כפייה דתית – על הדתיים

רק לפני כמה ימים כתבתי על משבר הגיור, בו היהדות האורתודוקסית ניצבת בפני בעיה פנימית לא פשוטה: מחד, בקצב הנוכחי שבו מתגיירים אותם עולים שאינם יהודים, הולכת וגדלה, לא קטנה, אוכלוסייתם בארץ – על פי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה כעת ישנם 300,000 מהם, ועד 2025 יהיו בסביבות חצי מיליון. זו בעיה עבור מי שחשוב לו שלא תהיה "התבוללות", כמו גם עבור מי שרוצה לחזק, לא להחליש, את הצביון היהודי של המדינה (אגב, אני הייתי רוצה לחזק את הצביון היהודי של המדינה, כן כן. השאלה היא כמובן מה זה בדיוק אומר).

מאידך גיסא, הניסיונות לגייר אוכלוסייה זו לא צלחו, ולא מפני התנגדות החרדים, אלא פשוט מפני שהם לא מגיעים להתגייר. קל לנחש שהמוטיבציה לעבור תהליך של גיור אורתודוקסי, קשה וארוך, אינה במיוחד גבוהה בקרבם. כתבתי שם על הצעה של אלחנן שילה לשינוי גישה הלכתית לעניין, ועל קריאתו לאישיות רבנית שתקח את זה על עצמה, וראו שם על כך.

והנה, בעודי ברכבת היום, נוסע לי להרצות פה ושם בתל-אביב, צדה עיני כתבה קטנטנה ב 'הארץ' של שכנתי למושב. בכתבה, שכמותה מצאתי ברשת בנענע, מסופר על חוק חדש שיוזם ח"כ דוד רותם הבלתי נלאה. רותם מבקש לקבוע בחוק כי הגיורים שנעשו בצה"ל כשרים. למה יש ספק בזה?

הספק התעורר בספטמבר, כאשר בדיון בבג"ץ סביב חוק הגיורים החדש של רותם אמרה נציגת פרקליטות המדינה כי הגיורים שנעשו בצה"ל נערכו ללא דיינים מוסמכים ולא אושרו כנדרש ברבנות הראשית. בסערה שהתפתחה אחרי דבריה התעקשו רבים, החל מהרב חיים דרוקמן, ראש מערך הגיור, ועד יו"ר סיעת הבית היהודי זבולון אורלב, כי הפרקליטה טועה ומטעה, והגיורים הצה"ליים כשרים. אבל הספק שנוצר הספיק למועצת הרבנות הראשית להקים ועדה שתדון בהיבטים ההלכתיים של הגיור הממלכתי בישראל – קרי: תפסול אותם. אחר כך הועדה התפרקה מעצמה, וכרגע מתגבשת הצעת החוק הזו של רותם. ומה היא אומרת?

ובכן, בדברי ההסבר להצעה (כאן בקובץ rtf):

בתי דין בצה"ל מגיירים מזה שנים רבות חיילים וחיילות החפצים בכך. פעילות צה"ל בנושא הגיור ראויה לשבח ולהוקרת תודה. לאחרונה, הוטל ספק בתוקפם של גיורים אלו, על אף העובדה שגיורים אלה נעשים כדת וכדין. על מנת למנוע כל ספק, ולהסיר עננה מעל ראשי המתגיירים בעבר והלומדים לצורך גיור עתה, מוצע בהצעת חוק זו לקבוע בצורה ברורה, כי הרב הראשי הצבאי יהיה רשאי להקים בתי דין לגיור וכי אישור של בית דין צבאי לגיור ישמש תעודת המרה. כמו מוצע לקבוע כי גיורים הנעשים או שנעשו בעבר בצה"ל, הינם גיורים כדת וכדין, וכי כל גופי המדינה יכירו בהם ולא יוטל בהם כל ספק.

קל לפספס את המשמעות כאן, אבל היא עמוקה ומהפכנית: המדינה, בכוח החוק, תכפה הכרעה הלכתית. כלומר הרבנות הראשית תאלץ להכיר בגיורים שייתכן שהיא לא חושבת שהם כשרים מבחינה הלכתית, ולכבד אותם לצורך עניני רישום נישואין, קבורה וכו'. הרב הראשי יאלץ לחתום על תעודת גיור שהוא לא מאמין שהיא כשרה. מה יעשה רב ראשי שיתקל במצב כזה? האם "יסרב פקודה"? האם יתפטר?

והנה לנו הצד השני של הזיווג הבעייתי של דת ומדינה. הצד הראשון הוא כפייה דתית על חילונים כמובן, ואת זה כולנו מכירים. אבל כאן המדינה, בראייתה את המציאות הבעייתית מול עיניה, ובהבנתה שההלכה האורתודוקסית, שהיא לצערנו החוק לעניינים אלה, פשוט לא עומדת בקצב השינויים שמזמן לה הקב"ה, כופה על הרבנות, שהפכה להיות פקידיה לעיניני רישום נישואין וכו', כופה באמצעות חוקיה, כופה עליה את עמדותיה ההלכתיות!

ההפרדה בין דת למדינה, למרות שיש לה שורשים ביהדות (הרי שלא כמו בעמים רבים, בישראל המלך לא היה הכוהן הגדול, ויותר מאוחר לא שלט בסנהדרין או בפוסקים), הגיעה למיצוייה בנצרות, שקבעה שיש לתת לקיסר את אשר לו, ולאלוהים את אשר לו – שתי אינסטנציות נפרדות, כנף לא נוגעת בכנף, זה אמון על העולם הזה וההוא על העולם הבא. בישראל האידיאל בכל זאת הוא ממלכת כהנים, תיאוקרטיה במילים פשוטות, ואנו יודעים שיש כאלה בינינו שעבורם זהו חלום חי ואף קרוב.

והנה, מסתבר שלכל תיאוקרטיה יש שני צדדים. עכשיו, עבור מי שראש ממשלת ישראל הוא בשבילו "מלאך ה'" (כמו הרצי"ה קוק למשל), ייתכן שדינא דמלכותא דינא, והממשלה יכולה גם לקבוע הלכה – מעניין יהיה לראות את תגובתם של רבני הציונות הדתית לחוק. מעניין עוד יותר יהיה לראות את תגובתם של החרד"לים שביניהם. תגובת החרדים תהיה ודאי ניתוק גובר מהמדינה, וסוף סוף אולי ייפתח אותן רשימות אוכלוסין שמאיימים עלינו בהן כבר שנים.

כל זה כמובן, אם החוק יעבור.

19 תגובות

  1. ומה חדש פה? הרי לפני שנים כבר קבע בג"ץ שאי אפשר לאסור על לאה שקדיאל לשבת במועצה דתית
    רק בגלל שהיא אישה, חברי המועצה היו בהלם, כיצד ייתכן שבא בית משפט חילוני ואומר להם איך לנהל מועצה דתית? מסתבר שברגע שבו הם הסכימו לקבל את התקציב שלהם מאת המדינה הם הסכימו גם לכך שהמדינה תדחוף את אפה לענייניהם, עד אז הם היו בטוחים שרק ההיפך נכון.

    אהבתי

    1. סיפור שקדיאל איננו ממין הענין. פסיקת בג"ץ (שכידוע הסכים לו השופט הדתי מנחם אלון) היתה בנויה על הקביעה שחברות במועצה דתית זה ענין מנהלי ולא גוף הלכתי. ואמנם, בעקבות הפסיקה אף לא חרדי אחד סירב לשבת עם אשה במוצעה דתית. כידוע, כסף מטהר…

      אהבתי

  2. היה לא מזמן מקרה דומה שבו בג"ץ כפה על רב שלא לשלול תעודת כשרות ממאפיה, למרות שהרב טען שיש בעיה הלכתית בכשרות המאפיה
    http://www.ashdodnet.com/?p=7585
    בסוף הרב סירב ובגץ הורה למנות רב אחר http://www.yadleachim.co.il/Index.asp?ArticleID=895&CategoryID=98
    ועל זה כבר זעק לייבוביץ שקרא להפרדת הדת מהמדינה למען הדת:

    " מבחינה דתית אין תועבה גדולה ממשטר אתיאיסטי-קלריקאלי. מה יש כאן ? – מדינה חילונית … והיא מכירה במוסדות דתיים כמוסדות ממלכתיים, מחזיקה אותם בכספה ומטילה על הבריות באמצעים אדמיניסטרטיביים לא את הדת אלא שירותים דתיים מסויימים, לפי מבחר שרירותי שנקבע ע"י הסכמים פוליטיים-מפלגתיים – וכל זה אגב הדגשה של אי-הכרה בתורה ובמצוותיה ("מדינת החוק ולא מדינת-ההלכה" !) ; "רבנות-מטעם", המקבלת את מינויה, את סמכותה ואת משכורתה מידי שלטון של "חפשיים" ומצמצמת עצמה משום כך במסגרת של פונקציות, אשר שלטון זה מקציב לה בתוך מנגנון השירותים האדמיניסטרטיביים של המדינה ; דת שמעמדה במדינה דומה לזה של המשטרה, הסאניטציה, הדואר או המכס… אין השפלה חמורה יותר של הדת ואין דבר המתיש את כוח השפעתה ושיכנועה ומונע רכישת לבבות, מאשר מוסדות דתיים המקויימים ע"י מדינה חילונית ; מאשר גושפנקה דתית הניתנת לפונקציות חילוניות ; מאשר חיובים ואיסורים דתיים הנכללים כיוצאי-דופן במערך של חוקים חילוניים ; מאשר רשות חילונית הכופה סלקציה שרירותית של גילויים דתיים על הציבור מבלי לחייב את עצמה ואת הציבור בהכרת ריבונות הדת ; מאשר דת לא לשם שמים אלא לנוחיות פוליטית.
    http://tpeople.co.il/leibowitz/leibarticles.asp?id=30

    ראיית היהדות כאמצעי לצרכי העם היהודי, ראיית התורה לא כערך העליון וכתפקיד העליון אלא כאמצעי הנידון מבחינת יעילותו ההיסטורית והפוליטית, דת בחינת public utility; וזהו באמת הבסיס הרעיוני למאבק הנוכחי בין "דתיים" ו"חילוניים", על מקומה של הדת במסגרת השירותים של המדינה, בדומה לעבודות ציבוריות, ביוב, משטרה, מכס. זהו שעבוד הדת לפוליטיקה, הפיכת התורה לשפחתם של אינטרסים אנושיים, שכתוצאה ממנה עצם קיומה נעשה מותנה באינטרסים אלה העלולים להשתנות מיום ליום. יהדות שאינה תובעת לעצמה תוקף בלתי-מותנה בצרכים ובאינטרסים, יהדות שאיבדה את הבטחון העצמי ואת העוז הנפשי להעמיד את עצמה כתכלית לאדם היהודי ולעם היהודי ולא כאמצעי לסיפוק צרכיהם – יהדות כזאת פסקה מלהיות גורם שיוכל לעמוד במאבק רוחני, חינוכי וציבורי.
    הערה שהוסיף ליבוביץ' בספרו יע"מ משנת 1975: "היום, לאחר מותו של בן-גוריון, מותר לצטט את דבריו בשיחה פרטית עמי (בשנות ה50) כלשונם: 'אתה דורש את הפרדת הדת והמדינה כדי שהדת תשוב להיות גורם עצמאי אשר השלטון המדיני יצטרך להתמודד עמו. אני שולל הפרדה זו – אני רוצה שהמדינה תחזיק את הדת בידה.' " ]
    http://tpeople.co.il/leibowitz/leibarticles.asp?id=45

    אהבתי

  3. חברים,
    נכון שהיו דברים דומים מעולם, אבל *חוק מיוחד* שמתקף פסיקה הלכתית של רב אחד (הראשי של צה"ל) ומבטל את זו של אחר (הראשי למדינה) היא משהו שאני לא זוכר. (אבל אולי אני פשוט לא זוכר.)

    אהבתי

  4. את הבדיחה הזו של דינא דמלכותא – הבנו כבר מזמן

    לאט לאט עוד כמה אנשים מבינים

    אהבתי

  5. תומר,לגופו של ענין,קלעת כול.הצעת רותם מכשירה כך נראה שרץ רב שנים ,בתי דין צבאיים רבניים ,חסרי כשרות וסמכות,לא הלכתית ולא חוקית,גיירו המונים גיור שהוא פיקציה. את רשימות היוחסין [לא האוכלוסין כפי שנכתב]צריך היה להכין זה מכבר,בימים שהשר יצחק פרץ זכה לקיתונות בוז על זעקותיו כי עליה המונית של גויים תפגע באופיה היהודי של המדינה.

    אהבתי

  6. צודק נפתלי, הרי כך עלולים להתבלבל ביני – יהודי כשר שכן אימי יהודיה לבין בוריס שרק אביו יהודי, זאת למרות שגם אני וגם בוריס איננו מקיימים מצוות אבל היי, טוהר הגזע חשוב מכל, במיוחד לעם כמו שלנו שמכיר את התוצאות של סיווג לפי הרחם מאד מאד טוב.

    אהבתי

  7. השאלה היא מדוע בכלל הצבא עוסק בגיורים, ללא קשר לעובדת כשרותם או אי כשרותם. לא ברור לי כיצד מלכתחילה התאפשר לגוף שאמור לספק בטחון פיזי לתושבי המדינה להקים בתי דין לגיורים, גם במצב שבו אין הפרדה בין דת ומדינה. הצבא יכול לספק שירותי דת לחיילים דתיים, אבל מדוע נכלל סיוע בהמרת דת בחבילת שירותים אלה?

    אהבתי

  8. אבל מדוע אתה מתייחס לשני כיווני החץ (מן הדת אל המדינה ומן המדינה אל הדת) כשקולים? מדוע שניהם בפיך נחשבים ככפייה? הרי הכפייה הדתית מן הציבור המאמין לזה שבוחר לא להאמין היא כפייה של ציבור אחד על אחר. לעומת זאת, החלטה ממשלתית אינה כוללת ציבור הכופה עצמו על ציבור אחר. אלו אינם אותם הדברים.

    אהבתי

  9. עדכון:
    ההצבעה על החוק נדחתה בחודשיים.
    אולם ראו ומה כותב כאן מנכ"ל עמותת חדו"ש, הרב עו"ד אורי רגב, על העניין הזה בדיוק:

    "הצעת החוק אינה פותרת את הבעיה, והיא אף גרועה ופסולה בהיותה חקיקה אנטי-דתית, אשר ראוי שכל שוחר דמוקרטיה וחופש דת יתנגד לה. הכנסת אינה צריכה ואינה רשאית לכפות על בתי הדין הרבניים ורבני הערים את פרשנותה לגיור. במקום זאת עליה לבטל את המונופול של הרבנות על הגיור ועל נישואין. עליה לקבוע שהחלטות הרבנות יחולו רק על מי שמקבל אותן מרצונו, והמדינה תכיר בגיורים ובנישואין של רבנים מכל זרמי היהדות, ובנישואין אזרחיים"

    יפה אמר.

    הכל כאן:
    http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3984815,00.html

    אהבתי

  10. מחשבה קטנה:
    שרות צבאי הוא חובה. זה כולל גם אנשים דתיים, אם כי לא את כולם, כידוע. בן גוריון החליט בזמנו שמטבחי הצבא יהיו כשרים כדי לאפשר לשומרי הלכה להשתתף בו, אך זה היה לפני אפנת כשרויות מחפוד-בד"ץ-העדה-וכו' למינהן*.

    אבל כיום, יש מתגייסים שלא נוהגים לאכול אוכל בכשרות "רגילה", כמו זו שיש במטבחים הצבאיים. בהעדר אוכל אחר בבסיסים, המדינה בעצם כופה עליהם לאכול אוכל שלשיטתם אינו כשר.

    זה סוג של התפלפלות כי סוגיית הכשרויות אינה באמת הלכה צרופה, ואני משער שאפילו הרב מחפוד יודע את זה, אבל יש פה נקיטת עמדה הלכתית מטעם המדינה (אם כי לא בצורת חוק מפורש).

    *בהקשר הזה, המאמר הבא של מנחם פרידמן מעניין מאוד (PDF)
    http://www.biu.ac.il/SOC/so/Hakzana-Datit.pdf

    אהבתי

  11. ככה זה, כשאתה פקיד לענייני דת, אתה צריך לקבל את הנחיות החוק.

    אני לא זוכר שישעיהו או נתן הנביא קיבלו תשלום על שירותיהם. כשאתה מקבל כסף אז העצמאות שלך מוכפפת לבעל המאה

    אהבתי

  12. דומני שלייבוביץ' אף טען שהדת תיהפך לפילגש של המדינה ולא להיפך.

    ובהקשר לכך, אני למשל התבקשתי כמה פעמים להעיד עבור מתחתנים ברבנות. ואני מקפיד לא להגיע עם כיסוי ראש. התגובות לכך מזעזעות בבורותן. החל מהיסטריה של כלה לעתיד ("השתגעת, מה אתה עושה? עוד יכניסו אותי לרשימה שחורה ולא אוכל להתחתן אף-פעם!"), המשך בטענות ש"אתה צריך לכבד את המקום, כאילו שהיית מגיע לבקר רב", ועוד שטויות כאלה.

    אז הסבר פשוט: קודם כל גם לשומרי מסורת, הרבנות אינה מקום 'קדוש'. היא אינה בית-כנסת או בית-קברות, מקומות שבהם אפילו חילונים נוהגים להתייחס בקדושה (אם כי אותה הכלה אמרה "תחשוב על זה בתור בית-הקברות של החופש של בעלי"…).

    אבל חשוב מכך – אני איני נדרש לכבד את המקום הזה. זהו משרד ממשלתי ותו לא, ששואב את סמכותו מן המדינה, וזאת עוד בכפייה. העובדים שם אינם "קדושים" אלא פקידי מדינה.

    אילו הייתי מגיע מרצוני החופשי לבקר שם, היה הגיון בטענה של כבוד של אורח אל בעל-הבית. אבל אני איני אורח. אני בעל הבית, או למצער אסיר שנאלץ לבלות שם בעל-כורחו. אין לי שום סיבה לכבד את מנהגי הפקידים היושבים שם ואין להם שום זכות לדרוש זאת ממני. כשיהיה לי החופש לבחור כרצוני, כאשר הביקור יהיה וולונטרי, יהיה מקום לכבוד. כרגע האסיר אינו מחוייב לכבד את שוביו.

    אהבתי

שקלא וטריא

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s