית שלהם.

אכן, על פי גארב

טראנס כמצב טבעי נמצא במובלע ב"הכרה הלא-מודעת" […] אנחנו לא עוסקים במצב סטטי, אלא נזיל, שיכול להתפתח באופנים שונים. הוא מתחיל על פי רוב בחריגה מורגשת מצורת התפיסה היומיומית והדפוסים השגורים של הפעילות המנטלית. החריגה הזו יכולה להיות פתאומית או הדרגתית, ויכולה להתעורר כתוצאה משימוש בטכניקות, או בצורה ספונטאנית. אולם במקרה האחרון היא בדרך כלל התוצאה של גירויים עדינים שיוצרים "עוגנים פוסט-היפנוטיים" שמזומנים מחדש בתנאים הנכונים (עמ' 10-11).

הטראנס הוא חריגה מהמצב התודעתי השגרתי, וככזה מאפשר פתיחה אל רבדי חיים שלא גלויים לנו כרגיל. במשפט האחרון, החשוב, מתכוון גארב לכך שטראנס יכול להתעורר באדם לא כתוצאה מפעולה מסויימת אחת שמישהו מבצע כלפיו או שהוא עושה לעצמו, ולא מתוך כוונה ברורה להכנס לטראנס, אלא מתוך היותו נתון במערך כללי של מקום, זמן ופעולה שמעוררים אצלו את התגובה הזו, כלומר את הכניסה לטראנס. בכך מכוון גארב למציאות בה מקובלים וצדיקים חסידיים היו נכנסים לטראנס בזמנים או תוך מעשים קבועים כגון שגרת ערב שבת, תפילה, תפילין, טבילה במקווה, ולאו דווקא רק בטקסים מדיטטיבים המכוונים לכך, כגון תיקון חצות או ייחוד ייחודים.

הצבעה על האפשרות האחרונה הזאת היא לדעתי אחת התרומות החשובות של הספר, שכן היא מזמינה הבנה מעמיקה יותר של האופי הייחודי של המיסטיקה היהודית, שמטבע הדברים נמצאת בקשר הדוק עם המנהג והחוק היהודי. גארב מציע כאן שהמיסטיקה כלל לא חייבת להתנגש עם החוק (כפי שנוטים לחשוב אם מגיעים עם הנחות מוצא של חקר הנצרות), אלא אף להפך – להעזר בו. (על היחס בין המיסטיקה לחוק בהקשר הכללי והיהודי כתבתי לא מזמן כאן.) הטראנס במקרה זה יכול להיות מושג לא על ידי שבירת הרוטינה, אלא דווקא על ידי קיומה בדבקות ודקדקנות (לי זה מזכיר משום מה את הרש"ר הירש, שעמד על כך שיש צורך לקיים את כל המצוות כדי להבין "מבפנים" את היהדות). גארב כותב שבמחקרים עתידיים הוא יכתוב עוד על כך, כך שיש למה לצפות.

ומה עם שאמאניזם?

גארב נותן הגדרה מאוד רחבה של שאמאניזם: "מונח הכולל צורות מגוונות של העצמה טרנספורמטיבית" (עמ' 22). העצמה, כלומר הטענה של האדם (גופו, אישיותו, תודעתו) בעוצמה חדשה, וטרנספורמטיבית – ברור. הקישור בין השאמאניזם לחסידות מתאפשר בעיקר הודות למחקריו הענפים של משה אידל, בהם הוא הדגיש את האופי המאגי של פעילות הצדיקים החסידיים, לאמור לא רק חוויות מיסטיות הם ביקשו (כפי שחשב, למשל, מרטין בובר), אלא כמעט במאה אחוז מהמקרים פעולותיהם בעולמות העליונים היו (גם) למען הורדת שפע – כלומר כוח מאגי – לעולמות התחתונים, עבור חסידיהם. במובן הזה ממלא הצדיק החסידי בחצרו תפקיד דומה מאוד לזה של השאמאן (האינדיאני, הטיבטי, הנורדי, ההודי וכו' וכו') בשבטו.

השאמאן עצמו נכנס למצבי טראנס כחלק מהמסע המיסטי שלו, וגארב מכיל קטגוריה זו גם על הצדיק החסידי. כך למשל הוא קובע כי "חוויות דיסאסוציאטיביות של איבוד תחושת העצמי בתפילה, אולי התרגולת החסידית הנפוצה ביותר, שייכים כפי הנראה לאותו מקבץ של תופעות [של טראנס פאסיבי או עמוק]." (עמ' 106). כאן שוב נראה כיצד הטראנס משמש ככלי להסברת העדויות של החסידים. יחד עם זאת, אני חייב לסייג את קביעתו של גארב כאן ולומר שלדעתי דווקא חוויות של איבוד תחושת העצמי מגיעות פעמים רבות לא כתוצאה מטראנס, אלא מתובנה (insight) שבאה בעצמה כתוצאה של חקירה עירנית, ממוקדת או פתוחה, של עולם התופעות.

הספר בהקשר רחב

מעבר לכל זה, הספר של גארב נכנס לתוך ויכוח שניטש כבר שנים בשדה המחקר של המיסטיקה, בין אלו הרואים שורש משותף לחוויות מיסטיות בתרבויות וזמנים שונים (להלן, הפרניאליסטים), לבין אלה ששוללים כל שורש שכזה, ותופסים את התופעה המיסטית כתלויית זמן ותרבות בצורה מוחלטת (להלן, הקונטקסטואליסטים).

בעוד המאה ה-19 והמחצית הראשונה של המאה העשרים היתה נתונה לשליטתם הבלעדית של הראשונים (החל מהטרנסצנדנטליסטים בארה"ב, דרך וויליאם ג'יימס, רודולף אוטו, אלדוס האקסלי ועוד רבים), מאז סוף שנות השבעים חל מהפך, והקונטקסטואליסטים טפסו את הבכורה. הדבר התרחש בעיקר הודות ליהודי רציני ושמו סטיבן כץ, שבאסופת מאמרים (Mysticism and Philosophical Analysis) שערך ב-1978 קבע כי "אין כלל חוויות טהורות (כלומר, בלתי-מתווכות)" – וההדגשות כולן במקור!

כלומר, פרופ' כץ טען שאין שום חוויה שלכאורה חווה המיסטיקן, ושאותה הוא לכאורה מפרש, בשלב שני, בהתאם לתרבותו וזמנו. הוא היה מתנגד מאוד למה שכתבתי קודם, כאילו "את 'חווית העולם-החי השגור בדרך חיונית יותר' ניתן אחר כך לפרש כהטענתו של העולם באלוהות, שכינה, אור אלוהי – כמו גם כידיעת סאטורי, כניסה לטאו וכו'" – טפו! "מה פתאום!", היה זועק כץ, "אין שום 'חווית העולם-החי השגור בדרך חיונית יותר'! רצף המילים האלה הוא כבר פרשנות, הוא כבר תלוי תרבות וזמן!!! החוויה המיסטית כולה, מתחילתה ועד סופה, נקבעת על ידי התרבות והזמן בהם פועל המיסטיקן! בחיי, תומר, לפעמים אתה כותב כאלה שטויות." וכו'.

העמדה של כץ הפכה פחות אוו יותר לבון-טון בחקר המיסטיקה, לא מעט, לדעתי, מפני שהיא הגיעה בדיוק בזמן כדי לרכב על הגל הססגוני של ביקורת הספרות הפוסטמודרניסטית. אם כל העולם הוא טקסט, אולי גם חוויות מיסטיות הן לא יותר מטקסט? אולי יש לערוך דקונסטרוקציה לדיווחים על חוויות מיסטיות, ולמצוא את התנאים שהובילו את המיסטיקן לספר את הנראטיב המיסטי שלו בדרך הזו או ההיא?

אבל יש לכץ גם טענה רצינית מאוד באמתחתו: [הפסקה הבאה תוקנה – 13.7] הוא טוען שמי שמניח שיש בסיס משותף לחוויות מיסטיות בעצם מחפש הן משהו שיאחד בין בני האדם כולם, והן משהו שיענה לנו, החיים בעולם שעבר דמיסטיפיקציה, על הצורך באמת רוחנית, במשהו שלכאורה נמצא מעל ומעבר לשכל. אותם חוקרים, אם כן, הם יותר מחפשים-רוחניים שמקווים שיש אי שם מציאות מוחלטת שהמיסטיקן אכן נפגש איתה, ובכך שוללים מחקר רציני. במחוזותינו פרופ' בועז הוס מאונ' בן גוריון, מפתח ומעצים את הכיוון שהצביע עליו כץ. הוס מבקש לשלול לגמרי את המונח "מיסטיקה", משום שהוא לדעתו לא מסמן שום תחום קוהרנטי. עוד טוען הוס שחוקרים שמשתמשים במושג הזה, כלומר מניחים שיש מציאות מהותית משותפת לתופעות מיסטיות שונות, מניחים למעשה הנחה תיאולוגית, ובצורה מגוחכת מחזירים לשיח המדעי את האלוהים שנידויו ממנו הוא שאיפשר את המהפכה המדעית!

בספר החדש של גארב מוצג הטראנס כחוויה אוניברסלית, גם אם היא באה בגוונים רבים ובצורות שונות. בכך גארב מקרקע את הטראנס בגוף ובצורה שבה המוח שלנו פועל, וממילא הוא עושה רבות למען עיגון החוויה המיסטית חזרה בחיים, כלומר למען הבנתה כיותר מטקסט. גארב עצמו כותב על עמדתו:

העמדה שלי, שהיא פנומנולוגית בעיקרה אולם מתחשבת בהקשר ההסטורי, נמצאת איפשהו באמצע [בין העמדה המקסימליסטית, הרואה את הטראנס כפוטנציאל אנושי אוניברסלי, לבין העמדה המינימליסטית, הרואה את תיאורי החוויות האלה כדמיונות בלבד או כביטויים פוליטיים של מאבקים סביב הון סימבולי], אולם רחוקה יותר מהקוטב המינימליסטי. אני מחשיב עדויות על טרנספורמציה אינטנסיבית כמשקפות באופן מדוייק הן את החוויה הסובייקטיבית הפרטית והן את ההווי של תנועות וקבוצות מיסטיות, תוך כדי שאני נמנע מכל קביעה מטאפיזית או אונטולוגית, לחיוב או לשלילה. האחרונות הן לרוב עמדות חילוניות אידיאולוגיות המתחפשות בלבוש הבלוי של הפוזטיביזם. (עמ' 17)

כלומר גארב רואה בטראנס על גווניו וצורותיו מציאות אנושית כללית, שכמובן נתונה לפרשנויות תרבותיות שונות ומגוונות. הוא כמובן לא מסיק מזה שקיימת מציאות מוחלטת או עליונה שהטראנס מאפשר לתקשר עימה או לינוק ממנה כוח, אבל הוא טוען ששלילת האפשרות הזאת היא עצמה עמדה אידיאולוגית, חילונית, שמתחפשת לפוזטיביזם. הוא דוחה, אם כן, את העמדה החד-משמעית של כץ, ופותח את הפתח למחקר השוואתי של הטראנס, השמאניזם, והמיסטיקה.

כשלעצמי, אני בהחלט לא מקבל את העמדה של כץ, למרות שיש בה משהו אסתטי והירואי יותר מהעמדה הפרניאליסטית. אני לא מקבל אותה הן מפני שלדעתי היא לא ניתנת להגנה על רקע המחקרים החדשים הקושרים את דרך פעולת התודעה והמוח (שני תחומים לא לגמרי חופפים – לפחות עדיין) לחוויה המיסטית, והן משום שלדעתי גם מחקר טקסטואלי פשוט יחסית יכול להצביע על מאפיינים מספיק דומים בקרב מיסטיקנים שונים, מתרבויות שונות, בזמנים שונים. גם במובן הזה אני מצטרף אל גארב ברצון להחזיר את הדיון במיסטיקה אל הגוף.

ככככ

—

כאן ניתן למצוא קטעים נבחרים מהספר.

בספרו המדובר התנגשות הציביליזציות (1996) פורש סמואל הנטינגטון תמונת עולם של מאבקים גלובליים בין תרבויות שונות. הנטינגטון מנבא כי עד 2020 אחת מאלו, האיסלאם, עתידה להיות הגדולה ביותר מבחינה מספרית. כיום ברור שהנטינגטון טעה. האיסלאם לא תהיה התרבות או הדת הגדולה בעולם, לא ב-2020 וכנראה גם לא אחריה. כתר הבכורה ימשיך להיות מונח לבטח על ראשה של הנצרות.

אבל לא רק הנטינגטון טעה. טעה גם כל מי שהספיד את הכנסייה הקתולית, אותו גוף ארכאי ושמרני שמתעקש לאסור על אמצעי מניעה ולהגדיר יחסים הומוסקסואלים כחטא. הכנסייה הקתולית לא הולכת להיעלם. כפי הנראה – אם כי על כך יש ויכוח, וראו להלן – גם צורות שמרניות אחרות של נצרות לא יעלמו. לבד מזה טעה כמובן גם כל מי שחושב שהאנושות בדרך לחילון חובק עולם, ולסיום טעה גם כל מי שחשב שהנצרות היא "דת מערבית". כל זאת בגלל התופעה הגדולה ביותר שאף אחד לא מדבר עלייה, והיא הצמיחה האסטרונומית של הנצרות בחצי התחתון של כדור הארץ.

כן, קוראים יקרים: זה לא בטלוויזיה, זה לא בעיתונים, ורק בעשור האחרון זה בצורה רצינית במחקר האקדמי (ראו ממש מעכשיו כאן), אבל אין ספק שמשהו מתרחש שם למטה, בדרום הגלובלי. ישו עושה לו נפשות. שזפו עיניכם בנתונים הבאים:

• הנצרות היא הדת הגדולה בעולם. יש כיום יותר משני מיליארד נוצרים: 530 מיליון באירופה, יותר מ-300 מ' באמריקה הצפונית, 510 מ' בדרום אמריקה, 390 מ' באפריקה, וכ-300 מ' באסיה
• ב-1900 חיו 90% מהנוצרים באירופה וארה"ב. כיום 60% חיים באסיה, אפריקה ודרום אמריקה
• בין שנת 1900 לשנת 2000 מספר הנוצרים באפריקה גדל מ-10 מיליון ל-360 מיליון, מ-10% מהאוכלוסייה ל-46% ממנה
• כרגע אפריקנים ואסייתים מונים 30% מכלל הנוצרים, אבל המספר הזה עולה כל הזמן. עד 2025 אפריקה ודרום-אמריקה יתחרו על תואר היבשת הנוצרית ביותר
• שני שלישים מהכנסייה הקתולית חיים כבר היום באפריקה, אסיה ודרום אמריקה. עד 2025 צפוי שהמספר יעלה ל-75%. הדבר כמובן ישפיע על מוצאם של האפיפיורים הבאים
• עד 2050, רק אחד מחמישה מבין 3 מיליארד הנוצרים יהיה לבן לא-היספני
• בכנסייה האנגליקנית, שמוצאה כמובן באנגליה, המחוז הניגרי הוא הגדול ביותר
• ל- Seventh Day Adventist Church, קבוצה מלינאריסטית שהתחילה את דרכה בארה"ב, יש כיום 14 מיליון מאמינים. מיליון מהם בארה"ב והיתר בעולם השלישי
• ובכלל לא הזכרנו (ולא נזכיר כאן) את סין, שכרגע מעריכים שיש בה בסביבות 50 מיליון נוצרים, והיד כמובן עוד מאוד נטויה
• יוצאת מהכלל: הכנסייה האורתודוקסית במזרח אירופה, שייתכן שעומדת (על פי פיליפ ג'נקינס) על סף גסיסה

אז מה קורה כאן? מה שקורה הוא שהנצרות גדלה, באזורים מסויימים בצורה אקספוננטלית. בעיקר שני זרמים נוצריים נהנים מהגדילה הזאת, והם הכנסייה הקתולית, והנצרות הפנטקוסטלית. את הקתולים אנחנו מכירים, אבל הכוח העולה הם הפנטקוסטלים, שכתופעה מובחנת קיימים רק מתחילת המאה העשרים. ומיהם אלו? ובכן, מדובר באחד הצאצאים הצעירים ומלאי אנרגיה של המהפכה הפרוטסטנטית: זו נצרות ששמה דגש רב על "מתנות רוח הקודש", על חוויות כקונברסיה, "דיבור בלשונות" ו"התנבאות", ובאופן כללי מציגה פולחן של התלהבות ואופטימיות מצד אחד, ושל מלחמה מתמדת בכוחותיו של השטן מצד שני.

לדבר בלשונות כאשר נתנם הרוח

הפנטקוסטלים מקבלים את שמם ממאורע ה-Pentecost, כלומר מה שקרה בחג השבועות הראשון אחרי שישו, בפסח כידוע, עלה השמיימה נצלב. אז ירדה רוח הקודש על קהילת הנוצרים הראשונה שנאספה בירושלים (מעשי השליחים, ב, 1-4, 16-17):

וּבְיוֹם מְלֹאת שִׁבְעַת הַשָּׁבֻעוֹת נֶאֶסְפוּ כֻלָּם לֵב אֶחָד׃ וַיְהִי קוֹל רַעַשׁ מִן־הַשָּׁמַיִם פִּתְאֹם כְּקוֹל רוּחַ סְעָרָה וַיְמַלֵּא אֶת־כָּל־הַבַּיִת אֲשֶׁר הֵם ישְׁבִים בּוֹ׃ וַתֵּרָאֶינָה אֲלֵיהֶם לְשֹׁנוֹת מִתְפָּרְדוֹת בְּמַרְאֵה אֵשׁ וַתָּנוּחַ אַחַת אַחַת עַל כָּל־אֶחָד מֵהֶם׃ וַיִּמָּלְאוּ כֻלָּם רוּחַ הַקֹּדֶשׁ וַיָּחֵלּוּ לְדַבֵּר בִּלְשֹׁנוֹת אֲחֵרוֹת כַּאֲשֶׁר נְתָנָם הָרוּחַ לְסַפֵּר׃ […] וְהוּא הָאָמוּר עַל־יְדֵי יוֹאֵל הַנָּבִיא׃ וְהָיָה בָּאַחֲרִית הַיָּמִים נְאֻם אֱלֹהִים אֶשְׁפֹּךְ אֶת־רוּחִי עַל־כָּל־בָּשָׂר וְנִבְּאוּ בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וּבַחוּרֵיכֶם חֶזְיֹנוֹת יִרְאוּ וְזִקְנֵיכֶם חֲלֹמוֹת יַחֲלֹמוּן׃ וְגַם עַל־עֲבָדַי וְעַל־שִׁפְחוֹתַי בַּיָּמִים הָהֵמָּה אֶשְׁפֹּךְ אֶת־רוּחִי וְנִבָּאוּ׃

הפנטקוסטלים מפרשים פסוקים אלה כתחילתה של מערכת יחסים בין רוח הקודש למאמינים, אשר מאותו רגע יכולים, ואף נדרשים, להתמלא בה ולהתנבא. בארה"ב קיימים פנטקוסטלים, אבל הם נחשבים קצת weird. כאשר שרה פיילין רצתה להיבחר לראשות העיר ווסילה באלסקה היא החליפה את הכנסייה שלה מפנטקטסטלית לאוונגליסטית.

על פי הערכה אחת קיימים 523 מיליון פנטקוסטלים בעולם, כשני שלישים מהם מחוץ לעולם המערבי, ואותה הערכה קובעת שמצטרפים אליהם כתשעה מיליון נוספים בכל שנה. הפופולריות העצומה של הדת הזו באה, אני מקווה שכבר מובן לקוראי בלוג זה, דווקא משום הדגשתה את החוויה, את ההתרגשות והרגש, אלמנטים שבעידננו מהווים לא רק מטרה אלא גם מקור של סמכות. ניתן לומר שהמקבילה היהודית לפנטקוסטלים הם חסידי ברסלב, ובעיקר בעלי-התשובה שבהם.

מה אם כן צפוי לנו מנצרות שכזו? מה אפשר לצפות מעולם שחלקים גדולים ממנו הם נוצרים מתלהבים שמוחאים כפיים, צועקים "הללויה!" וממלמלים ג'יברש מקודש כאשר הם מרגישים את רוח הקודש יורדת עליהם בכנסייה? על כך הדעות חלוקות. להלן שני נציגי הקצוות בפולמוס הזה.

כבר מזמן לא היה לנו מסע צלב ראוי לשמו

בפינה הימנית של הזירה ניצב פיליפ ג'נקינס, פרופסור להיסטוריה של הדתות באונ' פנסילבניה. ב-2002 כתב ג'נקינס ספר מדובר ומשפיע בשם The Next Christendom: The Coming of Global Christianity. בספר הזה ג'נקינס מסרטט את מפת הנצרות הגלובלית ההולכת וגדלה, תופעה שמזכה לדעתו את עידננו בתואר "אחת מהתקופות הטרנספורמטיביות בהיסטוריה של הדתות בעולם".

על פי ג'נקינס הנוצרים החדשים (שרובם בכלל פנטקוסטליות חדשות – הנצרות תמיד היתה פופולרית יותר בקרב נשים, למרות שמנהיגיה כמעט תמיד גברים) הם

הרבה יותר שמרנים הן מבחינת אמונותיהם והן מבחינת עמדותיהם המוסריות […] הכנסיות החדשות האלה מטיפות לאמונה אישית עמוקה ולאורתודוקסיה טקסית, מיסטיקה ופוריטניות, אשר אותם הם מעגנים בכתבי הקודש. הם מטיפים מסרים שעבור המערבי נראים פשטניים, כרזמטיים, חזיוניים ואפוקליפטיים. בעולם המחשבתי הזה נבואה היא מציאות יומיומית, וריפוי-על-ידי-אמונה, גירוש שדים וחלומות חזיוניים מרכיבים כולם את הרגישות הדתית הבסיסית.

כבר היום ישנם חיכוכים, לעיתים אלימים מאוד, בין נוצרים למוסלמים באפריקה (ניגריה, סודן, סומליה) ובאסיה (אינדונזיה, מלזיה, פיליפינים – פיטר ברגר כתב על זה בבלוגו לאחרונה). הגדילה המהירה של הנצרות, במידה וזו שמרנית ולוחמנית, יכולה לסמן לדעת ג'נקינס חזרה מהירה לעולם שמתבוסס במלחמות ג'יהאד ומסעות צלב. יש למה לחכות.

עתיד האמונה הוא חוסר אמונה

בפינה השמאלית ניצב הפרופסור לתיאולוגיה מהאוורד, והכוהן הנוצרי-בפטיסטי, הארווי קוקס. קוקס נחשב לאחד התיאולוגים הנוצריים החשובים בארה"ב. הוא קנה את תהילתו כאשר ב-1965, בגיל שלושים ושש, פרסם את ספרו The Secular City, ספר שהפך מיד לסנסציה, ליבה פולמוס ער בעולם הנוצרי ואף נמכר בקרוב למיליון עותקים. כל כך למה? מפני שבספרו טוען קוקס שעל הנוצרים לקדם את החילון העולמי בברכה, שכן הוא ורק הוא מאפשר לאדם הדתי לעמוד מול אלוהיו בצורה חופשית ובוגרת, ללא ממסד כנסייתי שכופה עליו אמונות.

קל להבין מכאן שקוקס נמצא בקצה הליברלי מאוד של הנצרות. הוא לא אוהב סמכות דתית, לא חושב שחוקים או טקסים מקרבים אותנו אל האל, וגורס שדתיות אישית, פנימית וחוויתית היא הדרך הטובה ביותר לעבודת השם. בספר שיצא ב-2009, The Future of Faith, הוא מחבר את חשיבתו התיאולוגית לניתוח הנצרות הגלובלית, וקובע שהעתיד הוא א) נוצרי ב) ליברלי ג) חוויתי.

קוקס מציב אלו מול אלו חוויה ופנימיות מול אמונה וחוק. עבורו התמקדותם של הנוצרים החדשים, הפנטקוסטלים למיניהם, בדת מיסטית וחוויתית מנטרלת כל תשוקה להילחם על אמונות ודוגמה. על פי קוקס בניגוד לאחיהם מצפון אמריקה, הפנטקוסטלים החדשים אינם פונדמטליסטים. הוא קובע כי

עתה אנחנו עומדים בפני פרק חדש בתולדות הסיפור הנוצרי. למרות תחזיות עגומות על דעיכתה, הנצרות גדלה מהר יותר מאשר אי פעם, אם כי בעיקר מחוץ למערב, ובתנועות שמדגישות את החוויה הרוחנית, את רוח חסידיו הראשונים של ישו, ואת התקווה. אלו תנועות שלא מקדישות תשומת לב רבה לעיקרי אמונה, והן פורחות ללא היררכיה.

אם שמתם לב, קוקס רואה כאן חזרה אל הנצרות הראשונית, זו שהיתה מורכבת מזרמים רבים, מנהיגים (וכמה מנהיגות) שונים ושהדגישה את קבלת רוח הקודש. הנצרות הזאת נעלמה במאה הרביעית כאשר הנצרות הפכה לדת הרשמית של האימפריה הרומית, ונקבעה לה דוֹגמה אחידה. עכשיו, טוען קוקס, מחזירים עטרה ליושנה (הנה וידאו בו הוא מדבר על ספרו וטוען כנ"ל).

קוקס, אם כן, רואה תקווה רבה בעליית הפנטקוסטליזם. הוא גם מצרף את התפשטותה של רוחניות הניו-אייג' לכדי מהלך כלל עולמי של "שינוי העמוק בטבע היסודי של הדתיות", מדתיות סמכותנית, אקסקלוסיביסטית והיררכית, לדתיות פרטית, פלורליסטית ופלואידית. קוקס אף לא מתבייש להשתמש בשפה משיחית ולטעון שההתפתחויות האלה הם "סימן ברור לבואו של עידן הרוח", כלומר עידננו הוא עידן סמי-גאול (או קוואזי-משיחי?) בו רוח הקודש יורדת על ההמונים המתנבאים ודעת ה' כמים לים מכסים. ואמרו הללויה.

נו, אז מי צודק?

האם פנינו, אם כן, למסעות צלב או להתבסמות נינוחה בזיו השכינה? ובכן, לצערי התזה המוצגת בספרו החדש של קוקס בעיתית מבחינות רבות. לא אכנס אליהן כאן כי אני נכנס אליהם בביקורת על הספר שכתבתי לאחרונה לתכלת, אבל לדאבון הלב מדובר במשאלת לב יותר מאשר בניתוח אובייקטיבי של המציאות. לא שאין לקוקס על מה לסמוך – הניו-אייג' אכן מתאפיין בסובלנות, פלורליזם והעדפת החוויה על הדוגמה. אכן, גם נוצרים מן השורה בארה"ב מתעניינים היום הרבה פחות באמונותיהם מאשר בשאלות מוסריות (בסקר שנערך לאחרונה התברר, למשל, ש45% מהקתולים בארה"ב לא יודעים שבכל פעם שהם משתתפים במיסה הם בעצם סועדים מבשרו ודמו של המשיח!). אולם כל זה קורה במערב. בכל הנוגע לאותם נוצרים חדשים, הרי שאצלם החוויה המיסטית לא באה על חשבון הדוגמה.

דוגמא נאה לכך ניתנה ממש בחודש שעבר, בקייפטאון, אז נועדו ארבעת אלפים ומאתיים מנהיגים אוונגליסטים לציון מאה שנים של פעילות מיסיונרית (מאז ועידה דומה באדינבורו). בכנס הודה הארכיבישוף רוברט דנקן מהכנסייה האנגליקנית של צפון אמריקה לעמיתיו מדרום כדור הארץ על שסייעו לקבוצתו, שפרשה מהכנסייה האפיסקופלית, להאבק ב"ליברליזם האגרסיבי".

הוא כמובן מדבר על המשבר החמור שפרץ בשורות האנגליקנים (בעצם בכנסייה האפיסקופלית העולמית) ב-2003 כאשר המועצה העליונה החליטה להסמיך את ג'ין רובינסון, הומו מוצהר, כבישוף. הבישופים השמרנים יותר מארה"ב מצאו בעלי ברית באלו שבאו זה מכבר מסינגפור ורואנדה. אלו מחו בתוקף על ההחלטה, דבר שהוביל לקרע עמוק בכנסייה, קרע שראשה, הארכיבישוף רואן וויליאמס, מתקשה מאז לאחות. לא רק זאת, אלא שכשלושים כהני דת אמריקאים עברו מבחינת הרישום מהיות נתונים תחת הבישוף האמריקאי של מקום עבודתם, ללהיות רשומים תחת בישופים מרואנדה, שעם דעותיהם השמרניות הם יותר מזדהים!

בכלל, החלוקה הבינארית, הדואליסטית הזו שעורך קוקס בין חוק לרוח, הגם שהיא מאוד נוצרית, היא מאוד מוטעית, ויעיד כל מקובל שלא מרגיש שהחוק מגביל את חוויותיו המיסטיות, אלא דווקא מגביר אותן. כלומר נכון שהפנייה פנימה באה פעמים רבות על חשבון הסמכות החיצונית (של החוק או המסורת), אבל אין להסיק מכך שכך הדבר תמיד, ובכל מקרה העניינים מורכבים יותר (בדיוק על כך, ובהקשר הפנטקוסטלי, ראו המאמר כאן)

זה לא אומר שאכן יש לחגור את החרב ולנעול על האישה את חגורת הצניעות – ייתכן שהמצב לא יתדרדר לכדי מלחמות דת. בכל זאת, מדובר בנוצרים מכנסיות שונות, וההיררכיה שמפקחת עליהם אכן הרבה יותר דלילה מזו שהיתה לכנסייה הקתולית בימי הביניים. ועוד יש לסייג באופן כללי את אותן עקומות גדילה והתחזיות לגבי הנצרות ב-2025 וכו'. תחזיות עתידיות, בוודאי ככל שמדובר בקצב התרבותם של בני אדם (כפי שיודע היטב כל מלתוסיאני), הינן מתכון כמעט ודאי למבוכה. אבל כן, הנצרות פורחת, אולי כפי שלא פרחה מעולם, ודאי בלי שימוש בכפייה. לסיכום מקיף על התופעה, ועל מחקר התופעה, אני ממליץ על מאמר מצויין של ג'ואל רובינס מ-2004, שבאופן משמח נמצא כולו על הרשת (ב-pdf).

ולסיום, קשה שלא לתהות על סוד קסמה של הנצרות, אותה כת גלילית קטנה שצמחה והיתה לתרבות עצומה ושוקקת. כפי שכותב ג'ואל רובינס במאמר הנ"ל, חלק מהסוד הוא יכולתה של הנצרות להתאים את עצמה לעולמו הרוחני של המתנצר. באותן ארצות דרומיות, למשל, המאמינים לא נדרשים לוותר על אמונותיהן הישנות (בכישוף, בריפוי אלילי, בשדים), אלא רק לשנות את ההתייחסות אליהן: מה שפעם נחשב אלוהי נחשב כעת שטני. כך אין צורך לפרק את תמונת העולם, אלא רק לשנות את הזוית ממנה מתבוננים בה. (נדמה לי שנוצרים הודים עושים בדיוק כך: האלים ההינדים לא נעלמים, אלא שפשוט אין לעבוד אותם, אלא רק את האל האחד דרך בנו – אין כאן מחיקה של ההשקפה הקודמת, אלא תוספת לה.)

וכמובן, הדגש הנוצרי על האינדבידואל, ועל החוויה, שני מוקדים של זהות וסמכות שרק הולכים ומגבירים את חשיבותם בעולמנו. תוך סיכון להישמע כהגלייני שוטה, אעז ואומר שמבחינה זו הנצרות היא אכן הדת המתאימה לאדם המודרני, כלומר לאדם העירוני, ה"פרטי", החשוף לגירויים רבים, העסוק, המחפש קהילה תוך הדגשת חשיבות הפרט ועצמאותו, המחפש משמעות שנובעת מתוך חוויה, המחפש אלוהי רחמים ואהבה, המחפש אל שמבשר על עידן חדש ומתחדש. זה כמובן לא מפתיע, שהרי המודרנה נולדה מתוך הנצרות.

—

כל הנתונים לקוחים מהספרים ומהמאמרים המוזכרים, וכן מהספר Global Christianity: Contested Claims, Ed. Frans Wijsen & Robert Schreiter, Rodopi, 2007

[דבר אחר, ראו תגובות מעניינות שנוספו בפוסט על הפולמוס בין הרב חיים רפופורט ואנוכי בנוגע למשיחיות החב"דית, שנמצא בבלוג המשני "מינים", שמשמש להערות אגביות וקצרות על עניני דיומא, ושניתן לעשות אליו מנוי לגמרי בחינם]

22/4/01
א) הנומינוזי הוא הפחד שאנו מרגישים בנוכחות האין-נוכחות, כאשר אנחנו פנים מול לא-פנים, כשאנו נמצאים היכן שאיננו, כאשר אנחנו נכנסים אל ההיכל הריק מאיתנו.
אל מול הריק המוחלט של חוסר-כל-אני ועצמיות, אל מול האין והאיינות – אז אנחנו מרגישים בפחד, בחיל וביראה של האלוהות. אנחנו, שכל כך רגילים להיות מלאים בעצמנו, להרגיש את עצמנו בפנים ובחוץ קיימים-קיימים, מרגישים בפחד-המוות של ה"אני", כשיש ניצוץ של הבנה, שהוא בעצם תמיד היה מת, תמיד לא-היה.

ב) אלן ווטס הגדול מכולם. בספריה ברמאנה-אשרם גם. בדיוק התרופה לכל הגורואים והשיטות והדתות שלוקחים/ות את עצמם/ן יותר מדי ברצינות. איזה אסון! והרי התעוררות אינה יותר מחיים טובים בספונטניות מלאה, חיים בממלכת-גן-עדן של הקבלה המוחלטת של המצב הנוכחי, "טוב" ו"רע"! הו, אלוהים!!!

 

23/4/01
הימים האחרונים בראמאנה-אשרם היו קצת מפחידים. פחד אלוהים. פעם אחת אפילו יצאתי מהאשרם לשתות קולה באמצע השירה [הליטורגית], מעומס-יתר של שכינה. הפחד הזה מציק לי: האם זה ה"אני" שרואה את סופו, או תופעת לוואי של התרופות האנטי-מלאריות שאני לוקח?

עכשיו אני באוטובוס בדרך לבנגלור בדרך למייסור. מצב של ריקנות. יש ראייה, אבל גם נוכחות של אין. באמת. יש געגועים למצב שבו הייתי תמיד במן שמחה אנרגטית שכזו, שאיננה עוד. אין מי שיתפוס שמחה וימשוך אותה על פני זמן. ויש גם קצת געגועים הביתה, תחושה שמיצינו. חודש למנאייק.

 

24/4/01
אני באָנְגָ'אלִי אשרם [אשרם נוצרי ליד מייסור]. פחד אלוהים. אני פוחד, ולא יודע למה. תחושה של לחץ במרכז החזה וריקנות בעולם החיצוני. אני גם דואג שההתלהבות שלי לא תחזור לעולם. ש- Something inside just died and i can't hide and i just can't fake it. אולי היה טוב יותר להיות כמה ימים באיזו עיר גדולה, ולא באווירה הנהדרת ובטבע היפיפה שכאן. אבל…

בהחלט נשבר משהו מה"אני" שלי. אז למה זה מפחיד?

 

25/4/01
פתאום חזרתי אל עצמי. ככה פתאום. בלי כל כוונה, כמובן, אבל גם ללא כל כניעה. שרנו איזה בָּהְגָ'ן [שיר-קודש] נוצרי והנה – אני ממש הרגשתי את הרגע שזה קרה – העולם נהייה שוב טוב ואני מלא כיף ואנרגיה. איזה נס! איזה ימים קשים אלו היו. כמובן עכשיו הפחד שמא הפחד יחזור. אבל ראייה נהדרת יש, אם כי מתחילה להיות מובנת מאיליה. הייתכן?

זה כל כך מוזר איך יכולים להיות אותם תנאים, אפילו נפשיים, וראיית עולם שונה לגמרי. מריקנות תפלה למלאות שמחה. מה זה?

 

 

[זה סוף יומן המסע שכתבתי בעת הטיול השני שלי בהודו, שפורסם בהמשכים בבלוג מאז ייסודו. כדי להגיע לחלקים הקודמים לחצו על קטגוריית "המוזיאון להיסטוריה פרטית" או על תג "יומן מסע". מאז אותו טיול שיניתי כמה מדעותי וחוויותי.]