אור לגויים

במי קדם, באזור זה, עמים היו כורתים ברית עם אדונים זרים, ברית שכללה שיעבוד שלהם מחד (כלומר ציות לחוקיו של אותו אדון ושילומי מיסים), והגנה שלו עליהם מאידך. כך היו, למשל, החיתים משעבדים להם שבטים שונים בסביבת ארץ ישראל, ואלו מצידם היו עובדים אותם וזוכים להגנתם.

חוקרי מקרא הצביעו כבר מזמן על הדמיון בין בריתות אלה לבין הברית שכרת עַם ישראל עם אלוהיו: נוסח כתבי הברית היה כמעט זהה לנוסחי הבריתות שמביא המקרא, וגם משמעות הברית דומה מאוד: ציות לחוקים שמטיל השליט ונתינת מנחות בתמורה להגנה. אולם דבר אחד היה שונה מאוד כמובן: בעוד שעמי האזור כרתו בריתות האחד עם השני, כלומר ברית בין ציבור מסויים לבין שליט בשר ודם, כרת עַם ישראל ברית בינו לבין ישות ערטילאית, בלתי נראית, כמעט מופשטת.

הקפיצה הזאת, מתוך העולם אל מחוצה לו, מהפרגמטי אל האידיאלי, מהאימננטי אל הטרנסצנדנטי, היא שייחדה את הדת היהודית כבר אז. גילוי המימד הטרנסצנדנטי של הקיום – או המצאתו – היוו את החידוש האדיר שהולידה היהדות בהיסטוריה האנושית, חידוש שהשפיע בצורה מכרעת, לטוב ולרע, על התפתחותו של המערב, החל מהנכונות להילחם על האמת האלוהית האחת והיחידה, ועד לשאיפה התמידית להתפתחות והשתלמות, שבאה לידי ביטוי בשדה האתי כמו גם בשדה הטכנולוגי.

היום המימד הטרסצנדנטי הולך ונמוג מחיינו. לא עוד נביט אל הכוכבים כאילו הם ישויות אציליות, רוחניות, שעלינו לשאוף ולהיות כמותן. לא עוד נבוז לגוף שלנו כאילו הוא חפץ נחות, שפל, טמא, שכדאי להתרחק ממנו עוד בחיינו כמה שאפשר. לא עוד נשאף לברוח לעולם אחר, עולם רוחני ומושלם, שלכאורה אמיתי יותר מזה שאליו נולדנו. אכן, אפילו לכוון את עצמנו אל עבר אידיאל מוסרי יציב וברור – גם אם בלתי מושג – אנחנו כבר לא משתדלים. ראיית העולם שהתפתחה מתוך הקריאה הטרנסצנדנטית של המציאות מאבדת במהירות מתוקפה.

את ראיית העולם הזאת מחליפה תפיסה אימננטית של הקיום. הן מטרות החיים והן הדרך להשיגן נמצאות כולן כאן, בעולם הזה. פרגמטיזם, מוסר תועלתני, רדיפה אחרי הנאות החושים, רלטיביזם, ואף רוחניות שמקדשת את היומיום, כל אלא הן תוצאות הפרידה מהמימד הטרסצנדנטי. בעקבות תהליכים היסטוריים, חברתיים ופסיכולוגיים, האמונה שיש משהו "מעבר" לעולם כבר לא קונה שביתה בלבנו.

מכיוון שהיחס שלי לרעיון הטרנסצנדנטי הוא אמביוולנטי, גם יחסי להיעלמותו מתאפיין בשניות. יש יתרונות לא מעטים לדלדולה של הרוח האוטופית-אידיאלית במערב. ויחד עם זה, ברור שמחיקת כל זכר לעולם שמעבר, לשאיפה למשהו אחר, היא סכנה לתרבות, הן לתרבות במובנה החברתי, כלומר לשלום האנשים בה, והן לתרבות במובנה הערכי והאסתטי, כלומר להמשך התפתחותה ושכלולה.

מה אם כן יכול להיות אותו "אור לגויים" שיש ליהדות להציע בימינו לעולם? מה בין הדברים שהולידה מתוכה התרבות היהודית יכול היום להוות קריאת כיוון חיובית לציוויליזציה המערבית? לא המונותאיזם עצמו, שהוא אקסקלוסיביזם, מעין שובניזם דתי שמעלה על נס את הביטחון המופרך שלנו באמת שאנחנו עצמנו מודים שהיא מעבר לתפיסתנו. לא המשיחיות, עוד המצאה יהודית שהביאה לעולם לא מעט כאב וסבל. גם לא תורת הקבלה, שהיא מערכת מטאפיזית מסורבלת שערכה הפופולרי כיום הוא בעיקר לשמש כמטאפורה עשירה לכוחות הנפש. אפילו לא "מוסר הנביאים" הידוע, פשוט מפני שלשמחתנו הוא היום נפוץ ומקובל במערב יותר מתמיד (ולצערי אנחנו לא שגריריו המובהקים). גם אם יש חיוב ברעיונות האלו, וחלקם מעניינים וטובים, כיום או שהם נפוצים ממילא, או שיש להם ממילא תחליפים. לא אלה תרומתה של היהדות כיום לעולם.

יש לי הצעה משונה, ראו נא אם יש בה הגיון כלשהו: תרומתה של היהדות כיום יכולה להיות אותה תרומה ראשונית שבה התחלנו: החוק, הברית. החוק, הוא האור, ודווקא הוא, למרות ההכפשות הרבות שהוא ספג וסופג, מפאולוס ועד לניו-אייג'. הרעיון שיש חובות, שהמקור שלהן עליון, ושהכפיפות להן היא חיובית. הרעיון הזה חזק וחדשני דווקא היום, דווקא בעולם שכל כולו מכריז על זכויות, ואימננציה, וחופש. כשאור שבעיסה, כזרז, כתבלין ליצר האימננטי, כך הרעיון של המצוות יכול לתרום תרומה נצרכת, להוות אלטרנטיבה, להיות קול קורא במדבר, לשמש כנס אליו ניתן לשאת עיניים. דווקא היום יכול החוק להצביע על העודף שמעבר לעולם הזה. על היתר, על הערך המוסף.

אבל האם ייתכן חוק ללא מקור עליון? ללא אמונה עיקשת בטרנסצנדנציה? אני חושב שכן, ואפילו שעדיף כך. זה יהיה חוק שיהווה לא הצדעה למקורו העל-טבעי, אלא רמז לו. חוק שלא יורד באלימות מטה, אלא שפונה למעלה. הלכה מארץ תצמח, מהדיאלוג של האדם עם חייו ועם חיי אחרים – ועם אלוהיו כמובן. זה יהיה חוק שנובע בצורה אורגנית מהיחס שלנו אל המציאות, יחס שמכיל בתוכו את האפשרות לאינסוף, את הפתיחה המקסימלית לסדר ולתוהו. זהו חוק גמיש יותר, אפילו מגוון יותר, ועם זאת, חוק שמחייב אותנו. ולכן חוק, כלומר קיומו המעשי של החוק, כרמז, אף עדות, לאפשרות של טרנסאנדנציה.

לפני אלף וחמש מאות שנה דיבר אוגוסטינוס על החוק היהודי כאות קין שהיהודים נושאים אל מצחיהם, נודדים בעולם ללא מנוחה, מעידים על עצמם דרכו כי לא קיבלו את המשיח. והנה, האם החוק יכול להיות גם אות שישנם מי שלא קיבלו לחלוטין את הגאולה האימננטית, את הבשורה הטובה כי אין שום דבר מעבר, את העולם הזה כפסוק אחרון?

ושוב, אם לא הובנתי עד כה: אני בעד הגאולה האימננטית, אני בעד מציאת האלוהות כאן ועכשיו. אבל אני חושב שיש סכנה מסויימת בתפיסה שבעת הרצון שזה כל הסיפור כולו, ואני חושב שיש ערך לערעור על המובן מאליו במערב כיום, שזה כל הסיפור כולו. והמצוות יכולות לשמש כאות כדי לרמוז שיש עוד, שיש עודף, שיש עוד יש מעבר למה שישנו.

ישנן המון בעיות עם העמדה הזאת, אני יודע. טכניות כמו גם עקרוניות, אני יודע. ועם זאת, אני חושב שיש בה אמת וטעם. לא אתייחס לכל הבעיות הרבות הללו כאן, ואציין רק דבר אחד ממנו צריך שבע פעמים להיזהר: מהאשלייה שהשחרור מהחוק הוא שחרור אמת. שכן אם יש חיסרון בחוק (ונודה שיש בו חסרונות רבים) הוא שהוא כמעט מראש מציע לנו את מלכודת הבדיה הזאת, שקוראת לנו להשיל אותו מאיתנו ובכך "לצאת לחופשי". אבל גם את זה נלמד הפעם ביחסינו עם החוק: שהחופש האמיתי מושג לא בו ולא מחוצה לו, אלא באופן שבו תופסים אותו ואת שמחוצה לו, ובאופן שבו אנחנו תופסים את עצמנו.

orrr כן, כך כתבתי. הרשימה התפרסמה באתר אבי-חי כחלק מפרוייקט מיוחד לחנוכה על "אור לגויים". בעמוד המוקדש לפרוייקט תמצאו גם מאמרים של יוסי שריד, מנחם פרומן, בני לאו, אלחנן ניר, עלמה זהר, אברום בורג ועוד.

19 תגובות

  1. מאמר מעניין תומר, והרעיון שהחוק הוא התרומה היהודית הרלוונטית שווה עיון. אבל אני חושב שהיום, במציאות שבה מספר הדתות שווה למספר האנשים, לא יכול להיות חוק זהה ונכון לקבוצה של אנשים. הייתי אומר שצריך להיות חוק, אבל חוק אנדיבידואלי. כמו שהאל עבר טרנספורמציה מאל חיצוני לאל פנימי, כך המוסר חייב להיות פנימי. זה הרבה יותר קשה, נכון, וכמעט בלתי מדיד, אבל מבחינה רוחנית, זוהי הבקשה של רוח הזמן, לדעתי.

    אהבתי

    1. חוק אינדבידואלי – על זה דיברתי כשכתבתי שיש בעיות עקרוניות עם ההצעה שלי, שהרי חוק הוא מטבעו אוניברסלי. אבל נכון, צריך לעיין בדבר.

      אהבתי

  2. מזכיר שיחה ששמעתי מהרב עדין שטיינזלץ לפני כשבוע. הוא טען שהנצחון בחנוכה לא היה נגד 'תרבות יוון' או 'תרבות המערב', כמו שרבנים כיום נוטים להציג את זה, אלא נגד הטענה שאין חובות, שהכל חופש. ה'יוונים' פה לא התעסקו באריסטו ואפלטון, הם היו סתם ערסים נהנתניים.

    אהבתי

  3. בלתי אפשרי לחיות ללא חוק. כאשר חיים כביכול מתוך חופש מוחלט, כל מה שנזרק לתוך תת ההכרה, דעות ואמירות של חברים, מורים, הורים, מסקנות מאירועים בגיל 3, צץ בהיסח הדעת. כלומר, אין לך מושג למה אתה עושה ואין לך שליטה על מה שאתה עושה. גם הנהנתנות וההליכה הבלתי מבוקרת אחרי אמצעי תקשורת ופירסומות משפיעים בהסח הדעת על ההתנהגות. אגב, הנזירים הבודהיסטים שבאים מתוך תרבות המדברת על הווית ההווה חיים מתוך משמעת חמורה.

    אם מדברים על חוק שלא קשור לאל עליון, כדאי לפנות לחוקים שכן קיימים עכשיו בעולם המערבי: שיוויון, אהבה, יצירתיות, התפתחות המדע והאמנות.

    בקשר לחוק אינדיבידואלי כתבתי על כך שניתן לבחור לבד דרכים שונות מתוך דתות ואמונות שונות וליצור דת פרטית. באתר
    http://ILSites.com/supermarket-of-beliefs

    אהבתי

  4. כדאי להיזהר כשמדברים על חוק. בכל התרבויות הקדומות היו חוקים. מה שהמבדיל את ישראל מאומות העולם הוא שחוקי ישראל נןבעים מהתורה, כלומר מהווים את הגשמת הרצון האלקי בעולם הזה. ואילו חוקי אומות העולם הם תוצר של עבודת אלילים או של דתות חסרות או של שליטים חכמים או של תרבות אנושית. חוקים שאינם מוסריים משחיתים את כלל האנושות לאורך זמן. הדוגמאות המובהקות לכך הן החוק הרומאי, שהתיימר להנהיג את כל העולם ותחת זאת עשק אותו, וחוקי נפוליאון, שהפיצו את רעיונות המהפיכה הצרפתית בכל העולם המערבי והפכו אותו לחולין. להבדיל, המצוות קשורות לתוכנן הרוחני, שנר מצוה ותורה אור. אם המצוות נשחקו או נתרחקו מתוכנן, אזי לענ"ד יש רק שתי דרכים לתקנן. האחת, ללמוד תורה. השניה, לעסוק לא רק בקיום המצוה אלא בהכנתה וכוונתה. לפני שנהיה אור לגויים, עלינו לשמור על ייחודנו ולהיות אור לעצמנו.

    אהבתי

    1. יהודה,

      כאילו ביקשתי שתגיב כך כדי שאוכל להבהיר שאני כמובן לא חושב שלחוק היהודי הקדמון יש מקור אלוהי יותר מחוקים של תרבויות גדולות אחרות, דוגמת חוקי מאנו, חוקי חמורבי או החוקים של קונפוציוס.

      לבד מזה, ממילא ההלכה בימינו, וקיום ההלכה בימינו, שונים לחלוטין מכפי שמפורט במקרא.

      ועוד ממילא, לדעתי השאלה העיקרית היא אופי ההשראה האלוהית בה נוכל היום להטעין את החוק וקיומו.

      אהבתי

  5. תומר,

    אמונת ישראל בכל הדורות היא שהתורה ניתנה מהשמים במעמד הר סיני, תורה שבכתב ותורה שבעל-פה. תורה שבכתב, הרצוי, או האידאלי. תורה שבעל-פה, התאמת המצוי לרצוי, המציאות לאידאל. משה רבינו קיבל את היסודות של התורה שבעל-פה ומבית שני ואילך חכמים תקנו את ההלכה או על סמך הלכות שניתנו למשה רבינו או לפי דרישת התורה שבכתב על-פי עקרונות שניתנו מסיני. לאחר חורבן בית שני, עקב הגלות עם ישראל התרחק מיכולתו לחדש את חייו, התורה נתמעטה וההלכה התחדשה רק במעט.

    חכמי ימי הביניים חילקו את המצוות למצוות שכליות ומצוות שמעיות. מצוות שכליות אלה מצוות שאדם מסוגל להבין בעצמו מדעתו. לדוגמא, האיסורים לרצוח לנאוף ולגנוב, כיבוד אב ואם, גמילות חסדים. מצוות שמעיות אלה מצוות שאדם איננו מסוגל להבין בעצמו מדעתו. לדוגמא, תרומות ומעשרות, שמירת שבת, דיני כלאים. ממילא המצוות השכליות קיימות גם אצל חלק מאומות העולם אם כחוקים ואם כמדות טובות, אולם במצוות שמעיות הצטוו רק ישראל. יתירה על כך, התורה תמימה, כלומר שלמה, ורק ישראל מסוגלים לקיים את המצוות השכליות במלוא מהותן המוסרי, כפי שדרשו הנביאים. זה הייעוד של ישראל להיות ממלכת כהנים וגוי קדוש, אז נוכל להיות אור לגויים.

    אדם לא יכול להטעין מצוה בהשראה אלקית. אם הוא מקיים מצוה כי הוא מצווה לקיימה, כבר יש לו טעם לעשיית המצוה, אם-כי טעם זה איננו די בדורות האחרונים להרבה אנשים. נאמר שמצוה גוררת מצוה. לענ"ד הכוונה שאם מצליחים לעשות מצווה מתוך אמונה, הכנה ולימוד אזי כתוצאה מכך נולדת הבנה מעמיקה יותר של המצוה, וממילא דעת אלקים.

    אהבתי

  6. תודה תומר.

    לעניות דעתי:
    עניינה של ההלכה (החוק היהודי) הוא שתיים;
    האחת – להסדיר את נהלי ההתנהגות בין איש לרעהו. איך מתפקדים בחברה.
    והשני – לאפשר דרך הגבולות ובאמצעותם 'לגעת ברוחני', 'באלוהי'.

    כשיש שבת על חוקיה וכלליה – יש אפשרות שמשהו יקרה לך.
    כשמדליקים נרות חנוכה – יש פתח לחשוב על משמעות האור בחיי, על מושג התבערה, על מה זה נס ומה זה לפרסם נס וכו' וכו'.
    בדיוק כמו שכשיושבים לעשות מדיטציה יש כללים ויש חוקים ( של הקבוצה שעושה, של המסורת או כאלה שאתה בעצמך שם על עצמך) וכל אלה הם גבולות ומשמעת שמאפשרים 'לדברים לקרות'.

    ברית זה עניין אחר/ נוסף, (נדמה לי שלהרטמן יש ספר על המושג ברית עם האל, והוא מדבר שם על שתי בריתות) ( וגם המקובלים, להבדיל, דברו על שתי בריתות שיש לאדם עם האל ).
    בברית יש 'שמור לי ואשמור לך' או 'אפשר לי ואאפשר לך…'.

    הרבה אור של ברכה, בימים לא פשוטים של תבערה.

    אהבתי

  7. דברים מעניינים, תומר, כרגיל.
    כבר קדמך המסאי וההגיגן משה בן יוסף (הגר) שכתב שנים ארוכות ב"נקודה". בן יוסף היה חילוני (ולאומי, כמובן) שראה בחוק היהודי, בהלכה, את העיקר ביהדות בכלל ובדורות האחרונים בפרט. לא בנוקשות הליבוביצ'ית, אלא קרוב יותר לגישתך כאן.

    אהבתי

  8. תודה תומר.

    כמובן שאחת הבעיות המרכזיות בחוק לא טרנסצנדנטי היא היכולת לשמר ציות לחוק לאורך זמן.

    בתור קורא ותיק של הבלוג, אני חושב שאולי זו אולי נקודה שאתה – בתור מי שמעיד על עצמו כטיפוס ש"מחזיק את עצמו קצר" יחסית – לא תמיד נותן לה מספיק את הדעת, ואותי אישית היא מאוד מעסיקה:
    כיצד ניתן לייצר מסגרת כזו של חוק ללא טרנסנדנציה, גם לאנשים "רגילים" – כאלה שהשגרה וחיי היומיום מביסים, פעם אחר פעם, את כמיהתם אל הרוחניות.

    אהבתי

  9. "בואו והעמידו עלינו מצוות!

    יוּתַּן לנו דפוסים לצקת בהם את רצוננו הנִגָר והרופס למטבעות מוצקות וקיימות. צמאים אנו לגופי מעשים. תנו לנו הרגל עשיה מרובה מאמירה בחיים, והרגל הלכה מרובה מאגדה בספרות.

    אנו כופפים את צוארנו: איה עול הברזל? מדוע לא תבוא היד החזקה והזרוע הנטויה?"

    חיים נחמן ביאליק, "הלכה ואגדה" 1917

    http://benyehuda.org/bialik/article06.html

    אהבתי

  10. דבר אחד לא ברור לי.
    החוקים של היהדות קיימים כבר אלפי שנים. ועם זאת,
    איננו אור לגויים בפועל. יותר מכך – אנו מוצאים שאנשים
    אשר לקחו על עצמם לקיים חוקים אלה (אורתודוקסים) עוברים
    עליהם בצורה בוטה (לא כולם חס ושלום, אבל יש מקרים רבים
    שכולנו יודעים עליהם). לפעמים, וזה הגרוע ביותר, העוברים
    על החוקים הם עצמם רבנים.
    כלומר, למרות החיוב בשמירת תורה ומצוות היות ויש להם מקור
    אלוקי – אין האדם מסוגל לשמור עליהם. לא על אלה של היהדות
    ולא על אלה של פילוסופים או דתות אחרות. היחסיות של המוסר
    נולדה מתוך כך שהטבע האנושי אינו מסוגל לקבל מוסר וחוק
    מוחלטים, מה גם שהזמנים השתנו, האנושות התפתחה (לפחות טכנולוגית)
    ואילו החוק נותר סטטי.
    אלא אם יכול שינוי כלשהו בטבע האנושי עצמו, לא נוכל לקבל עלינו
    שום חוק. אני חושב שזהו הנס שאליו אנו צריכים להתפלל. העל-טבעי
    הוא התעלותה של האנושות מעל הטבע שלה עצמה. אז נוכל לקבל
    על עצמנו את החוק האלוקי.

    אהבתי

    1. מנחם,
      אני חושב שזה שכולנו חורגים מהחוק פה ושם עדיין רחוק מלקבוע שאנחנו לא יכולים לקבל על עצמנו כל חוק. מערכת חוקים רצינית היא כזו שיש בה הכנה ויכולת הלכה לחריגה מהחוק, דבר שכמובן תמיד יקרה. אני בכ"א מציב את קבלת החוק כדגל, כאידיאל שמתורגם למעשה, ולכן ממילא אני חושב שלא כולם יקבלו זאת על עצמם ולא כל אלה שקיבלו זאת על עצמם יצליחו בזה כל הזמן.

      אהבתי

      1. אם כך, אינך מדבר על חוק אלא על מערכת המלצות. אף אחד
        לא חושב שהטבע ינהג רק לפי חלק מחוקי הפיזיקה, אלה שמתאימים לו,
        ואולי לעתים יחרוג מהם מעט. אולי גם יהיה תקנון עונשין לטבע,
        למקרה שחלקים ממנו הפרו את החוקים שחלים עליהם?
        אנו מאמינים כי כל דבר ביקום נוהג על-פי חוקיות קבועה ובלתי משתנה, מלבד האדם. אולי אם היינו מבינים את האדם, היינו יכולים
        ליצור חוק עבורו. אבל העובדה היא שאתה צודק, וכך הגענו מהתחלה
        למצב שבו כל אחד מאמץ לעצמו את החוקים שנראים לו, בלי קשר למה
        אחרים היו רוצים או לאיזשהו אידיאל של "מה היה אמור להיות". אני לא מתעניין בחוק, אלא במה יעשה לי טוב.
        לא הבנתי איפה הפיתרון. זה פשוט המשכה של המצב הקיים

        אהבתי

  11. שלום תומר,
    הייתי מעוניין לשלוח לך תגובה קצת יותר ארוכה וכזו שלא תפורסם בבלוג. תוכל לתת לי כתובת מייל לצורך כך?
    תודה ושבוע טוב,
    אביב.

    אהבתי

שקלא וטריא

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s