על הנטייה האנטי-רציונלית של הרוחניות היהודית המתחדשת

שבעים פנים לרוחניות היהודית המתחדשת, ונדמה כי אין חלל פנוי שהיא לא ממהרת למלא. התופעה שכבר מוכרת כ"תופעה" מעסיקה, ובצדק, לא רק רבנים ואקדמאים, ואלה גם אלה מתקשים לאבחן את טיבה או לשפוט את ערכה. מעל דפי מוסף 'עמדה' שצורף לגליון 'יומן' של עיתון זה בט' תשרי השנה, ביקשו מומחים שונים לבדוק האם תופעת החזרה בתשובה בימינו היא "תנועה או אופנה". ואכן, כפי שהובהר בצורה נאה במאמרי המוסף, החזרה בתשובה היום שונה מאוד מאותו גל שעלה וגאה בארץ בשנות השבעים. בשונה מאז, כיום מדובר, כפי שכתב שם שאול מייזליש, בחוזרים בתשובה "חלקיים", שמתעניינים בעיקר בקבלה ובמיסטיקה, ובאופן כללי ועקרוני יותר, כפי שקבע איתי אליצור, מדובר בדור ש"לא מחפש אמיתות, [אלא] מחפש ריגושים".

זה בהחלט מאפיין חשוב של החוזרים בתשובה בזמן הזה, ובדיוק משום כך ניתן לכלול רבים מהם לא רק בתוך אותה התעוררות רוחנית יהודית, אלא באופו כללי יותר בתוך הזרם הגדול של מה שניתן לכנות "רוחניות הניו-אייג'", אותה תופעה מבוזרת ואקלקטית שנפוצה מאוד גם בארה"ב ובאירופה, אשר במסגרתה מחפשים רוחניים שונים מבקשים דרך רוחנית שהיא בעיקרה אישית מאוד, וחוויתית מאוד. הניו-אייג' מציג דת במצב צבירה נוזלי, דת חמקמקה, משתנה תמיד, נוצצת וקורצת, ובלבד שתהיה חמה ומתוקה. מסורת, מבנה ומחוייבות הם על פי רוב ממנה והלאה.

מאז שנות השישים של המאה העשרים הולך ותופס תאוצה בעולם המערבי החיפוש הרוחני מהז'אנר הזה, וניתן למנות גורמים רבים שתורמים לקיומו, החל מהאכזבה מהאתוס המדעי-מטריאליסטי ועד להתפתחותה של תרבות הפנאי. אולם כבר בתחילתה של אותה מאה קיבלה התפיסה החוויתית של הדת גושפנקא רשמית עם פרסום ספרו של וויליאם ג'יימס, 'החוויה הדתית לסוגיה'. התעצמותו של הדגש על החוויה הדתית, גם בארץ כאמור, קיבלה ביטוי לאחרונה בגליון כ"ה של כתב העת אקדמות, שבחן את הנושא מזויותיו היהודיות יותר. בי"ז בחשון התקיים בבית מורשה ערב לרגל צאת הגליון.

הערב קיבץ כותבים ומשוררים שדיברו כולם על היבטים שונים של החוויה הדתית. הרב יהודה ברנדס נתן את המסגרת לדיון תוך שימוש במטאפורת "הלהבה והברוש" המפורסמת של זלדה, ואחריו דיבר משה וינשטוק על החוויית הקצה של הנסיעה לאומן. יואל יפה דיבר על השוני באופי ההתכוונות הדתית בין חסידות ברסלב הנלהבת לחסידות רוז'ין המאופקת, ושלמה טיקוצ'ינסקי הביא את הזוית החרדית, בה החוייה הדתית היא חוויית הדבקות בחוק והעמידה אל מול האל הבלתי מושג.

את הערב נעל פרופ' שלום רוזנברג, שאמר דברים נכוחים ומפוכחים על הרוחניות היהודית המתחדשת, להם ברצוני להקדיש רשימה זו. רוזנברג התייחס לתופעת העלייה לרגל לאומן כדי להצביע על מאפיין שלילי לדעתו של הצמא הנוכחי לרוח, והוא הרגרסיה שהוא פעמים רבות מביא לנפקדיו. בלשונו, "החזרת עטרה ליושנה היא בעייתית כאשר היא מחזירה גם את ה'יושנה'". כוונתו (אם הבנתיו נכון) הייתה שלא הבאת העבר אל ההווה כדי לפארו יש כאן, אלא החזרת ההווה אל העבר בניסיון נואש להתרפק על תמימות אמונית שאבדה. בעלייה השנתית לרגל לאומן מוצא רוזנברג נסיגה מדעת אל דפוסי פולחן של לפני מאתיים שנה ומעלה.

אני חושב שפרופ' רוזנברג צודק, ומצביע על נקודה חשובה שמאפיינת באופן ספציפי את הרוחניות היהודית המתחדשת, ובאופן אף יותר ספציפי את זו שיוצאת מתוך העולם היהודי האורתודוקסי. כוונתי היא לנטייה של זו לפנות במכוון ובמודע כנגד ההגיון הבריא והשכל הישר. במילים אחרות, אני חושב שניתן למצוא כיום בין הזרמים היותר רוחניים של היהדות האורתודוקסית נטייה לא רק להיפרד מהחשיבה המסודרת ומההגיון הפשוט בדרכה אל האלוהות, אלא אף לעשות מפרידה זו עקרון מקודש, לשאת אותה על כפיים כמעין הישג הרקוליאני של דבקות. היהודי הרוחני כמתגבר כארי – על שכלו.

לא חסרות דוגמאות לכך. כולנו מכירים פלגים שונים בחסידות ברסלב שדורשים אמונה בפתק קסום, או בכוחה של צעקה שצועקים יחד במדבר. אל אלה מצטרפת חסידות חב"ד שהשילהוב המשיחי התמוה שאופף אותה, תוך דגש על האמונה "אף על פי" המציאות, אינו עולה בקנה אחד עם חכמה, בינה ודעת. בקרב הציונות הדתית נמצא רבנים הקוראים לאמץ מוסר בלתי-אנושי שמאשר, בשם ה' ו'תורת המלך', הריגת תינוקות או נקמה עיוורת בחפים מפשע ('תג מחיר').

ושוב: יש לשים לב שהמקדמים את הדרכים הללו מדגישים חזור והדגש שהיתרון שבדרכם הוא דווקא ובעיקר בכך שהיא מנוגדת לשכל הישר, שהיא "למעלה מטעם ודעת", שעבורה יש "להשליך את השכל" או לצאת כנגד המוסר הטבעי, ההגיוני, המקובל. מקדשי האי-רציונלי טוענים כי העיקר הוא החיבור הישיר, המיידי והבלתי אמצעי ל"טבע" (גינזבורג) ל"תמימות" (ברסלב) או ל"אמונה" (חב"ד). העיקר להיפרד מהמחשבה ומההגיון, ולקפוץ.

אווילים, משוגעים ועופות

אל מול תופעות כאלה יש טעם בניסיון להבין מהי הסיבה המשותפת שדוחפת את קבוצות הרוחניות האלה לכיוונים כל כך מנוגדים להגיון. תחילה חשוב לשים לב שעצם הרעיון שהמבחן הגדול ביותר של האדם הדתי הוא האמונה, הוא רעיון חדש, תוצר של סוף תהליך החילון והרציונליזציה שהתחילה תנועת הנאורות לפני ארבע מאות שנה. ברוך שפינוזה, שנהוג להצמיד אליו את הכינוי "החילוני הראשון", היה בין הקולות המרכזיים שהציבו זה כנגד זה אמונה והגיון. על פי שפינוזה חולשת האדם גורמת לכך שאנשים:

מאמינים כי הזיות הדמיון, חלומות ולהג תינוקות הם תשובת אלוהים, ולא עוד אלא אלוהים מואס בחכמים ולא חתם את החלטותיו ברוח כי אם בקרבי בהמות, או שאווילים, משוגעים ועופות מגידים אותן מראש בהשראה ובהתעוררות אלוהית (מאמר תיאולוגי מדיני)

כלומר אנשים מאמינים דווקא בדברי הבאי והבל, ורואים אותם כדבר ה'. אל מול אלה הציב שפינוזה את מה שהוא מכנה "האור הטבעי", כלומר אותו מקור פנימי של בהירות אנליטית שהאדם ניחן בו בצורה אימננטית. "האור הטבעי" של שפינוזה מסמן את תחילתה של ההנגדה בין האמונה להגיון בעת החדשה.

אולם יש לשים לב ששפינוזה לא היה אתאיסט, ואף נהג למחות בתוקף על האשמתו באתאיזם. עבורו קיום האלוהים היה הגיוני, והתגלה דווקא כתוצאה משימוש נכון בשכל. אכן, גם בתחילת המאה הי"ח היה עדיין הגיוני ומובן מאליו שיש אלוהים, וגם דאיסטים נוצרים גדולים כג'ון טולנד ומתיו טינדל, שכפרו בכל "מיתוס" דתי, וביקשו להשתית את הדת אך ורק על השכל הישר, לא פיקפקו לרגע בקיומו של האל או של הנשמה הנצחית.

אבל עם השתלטותה הגוברת והולכת של ראיית העולם המדעית, עם תפוצת תיאוריית האבולוציה והמהפכה התעשייתית, עם ההבנה שהמדע מצליח להסביר כיצד העולם והחיים פועלים ומתפתחים, תוך הצגת תמונת עולם מטריאליסטית לחלוטין, הפך אלוהים, כדברי האסטרונום לפלאס לקיסרו נפוליאון, להיפותזה שאין בה צורך.

או אז, כאשר קיום האל הפך למיותר מבחינה הסברית, או אף, לדעת רבים, לבלתי-הגיוני, אז ורק אז הפך פופולרי הרעיון שהאמונה באל, דווקא ובדיוק מפני שאינה הגיונית בשום אופן, היא היא המבחן שזה האחרון מבקש מחסידיו. "אתם תאמינו בי למרות שזה בכלל לא הגיוני," לכאורה מבטיח האל, "ואני ארשום את זה לפני ואזכה אתכם בכניסה נצחית לגן עדן". כך במאה הי"ט מפתח קירקגור, לשם דוגמא, את חשיבתו על העקדה בצורה שהדגישה את אמונתו של אברהם באל. למרות שאלוהים עצמו נגלה אליו, קירקגור מעלה על נס את אמונתו של אברהם בהבטחה האלוהית, ומכנה אותו "אביר האמונה". במקביל אליו קורא ר' נחמן מברסלב להשליך את השכל ולקפוץ מעל החלל הפנויי באוחזנו את האמונה בלבד.

מתוך התפיסה הזאת נולדת הקריאה להעדיף את האמונה על השכל, את האולי על הודאי, ואף לראות באמונה עצמה הישג דתי ראשון במעלה. אולם יש לשוב ולשאול: גם אם אכן כך, מדוע קריאה זו מתפתחת בימינו לכדי אמונה לא באל, אלא בכל אותם היבטים אנטי-רציונליים שלכאורה נובעים ממנו? ולמה דווקא ביהדות זמננו? אכן, למרות שדתות ותנועות רוחניות רבות בזמננו משלבות תפיסות פנטסטיות בהחלט במערך אמונותיהן, אין עוד זרם דתי משמעותי שהופך את האמונה עצמה באלה ליסוד וללוז הפולחן הדתי. בנצרות עסוקים בעיקר בפולמוסים מוסריים (הפלות, הומוסקסואליות) מחד, ובבקשת החוויה הדתית הישירה מאידך. באיסלאם, ברובו, האמונה היא עדיין מובן מאליו. מה, אם כן, מניע את היהדות האורתודוקסית בימינו להציב דווקא את האמונה האי-רציונלית כביטוי האותנטי ביותר של הדתיות?

ארבע סיבות לאי הרציונאליות

ברצוני להציע ארבע סיבות עיקריות לדבר. ראשית, נדמה לי שאנחנו מוצאים כאן התמודדות נוספת עם הסוגייה שהעסיקה את חכמי היהדות לאורך כל ההיסטוריה היהודית, והיא סוגיית טעמי מצוות. בעוד שבמקרא הצידוק לקיום מצוות הוא כללי ונשען על המיתוס (בריאת העולם, יציאת מצריים), הרי שהחל מהמאה ה-12 מנסים הוגים יהודיים להסביר את טעמי המצוות בצורה פרטנית יותר. חלקם הביאו נימוקים קבליים לכך, וחלקם, בעיקר החל מלפני מאתיים שנה, נימוקים אתים-מוסריים.

אולם נימוקים כאלה אינם קבילים כיום, אם מפני שהמערך הקבלי הקלאסי נתפס כמגושם על ידי מחפשי הרוחניות של ימינו, ואם מפני שברור כיום שיש מצוות שמנוגדות למוסר המובן מאליו של תקופתנו (ענייני שובניזם ואתנוצנטריות כמובן). כעת, אם כן, נואשים מהניסיון להסביר כל מצווה בדרך הקבלה או האתיקה, מוותרים על המאמץ, ובמקום לנסות לתקן חור ועוד חור בסכר, גולשים על שתף המים השובר ופורץ אותו. כך מקדשים דווקא את חוסר ההסבר, ועושים מהאמונה עצמה עיקרון אמוני.

שנית, ובהמשך לכך, מפני שבנצרות ובאיסלם (ובמני זרמים ניו-אייג'יים) אין טראומה של חורבן בית וגלות, אין ממלכה ומקדש שהיו ולכאורה אמורים לחזור, אין עולם אידיאלי שאבד. משום כך קהילות נוצריות ומוסלמיות גם לא מצפות לשובם הפיזי, הממשי של אלה. הן לא חייבות להתמודד עם חוסר התאמתו המוחלט של העולם האידיאלי שלהם למציאות חיינו. אם תקוותנו היא אכן להקריב קרבנות במקדש ולהמליך מלך, הרי שקיים אצלנו דיסוננס אינהרנטי בין אמונותנו להגיון הישר ולשכל הבריא. מכאן שוב אנחנו מקבלים דחיפה לכיוון האי-רציונלי.

שלישית, אסור לשכוח את היותם של היהודים, כמעט לאורך כל ההיסטוריה שלהם, מיעוט מדוכא ונרדף, ומכורך כך בעל התנגדות מלכתחילה לקבל על עצמו את ערכי הרוב. ביטויים שליליים כמו "להתייפיף באהלי יפת" ממחישים לנו את ההסתייגות המובנית להשתלב, לא רק מבחינה חברתית אלא גם, ובעיקר, מבחינה ערכית, בתרבות המערב.

מכאן ניתן להבין שכאשר המערב מזוהה (במידה רבה של צדק) עם ערכים כקדמה, מעשיות ורציונליות, הרי שהמשיכה, ליהודי שרוצה להדר במצוות הבידול ממנו, תהיה לכיוון ההפוך בדיוק, לחיים שהם נסיגה אל העבר, אל הבלתי-מעשי ואל האי-רציונלי. בשינוי אירוני מהעבר, אדם כזה מקיים מצוות לא בגלל המיתוס, אלא למרות הרציונליות, כהתרסה ומרד בתרבות הכללית.

חולק ונתלה באומן תשע"א

רביעית, יש לשים לב, כאמור, שהנטיות האנטי-רציונליות הללו שגורות בעיקר בקרב הזרמים היותר מיסטיים של האורתודוקסיה היהודית. אין זה מקרה, וזאת משום שיש גם מרכיב רוחני בכמיהה אחר הלא-הגיוני. כוונתי אינה בחיפוש הפשוט אחרי ניסים וטכניקות מאגיות, אלא לרצון להחלץ מהשיעבוד, שאכן קיים, לצורת החשיבה הרציונלית. אם להשתמש בשפתה של אסכולת פרנקפורט, הרי שהפריצה של האי-רציונלי יכולה לאפשר לנו, לכאורה או למעשה, שחרור מה"רציונליות האינסטרומנטלית", כלומר מהמכאניקה המאוד מדוייקת, ולכן במידה מסויימת חסרת חיים, של החשיבה האנליטית.

דווקא מפני שכיום לכל דבר יש סיבה ועולמנו מאורגן, מסודר ומוסבר כולו, יש ערך בשחרור מהמובן, פריצה מהברור ומהמעשי. דווקא בעולם שעבר דמיסטיפיקציה יש צורך במיסתורין שמאפשרת הפעולה הבלתי מוסברת. בדרך זו האמונה בבלתי-הגיוני פירושה שהצלחנו להתעלות מעל הקטגוריות האנושיות הנחותות של ההיגיון הישר – נחותות פשוט מפני שהן מובנות.

כאן, אם כן, המיתוס המת קם לתחייה ככלי נשק כנגד האינסטרומנטליזציה של החיים. האמונה התמימה או המעשה המטורף מאפשרים לנו להשתחרר מהשעבוד לאוטומטיות הרפטטיבית של המוסר ההגיוני והיקום המטריאליסטי הקרים והזרים תמיד. למיסטיקה, זה לא סוד, תמיד היו יחסים מתוחים עם המחשבה וההגיון, והנה היום המתח הזה מועצם עוד יותר. התוצאה היא הקצנה – והתגאות – בחוסר רציונליות.

בסיבות הללו, הגם שהן מוצגות כאן כניתוחים לגופו של אדם, יש לדעתי אמת לגופו של עניין. אכן, יש צורך וערך בהצגת אלטרנטיבה לתרבות המערבית ההגמונית. יש ערך גדול גם בשמירת הזכרון של העבר ויציאה ממנו לשזירת האופק האוטופי שלנו. אף במיתוס עצמו ובחשיבה המיתית יש לדעתי אמת עמוקה משלהם, ובודאי שאסור לנו להשתעבד למכאניקה של החשיבה האינסטרומנטלית.

כמו במקרים רבים אחרים, גם כאן מדובר במידה ובצורת השימוש הראויים לכל דבר, ונראה שהזרמים שהוזכרו לעיל הרחיקו הרבה מעבר למידה הטובה. כפי שפרופ' רוזנברג ציין, יש כאן רגרסיה לא בריאה אל העבר. ועוד: יש להבין שהרעיונות האנטי-רציונליים בהם דובר כאן לעולם לא יצליחו להתקבל על דעתם של יותר ממיעוט זניח, וזאת מהסיבה הפשוטה שהם אינם מתקבלים על הדעת. ה'קומון סנס' מקבל את שמו משום שהוא משותף, נפוץ, שכיח. מי שבוחר לדפוק את ראשו כנגד ההגיון השגור על הרוב לעולם ימצא את עצמו צועק מהצד על השיירה שממשיכה להתקדם, וזאת כאשר הוא עצמו תקוע בדרך ללא מוצא.

כך שעם כל החן שניתן אולי למצוא באמונה תמימה, ברור שקבוצות אלה למעשה נותנות גט כריתות לעולם. הן מתנתקות כאמור לא רק מהקומון סנס, אלא גם מההמונים שהופכים את הסנס הזה לקומון. כך הן מתעקשות לבחור בקיום דווקאי, מסתגר, ועל פי רוב כיתתי. יש בכך אולי הירואיות מסויימת, אבל גם סכנה רבה. לא רק להם, אלא לחברה כולה, לפחות ככל שאנשים אלה מנסים להגשים בפועל את חלומותיהם חסרי ההגיון.

פורסם במוסף "שבת" של מקור ראשון ביום שישי, י"ט כסלו. אני מודה לנתנאל יחיאלי ששיחה איתו היוותה השראה חשובה לכתיבה. אני גם קצת מצטער על האיפיון שלי את הניו-אייג' בתחילת דברי, שהוא קלישאתי ולא מספיק מדוייק.

47 תגובות

  1. האם הדגש על אמונה – ובעיקר אמונה בבלתי מובן ובלא רציונאלי – הוא לא מאפיין של הנצרות מראשיתה (בניגוד להתמקדות של היהדות בהלכה)? ואם כך, האם המגמות שאתה מתייחס אליהן לא מבטאות דווקא התמערבות והתקרבות לנצרות?

    אהבתי

    1. ודאי שהאמונה כיום הרבה יותר חשובה ביהדות מבעבר. זהו תהליך שנמשך מאות רבות של שנים, אבל נכון שבמאתיים השנים האחרונות הבוא התגבר מאוד (ברא ובראשונה מפני שאין אפשרות לקהילה היהודית לכפות את המצוות על בניה, ולכן הם חייבים לכאורה להאמין שהם צריכים לקיימן – האמונה כאן משמשת כבסיס להמשך המסורת, מה שלא היה קודם). בכ"א, לא רק בזה אנחנו מתקרבים לנצרות, ואכמ"ל (ואגב, א) זה לא תמיד רע ב) הנצרות ממילא שורשיה ביהדות, כך שזה יכול להרגיע את מי שמחפש "אותנטיות").

      אהבתי

  2. אני מסכים עם כל המאמר חוץ מהשיוך של הימניות הקיצונית לגל האנטי רציונליות.
    אני טוען שמוסר קשוח הוא אנושי וסופר רציונלי. המינוח של 'חפים מפשע' מתאים למערכת ענישה פלילית ולא למלחמה. במלחמה אפשר לכבד את החוקים היפים הללו רק אם היריב שנגדך מקפיד גם הוא על אותם כללים. אם האויב משחק 'מלוכלך' אין לך בררה אלא לרדת לרמה שלו, אחרת תנוצח.
    המציאות ההסטורית היא שמעולם לא התנהלה מלחמה ללא פגיעה ב'חפים מפשע' וכנראה שאין שום אפשרות כזו.
    מה שרני הימין אומרים הוא: אין לנו במה להתבייש, זו דרכו של עולם וההתנהלות הזו מקובלת לפי המוסר היהודי.
    אני לא רואה כאן שום נטייה אנטי רציונלית. להיפך, המוסר השמאלני הוא אנטי רציונלי, משום שאין שום אפשרות להגן על האוכלוסיה שלך ללא פגיעה באוכלוסיית האויב, אך השמאלנים מתעלמים מהמציאות הזאת וממשיכים לקרוא להמנעות מוחלטת מפגיעה בחפים מפשע אך מצדשני הם תובעים מהממשלה להעניק בטחון לאזרחים.

    אהבתי

  3. לא, ה'מוסר' הימני לא קשור בכלום לרציונליות, הבעיה עם אלו שכתבו את 'תורת מלך' היא לא שהם טענו שמותר לפגוע בגוי בשעת מלחמה, הבעיה היא שהם הרחיבו את ההגדרה הזאת לכל גוי באשר הוא בכל מצב ובכל מקום כך שאם יהודי חושש משום מה שתינוק ערבי יגדל ויהיה מחבל שיהרוג – אולי – יהודים בעתיד כבר מותר לו להרוג את אותו תינוק. מגוחך לקשר את ה'מוסר' הזה למצב מלחמה שבו אתה יורה על בית שיש בו ילדים כי משם גם נורית איש על כוחותינו והדילמה היחידה היא האם להשתמש בטנק או ברובה צלפים.

    השאלה שלי אל תומר היא אחרת :"אכן יש צורך בהצגת אלטנרטיבה לתרבות המערב ההגמונית"
    למה בעצם?

    אהבתי

    1. מפני שהתרבות המערבית ההגמונית היא קידוש הרווח הכספי וההנאה הזמינה ושקיעה בהיפר-קפיטליזם שבו החלשים נעשקים לטובת החזקים.

      אהבתי

  4. תודה תומר (ונתנאל),
    ראשית הערה קטנה לגבי שפינוזה. לא הייתי אומר שהוא קידש את החשיבה האנליטית. במאמר על תיקון השכל הוא מונה ארבע מקורות להבנה שהוא גם מדרג. השלישי ממקורות אלו הוא הוא ההסקה האנליטית: "הסקת מהותו של דבר אחד מתוך דבר אחר…למדים את הסיבה ממסובב כלשהו או מתוך קביעה כללית כלשהי מסיקים שתכונה מסויימת מתלווה אליה תמיד". שפינוזה פוסק שלמרות שדרך זו אכן מגלה לנו אמת היא "אינה אדקווטית"
    מעל דרך זו הוא מציב מקור רביעי "לבסוף, יש תפיסה שבה נתפס דבר דרך מהותו בלבד" ובמקום אחר "הכרה זו אינה באה מתוך ההוכחות בהיקשים כי אם מתוך ההרגשת הדבר בעצמו וההנאה ממנו".
    שפינוזה לא היה ניו-אייג'יסט והרגשת הדבר בעצמו וההנאה שהוא מדבר עליהם נראים לי עמוקים יותר מהחוויות של פסטיבל זורבה. בכל מקרה, למרות שהפילוסופיה שלו היתה ראציונלית לעילא מסתבר שיותר מראציונליות הוא החשיב את המגע הישיר עם האלוהות (ניסוח, אולי לא מדוייק, שלי).

    והערה נוספת, יותר לעניינו של המאמר. אתה מנסה לתאר סתירה בין האי0-ראציונליות של חב"ד, גינזבורג וכו' לבין ההיגיון וה"קומון סנס" ולטעמי אתה לא מדייק בשני מקומות.
    ראשית, בניגוד לקביעתך, ההגיון אינו יבש. הסתכלות הגיונית על העולם מותירה חללים רבים, צמתים בהן ההגיון אינו יכול להכריע ורק משהו אחר (דפוס/רגש/אינטואיציה/מגע ישיר…) יכוון אותנו לאן לפנות. ההפרדה בין רגש לשכל לא מחזיקה מים ואולי אני צריך לכתוב על כך יום אחד.
    שנית, וכאן אני נכנס לטריטוריה שאיני באמת מבין בה – אולי אני טועה. האתוס של גינזבורג וכו' אינו נוגד את ההגיון אלא דברים אחרים לגמרי: גינזבורג נוגד ערכים מוסריים בסיסיים ומשיחיות חב"ד נוגדת את העובדה הקונקרטית של מותו של הרבה. הסתירה הזו בין מה שמתעקשים להאמין בו, לבין המציאות או המוסר (מוסר, שאני מעיז לטעון שהוא לא רק שלי אלא גם חסידי גינזבורג מחזיקים בו ב"טבעם האמיתי"). הסתירה הזו היא בעיני סימן למשבר גדול שהימין הדתי שרוי בו. אין כאן תחרות בין שתי תפיסות עולם – מערבית מול דתית – אלא מאבק בין המוסר הבסיסי שנמצא בכל אדם לבין ההתעקשות להחזיק באדמה או לנצח במלחמה בכל מחיר. חוסר היכולת של חסידי גינזבורג להרפות מערך מלאכותי שהוטמע בהם דרך החיברות לו זכו כופה עליהם מאבק עם ערכים מוסריים שנמצאים בנפשם. כרגע, התוצאה היא אלימות בלתי נסבלת שלהם אבל לאמיתו של דבר מי שנמצא במשבר ובסכנה זה הם

    אהבתי

    1. אביבסקי,
      לגבי הקשר בין חשיבה לרגש – אני מסכים איתך לגמרי, ואני גם לא מקבל את הדיכוטומיה הפשטנית הזו. אבל זה לא אומר שהרצון או השאיפה להשתית את חיינו רק על חישובים אנליטיים או רק על מהלכים רציונליים איננה קיימת, וככזו איננה מכוונת, בסופו של דבר, במודע או שלא במודע, להפיכת החיים למכאניים לחלוטין – באמת, או רק בעיני המתנגדים לה. כלומר מי שחושב שיש סכנה באשלייה שניתן לנהל את חיינו רק על פי הרציונליות ידחוף (בצורה די שטחית) לאימוץ אמונות סרק כדי להילחם באשלייה הזו.

      לגבי החלק השני של תגובתך, אני חושב שיש בו אמת. אבל אני לא חושב שמדובר בערך מלאכותי שהוטמע בהם כדבריך, אלא שניסיון מלאכותי לשנות את המערך הערכי שלהם, זאת מפני שהוא נתפס כמערבי (ויש צדק בתפיסה זו, אם כי היהדות הרי היא חלק מהמערב וממילא מהמסורת הנוצרית) ולכן ראוי להידחות מפני היהדות ה"אותנטית" לדידם.

      אהבתי

  5. מאפיין חשוב של החוזרים בתשובה בזמן הזה–the most importent thing is the fact that many speak about what this wave is doing but hardly anybody speak about how many are they and from which sectors they come.

    אהבתי

  6. כאן אתה מיצר על חיפוש חויית האל כאשר היא מוצגת כחוייה דוקא כאשר היא סותרת את ההגיון, וברשומה אחרת (ואני הקפדה על ההלכה לי טוב) תמכת בחויית קירבת האל כערך עצמאי מן ההלכה או המסגרת הדתית. אין כמובן סתירה בין שני הדגשים הללו: אפשר שחיפוש המתמקד בחוייה ולא ברציונליזציה ממושטרת ושיטתית לא יהיה בלתי הגיוני, אלא דוקא הגיוני, שהרי מושאו הוא האלהים, והוא בשמים ואתה על הארץ לכן יהיו דבריך מועטים. אבל אם כן, אפשר להבין מגמות ניו-אייג'יות הבורחות ממחוייבות למסגרת של מסורת, שכן התחושה היא שהאל לא יושג בדרכי השיטות, הדוגמטיות, אלא בכל דרך חוייתית שהיא, יהא אשר יהא מקורה. לכן אופיה האקלקטי של הניו-אייג'יות הרוחנית איננה בהכרח הוכחה לרדיפתה אחר אי-רציונליות כאידיאל חיובי.
    שאלה אחרת לגמרי היא האם ההנחה הניו-אייג'ית ולפיה ניתן להתקרב או לחוש את האל דרך חויה היא הנחה סבירה ורציונלית. משאר הרשומות שלך, תומר, הבנתי שלדעתך התשובה לכך היא חיובית.

    אהבתי

    1. ציון שלום,

      ראשית, אני מדבר כאן על אנטי-רציונליות שלאו דווקא מביאה לחוויה רוחנית. האנטי-מוסר ה"טבעי" של הרב גינזבורג לא אמור להביא את מיישמיו לחוויה רוחנית.

      ולגבי השאלה האחרונה, נכון, אני חושב שאפשר בצורה רציונלית לחפש חוויות רוחניות. אני לא יודע אם של "אלוהים" (שהרי תלוי איך נגדיר מילה זו, שיש לה משמעיות רבות מספור), אבל בהחלט אפשר לערוך חיפוש רוחני בצורה רציונלית. אני חושב שאני רחוק מלהיות הראשון שחושב ככה – גם הרמב"ם כיוון לזה, או שפינוזה, ועוד רבים.

      ואגב, אני ממש לא חושב שהמחשבה האנליטית יכולה להסביר או לתפוס הכל, ממש לא. אני רק חושב שהדרך גם אל מה שמעבר למחשבה יכולה להערך בצורה רציונלית (ויש להבדיל בין מחשבה רציונלית, למעשה שעומדת מאחוריו חשיבה רציונלית).

      אהבתי

      1. תודה על ההבהרה. אני מסכים שגם מעשה א-רציונלי (למשל: חיפוש חוייה) לא חייב להיות לא-רציונלי, ואפילו יכול להיות תוצאה של מחשבה רציונלית.
        כשלעצמי, נראה לי שחוייה רוחנית היא כזו בעיקר כאשר אני מייחס אותה למפגש עם ישות חיצונית לי עצמי (נקרא לו 'אלהים'). אבל אם אני חושד שקרוב לודאי שהחוייה כולה פסיכולוגית ואשלייתית פנימית, היא די מאבדת מטעמה הרוחני והופכת לפיקציה פסיכולוגית בלבד.
        האם יש לך יסוד רציונלי לייחס את החויות הרוחניות למפגש כלשהו עם ישות חיצונית לך עצמך?

        אהבתי

        1. ציון שלום,
          השאלה לגבי המושא החיצוני של החוויה הרוחנית לא שונה בעיני בהרבה מהשאלה בדבר המושא החיצוני של החוויה הרומנטית ולמעשה גם הפיזית. איך נדע אי פעם אם יש מולנו משהו אובייקטיבי? הרי אפשר לחשוד שהעולם כולו הוא יציר הדמיון שלנו.

          אבל רגע, אתה אומר, הרי את העולם כולם רואים, ואילו את "אלוהים" רק אתה! ולזה אשיב: יש בזה משהו, אז בוא נאמר שהחוויה הרוחנית דומה לחוויה האסתטית, או לחוויה ההומוריסטית – הרי אני יכול לראות משהו יפה או מצחיק, ואדם אחר לא יראה את זה כך. כלומר יש כאן עניין של רגישות מסויימת, של פיתוח של חוש, כמו חוש הומור או חוש מוזיקלי. אפשר לקרוא לזה חוש נבואי (ושוב, גם הרמב"ם ושפינוזה מסכימים איתי כאן).

          כלומר אני חושב שניתן לפתח בצורה שיטתית אפשרות מצד רבים (לא כל אחד כנראה לצערי הרב) לראות את אותו "אלוהים". כלומר אני מציע כאן דרך שיטתית, רציונלית, לפתח את הרגישות הנדרשת כדי לראות או לדעת את אותה מציאות חיצונית.

          זה לגבי השאלה הזאת. אבל גם לגבי ההערה שלך בעניין הפסיכולוגי, אני לא רואה בעיה, אם החוויה הפנימית שלי מביאה לשינוי ממשי בחיים שלי. כלומר אם אני רואה אלוהות פנימית וכתוצאה מכך הופך להיות אדם טוב, מאושר או שליו יותר, אני לא חושב שהייתי מגדיר את זה כפיקציה.

          אהבתי

  7. התקופה המודרנית מתאפיינת בסתירות בין השכל והלב. ביהדות זה בא לידי ביטוי בחילוק בין הלמדנים הליטאים, תנועות המוסר וההשכלה לבין החסידות; או בחילוק בין הלמדנים והחסידים לבין המשכילים. נהוג לומר שהישיבות הליטאיות מתבססות על דעת, והחסידות על אמונה. אולם אלה הכללות גסות, כי העולם הליטאי היה מלא באמונה תמימה, והעולם החסידי בחכמה. אלא שבדורות האחרונים, השכל והלב התרחקו זה מזה ונתפסים פעמים רבות כדברים סותרים. על-כן, מחד, העולם התורני-ליטאי התרחק מההגיון האנושי והמוסר הטבעי שהם יסוד לתורה. ומאידך, העולם החסידי התרחק מהיגיעה הצנועה שבתלמוד תורה. בכל זאת, צריכים לזכור שהמדות של צדיקים אינם כמדות של ההמון, ומה שנראה הגיוני להמון איננו בהכרח טוב או ישר.
    הבעיות מתחילות כאשר ההמון מעריץ בקלות-דעת את הצד החיצוני של צדיקים ולא עושה מאמץ ללמוד את תורתם. אזי עלולים בנקל לקדש את הטפל ולהזניח את העיקר. אצל הדתיים-לאומיים בעיות אלה אולי חריפות יותר, בהיותם מושפעים משני הקצוות.

    מכל מקום, המושגים של דעת ואמונה התרחקו בדורות האחרונים ממובנם המקורי. דעת היא הידיעה בכח ובפועל שיש מצוי ראשון והוא ממציא כל נמצא וכל הנמצאים לא נמצאו אלא מאמתת הימצאו. אמונה היא הנאמנות לעשות את רצונו.

    אהבתי

  8. היי תומר
    תודה על הנושא המרתק
    לטעמי , הסבר נוסף למשיכה לאי רציונלי הינו עקרון המאמץ ….חיפוש המשלב את הרציונלי והמוסרי דורש מחויבות גבוהה יותר ,מאמץ אינטלקטואלי ולא רק רגשי . כמו כן חיפוש רציונלי צורך למידה שיש בה אולי הישגים מדידים-יודע /לא יודע ……
    החוויה הרגשית מציעה מקום קצת פחות מחוייב , יותר מיסטי[מלשון מיסט מעורפל ….} ומכאן קל יותר לתלמיד להתמסר כשאין חשש לחוסר התקדמות/חוסר למידה /חוסר דיאגנוסטיקה עצמית .

    לכשעצמי איני מאמין בעדיפותו של נתיב א' על נתיב ב' אלא בשילוב של הגברי{רציונלי}עם הנשי{אי רציונלי} …..

    אהבתי

  9. היי תומר,

    אני מסכימה מאוד עם הנאמר למעט השגה אחת:
    אני רוצה להתייחס להסתייגות שלך מפני אותה נטייה לעשות דברים רק מתוקף האמונה ולא בגלל שום דבר אחר.
    כשאתה אומר שנעשה תהליך של נתינת נימוקים פרטניים למצוות ושכיום טעמים אלה הולכים ומאבדים את תוקף "חיי המדף" שלהם (כמאמר כריסטופר ט.) – האם אתה עושה לילד שלך ברית מילה "כי זה בריא"? האם אתה מפריד בשר וחלב או לא אוכל פירות ים "כי זה מגעיל" כמו שמנמקים את המצוות כל מיני עמך ישראל?
    התשובה היא לא, זוהי ראציונאליזציה מודבקת, מלאכותית. התשובה האמיתית, והראויה ביותר לדעתי – וגם הכנה ביותר – היא שאנחנו מקיימים מצוות כי אנחנו רוצים ובוחרים לעבוד את השם. זה הכל.

    או כמו שאמר ש"י עגנון (בשפה שלו שאני לא יכולה לצטט כאן לצערי): אני לא לא-אוכל טריפה כי זה לא בריא או לא טעים וכיו"ב, להפך- זה טעים מאוד, אלא שאבי שבשמיים ציווה עלי להימנע מהתענוג.

    כלומר, ממש כל הכבוד על דבריך שמעלים על נס את רוח האדם, את היכולת שלנו לנתח דברים ולעשות בחירות מושכלות ו\או רגשיות.
    רק שאין במצוות שום הגיון- אכן, כי הן משהו שלא יונק מהראציונאל (אולי רק בראשיתן, בשורש המינהגי שלהן). אתה מקיים מצוות כי אתה בוחר לקיים מצוות. מכל מיני סיבות: כי זה מסורת, כי זה משאיר אותך במסגרת חברתית, כי יש לך מזה כל מיני רווחים סמויים וגלויים.
    אבל בגלל שאנשים מונעים ע"י רגשות ולא ע"י הראציונל, מה הטעם לחפש או להטיף אליו בבחירות כגון קיום מצוות?

    אהבתי

    1. שיר,
      בכלל לא דיברתי על הסיבות לקיום מצוות, והעלתי את עניין טעמי מצוות רק כחלק מ ה ס ב ר שלי לתופעה שאני מציג כאן, והיא לא עשיית דבר למרות שהוא לא רציונלי, אלא עשיית דבר מ פ נ י שהוא לא רציונלי. קידוש האנטי-רציונליות, על זה דיברתי כאן.

      ואגב, רוב החילונים לא עורכים ברית מילה מפני שהם רוצים לעבוד את ה'. חלקם אפילו לא מאמינים בה'. לכן יש כנראה סיבות נוספות, חברתיות ונפשיות, שמניעות אנשים לעשות מצוות או לשמור מסורת. אבל זה כאמור כלל לא עניין המאמר שלי.

      אהבתי

  10. והסיבה החמישית, הטריויאלית ואולי העיקרית, היא שרציונליות אינה יכולה לספק את תחושת הביטחון הכל כך דרושה. נהפוך הוא, מחשבה רציונלית מייחסת משקל רב לאקראיות ולממוצעים וזה בהחלט אינו יכול לתרום לתחושת הביטחון האישית, הפרטית. האדם המודרני הממוצע, החרד לגורלו, הולך לאיבוד בעולם המציף אותו במידע שאינו מסוגל לעבד ולכן פונה לאמונות הטפלות ולפנטזיה כברירת מחדל. רק במרחב האמונה ניתן להרגיש בטוח באמת שכן דבר לא נותר לאחריות אישית והכל נתון בידי שמיים. עם תחושה זו, של השגחה פרטית המבטיחה בטחון, מתהלכים מרבית החוזרים בתשובה ושומרי המצוות. רק כך הם מסוגלים להתגבר על חרדת הקיום.

    אהבתי

  11. תומר שלום
    אני רוצה להציע סיבה נוספת לאידאליזציה של הקפאת המח בקרב הכוחות המתעוררים ביהדות. לשם כך צריך להכיר בעובדה שעיקר המגמה הזו מתרחשת במדינת ישראל, מסיבות שונות שלא כאן המקום להאריך בהם. אם זה עקרוני בעיניך ארחיב על כך.
    החברה הישראלית כולה עוברת משבר זהות סוציו-אקונומי, ואם נציב את התהליך על ציר הזמן נראה שהדור העכשווי בחברה הישראלית מנסה למצא לעצמו את תוואי ההליכה הרצוי בין שאיפתו להישגים חומרניים-כלכליים ובין רצונו להוכיח רוחניות וא-מטריאליסטיות.
    בתוך הדור הזה, קיים כח מאד משמעותי של צעירים מבתים דתיים. ואם יש משהו ששמתי אליו לב בשנים האחרונות זה שבשונה מגל החזרה בתשובה של שנות השבעים, חלקם של צעירים "דתיים" בגל הרוחניות וה"חזרה בתשובה" הנוכחי הוא עצום.אני לא אגזים אם אגיד למשל שחלק מכריע, אולי אפילו רוב, מהנוסעים לאומן הם למעשה בוגרי הציונות הדתית ואולי מעט צפונה מכך. בוודאי שחלקם של צעירים שגדלו בבתים חילוניים (אשכנזים?) לגמרי הוא קטן. אין לי נתונים מדויקים, אבל כל מי שמכיר את האנשים האלה יודע על מה אני מדבר. אולי אפשר לקבל מושג על כך מהעובדה שספרי ר' נחמן בהוצאת קרן אודסר (שהיא המו"ל של הפתקה המפורסמת) נמכרים בהמוניהם במוסדות של הציונות הדתית.
    הערך אולי הכי חשוב בעיני "חוזרים בתשובה" אלו הוא להיות כמה שיותר שונים מהוריהם בקהילות הבורגניות של ערי המרכז וההתנחלויות הגדולות. הם רואים בתרבות הציונית דתית של שנות ה70 80 90 שורש כל הרע, ומתעקשים לעשות כל שבידם כדי להבדל ממנה. גם ובעיקר מבחינה דתית. (כמובן, הכל במגבלות התקציב, שמגיע מאותם ההורים עצמם, וזו תופעה מרתקת שאינה קשורה לענייננו…)
    הפתרון הקל והמהיר שמצאו לעניין הוא איסור השימוש בשכל, שלתפיסתם הוביל את הוריהם ליצירת ציונות דתית פשרנית ותאבת בצע. אגב, הדבר הזה נכון לא רק לגבי תפיסה דתית: שכל הפך להיות בקרב חוגים רבים בציונות הדתית למילת גנאי. רואים את זה למשל ברתיעה מלימודים באוניברסיטה, באחוזי הזכאים לתעודת בגרות שנמצאים בצניחה כבר כמה שנים. אפשר לראות את זה, אמנם מאספקט אחר, בפריחתן העצומה של ישיבות הסדר ומכינות קדם צבאיות בעלות אוריינטציה חסידית-ניו אייג'ית ודעיכתן של ישיבות ההשכלה הגדולות כגון ישיבת הר עציון.
    אתה בעצמך כתבת על כך בהקשר של פרשת הרב מוטי אלון.
    טענתי היא ש"דתיים", שעושים את זה במסגרת מרידה פנים-חברתית בין-דורית סוציו-אינטלקטולית, מכתיבים ליהדות כולה את סדר היום. כמובן שהדבר לא יחזיק יותר מרבע דור, לדעתי.

    אהבתי

    1. יובל,
      תודה על הדברים, ואני חושב שיש בהם אמת. אבל לא הייתי מגביל את התופעה למחנה הסרוגים. יש אתוס של הליכה במכוון נגד השכל גם אצל החרדים. לא התייחסתי לזה בכלל במאמר, אבל כתבתי על זה למשל כאן:
      https://tomerpersico.com/2010/06/30/haredi_rediculousness/
      יש כאן איזושהי יציאה רבתי נגד ההגיון, וזה קשור לדעתי באמת לחשש מהרציונליזם והרצון להצדיק את האמונה כאמונה.

      וזה מזכיר לי שגם בין יהודי ארה"ב אפשר למצוא את זה, כפי שמודגם משני סרטוני הפרודיה הללו:

      אהבתי

      1. תומר, בהתיחסות לסרט, הרמב"ם במורה נבוכים כבר כתב על שתי כתות המפרשות את דברי חז"ל בצורה מעוותת. האחת, המפרשת את אגדות חז"ל כפשוטן באמונת פתאים. השניה, שלא מאמינה לאגדות חז"ל. מובן שהיחס של שתי הכתות הללו למקורות יותר רגשי מאשר שכלי, שלהתקרב להבנה שכלית של המקורות נדרש ללמוד בעיון ובעומק ובהתמדה.

        אהבתי

  12. יובל, הערת הארה מענינת. כדאי לציין שגם דור ההורים בציונות הדתית היה מרדן וניסה ליצור דתיות חדשה לעומת דור הסבים והסבתות. ואולי התופעות הללו קשורות יותר לפסיכולוגיה של הנעורים מאשר לדת.

    אהבתי

  13. יהושע
    לתפיסתי, כל החזרה בתשובה של השנים האחרונות ובמיוחד זו של ברסלב אינה קשורה בכלל לדת. הכל קשור במניעים פסיכלוגיים-ארוטיים-תרבותיים-כלכליים-ומה שלא תרצה, רק לא דת.
    אני חושב שהיא משפיעה מאד על הדת, אבל איננה חלק אינטרינזי בה.
    וכמו שכתבתי לתומר אין לי שום ספק שהיא לא תישאר איתנו לאורך זמן. למעשה הרבה מדברים על זה שכבר ילדי החוזרים בתשובה האלו נוטשים את הדת.

    אהבתי

  14. יובל, צריך להיזהר מהכללות. תשובה היא תהליך ארוך. יתכן שחלק מהחוזרים בתשובה נמשכו יותר למקומות שיש בהם הרבה חוזרים בתשובה או לתנועות יחסית חדשות ביהדות, כגון חב"ד וחסידי ברסלב. ויתכן שמונחים כגון דתיים, חוזרים בתשובה, חוזרים בשאלה, וכו' הם תויות גסות שאינן מלמדות על העומק הפנימי של המציאות. מכל מקום, ריבוי התויות וההגדרות הנו
    דבר חדש.

    אהבתי

  15. יהושע
    שים לב שאני משתדל להקפיד לכתוב "דתיים" במרכאות, בדיוק מהסיבה שאתה ציינת.
    בכל זאת, יש גבול עד להיכן ניתן למתוח את ההגדרה של דתיות (לא של דתיים, הגם שגם להגדרה זו יש גבול מסוים).
    מעשה הנעשה במסגרת "דת" צריך שיהיה לו קשר לחיפוש אחר ישות אלוהית או אחר דבריה או אחר נציגיה או אחר משהו שקשור אליה.

    אהבתי

  16. תומר
    בימים אלו, ימי החנוכה, אפשר לשים לב לעוד דוגמא שמחזקת את דבריך.
    חג החנוכה נחוג על פי המסורת כדי לציין את נצחון המקבים, נס פך השמן ויסודה של המלכות החשמונאית (זאת על פי הרמב"ם בהמשך לגמרא).
    מאוחר יותר נוצק לחג הזה התוכן של מלחמתם של בני האור בבני החושך, והשם- חג האורים. התנועה הציונית הפכה את החג לחגם של שרי השרירים וההקרבה העברית הגאה.
    אבל בשנים האחרונות החג הזה הפך למלחמתה של האמונה ברצינאליות, מעטים מול רבים, נס פך השמן כצידוק רטרואקטיבי למלחמה, התורה מול השכל ועוד ועוד. כל זאת תחת הכותרת המרעישה של מלחמה בהתייונות, בהשכלה, בתרבות היוונית-מערבית-מודרנית. זה לא רק מול אנטיוכוס- אנחנו נלחמים מול העולם המערבי כולו, המדע, והמתמטיקה של המחקרים למיניהם.
    חבל רק שכל התרבות הזו, שכנגדה מכוונת האש הנוכחית, היא תרבותה של יון העתיקה. השכלה שהרמב"ם ניסה להכניס כחלק אינטגרלי מספר ההלכה שלו במספר רב של מקומות. רדיפת האמת שהוותה השראה בעיני רבים מהיהודים לאורך ההסטוריה. ההתקדמות המדעית הברורה שנשענת על הנחות היסוד שהתוו אבות המדע בעת העתיקה.
    המלחמה ב"יוונים" שמתוארת בחז"ל היא מול התרבות ההלינסטית- תרבות הגוף והחומריות, אולי אפילו גלובליזציה דתית, עבודה זרה, אימפריאליזם, נטישת מסורת, תרבות שקמה מאות שנים מאוחר יותר.
    אבל את מי מעניינות העובדות אם אפשר למכור לנו טפשות תעשייתית במסווה של אמונה עוורת.

    אהבתי

    1. יובל,
      בהחלט יש אלמנט של מאבק מול התרבות המערבית בחנוכה, שהיא אחרי הכל גורמת ל"התיוונות". אבל האם תוכל להביא ציטוט שמדבר גם במפורש על קידוש הנקודות האנטי-רציונליות של התורה אל מול הרציונליות של המערב כביכול? כלומר לא רק אנטי-מערב באופן כללי, אלא גם אנטי-רציונליות באופן ספציפי?

      אהבתי

  17. אני חייב להודות שכשהתחלתי לחפש ציטוט הייתי בטוח שאמצא מאות. אולם מצאתי אחד שעונה בצורה חלקית למה שביקשת, והגעתי למסקנה הבלתי נמנעת שמה שכתבתי הוא לא יותר מרחשי ליבי, וייתכן מאד שאני טועה בעניין של הפיכת חנוכה לחג אנטי רציונאלי.

    "יוונים נקבצו עלי אזי בימי חשמנים ופרצו חומות מגדלי וטמאו של השמנים" – ה" ברכת שלום זצ"ל היה מסביר – "מגדלי" מורה על בחינת מגדל מלא כל טוב, שהוא ענין רצונו להטיב לנבראיו. והחומות שמסביב למגדל מורות על האמונה. והיוונים, דהיינו הרצון לקבל המלובש בכוחות השכל והידיעה, הם פורצים את החומות האלו. כשלאדם אין את החומות האלו, אזי אין לו כלום למעשה, שהרי "בא חבקוק והעמידן על אחת – צדיק באמונתו יחיה". האמונה היא הבסיס של הכל. חבקוק הנביא אמר שהכל עומד על הנקודה הזאת, בין אצל אנשים שהם ברמה נמוכה שעדיין אוחזים בגשמיות, ובין אצל אנשים שכבר נכנסו להיכל המלך, אצל כולם הנקודה מספר אחת היא האמונה. בזאת יבחן האדם.
    http://www.obshalom.org/Article/579/%D7%97%D7%A0%D7%95%D7%9B%D7%94_%E2%80%93%D7%94%D7%A9%D7%92%D7%AA_%D7%90%D7%9E%D7%95%D7%A0%D7%94_%D7%95%D7%9B%D7%9C%D7%99%D7%9D_%D7%93%D7%94%D7%A9%D7%A4%D7%A2%D7%94

    אהבתי

  18. להדגיש שוב: ציטוט זה אינו עונה בצורה מלאה על בקשתך, תומר. ולמעשה הייתי מעדיף שתמחק אותו. זה לא הוגן מצדי לצטט אותו ולהציא אותו מהקשרו.

    אהבתי

    1. תודה יובל, ואני דווקא חושב שהציטוט בהחלט מספק! היוונים הם "כוחות השכל והידיעה" ואילו לנו יש את האמונה. גוד אינף פור מי. מה שכן, באמת אני לא מכיר יותר מדי ציטוטים בכיוון הזה.
      הייתי מאוד שמח להשאיר אותו, אבל אם תתעקש הוא יימחק.

      אהבתי

  19. מלחמת המקבים ביוונים היתה לא רק נגד תרבות הגוף היוונית אלא גם נגד תרבות הרוח היוונית שניסתה לטמא את ישראל.
    שאלו את רבי יהושע: מה שילמד אדם את בנו יוונית? אמר להם ילמדנו בשעה שאינה לא יום ולא לילה דכתיב והגית בו יומם ולילה. ספרי החכמה היוונים היו בכלל ספרים חיצוניים ונאסר ללומדם.

    אהבתי

  20. יהודה
    אז איך תסביר את העובדה שהרמבם מקדיש שמונה פרקים ב"משנה תורה" כדי לתאר את האסטרונומיה היוונית שהיתה מקובלת עליו להלכה בהלכות קידוש החודש, שלא לדבר על הכמות האדירה של חכמה יוונית שמופיעה בכתביו כמו ב"מורה נבוכים"?
    אני חושב שזיהוי "חכמה יוונית" עם מתמטיקה, רפואה ואפילו פילוסופיה יוונית הוא המצאה של הדורות האחרונים.
    לדוגמא: כל תרבות הניו אייג' למעשה מביעה סלידה ממה שאנחנו מכנים "חכמה יוונית". לכן, למשל, רבים רואים ברפואה המערבית מודל מייצג של החכמה המערבית-יוונית, ובמסגרת הפיכתם ל"רוחניים" וסלידתם מה"שכל" וה"מחקר" לא מחסנים את ילדיהם ולא פונים לרופאים קונבנציונליים כשהם חולים אפילו במחלות מסוכנות. ר' נחמן קרא שלא להתייחס לרופאים ש"מזיקים יותר ממה שמועילים לעתים רחוקות" (ליקוטי עצות תרל"ג), ו"מי שרוצה לחוס על חייו צריך להתרחק עצמו מאד מדאקטורים ורופאים כי הם מועדים לקלקל ומזיקים מאד" (שם תרל"ה). אפילו שר' נחמן דיבר על רופאי תקופתו, שכיום הרפואה אינה דומה כלל למלאכה בה עסקו, רבים משליכים הוראה זו גם לימינו.
    התופעה שמתרחשת כאן היא בדיוק מה שתומר תיאר במאמרו.

    אהבתי

  21. יובל
    בתקופת ימי הביניים רוב חכמי יהדות ספרד למדו את מה שנקרא שבע החכמות הטבעיות ושבע החכמות הלימודיות, חכמות חיצוניות
    שקיבלו מהיוונים באמצעות החכמים הערבים שהיו משכילים במדעים באותה תקופה. החכמות הללו שימשו אצל חכמי ישראל כתוספת להעמיק בדעת הקב"ה ובתלמוד תורה ולא עיקר. לדוגמא, המדקדקים השתמשו בחכמת הדקדוק לפרש את המקרא ולהבין את לשון הקודש, הפייטנים במלאכת השיר לחבר פיוטים, הרופאים בחכמת הרפואה לרפא חולים ולהתפרנס ממלאכה, וכו'. כך היו הדברים במשך כמאתים שנה מסוף תקופת הגאונים ועד לרמב"ם.
    במאות השנים הבאות יהדות ספרד התרחקה מאמונתה וחכמתה והתקלקלה בעיסוק בפילוסופיה. כתוצאה מכך הקבלה, שהיתה נסתרת עד אותה תקופה, חששה לעתיד היהדות והתגלתה ברבים כדי לתקנה.

    באשר לרפואה המערבית המודרנית, יתרונותיה בשיטותיה המדעיות והטכנולוגיות. חסרונותיה בהפרדה בין רפואת הגוף לרפואת הנפש, להבדיל מהרפואה הסינית העתיקה, הרפואה היהודית, הרפואה היוונית הקדומה, והרפואה הערבית של ימי הביניים. באשר למחלוקת האסטרונומית בין חכמי ישראל לחכמי יוון, ראה ספרו של אנדרה נהר על האסטרונום היהודי דוד גנז.

    אהבתי

  22. יהודה
    א.הוא אשר אמרתי. בעבר הכירו חכמי היהדות באמת הרבה המצויה בחכמה היוונית. תראה לי חכם אחד בן ימינו המשתייך לזרמים המזוהים עם החזרה בתשובה, שמעז לשלב במאמריו חכמה יוונית על אחד מסוגיה (למשל כמו אחת הדוגמאות שהעלית. על אף שעל הדוגמא המרכזית בדברי לא השבת לי והיא שיטת הרמבם בפילוסופיה).זה הפך להיות מילת גנאי, כי לא יודעים לעשות את ההפרדה בין עיקר לטפל. אז מקפיאים את השכל, וחייך אחי הכל לטובה.
    ב. מה שכתבת לגבי הקבלה מקובל על מי שמקבל את הקבלה בתפקידה זה. אני מקבל את הקביעה שהשימוש במושכלות לאורך ההסטוריה עמד ביחס הפוך ללימוד הקבלה. אני לא בטוח שזו היתה כוונת המשורר.
    ג.הפרדת הגוף מהנפש היא בעיה גדולה ברפואה המערבית, אך אין אדם רציני ורציונלי אחד בעולם שיגיד שתורת הנפש של הרמבם (כולל לדעתי הרמבם עצמו לו היה חי כיום) הצילה יותר חיים מהפניצילין. למרות זאת, הרפואה המערבית סופגת את הביקורת הזו ועל כך כתבתי. האנשים האלה צועדים אחורה. נקודה.
    ג. לא כתבתי על המחלוקת כי אם על דרך קביעת הרמבם את ההלכה.
    הרמבם עצמו כותב על הכרעתו לטובת חכמת יון:
    "וטעם כל אלו החשבונות, ומפני מה מוסיפים מניין זה, ומפני מה גורעין, והיאך נודע כל דבר ודבר מאלו הדברים, והראיה על כל דבר ודבר–היא חכמת התקופות והגימטרייות, שחיברו בה חכמי יוון ספרים הרבה, והם, המצויים עכשיו ביד החכמים; אבל הספרים שחיברו חכמי ישראל שהיו בימי הנביאים מבני יששכר, לא הגיעו אלינו. ומאחר שכל אלו הדברים, בראיות ברורות הם, שאין בהם דופי, ואי אפשר לאדם להרהר אחריהם–אין חוששין למחבר, בין שחיברו אותם נביאים בין שחיברו אותם גויים: שכל דבר שנתגלה טעמו, ונודעה אמיתתו בראיות שאין בהם דופי–אין סומכין על זה האיש שאמרו, או שלימדו; אלא על הראיה שנתגלתה, והטעם שנודע."
    כל מילה מיותרת לדעתי.

    אהבתי

  23. יובל,

    א. היהדות מכירה שיש אמת באומות העולם, אולם האמת שבאומות העולם היא חכמה ולא תורה. הרמב"ם במורה נבכים המשיל את משה רבינו ואריסטו לשני אנשים שבאו להיכל מלך. האחד, אריסטו, התבונן בתמונות שהיו תלויות על קירותיו של המלך. השני, משה רבינו, שוחח עם המלך.
    ב. הרמב"ם קבע את הלכות עיבור החודש בעזרת חכמת האסטרונומיה של היוונים כי זו החכמה שהיתה בזמנו, ומאחר
    שבגמרא חכמי ישראל אמרו בויכוחם האסטרונומי עם חכמי יוון – נראים דבריהם מדברינו (חכמי ישראל לא סברו שחכמי יוון צודקים אלא שלא יכלו להוכיח את דעתם במציאות ועל-כן קיבלו את דבריהם). דווקא האסטרונום יוהאן קפלר טען, בעקבות תגליותיו, שחכמי ישראל צודקים וחכמי יוון טועים.

    אהבתי

  24. יהודה
    א.היהדות של השנים האחרונות לא מכירה בכך שיש אמת באומות העולם. היא אפילו מתקשה להכיר שיש בהם טוב. אבל לא דיברתי על האם זו תורה אלא האם לגיטימי ללמוד חכמות חיצוניות, ועל אחת כמה וכמה להשתמש בכלים שהן נותנות בלימוד התורה שלנו. והתשובה לכך, בקרב הזרמים שעליהם אנו דנים כאן היא חד משמעית לא. הרמבם חשב אחרת.
    ב."חכמי ישראל אומרים ביום חמה מהלכת למטה מן הרקיע ובלילה למעלה מן הרקיע וחכמי אומות העולם אומרים ביום חמה מהלכת למטה מן הרקיע ובלילה למטה מן הקרקע א"ר ונראין דבריהן מדברינו שביום מעינות צוננין ובלילה רותחין "
    מה הקשר לעניננו, ועוד יותר מה הקשר לימינו? הבאתי את עניין קידוש החודש כדי להוכיח את יחס הרמבם לחכמה יוונית, לא כדי להוכיח חל מי צדק שם, שכן כמובן שהחמה אינה מהלכת לשום מקום.
    ג. אתה בדבריך מוכיח בדיוק את טענתי בדבר הרתיעה מאמת מדעית.
    בשלב הראשון אתה דוחף לרמבם מילים שלא אמר- הוא מסביר, מפורשות, את בחירתו באסטרנומיה היוונית בכך שאבדה חכמת ישראל בנידון, ואילו אתה החלטת שזה בעצם בגלל איזה משפט מנושא אחר לחלוטין בגמרא.
    בשלב השני אתה ממש מדגים את מה שכתבתי: גם לאחר מאות שנים וידע מדעי ברור בנושא, עדיין קשה לך להוציא מפיך את המילים "חז"ל טעו", אפילו שהרמבם, וחזל עצמם פתחו לך פתח כפתחו של אולם להגיד כך.
    במקום ללמוד מחז"ל את היכולת להודות בטעות ולהקשיב לתגליות של חכמי אומות העולם, ובמקום ללמוד מהרמבם את הקביעה שהאמת (גם זו המדעית) עומדת מעל הכל, אף אם היא נמצאת בשדות זרים, לקחת את הפרשה ובאקרובטיקה למדנית הפקת מהסוגיה לקח מעוות על האסטרנומיה החז"לית ואמיתותה האבסולוטית, העובדה כי חז"ל לעולם לא טועים, העובדה כי גם הרמבם לא באמת הבין מה הרמבם כתב, מה גם שלבסוף גם חכם מאומות העולם הודה לשיטת חז"ל אז בכלל מה הטעם ללמוד חכמה יוונית ש"הוכחה" בסוף כשגויה.
    אני מצטער על הבוטות אבל אני חש שהגזמת.
    חג אורים שמח

    אהבתי

  25. גלעד,

    א. כבר נאמר באיכה רבה: אם יאמר לך אדם יש חכמה בגוים תאמין, ואם יאמר לך יש תורה בגוים אל תאמין. אם מתיחסים לחכמות חיצוניות כחכמה, הן עשויות לעזור בתלמוד תורה. אולם אם מתייחסים לחכמת חיצוניות כאמת אבסולוטית, דהיינו תורה, ושוכחים, כדרך ההמונים, שהמדע מבוסס על אכסיומות שלא ניתנות להוכחה, ועל חקר אמפירי של המציאות שמסקנותיו משתנות מדור לדור, ממילא השימוש בהן יגרום למכשולים בתלמוד תורה.

    ב. חכמי ישראל בימי הביניים הסתמכו על כך שחכמי ישראל הודו להשקפת חכמי יוון בויכוח האסטרונומי שבגמרא, ועל-כן קיבלו את התיאוריה של תלמי. על שימוש הרמב"ם בתיאוריה של תלמי לעיבור החודש חלקו אחדים מחכמי ישראל עוד בדורו. התיאוריה של קופרניקוס הפריכה את התיאוריה של תלמי, וממילא מחזקת את דברי חז"ל, שלא יכלו להוכיח את דבריהם כי לא היו ולא התימרו להיות מדענים.

    אהבתי

  26. יהודה
    א. קוראים לי יובל
    ב. בגלל הפחד מ"ההמונים" שישכחו את עניין האכסיומות וכו', זרקו את כל האינטליגנציה האנושית לפח והחליפו אותה בהגיגים הזויים שאותם ציין יפה תומר בפוסט.
    אגב, הסיפור הזה על האכסיומות אינו מדויק אבל ממש אין זה המקום להכנס לזה.
    אפשר להגיד שהחרדה מהחכמה היוונית גרמה ליהדות לשפוך את האמבטיה עם התינוק. כיום יש לך עשרות אלפי מאמינים שיודעים לצטט את העניין שהמדע משתנה מדור לדור (מה עם השתנות הטבעים אצל חז"ל?) והכל אכסיומות של כפירה ורק תורת רבנו היא הנכונה ועוד ועוד, וכולם לא יותר מחבורת בורים מבחירה. ממש תענוג אמוני עילאי.
    ג. בא נסגור את עניין האסטרונומיה כי נראה לי שלא הבנת אותי בנושא הזה בכלל:
    הרמבם, תלמי, קופרניקוס, חכמי יוון וחכמי ישראל, קפלר, ניוטון גלילאו ושאר צבי הנינג'ה כולם כולם טעו. הם נבדלים בכך שחלקם ידעו להודות בטעות (רמבם, חז"ל), וחלקם לא זכו להכיר בטעותם כדי להודות בה (ניוטון, קופרניקוס)
    היהדות בת ימינו לא יודעת להודות בטעות, ולא מכירה בעובדה שמייסדיה ידעו להודות בטעותם. ולא מוכנה לקבל את העובדה שמורת האדם מן הבהמה יכול להשפיע בצורה מסויימת על אמונתו ומחשבתו.
    השאלה שאתה צריך לשאול את עצמך היא לו היה חי הרמבם היום, והיה רואה את התגליות המדעיות וההקדמות האנושית בתחומים שונים, עדיין היה טוען שכנה נוצרת מזיעה או שהחמה מקיפה את כדור הארץ או שהיקום קיים מארבע יסודות או כל טענה "מדעית" חז"לית אחרת.
    התשובה לכך היא חד משמעית לא. מקסימום היה טוען למשמעות אליגורית של אמירות חז"ל אלו, וזה מקובל והגיוני.
    מה שתנסה לעשות מעבר לכך זה אינוס חכמים לדעתך. אם אתה חי עם זה בשלום, זו בעיה שלך.

    אהבתי

  27. יובל,

    א. ישראל קיבלו את התורה לעשות צדקה ומשפט. מאז מעולם, למרות שישראל חכמים, אין בישראל הערצה לשכל, אלא אהבת חסד ואמת ורדיפת צדק ושלום. ממילא חז"ל הקדישו את רוב זמנם לשמירה על ייחודו של ישראל ולא עסקו בחכמות על מנת להתחכם. לפיכך, אי-אפשר להבין את דבריהם כאלו הנם מאמר מדעי, אלא נדרש להיטהר ולהתקדש וללמוד ביגיעה ובעיון את תורתם כדי להבין ולו במקצת את דעתם.

    ב. תפיסתך הפוזיטיבית כאלו המדע מתקדם מדור לדור, אולי נכונה ואולי לא. בפועל, בכל תקופה יש תיאוריות מדעיות שונות, שתלויות בנפש האדם והיחס בין חושיו למציאות. ממילא המדען בימי קדם שהיה עובד אלילים או פילוסוף איננו המדען הדתי שבימי הביניים שאיננו המדען האמפירי שבתקופת הרנסנס שאיננו המדען החילוני-טכנולוגי המודרני. זה שבאמצעות מכשירי מדידה יש לנו הוכחות חושיות שכדה"א סובב סביב השמש,
    איננו בהכרח מבטל את דעת הקדמונים שהשמש סובבת סביב כדה"א,
    שלקדמונים היתה ראיה נבואית, מה שאין לאדם המודרני. מדען טוב הנו כזה המכיר בענוותנותו את מגבלות המדע ולא מתייחס למדע כאלו היה דת. הלא במשך מאות בשנים המדע התקבע בדוגמות אריסטוטליות, עד שבאו מדענים חדשים ששינו את דרכי המחקר והחשיבה המדעית.

    אהבתי

  28. יהודה
    א. אתה פשוט אומר דברים שגויים. כמובן שביהדות לאורך כל ההסטוריה היתה הערצה לשכל, החל מתארי הכבוד שניתנו לאלו שהעם היהודי חפץ ביקרם (חכמים), דרך המשנה האידאולוגית של רוב מנין ובנין של חכמי (או אולי רודפי הצדק והשלום) ישראל שהעריכו את חכמי האומות וכמובן את חכמי ישראל, ואף תיקנו לכך ברכה, ודרך הסיפורים והפולקלור הכללי שידע לציין כמה דפי גמרא ידע הגר"א בע"פ ובטח גאונות המתמטית(שהריני כפרת משכבו ומלחך את עפר רגליו אבל איך זה קשור לרדיפת אמת וצדק?) או את בקיאותו של שלמה המלך בחכמות.
    ברור שאת התורה יש ללמוד ביגיעה וטהרה. ברור שחכמי ישראל לא ראו ערך במתמטיקה בפני עצמה. ברור שהחכמה החיצונית אינה מחליפה את התורה, אלא מסייעת בלימודה. אולם סיוע זה חיוני ומובנה בדרך לימוד התורה שהיתה מקובלת מאז ומעולם (או לפחות הוצבה כיעד).
    היום, מרשים לעצמם כמה שרלטנים לזרוע בורות וססמאות נבובות כדי למנוע מה"המונים" (ומי הם? יחידי הסגולה?) להיחשף למידע ולעושר החכמות על מנת להצטרף לישוב העולם במקביל ומתוך יגיעת התורה שלהם.
    הרבה יותר קל לא להכניס את העולם הביתה מאשר ללמד אנשים איך להזהר ממנו. והרבה "חכמים" שבימינו מחפשים חיים קלים. בכל תחום.
    ב. איזה "קדמונים" קבעו שהשמש סובבת סביב כדור הארץ ב"ראיה נבואית"? אתה בעצמך לא מאמין להם כשהם אומרים שהם קובעים זאת על סמך הידע המדעי הנכון לתקופתם. תחליט איפה אתה בסיפור הזה.
    ג. טוב ששינו את המחשבה המדעית. זה מוכיח שאולי רדיפת האמת מנחה את המהלך הזה. בכל מקרה זה לא הפריע לרמב"ם לראות באריסטו מורה, לכבד אותו וללמוד את חכמתו. אין שום ספק שלו היה חי היום היה מעריך אפילו עוד יותר את המדע שהתקדם גם אידאולוגית (הצורך ביותר בקרה ופחות השערות, הצורך לכבד אמונות ודעות קודמות ועוד) וגם כמובן מבחינת התוצאות שהוא מביא.
    ד. אתה צודק בהגדרתך "מדען טוב"
    ראוי אולי להוסיף, שמנגד איש תורה טוב מוכן לבחון את אמונתו, ולהכיר באמת כאשר זו ניחתת עליו בחסדי ה'.
    איש תורה טוב לא דוחף לחכמי ה' מילים לפה, וכמובן שלא דוחף לקב"ה בעצמו מילים לפה.
    איש תורה טוב יציב ואיתן באמונתו כך שאינו מפחד לגלות סתירות, אלא משתוקק לגלותן על מנת לזקק ולצרף את אמונתו.
    האמת, שאיש תורה טוב הוא ממילא מדען טוב. וכך תמיד היה.

    אהבתי

  29. יובל,

    כמובן שהעריכו שכל, אולם לא העריצו שכל, ואם היתה הערצת שכל הרי זה מהדברים שנתקלקלו בגולה. קרא את דברי הנביאים ואת דברי חכמים במסכת אבות. בשום מקום לא נאמר הייה חכם, שהחכמה היא מתנה אלקית, אלא נאמר סור מרע ועשה טוב שזו בחירה שכל אדם צריך לעשות . יתירה על כך, הגמרא וחכמי ישראל בכל הדורות הדגישו שלומדי תורה צריכים להיות תלמידי חכמים ולא חכמים, כלומר להיות כלים לקבלת השמועה מרבותיהם.

    יש דרכים שונות לתלמוד תורה. אחת, להגות בתורה יומם ולילה. שניה, ללמוד תורה ולהיעזר בחכמות חיצוניות. לדרך הראשונה מסוגלים רק תלמידי חכמים. לדרך השניה מסוגלים רק חכמים. צריכים לכבד את שתי הדרכים, ובלבד שהכוונה לשם שמים. איך צריכים ללמוד שאר האנשים? אומרת הגמרא: בן חמש למקרא, בן עשר למשנה, בן חמש-עשרה לגמרא. אחר-כך יבחר כל אדם את דרכו. כך גם חונכו הרמב"ם והגר"א.

    לא למדתי בעיון את הויכוח האסטרונומי בין חכמי ישראל לחכמי יוון, והמעט שאמרתי לא היה אלא דברים שכבר נאמרו בדורות קודמים. איך הבינו את הויכוח האסטרונומים שבסוף תקופת הרנסנס, ראה ספר נחמד ונעים לדוד גנז (תלמידם של הרמ"א והמהר"ל מפראג, ועוזרם של טיכו ברהה ויוהנס קפלר) פ"א סימן כה.

    חג חנוכה שמח

    אהבתי

  30. יהודה
    אני כותב את התגובה האחרונה שלי כי נראה לי שהדיון ביננו הגיע לנקודת מיצוי.
    א. טוב. לא היתה הערצה היתה הערכה.
    ב. אם מישהו הוא תלמיד חכם אז רבו הוא חכם.
    ג. אז אחרי גיל חמש עשרה מותר ללמוד מתמטיקה. מ.ש.ל.
    ואגב זו המשנה ולא הגמרא אומרת את זה.
    ד. איך הוא היה עוזרו של קפלר? הוא למד חכמות חיצוניות? משומד שכמוהו.
    ה. כדאי להזהר בטענות בעלות פוטנציאל בומרנג.
    אנחנו מתכתבים באתר אינטרנט פתוח ובעל אוריינטציה מחקרית. יש כאן קוראים רבים שישמחו להגיד לך שיותר מתקבל על הדעת שקלקול הגלות הניב תיאוריה שהבורא האחד שאין יחוד כיחודו מורכב בעצם מעשר בחינות, עם שומרי סף מכונפים בין שלב לשלב, או שקלקולי הגלות הביאו מנהיגי דת לזרוע בורות על מנת לשמור מבנה קהילתי אחיד, או שקלקולי הגלות גרמו לשכחת התורה והשלמתה ע"י טקסטים ומיתולוגיות מאומות העולם, או שקלקולי הגלות בכלל הניבו את האמונה בבורא עולם כדי להתמודד עם היאוש שפשה בעם מוכה הגורל הזה. הכל יותר הגיוני מהטענה בדבר קלקולי הגלות שהביאו להערצה לשכל ולחכמים.
    זה מאד "אין " להאשים בכל דבר שלא מוצא חן בעינינו את הגלות (אני מודה שאני לא מצליח למחוק את החיוך מפני).
    ואני אומר: אם במקום פוגרומים, כפירה, יאוש, עוני ומוות הגלות מביאה הערצה לשכל, לחכמים ולחכמות- BRING IT ON.
    נו באמת, יהודה.

    אהבתי

  31. יובל,

    החכמה עליה חז"ל דיברו נקראת יראת שמים, וחכם בלשון חכמים הוא מי שקיבל את השמועה מרבותיו ומסוגל להשיב על כל שאלה הלכתית, על-כן אומרת הגמרא שחכם עדיף מנביא. לדוגמא, רבי מאיר נקרא חכם, וסתם משנה רבי מאיר, לא שהמשנה לפי דעתו של רבי מאיר, אלא על-פי מה שרבי מאיר קיבל מרבותיו.

    לענ"ד אתה צודק, לפחות באופן חלקי. אין הבדל מהותי בין הערצת שכל לבין אמונה סכלית, אלה ואלה מקלקולי הגלות וירידת הדורות. מכל מקום, זו חכמה קטנה לסתור, וחכמה אמתית לבנות ולהיטיב.

    אהבתי

  32. תומר, מפאת ריבוי הבלוגים המעולים וקוצר הזמן, אני לא תמיד קוראת בעיון כל פוסט. על זה רק רפרפתי, וראיתי שהוא פורסם במקור ראשון. מותר לשאול למה לך לפרסם אצלם?

    אהבתי

שקלא וטריא

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s