איזי ליבלר והחיבור ליהדות

בפגישות שניהלתי בימים האחרונים בארה"ב למדתי שמספר היהודים שערקו מן המחנה הדמוקרטי היה רב מהמצופה. רבים עשו זאת על רקע היחס לישראל, ואחרים מפני שהתנגדו למדיניותו הכלכלית של אובאמה. יהודים אחרים, שפחות מחוברים ליהדותם, המשיכו לתמוך באובאמה. אלא שהפוליטיקאים הדמוקרטים מודעים לעובדה שהיהודים הפעילים במישור הפוליטי הם לא אלה שיהדותם אינה משמעותית יתר על המידה עבורם. (דן מרגלית איזי ליבלר, ישראל היום, 10.11.10)

כאשר דן מרגלית איזי ליבלר כותב היום שיהודים שתומכים באובמה הם אלה ש"פחות מחוברים ליהדותם" – למה הוא מתכוון? הוא כמובן מתכוון שיהודי ש"מחובר" ליהדותו דואג לאינטרסים הפוליטיים והביטחוניים של מדינת ישראל, אותם לדעתו אובמה מסכן. לא מעט כבר דובר על כך שעבור ישראלים רבים הלאומיות מחליפה את הדת, כלומר הישראליות היא עבורם היהדות. דבר זה קורה משום שהביטוי העיקרי של יהדותם הוא ישיבתם בארץ ישראל: הם לא מקיימים מצוות, לא קוראים ב"ארון הספרים היהודי", והקשר שלהם עם המימדים הדתיים של היהדות הוא רופף ביותר. זהותם היהודית הופכת להיות מצומצמת למימד הלאומי.

מרגלית ליבלרמייצג נאמנה את הכיוון הזה. עבורו "יהדות" היא "ימניות", לא יותר. אפשר לראות זאת בקלות בכך שהוא לא יעז לקבוע שנטורי קרתא "לא מחוברים ליהדות שלהם" רק מפני שהם מיודדים עם אחמדינג'אד. למה? כמובן, הרי להם יש תורה ומצוות. אבל למי שאין, כדאי שיהיה ימני. על פי מרגלית ליבלר זה כל מה שנשאר מיהדותו.

כמובן שהאשמתם של מתנגדיו הפוליטיים של מרגלית ליבלר בחוסר "חיבור" ליהדות מאפשרת לו גם לפסול בקלות את דעותיהם, שהרי לא מטעמים מוסריים או מתוך דאגה אמיתית לעתיד העם היהודי הם מדברים, אלא להפך, מתוך שהם לא דואגים כלל לעמם, ומתוך שהם חוטאים בחטא המוסרי של התכחשות למוצאם, שלא לומר לעצמם. זו בעצם הגרסה החילונית למושג ה"ערב רב" הקבלי.

J. Kameron Carter, מרצה לתיאולוגיה באוניברסיטת דיוק, כותב לפני כמה ימים על התפקיד ששיחקה הדת בבחירות האחרונות לקונגרס ולסנאט בארה"ב, ובבחירות הקודמות לנשיאות. על פי קרטר, אובמה נבחן על מידת ה"אמריקאיות" שלו מתוך פנייה לזהות הדתית שלו. מתנגדיו ניסו לעורר ספק לגבי מידת נוצריותו, תחילה על ידי העלאת הקשר שלו עם הכומר ג'רמיה רייט, ואחר כך על ידי הדגשת שמו האמצעי. מנגד שרה פיילין, שהביא ג'ון מקיין בדיוק לשם כך, הפגינה נצרות בוטה ושמרנית, ועל כן נתפסה כ"אמריקאית" הרבה יותר, אז והיום.

לא רק בישראל, אם כן, הזהות הדתית הופכת לשפחתה של הזהות הלאומית. לדעתו של קרטר הדבר מראה על משבר עמוק בזהות התיאולוגית של הנצרות, ואם מסכימים לזה אפשר כמובן גם להסיק מסקנות גם לגבי זהותו היהודית של מרגלית וחבריו. למרות שלגבי הנצרות הקשר בין דת למדינה הוא באופן עקרוני לא-טבעי, מה שאין כן לגבי היהדות, הרי שהיהדות הציונית מעולם לא היתה באופן מונוכרומטי לאומנית. ממילא יש עוד מימדים ליהדות לבד משובניזם לאומי, וכן, היהדות היא גם יותר מתמיכה עיוורת בכל מעשיו של העם היהודי – יעידו נביאי המקרא. באופן אירוני דווקא הקבלתו של מרגלית ליבלר את היהדות לימין הפוליטי מסמנת את החיבור החלש מאוד שלו לתכנים, רבדים וערכים יהודיים שהם קצת יותר מורכבים ממה שחושב בנימין נתניהו.

רידוד השיח הדתי בארץ למידת התמיכה במדיניות הממשלה הוא מוצא פחדני הן משיחה רצינית על עתידה הפוליטי של ישראל, והן מעיון מעמיק במשמעותה של הדת היהודית. עבור חילונים רבים הוא משמש גם כאליבי רופף ליהדותם, שלבד ממנו אינה מכילה דבר.

(מסתבר שאיזי ליבלר כתב את הקטע הזה, ולא דן מרגלית, כפי שמופיע בלינק. עם הקוראים – ועם דן מרגלית – סליחה.)

27 תגובות

  3. מצד אחד, מה כבר יש לצפות מדן מרגלית?
    מצד שני, כשמתבוננים על התחביר הטאוטולוגי של המשפט "היהודים הפעילים במישור הפוליטי הם לא אלה שיהדותם אינה משמעותית יתר על המידה" מתבקש לשאול: מה כבר אפשר לצפות מדן מרגלית?

    העיתונאי הממוצע, ר"ל החילוני-ישראלי, מבין ביהדות התפוצות ועומק שאלות הזהות היהודית בניכר, כמו שדן מרגלית מבין במכרזים לטלוויזיה החינוכית.

    אהבתי

    להגיב

    1. למה כל מילה אצלך נוטפת שנאה? איפה הגשר לראות את השני ולהקשיב לו.
      גם אם אני לא רואה את הדברים כמוך, למה אני צריכה לפחד מה יביא מחר?
      האם אינך ראוה שהאמריקאים מחזיקים מאחורי הגב את חבל התליה בשבילנו.

      יהודית נוימרק

      אהבתי

      להגיב

  4. תומר, שלום!
    ראשית עלי לומר לך תודה על הבלוג שלך, אשר אני מתמוגג לקרוא. שלוב מהנה של עומק ופתיחות כה נדיר במחוזותנו.
    רציתי לשול אותך: אתה כתבת ש " הציונית מעולם לא היתה באופן מונוכרומטי לאומנית. ממילא יש עוד מימדים ליהדות לבד משובניזם לאומי, וכן, היהדות היא גם יותר מתמיכה עיוורת בכל מעשיו של העם היהודי – יעידו נביאי המקרא" – אבל האם אפשר לומר שלאומנות של יהדות מתומצת כפעולה למען יסום תוכנית האלהית עבר עם היהודי?
    רבים בינכם רואים את תמיחה במדינה כחלק מתמיחה ביסום התוכנית והתוחנית – כבוש הארץ (במובן הדתי ולא פוליטי). לי נראה ואני אשמח אם תתקנני שיהודי אמריקה של מרגליט תומחים בתוכנית האלהית בכבוש ולאו דוקא בכובשים.

    אהבתי

    להגיב

      1. סליחה. התכוונתי לשאול: אולי ניתן להבין את יהדות של דן מרגליט כ "תמיחה בתוכנית האלהית עבור יהודים"?

        אהבתי

        להגיב

        1. האם דן מרגלית מאמין בתוכנית אלוהית כלשהי? אני בספק. גם אם כן, ראה הדוגמא שהבאתי לגבי נטורי קרתא – האם הוא היה אומר שהם מנותקים מהיהדות שלהם בגלל שהם לא תומכים בתוכנית האלוהית לדעתו? לא נראה לי.

          אהבתי

          להגיב

          1. תודה. אבל אז יהדות, לפי דן מרגלית היא בעצם שותפות לנראטיב?
            אני מאד מבולבל מניסיון להבין כיצד ישראלי חילוני מגדיר את יהדותו מעבר להגדרה אתנית.

            אהבתי

            להגיב

            1. נראטיב, ככל שהכוונה היא לנראטיב הלאומי-ציוני, כן. הציונות בגרסתה הלאומנית-טריטורילית-מיליטריסטית מחליפה את היהדות.

              אהבתי

              להגיב

  6. תומר שלום. קצת קשה היה לי לקרוא את הטור הקצר הזה, כי נראה שכתבת אותו מהבטן.. הכעס שלך על אנשי גוש-אמונים מוצא לו ביטוי מוגזם בהקשר של דן מרגלית. העמסת עליו קצת יותר מדי(שוביניזם? נו באמת).
    הבאתו של קרטר כהוכחה מגלה את ההיתממות שלך, או עצימת-העיניים. כאילו שאין למלחמות שארה"ב מנהלת הקשרים דתיים ברורים, או כאילו שהאויב המשותף למערב ולישראל איננו דתי-מוסלמי מובהק. אתה מבקש להוציא את הדת מחוץ לשאלות פוליטיות-לאומיות, אבל האם זה אפשרי? אכן, הדת איננה רק הפוליטי, ואולי השימוש הנפוץ בה בהקשר הזה הוא רדוד במקרה הטוב ועמוק ומסוכן במקרה הרע, אבל אי אפשר להתעלם מהצד הדתי של הפוליטי והלאומי.

    אהבתי

    להגיב

      1. אני מבין היטב את הביטוי, אבל אני חושב בכל זאת שהעמסת יותר מדי על כוונת המחבר. נראה לי, בכל אופן, שהבנתי את מה שכתבת. עם המסקנה (פסקה אחרונה) אני מסכים, אך אני לא חושב שבדברי ליבלר מקופלים הדברים שעליהם קצפת.
        לגבי ארה"ב, האין אתה חושב שהזהות הדתית היא משמעותית כיום, כשקשה שלא לראות במלחמה באפגניסטן ובעיראק חלק מהמאבק הישן בין המוסלמים ובין המערב (המיוצג ע"י הנצרות, גם אם הוא מנסה להכחיש זאת כמה מאות שנים)?

        אהבתי

        להגיב

        1. נדב,
          השאלה היא לא אם הזהות הדתית היא משמעותית. לזה כולם מסכימים, גם קרטר ואני. השאלה היא מה תוכן הזהות הדתית. לדעת ליבלר ולא מעט אמריקאים מדובר בלא יותר מאשר הזדהות עם מדינת הלאום. זו לדעתי תפיסה ענייה מאוד של היהדות או הנצרות.

          אהבתי

          להגיב

  7. דווקא ארה"ב, להבדיל ממדינות אירופה המודרניות, היתה מתחילתה מדינה בעלת אופי פוריטני דתי. ככה שבארה"ב יש זהות פנימית בין לאום ודת, גם אם הפתיחות הדמוקרטית מראה פנים אחרות. באשר ליהדות אמריקה, מלכתחלה הם ראו את עצמם לא רק כתומכים חשובים ביישוב הא"י אלא כחלק ממשי מא"י. בשנים האחרונות יש תהליך בו יהדות ארה"ב עסוקה יותר בעצמה ובארה"ב. מבחינתי, יהודי המתגורר בחו"ל הוא יהודי שאיננו מחובר באופן שלם ליהדותו.

    אהבתי

    להגיב

  9. אברהם, שכחת כנראה שמרבית היצירה היהודית, כמו גם הטרנספורמציות השונות בזהות היהודית, התרחשו דווקא בחו"ל. אפשר כמובן להעמיד פנים כי שנות הגלות לא התרחשו לעולם, או להמעיט לגמרי מערכן, אבל דווקא דבר זה הוא הוא ההתנתקות מהיהדות [ההיסטורית] ולא חיבור שלם אליה. קיומה של מדינת ישראל איננו גורע באופן אוטומאטי מ"השלמות" (מה זה?) של החיים היהודיים מחוצה לה.
    הסמכות לקבוע מי מחובר באופן שלם ליהדותו לא ניתנה לאיש, ווודאי שלא לאלה העושים בה שימוש פוליטי ותעמולתי. זוהי עוד דרך להטיל רפש ולעשות דה-לגיטימציה למי שמעז לבקר את מעשיה של ההנהגה הפוליטית הנוכחית במדינת ישראל.

    אהבתי

    להגיב

  10. תיקון מסוים – אכן בקישור שנתת זה דן מרגלית, אך בעיתון המודפס זה איזי ליבלר (אולי פסאודונים?)

    אהבתי

    להגיב

    1. כלומר בעיתון הטקסט הזה נכתב ע"י ליבלר???
      אם כן, פשלה רצינית. אם כי ייתכן שבעיתון הטעות, כי אני בספק שליבלר הוא שליח העיתון לארה"ב.

      אהבתי

      להגיב

  11. כל כך הרבה הכללות, הנחות לא מבוססות ועובדות בעיתיות. ארה"ב בהגדרה
    חוקית קשוחה נוסדה כחברת-מדינה לא דתית, לפי החוק ארה"ב אדישה לדת. מהתחלה היו שם כיתות דתיות מרובות. בעשרות השנים האחרונות חלה זחילה לכיוון הדת אבל עדיין החוקה שולטת גם בהכרה הבסיסית של המהות האמריקאית. במנהיגות יהודי ארה"ב עד לשנת 1950 לערך היו הרבה נותני טון אנטי ציונים קיצוניים. עד 1950 לערך הציונות הייתה מיעוט בקרב יהודי ארה"ב, בודאי שהיו אז יותר יהודים קומוניסטיים סוציאליסטים טרוצקיסטים וכ"ו רשומים ולא רשומים מציוניים שוקלי שקל. הברית של שונאי ישראל סורוס המיליונר ספסר הכספים ונועם צומסקי השמאלן אינה תופעה חדשה.
    הבחירות הנוכחיות לא היו עבור אובמה או נגדו. כולם יודעים זאת אך מדברים וכותבים כבורים. בבחירות אלו משפיעים עשרות נושאים קונקרטיים, ישירים, עניניים ופוליטיקה מקומית קטנה וגדולה וגם הפוליטיקה הפדרלית. העיסוק באובמה פשוט מביא יותר כותרות. יהודי ארה"ב ברובם המכריע וזה מהכרות אינטמית עמם עשרות שנים הם קודם כל וראשית כל אזרחים אמריקאיים מקומיים, אורבנים, מדינתיים ופדרליים בסדר זה אחר כך הציונות. מי שינסה חס וחלילה לגרום לסכסוך אמיתי בין ישראל לארה"ב יפרד מרוב יהודי ארה"ב. דומני שגם בעניין זה מישהו טרף את דעתו של נתניהו שהכיר את ארה"ב היטב. מרגלית לא בדיוק מומחה לעניין זה.
    אובמה מציג תופעה בלתי מוכרת, בעצם בעייתית, לכלל בוחרי ארה"ב ויהודי ארה"ב בתוכם כאמריקאים לא כיהודים. יש יותר מדי חדש בנשיא שבבסיס יש לו חסרון עצום, הוא כה חסר נסיון פוליטי, הכלכלה על הפנים והוא הצליח, נכשל, ביצירת גל עממי נגדו. האמירה שמי שמפגין בצרפת נגד הממשלה הנו בארה"ב נגד אובמה אינה שטות גמורה. המאמץ הבוטה לעשות שלום עם האיסלם הוא תופעה חדשה מהמון בחינות. במשך מאות שנים ארה"ב עשתה שלום או מלחמה עם מדינות. מה פתאום הכנסת דת לעניין זה. אכן אובמה כחצי מוסלמי מבין שיותר מיהדות האיסלם זה הכל, כל חיי האדם החברה הציבור הכל, הרבה יותר מיהדות. מה שהרבי החסידי הנו לחסיד, האיסלם הנו הרבה יותר למוסלמי. אבל מבין או לאו העיסוק המופרז שלו, לדעתי, באיסלם, עיסוק שמחצין יותר מקורטוב של משיחיות, מגביר את זרותו לאמריקאים ובודאי ליהודים שעבורם הניטראלית הדתית של ארה"ב היא סם חיים. או כן, הבאת נטורי קרתא לדיון ומה יגיד או ישתוק מרגלית בענינם זה נושא לדיון אחר. בארה"ב השפעתם על כלל יהודי ארה"ב אפסית ושולית וזניחה.

    אהבתי

    להגיב

  12. ברוו. נקודה חשובה מאד. וכבר נאמר מה שנאמר על מפלטו של הנבל…
    והרי עצם מהותה של היהדות היא"ואהבת לרעך כמוך, ואת השנוא עלייך אל תעשה לאחרים". לפעמים נדמה שאובמה, ברדיפת השלום התמימה שלו, קרוב ליהדות יותר מהרבה חובשי השלט: 'אני ישראלי'.

    אהבתי

    להגיב

  13. אני מצטרפת לדעתם של מי שסבורים כאן שהעמסת תכנים מהשיח הישראלי ליהדות ארה"ב. אני מעריכה שהכותב התכוון לדבר על יהודים שמגדירים את עצמם קודם כל אמריקאיים, ורק אחר כך יהודים; שלא איכפת להם להתבולל ושלפעמים מכמינים לילדים דמי חנוכה בנעל של סנטה קלאוס. זה הכל. אלה – מתעניינים יותר בכלכלה של ארה"ב מאשר בגורלה של מדינת ישראל, ולכן מלכתחילה הלכו עם אובמה וכשעכשיו ברור שהכלכלה מקרטעת – הם עוברים לרפובליקנים. זה לא מונע מאובמה ומכל פוליטיקאי אמריקאי לפעול כדי לגייס בוחרים גם בטיעונים ן השיח הדתי.

    אהבתי

    להגיב

  14. תומר יקר

    אני חושב שאם יש אמת בדבריו של ליבלר היא נובעת מהעובדה שההצגה של רעיונות שמתנגדים למדיניות של מדינת ישראל כ"לא יהודיים" היא כל כך טבועה בשיח הציבורי שהיא הצליחה לחלחל לתודעתם של בעלי רעיונות אלו.
    אני מאמין שעובדה זו נובעת בחלקה מהשימוש הרציף בהצדקות מעולם היהדות לאידאולוגיה הפוליטית בארץ, שיח שנסוב רק סביב מושגים סוציאל דמוקרטים לא יוכל לעולם להצדיק את מדיניותה של מדינת ישראל כלפי הפלסטינים ואזרחיה הלא יהודיים. מצב דומה היה קיים בארה"ב כאשר נאלץ בוש הבן לקרוא לעזרתו של אלוהים בגיוס עמו למלחמה בעיראק.
    ברגעים של חולשה וכעס אני מוצא את עצמי מתמרד על יהדותי בגלל השימוש שנעשה ביהדות להצדיק מהלכים מדיניים שאני מתנגד אליהם.
    אני מודה לך על קריאת ההשקמה הזו ועל התזכורת שתיקון מוסרי וערכי של
    עם ישראל בארצו היא לא פחות יהדות מעמדות אחרות בימין.

    אהבתי

    להגיב
  15. פינגבאק: היהדות על פי ישראל ביתנו « לולאת האל – תומר פרסיקו

שקלא וטריא