בין הבעל שם טוב למגיד – החיים כשעשוע

תנועת החסידות, אולי התופעה הדתית המשמחת ביותר בהיסטוריה של היהדות, נולדה מתוך חייו של הבעל שם טוב, אולם גודלה וטופחה בינקותה על ידי המגיד ממזריטש (או מזריץ'). על ההבדלים במזג האנושי והרוחני של שתי דמויות ענק אלה כבר עמדו רבים. אם הבעל שם טוב נתפס כמעין שאמן רב כריזמה ועוצמה, רופא אליל ומקובל מעשי שמטייל ביערות כמו גם בערבות מרומים ויונק כוח מהטבע ומהשחקים; המגיד הוא טיפוס חלוש יותר, שקט ומופנם, היו מי שאמרו פאסיבי, שמתעלה לגבהים רוחניים דווקא על ידי התכנסות פנימית.

הניגוד המעניין בין השניים פרנס בעבר כמה מחקרים, אולם עתה לראשונה יוצאת מונוגרפיה מחקרית שלמה על המגיד, השער לאין (הוצאת ראובן מס), שמאירה מחדש את המתח הפורה בין שתי מנהיגי תנועת החסידות. המחקר נכתב על ידי נתנאל לדרברג, חוקר עצמאי שהוציא בעבר ספר מחקרי על הבעש"ט (סוד הדעת, ראובן מס). שאלתי אותו כמה שאלות לגבי העולה מבחינה קרובה של שני האישים המיוחדים הללו.

ספרך החדש עוסק במגיד ממזריץ'. מה יצאת לגלות?
הספר השער לאין עוסק בניסיון להבין את התמורה שחלה בחייו של רבי דוב בער מגיד מישרים (דרשן) בעיירה מזריץ' שבווהלין (יש המאייתים מעזריטש) במהלך הרבע האחרון של המאה הי"ח, וזאת בעקבות מפגשו עם הבעש"ט, תמורה שגרמה לו, למרות היותו לא צעיר כלל, לשנות את דרכיו ליצור דרך חדשה בעבודה רוחנית, ואף להעמיד תלמידים רבים שיצרו בפעילותם הענפה את החסידות כתנועה רוחנית-חברתית רחבת היקף והשפעה.

למען האמת כלל לא תכננתי לכתוב על תורת המגיד. למרות מרכזיותו בהיסטוריה של התנועה החסידית, מעט עסקו בהגותו ולמדו את ספריו מדף לדף במתכונת מסודרת. דרשותיו מרוכזות ומתומצתות ביותר, מעין תמהיל מרוכז של דרשות המבוססות על מגוון מקורות חז"ל ומקובלים. אלו דרשות הנחשבות כטקסטים הקשים ביותר לפענוח בספרות החסידית.

הגעתי לכתיבה עליו לאחר שסיימתי את ספרי הראשון על הבעש"ט סוד הדעת ב-2007, וחשבתי לעבור לדמויות נודעות כמו רבי שניאור זלמן מלאדי, רבי אלימלך מליזנסק ועוד. התחלתי באיסוף חומר וכתיבה והרגשתי במיוחד, לאחר תקופה ארוכה של עיסוק בתורת הבעש"ט, שמשהו חסר לי, הקשר ביניהם לבין הבעש"ט עמום ולא מצאתי זיקה לשונית ותוכנית. הפסקתי את כתיבתי.

באותם ימים פנה אלי אחד המורים החשובים שלי, רבי ישראל פרידמן בן שלום (מצאצאי אדמור"י רוזין והמגיד ממזריץ') וביקשני בתחילה ברמיזה ולאחר מכן במפורש לכתוב על המגיד. לא ידעתי למה לצפות במדויק, הכרתי באופן חלקי את ספרות המחקר על המגיד, התמונה עבורי הייתה עמומה למדי והתחלתי ללמוד את כתביו ובמקביל לאסוף את כל החומר הקיים המספר עליו בקצרה או בארוכה ולמיין אותו בכדי ליצור תמונה כלשהי של הדמות, במקביל ללמידת ההגות.

התוצאה עבורי הייתה הפתעה גדולה, לא סימנתי מטרה בתחילת העבודה אלא ניסיתי להיכנס לטקסט של המגיד ולעולמו ללא הנחות יסוד ראשוניות.

מה גילית שלא היה ידוע לפנים?
המגיד נתפס כדמות רוחנית של מיסטיקן עם נטייה סגפנית, אדם נכה ברגליו המרוכז בעולמו הרוחני, ספון בביתו ובלימודו וממעט להיפגש עם העולם הרחב. דיוקן שונה מדמותו של מורו הבעש"ט המסתובב בעיירות עוסק בריפוי חולים. בכתיבה המחקרית מודגש היבט זה, המשתלב עם מושג ה'אין' המובא בכתביו, מושג שתורגם כהתאיינות, אבדן האני וטשטוש הזהות.

בקריאתי את המגיד מצאתי היבטים שונים לחלוטין, אמנם הוא דמות רוחנית מרוכזת הספונה בעולמה, אלא שתכונות אלו היו קיימות עוד קודם שהוא פגש את הבעש"ט ואינן החידוש המשמעותי המתרחש בעולמו. דווקא נקודת המוצא הפסימית של המגיד ביחס לאדם וחומריותו, זווית ראיה הנראית שונה מהתייחסותו החיובית והאופטימית של רבו הבעש"ט לכל העולם הנברא, מביאה אותה להבנה פרדוקסלית על פיה באמת אין ערך במעשי האדם מצד מהותם. ערכם היחיד נובע מהשעשוע והנחת הנוצרים בעקבות יכולתנו כבני אדם לנסות לפעול בצורה רוחנית. ה'אין' בהבנתו של המגיד הוא ההבנה שאיננו מסוגלים באמת להגיע להשגה של ממש. הביטול העצמי הוא הויתור על היומרה (שקורטוב של אופטימיות טמון בה) שאנו יכולים להגיע לקרבת אלוקים מכוח עבודתנו.

מה אם כן ניתן לעשות? המגיד מדמה את מעשי האדם לפעוט המשמח את הוריו בהתנהגותו, ובכך הוא משפיע על מצב רוחם למרות שאין ביכולתו לסייע סיוע של ממש. הבנה זו היא הביטול העצמי, הבנה שאין אנו אלא מעוררי שעשוע בעולם העליון ולכן בעבודה זו כולנו יכולים להיות שותפים. הרעיון הטמון בכך הוא שדווקא בשל הפסימיות של רבי דוב בער ביחס למעשי האדם הוא מגיע לאופטימיות ושמחה גדולה, מכיוון שהוא משחרר את האדם מציפיות ויומרות ובכך הוא מאפשר לו להיות שותף בהתאמה ליכולתו. בחצי חיוך אציין שדווקא רצינותו של רבי דוב בער היא זו שמקנה להבנתו שחיי האדם אינם רציניים, ממד רציני.

תוכל לומר מספר מילים על שיטת המחקר שנקטת בה?
המחקר היה מבוסס על סקירה של ספרות רחבה ביותר, ספרות חסידית של כתבי המגיד שחלקם הודפסו וחלקם בכתבי יד (הנמצאים בספריה הלאומית) ושל כתבי תלמידיו. נעזרתי גם בהשוואה בין כתבים אלו לבין כתיבת תלמידי הבעש"ט הנוספים. בנוסף לכך ערכתי סקירה רחבה של ספרות החסידים הישנים בני המאה הי"ח, עולמם של מקובלים וסגפנים שפעלו במקביל לחסידות מיסודו של הבעש"ט, אשר רבי דוב בער בעצם השתייך לעולמם עד למהפך שהוא עובר.

מה עולה מתוך מחקרך לגבי תפיסת האלוהות של המגיד?
אחד הנושאים המרכזיים הנמצאים בהגותו של רבי דוב בער הוא רעיון הצמצום, ההבנה שאלוקים אינו יוצר את העולם במתכונת הירארכית של חומר נמוך ורוח גבוה, אלא הבריאה כולה על הגבוה והנמוך שבה נוצרת כאחד. הבנה זו משחררת את מערכת היחסים בין אדם לאלוקים ומאפשרת לאדם לגעת בעצמיות של חייו המזוהה עם אלוקים, גם במידה והוא עוסק בחומריות. הוא אינו נצרך בדומה לרמב"ם לעסוק במושכלות בכדי להיות קרוב לאינסוף, אלא בכל מצב ומקום בו הוא נמצא הוא יכול להיפגש עם המקום העצמי המזוהה עם אלוקים, מכיוון שברגע הבריאה כל הדרגות כולן נוצרו. אמירה זו מלמדת רבות על תפיסת אלוקים שיש בה יחסי קירבה רבה, דבר המתואר היטב גם בדימוי האדם לפעוט המשמח את אביו – ממילא נוצרת ביניהם אינטימיות גם במידה והפעוט עוסק בזוטות.

מהי דרך העבודה הרוחנית המועדפת על פי המגיד? מהי הפרקטיקה החביבה עליו כדי להתעלות מבחינה רוחנית?
קשה לי לענות. בתחושתי תודעת היראה אצל המגיד מאוד משמעותית (וזה בשונה מהשיח על החסידות הבובריאני המדגיש את האימננטיות והאהבה). ממילא העמידה הראשונה מול אלוקים היא פליאה מול אינסופיותו וחוסר עניין ורצון לשנות דבר, בגלל גדלות הבורא. נקודת המוצא שלו, ועל כך הרחבתי בפרק שלם בספר, היא שהיראה היא היא עבודת ה' הרצויה. ממילא הדבר השפיע על תודעתו הרוחנית, שאיננה ניסיון לאחדות בינו לאלוקים אלא הבנה שאין אנו דבר העומד בפני עצמו, אלא נוכחותו שלו מצויה בהכל ולא הנוכחות או האינטרס שלנו. אינני בטוח שניסחתי נכון.

ספרך הקודם עסק בדמותו של הבעל שם טוב. הבעש"ט ותלמידו הגדול היו טיפוסים שונים מאוד – איך הדבר משתקף בכתביהם? ולמה מכל תלמידיו של הבעש"ט, המגיד הוא זה שהתבלט ביותר, והעמיד את המספר הגדול ביותר של תלמידים?
המגיד אכן הוא הדמות המרכזית ביותר מבין תלמידי הבעש"ט מבחינת העמדת תלמידים. רוב המורים הגדולים של החסידות (אולי למעט רבי נחמן מברסלב בלבד) היו תלמידיו באופן ישיר או תלמידי תלמידיו. דמויות מרכזיות כמו רבי שניאור זלמן מלאדי, מייסד חסידות חב"ד, רבי לוי יצחק מברדיטשוב, רבי אלימלך מליזנסק, רבי זושא מאניפולי, רבי שמלקה מניקלשבורג, החוזה מלובלין ועוד ועוד הם תלמידיו.

השונות בין הבעש"ט למגיד קשורה לכך שהבעש"ט חי בתמימות ושלמות את חייו כהוויתם, ללא צידוק והסבר וללא צורך, מחד, בהעלאת אירוע זניח לכדי מאורע רוחני, ומאידך הוא אינו מעצים אירוע רוחני מעבר להתרחשות חומרית (בכדי לא להתייהר וכו'). המגיד, העובר שינוי בעקבות המפגש איתו אינו יכול לחקות את הבעש"ט כפי שהוא, וגדלותו נבעה מכך שהוא הבין זאת, ועם זאת לא בודד את רבו לכדי תופעה ייחודית אבל משנית, אלא יצר תורה המאפשרת גם לו להיות בתוך הסיפור החסידי.

דומני שהבעש"ט שיקף משהו שלם, חירות פנימית מלאה ללא תסכול, פחד, יסורי מצפון, קינאה וכדומה. הרמונית חיים נדירה בעוצמתה שבשל ייחודה לא ניתן לחקות אותה אלא רק ליהנות מאורה. אדם שלם שלא היו אצלו פערים בין עיסוקו ברוחני לעיסוקו בחומרי, הוא תמיד היה במקום המדויק והמכוון שהוא היה צריך להיות.

תלמידיו שראו אותו, חוו משהו שלם, אבל יתרונו הגדול הזה היה גם חסרונו, בכך שהוא לא היה מסוגל למעשה ליצור דרך לאחרים. מבחינה זו דווקא דמות הפוכה כמו רבי דוב בער, המתחיל מפסימיות ונטייה למרה שחורה, הוא זה המסוגל לתרגם את הבעש"ט לכדי דרך חיים עבור ציבור רחב. בלעדי רבי דוב בער היה הבעש"ט נשאר כתופעת טבע ייחודית ומרשימה, אבל שלא ניתן לתרגם אותה לחיים שלנו בני האדם הנורמטיבים.

15 תגובות

  1. אכן בשורות טובות על פתיחת צהר לאחת הדמויות העלומות ביהדות.
    גם אני התעניינתי בו מאוד ורכשתי לפני שנה את קובץ המאמרים (היחידי?) שיצא משמו , שנקרא "מגיד דבריו ליעקב".
    עושה רושם שלאחר שהפך ממקובל לחסיד הבעש"ט , הוא עשה מאמץ להביא את המונחים הקבגליים המסובכים לרמת הבנה סבירה יותר.

    החבדניקים רואים בו "אחד משלהם" , למרות שלא נכלל ב"שבעת האדמו"רים" הוא נחשב למורה הגדול , כשתלמידו הגדול הוא "התניא קדישא" , מייסד חסידות חב"ד.

    אהבתי

  2. "התופעה הדתית המשמחת ביותר בהיסטריה של היהדות,"
    המילה 'היסטריה' היא טעות ?
    כי בתור נצר משפחה ליטאית הניסוח הזה נראה לי די נכון.

    אהבתי

  3. "ה'אין' בהבנתו של המגיד הוא ההבנה שאיננו מסוגלים באמת להגיע להשגה של ממש."

    "אין" זה מושג נוסף המחליף את המושג "אלוהים" לתאר את הבלתי ניתן לתיאור, הלא כך?
    "דע (כי) מאין באת ולאן (ולאין) אתה הולך"
    ה"אין" אם נחליף אותיות מתקבל "אני" מרמז על מהות אחת.
    גם בפיסיקה משתמשים במושג אין. הפיזיקאים כיום מסוגלים "לאיין חלקיק" או "להוציא חלקיק מתווך האין" מה שנקרא יש מאין. או אפשר לומר כל היש "אין" מהותו.
    בבודהיזם המושג "אין" תורגם כ"ריקות" ופעמים רבות פורש לא נכונה כמשהו פסימי. (אם אני לא טועה גם על ידיך).
    או בו נשים זאת במילים פשוטות "הכל אחד" משמע ה-כ-ל כולל אני, אתה וכל הנתפס בחושי.
    זוהי העבודה הרוחנית בכל התרבויות. להגיע למצב של "ידיעה". לדעת את המציאות הזו משמע להפוך לאחד עם האחד, להיות אותו אחד שתמיד היית, רק שלפני כן לא ידעת…
    ולהשיג את האין באמת לא ניתן. לתפוש את הבלתי נתפס בלתי ניתן. מכאן בא המושג ביטול העצמי…כשמתבטל העצמי לא נשאר דבר מלבד אותו "אין" בלתי ניתן לתיאור…

    "אחד הנושאים המרכזיים הנמצאים בהגותו של רבי דוב בער הוא רעיון הצמצום, ההבנה שאלוקים אינו יוצר את העולם במתכונת הירארכית של חומר נמוך ורוח גבוה, אלא הבריאה כולה על הגבוה והנמוך שבה נוצרת כאחד."

    הלוואי שקולות צלולים אלו היו מאפיינים את יהדות בת זמננו…
    אך אם הכל אחד מה יקרה לזהות היהודית??? איפה יש מקום לזהות היהודית כשהכל אחד???…איפה בכלל יש מקום להזדהות כלשהי כשהכל אחד??? הזדהות מצריכה דואליות אני ואוביקט ההזדהות…זה כבר מתחיל להיות מסוכן…זהו ביטול העצמי…ביטול ההזדהות המזויפת…
    למה לא נשמעים קולות אמיצים וצלולים בתרבות היהודית המבהירים כי הזהות היהודית היא עוד דבר המתרחש על פני השטח ולא המהות בפני עצמה?…

    אהבתי

    1. arnondagan – היהדות היא מהות בפני עצמה ולא דבר המתרחש על פני השטח – כאשר היהדות מתחילה להיות דבר על פני השטח אז היא כבר מפסיקה להיות יהדות. יהדות היא מהות עמוקה שקשורה לדורות של הגות והיסטוריה, ללימוד תורה ולתרבות יהודית וייחודית, היא מכלול מאוד מורכב ועמוק עם הרבה סתירות פנימיות. אני חושב שהיום היהדות איבדה הרבה את מהותה – אנחנו בארץ אבל אין גאולה, החרדים איבדו את היידיש קייט ולחילונים אין קשר ליהדות, מצב מאוד רע (כך נראה לי). אבל היהדות היא מהות עמוקה שמורכבת מהמון ניגודים, כמו הדת והתרבות ההודית שהיא מהות אחרת, כמו התרבות היוונית, הבודהיזם וכו' אין רוח היהדות כרוח הבודהיזם וההינדואיזם כך שלא נראה לי נכון להגיד שהכל אחד, וכמו שהרקליטוס אמר – אם כל הדברים בעולם היו נהפכים לעשן עדיין הייתי יכול להבדיל בין הריחות (ציטוט מאוד לא מדויק) – גם בעולם הרוח יש מהויות שונות וייחודיות עם הרבה דמיון משותף וזה היופי!

      אהבתי

      1. כן…זאת טענה ידועה…היהדות היא המהות…
        אנו משתמשים במושג "מהות" אך מהי המהות? מהן התופעות על פני השטח? ומה יחסי הגומלין בינהן? האם התופעות נפרדות מהמהות? או שהן פשוט נ-ת-פ-ס-ו-ת נפרדות מהמהות?
        מזווית הראייה של הזדהות התופעה, עם גל המיים רגע העלמותו הוא רגע מותו.
        מזווית הראייה של ידיעה המהות, המיים, הופעתו והעלמותו של הגל אינו מוסיף או גורע מהמהות.
        זה בקצרה…
        כל העולם הנתפס על ידי חושינו – הוא עולם התופעות, הוא עולם הנתון לזמניות ושינוי הוא דבר המתרחש על פני השטח. (הוא עולם הגלים, בדומה לדוגמה למעלה).
        שאני אומר שיהדות היא דבר המתרחש על פני השטח הכוונה שהיהדות היא חלק מעולם התופעות… היהדות לא נצחית, יש לה התחלה וכמו כל תופעה יהיה לה סוף…אבל מהות היהדות, כמו כל דבר בעולם התופעות, היא אותו מהות בלתי ניתנת לתיאור…

        אהבתי

        1. במפגש בין הניו אייג' המסחרי לבין הפלוראליזם האפנתי היו הרבה יהודים טובים.
          חוששתני שאיש מהם לא הגיע לרמתו של המגיד או של תלמידיו העיקריים.

          אהבתי

    2. אתה מתייחס להיבט בודד ומעורפל כאילו הוא המהות עצמה .

      זו רחוקה מלהיות ראיה מפוקחת ומאוזנת.

      גדולי החסידות ידעו להביט על העולם משתי נקודות מבט . האחת פרספקטיבה רחבה וכללית שכוללת את כל העולמות והשניה הסתכלות מצומצמת שמתייחסת לפעולה בודדת של אדם יחיד , במערכת ערכים שהיא יחודית לאותה סיטואציה.

      אתה מנסה לערבב את שתי נקודות המבט ולא נראה שאתה מצליח.

      אהבתי

  4. נתקלתי פעם בהשערה שנפל בלבול בין המגיד ממזריץ' והמגיד מזלטשצ'וב שהיה בעל הנגינה של הבעש"ט, ושלשתם נפטרו בהפרש 12-13 שנה, בין כ"א לקודמו, ואחר כך נפוצו דור התלמידים המשמעותי של נועם אלימלך מליז'נסק, האחים, החוזה, האדמור הזקן מלאדי ור' יצחק מברדיצ'ב, ועוד. אולי מור אלטשולר סברה כך.

    יש מסמך מענין, חיי שלמה מימון, של צעיר שנקלע לשבת ולסדרי קבלת אורחים ודרשות, לבוש לבן וטקס עישון הטבק, שהמבקרים טענו שאף הוא הפך להצגה ע"ח לימוד תורה. הוא מתאר דמות נמרצת, אנרגטית ומשרה אמונה. גם דברי הבעש"ט בחייו, "דב הזה אין לו רגליים אך יש לו ידיים רחבות, שיוכל לקרב את כולם." מעוררים ספק. המגיד היה בעל ידע, וכריזמה כמגיד עוד מקודם, ואיני משוכנע שמדובר בטיפוס "שקט, מופנם, סגפן, פסימי."

    ספרי החסידות נכתבו לאחר כ – 50 שנה, ואולי אכן נפל בלבול בין 2 מגידים, כבודם במקומו מונח. אולי זה מסביר את ענין המשפחה (של המגיד) ברצף ושמירת המסורת הידועה להם. תיק"ו.

    נ.ב. סליחה על החוצפה, בעקבות פוסט אודות מגוון אוצרות המוזיקה המזרחית הלא – מסחרית בישראל, המדהימה והאובדת, האם במקרה כבודו הוא אחיו או קרובו של אחד המתופפים הישראלים המשובחים בכל הזמנים, בפרט בתוף מרים ותופי המזרח, זוהר פרסקו ?

    אהבתי

  5. u.p.a said what was asked to be said–the history of the fathers of the chasidism is not a true story but just a legend. if someone want to keep this legend there is no big problem but he must say it clear–it is not history.

    אהבתי

  6. המגיד ממזריטש היה אדם מאד כריזמתי, מגדולי המורים הרוחניים בכל הדורות, אשר המשיך את תורת הבעש"ט כתורה מסודרת ומחודשת, אותה הורה לתלמידיו הצדיקים.
    הבעש"ט והמגיד היו קרובים מאד לזה לזה מבחינת מחשבותיהם. בכל זאת, אפשר לומר
    בהכללה, שהבעש"ט היה יותר צדיק מאשר למדן, והמגיד יותר מורה מאשר צדיק (והדברים נאמרים לשבחם). מה שייחודי לשניהם, שתורתם עברה לתלמידיהם בע"פ, ומעט מאד ידוע עליהם ועל תורתם יחסית לתלמידי תלמידיהם שהנהיגו קהילות והפיצו את תורת החסידות בכל העולם.

    אהבתי

שקלא וטריא

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s