הפרדוקס של השחרור: על עלייתה של הדת בדמוקרטיות צעירות

Michael Walzer, The Paradox of Liberation: Secular Revolutions and Religious Counterrevolutions, Yale University Press, 2015

"הם ראו את הערכים היקרים של עמם – את המלכות ואת משפחותיהם ואת האלים שעבדו – נרמסים; את ארץ הקודש האהובה שלהם נקרעת ונבזזת על ידי נחילי ברברים, הנחותים מהם כל כך בשפה, בדת, בהגות…" כך כותב ו.ד. סוורקר, הלאומן ולוחם העצמאות ההודי, ב-1923, ואלמלא כתב "אלים" ולא "אל" היה אפשר ללא מאמץ לשים את דבריו האנטי-קולוניאליסטים בפיו של ז'בוטינסקי או ישראל אלדד. כמוהם גם סוורקר היה חילוני, וכמוהם גם הוא גייס למלחמתו בשלטון הזר שחלש על ארצו, על "ארץ הקודש" שלו, סמלים ומבנים מחשבתיים מתוך הדת.

דבר נוסף המשותף לשלושה הוא שלמרות היותם בעמדת מיעוט בזמן המאבק לשחרור לאומי, רעיונותיהם זכו לתהודה עשרות שנים לאחר השגת העצמאות. אלא שאז הם נישאו בפיהם של מנהיגים דתיים, ולא היו עבורם רק דגלים מטאפורים שסביבם יש להתאחד, אלא מסגרות חיים דוגמטיות ומקיפות. על התהליך הזה, את עלייתו של המושתק והמודחק הדתי בקרב מדינות לאום שנוסדו כחילוניות, כותב מייקל וולצר בספרו החדש.

וולצר, מומחה לאתיקה ולמדעי המדינה ומגדולי האינטלקטואלים הציבוריים בזמננו, מבקש לבחון שלוש דוגמאות: ישראל, הודו ואלג'יר. שלוש המדינות הללו זכו בעצמאותן לאחר מאבק בשלטון קולוניאלי – בישראל ובהודו שלטו הבריטים, באלג'יר הצרפתים. בשלוש המדינות היה ניסיון, מוצלח יותר או פחות, לכונן דמוקרטיה, ושלוש המדינות חוו התעוררות משמעותית של דת החותרת תחתיה. וולצר מבקש להבין מדוע.

אליטה אירופאית

נקודת הפתיחה מבחינתו היא ההבדלים בתפיסות העולם. וולצר עומד על כך שלמרות ששלוש תנועות השחרור נלחמו בכוחות אירופאים, גם הנאבקים לשחרור היו אירופאים, אם לא במוצאם אז בהשקפתם. במילים אחרות, הם היו לאומנים חילונים שביקשו לכונן משטר דמוקרטי. בכך הם היו שונים מאוד מחלקים גדולים, אם לא רוב רובה, של האוכלוסייה המדוכאת, זו שעבור עצמאותה הם נאבקו.

כמו משה בבית פרעה, מנהיגי תנועות השחרור גדלו אחרת וחונכו אחרת. למעשה, הם גדלו וחונכו על ברכי תרבותם של מי שדיכאו את עמם. ג'ווהרלל נהרו, ראש הממשלה הראשון של הודו, שקד על לימודיו במוסדות מערביים לא פחות משמונה שנים. לשר המשפטים הראשון של הודו וממעצבי החוקה ההודית, ב.ר. אמבדקר, היה דוקטורט הן מאוניברסיטת קולומביה והן מה- London School of Economics. הרצל וחיים ויצמן היו אירופאים במוצאם ובחינוכם. פרנץ פאנון למד פסיכיאטריה בצרפת ובן בלה, נשיאה הראשון של אלג'יר, שירת שנים רבות בצבא הצרפתי ואף זכה לעיטורו הגבוה ביותר.

מנגד, החברה המשתחררת היתה לא-אירופאית ומסורתית. מי שהובילו את תנועות השחרור הלאומיות, אפוא, היו שונים מאוד ממי שהיו אמורים להשתחרר. עשרות שנים מאוחר יותר אותה אוכלוסייה, הפעם כאזרחים במדינת לאום דמוקרטית, תצביע עבור כוחות דתיים או מסורתיים שידחקו את רגלי צאצאיהם האידיאולוגיים של מקימי המדינה.

הפרדוקס של השחרור

אולם לא רק נבדלות, אלא גם התנשאות אפיינה את יחסי המשחררים והמשוחררים: הראשונים דרשו מהאחרונים להיפטר מדרכיהם המסורתיות. נדרש שינוי טוטלי, כך סברו, באופיו של המדוכא כדי שיוכל לפרוץ מתוך דיכויו. בן גוריון דיבר על "הפועל של ארץ ישראל" כצמיחה חדשה, שאינה קשורה לעץ העתיק של יהדות הגולה. פרנץ פאנון כתב על "אלג'יראי חדש" שה"מוטציה" שעבר היא שמאפשרת את המאבק לשחרור לאומי. בהודו היתה הקובלנה על אופיו הכנוע והמתרפס של ההודי לפס קול קבוע בקרב שואפי עצמאות לפחות מתחילת המאה העשרים.

ראשי תנועות העצמאות הלאומית לא היו רק שונים, אפוא, אלא גם תבעו מההמונים אותם ביקשו לשחרר להשתנות. הם תפסו אותם כנחותים, התנשאו מעליהם כאליטה הבכירה מהם לא רק אינטלקטואלית אלא גם באופיה ובכוח הרצון שלה. "שלילת הגלות" הציונית, מזכיר וולצר, לא היתה רק בקשת סיומה, אלא באופן תקיף ההתכחשות לכל מה שהיא ייצגה, לכל הישות היהודית שהיא טיפחה ופרנסה. בריאת היהודי החדש (וההודי החדש, והאלג'יראי החדש) דרשה את קץ קיומו של הישן.

אלא שהיהודי הישן, כמו גם ההודי והאלג'יראי הישן, היה יקר ללבם של רבים כל כך. אלו שמחו ליהנות מפירות השחרור אולם מיאנו להיפרד מעברם, מתרבותם, מהוויתם. דרישתם של המשחררים לכך, התנשאותם, גאוותם העצמית וההשתקה של קולותיהם של ההמונים יוצרו לא רק פער בין הקבוצות, אלא גם מתח ואנטגוניזם. זהו "הפרדוקס של השחרור", כותב וולצר (ומכאן לקוחה כותרת ספרו). התחיה הדתית שבאה לאחר מכן נולדה מתוך אותו הפער ואותו האנטגוניזם.

המתמערבים, השמאלנים, החילונים, הכופרים, ממירי-הדת

והנה עוד פרדוקס, או מוטב אירוניה היסטורית: חזרתה של המסורת ושל הדת מתממשת בצורה לא מסורתית. למעשה, היא מלבישה עצמה כגלימה על הגוף הלאומי, וחוזרת בצורת פונדמנטליזם דתי-לאומי. כך בישראל עם גוש אמונים, או צאצאו הרדוד יותר, הבית היהודי. כך בהודו עם ה-RSS, התנועה הינדואית הלאומנית שמבקשת לכונן מחדש את ממלכת ראמה, מסגרת מיתולוגית שבה לכאורה ההינדואיזם נהנה משיאו תחת שלטונו הארצי של האל ראמה. כך גם עם האסלאם הלאומני של ה-FIS (חזית ההצלה האסלאמית) שכמפלגה פוליטית כמעט ועלתה לשלטון באלג'יר ב-1992, נחסמה על ידי הפיכה צבאית, ומשם הביאה למלחמת אזרחים שבמסגרתה, עד סוף שנות התשעים, נהרגו כמאה אלף אלג'יראים.

הדת שלא נאלמה דום שבה חזרה לחיינו בתבנית מודרנית, דרך המערכת הפוליטית הדמוקרטית, סוחפת אליה קהל גדול כשהיא זועקת בשם הלאום לא פחות מאשר בשם האלוהים. או אז היא יוצאת נגד דתות אחרות כמו גם נגד האליטות הישנות: "המתמערבים, השמאלנים, החילונים, הכופרים, ממירי-הדת – בוגדים, לכאורה, שחיים בתוכנו", מסכם וולצר מהלך מוכר.

יצירה של אפרים משה ליליין עבור הקונגרס הציוני הראשון: היהודי הגלותי המסכן מוחלף על ידי החלוץ החסון

מרקסיסטים ופוסט-קולוניאליסטים

וולצר מקדיש חלק מספרו להפרכת עמדות שלא מוצאות בתחייה דתית מתוך לאומיות חילונית כל פרדוקס. כך, על פי התפיסה המרקסיסטית או הפוסט-קולוניאליסטית אין כאן באמת מאבק או סתירה, אלא המשך ישיר של שני כוחות שבעומק הדברים מפרכסים זה את זה. המרקסיסטים יטענו שאמונות וזהויות דתיות אינן אלא תוצרים של תודעה כוזבת, המשמשים את ההגמוניה של ההון בבואה לשלוט בהמונים. המשחררים הלאומיים לא מבינים זאת ומחליפים דת בלאומיות כמסך עשן חדש למנגנון העושק של כוחות השוק.

פוסט-קולוניאליסטים יערגו אל עָבָר פרה-קולוניאליסטי, אז המסורת הדתית היתה לכאורה מתונה וחמה, בלתי מוגדרת ודיאלוגית. לדידם הביטויים המודרניים של הדת אינם אלא צאצאיו המפלצתיים של הקולוניאליזם עצמו. הנאבקים לעצמאות רק ממשיכים את הקולוניאליזם תחת כסות אחרת, ובכך מעודדים את צמיחת הפונדמנטליזם. בשני המקרים חזרת הדת אינה פרדוקסלית אלא מתבקשת.

למרקסיסטים מזכיר וולצר שבשום מקום בעולם, מעולם, לא הצליח האוניברסליזם הפרוליטרי להחליף את הזהות הלאומית, וששלטון זר נחווה בכל מקום כדיכוי לאומי דווקא, ולא מעמדי. בנוסף, הוא מצביע על כך שהמשחררים הלאומיים ביקשו לכונן דמוקרטיות. נכון, פגומות ולא שלמות, אולם היומרה היתה בהחלט להיכנס ברגל ימין למשפחת העמים.

לעומתם נציגי התחיה הדתית מאתגרים את הדמוקרטיה, אם לא ממש שוללים אותה. הם לא מעוניינים בערכים אוניברסלים של זכויות אדם, אלא בחוקים דתיים פרטיקולרים, בין אם השריעה או ההלכה או הדהרמה, כולן בפרשנותם הפונדמנטליסטית. הם לא מעוניינים להיות חלק ממשפחת העמים, אלא להיות ניצבים כנגדה, כילד מופלא בעל צרכים מיוחדים. אין היגיון, טוען וולצר, ברעיון שהקנאות הדתית צומחת באופן טבעי מהלאומיות הדמוקרטית, משום שהיא שונה ממנה לחלוטין. "הציונות המפא"יניקית לא מייצרת קנאות דתית. התוצר האותנטי ביותר שלה הוא דווקא הארגון לשחרור פלסטין."

לפוסט-קולוניאליסטים מזכיר וולצר שהדת שלפני המודרנה לא היתה כל כך מתונה וחמה, אלא דווקא דכאנית למדי, למשל כלפי בני דתות אחרות, או נשים. אדרבה: עלייתה של הדת הפונדמנטליסטית היא דווקא תגובה לליברליזם, ובעיקר לשחרור האישה. לא הדיכוי הלאומי הוא שיצר את פונדמנטליזם, אלא דווקא החירות שמביאה הדמוקרטיה.

לא דיכוי. דיאלקטיקה

בסופו של דבר, טוען וולצר, המסגרות החילוניות-ליברליות חלשות מדי. הן לא מצליחות לייצר זהות יציבה, מקורות השראה, וממילא – המשכיות. הן נכנעות בפני התחייה הדתית. וולצר מאשים את המשחררים על שלא פעלו להעמיק את הקשר עם היסודות הדתיים. לו הם היו נותנים לדת מקום גדול יותר מלכתחילה האופי הלעומתי של התחיה הדתית היה נמנע. "אי אפשר לשלול, למחוק או להחרים השקפות מסורתיות. יש להיכנס איתן לדיאלוג." כותב וולצר. היה צורך בתהליך דיאלקטי, שבו שני הקצוות באים במגע ומשפיעים אחד על השני עד כדי יצירת ישות שלישית. זה לא קרה, טוען וולצר, והתוצאות לפנינו.

זו אפוא תשובתו של וולצר לפרדוקס של השחרור: דחייה מוחלטת של הדת והתנשאות מעל לדתיים הם הזרעים שמולידים תחייה דתית פונדמנטליסטית. אי אפשר לברוח מהעבר ואין כל סיכוי להצמיח עץ ללא שורשים. כניסה לדיאלוג עמוק עם המסורת, כותב וולצר בתקווה לגבי ישראל, עשוייה עדיין "לשפר את הסיכויים להצלחתו העתידית של השחרור הלאומי היהודי."

על נצרות ודתות אחרות

בעוד שאני מסכים לחלוטין שעבר שמתעלמים ממנו עתיד לחזור ולהנכיח עצמו באופן בוטה, ושיש חשיבות עליונה גם היום לכניסה לדיאלוג מעמיק של החברה החילונית עם המסורת היהודית, הייתי רוצה להציע כיוון אחר לחשיבה על התחייה הדתית בדוגמאות שהביא וולצר. כיוון זה מבקש להבין את התחייה הדתית בארצות אלה כריאקציה לא לניתוק ולהתנשאות, אלא לתבנית פוליטית וחברתית זרה. בפשטות, עלינו לשים לב שבכל המדינות המנויות לעיל – ישראל, הודו, אלג'יר – הדת החוזרת לקדמת הבמה אינה נצרות.

נקודה זו היא משמעותית מפני שהלאומיות החילונית, הדמוקרטית, הכוללת באופן מהותי את הפרדת הדת מהמדינה והפיכתה של הדת לעניינו הפרטי של האזרח, היא תופעה היוצאת מתוך הנצרות הפרוטסטנטית והמעוצבת על פי הדגם הדתי שלה. הריאקציה כאן אינה אפוא רק של מסורת נשכחת או מושכחת העולה שוב על פני השטח, אלא של דת קולקטיביסטית, בעלת שאיפות קיצוניות לגבי המרחב הציבורי, שעולה כנגד גוף פוליטי מחולן ומופרט שמתבסס מבחינה מבנית על מודל דתי זר.

היהדות, האסלאם, ובמידה פחותה ההינדואיזם אינן מסוגלות לעכל לתוכן בשלמות את תהליך החילון המערבי, שנולד מתוך הנצרות הפרוטסטנטית (אפילו לנצרות הקתולית לא היה פשוט להשלים עם החילון, וההכרה בו הגיעה רק בשנות השישים בועידת וותיקן 2). אמור להיות ברור שכל ניסיון לחלן אותן על פי המודל הזה יגרור תגובה מאתגרת.

ואכן, ארצות נוצריות שזכו לשחרור מעול הקולוניאליזם לא הראו תחיה פונדמנטליסטית. בסוף הספר סוקר וולצר את תנועת השחרור שהפכה שלוש עשרה קולוניות בריטיות לארצות הברית, ומודה בחצי פה ש"הרעיון של מדינה חילונית לא אתגר את הרגשות והעמדות העמוקות ביותר של מרבית האזרחים". זה העניין. כפי שוולצר מציין הפרדת הדת מהמדינה אף זכתה לתמיכה מצד נוצרים אוונגליסטים, וזאת משום שמערכת היחסים עם האל נתפסה מראש כעניין פרטי, אינדיבידואלי, ולא קהילתי, חברתי או לאומי. בקיצור: האוונגליסטים רואים במדינה גורם המאיים על הדת. הציונות הדתית רואה בה את יסוד כס ה' בעולם.

אפשר להביא כדוגמא גם את אירלנד, שאחרי מאבק זכתה לעצמאות מבריטניה. אזרחיה תמיד היו קתולים, אולם משאל העם האחרון שאישר ברוב גדול נישואים חד מיניים מסמן שהמדינה בהחלט אינה נעה לקראת תחייה של פונדמנטליזם דתי. גם ארצות מזרח אירופה שזכו לחירות אחרי שנות דיכוי סובייטי אינן מצמיחות דתיות רדיקלית, ואילו התנועה לשחרור פלסטין מתמודדת עם תחיה דתית מוסלמית עוד לפני שהגשימה את ייעודה.

ספרו החדש של מייקל וולצר מנתח את אחת השאלות הגורליות של דורנו: מדוע דמוקרטיות צעירות מהוות כר פורה לעלייתה של דת קיצונית. וולצר מביא שלל ראיות ומציג את הדמיון הרב שבין שלוש הדוגמאות שעליהן הוא כותב. ללא ספק, הניכור שבין האליטה המשחררת להמון המשוחרר מילא תפקיד חשוב בחזרתה של המסורת אחרי דיכויה. במחזה הזה אנו צופים בעצם ימים אלה. אולם זה אינו הסיפור כולו. את התשובה לתחיה הדתית יש לחפש גם בדת.

:

___

פורסם המוסף 'ספרים' של הארץ

מוסף פרסומי:

החוג למדעי הדתות, אוניברסיטת תל אביב, פותח שעריו בפני הדור הבא של חוקרי הדתות:

החוג מציע תואר מוסמך במדעי הדתות, בשני מסלולי לימוד: עיוני (ללא כתיבת עבודת מוסמך) ומחקרי (הכולל כתיבת עבודת מוסמך). החוג מחולק לשני מדורי לימוד או תוכניות: 1) המדור האינטרדיסיפלינרי המסורתי, העוסק בחקר השוואתי של הדת, הדתיות, הפולחן והמחשבה הדתית (Comparative Religion) ו- 2) המדור לחקר הדתות בזמננו, המתמקד בתופעות דתיות עכשיוויות, בניו אייג ורוחניות עכשווית, דת ומגדר וקנאות דתית.

תכנית הלימודים הבין תחומית לתואר שני במדעי הדתות של הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת תל-אביב, היא מסגרת לימודים ייחודית שמשלבת לימודים ברמה מחקרית גבוהה על דתות העולם, מתוך נקודות מבט מגוונות של דיסציפלינות אקדמיות שונות. בוגרי התכנית יקבלו את התשתית האקדמית הנחוצה, הכוללת כלים ביקורתיים מושחזים, כדי להמשיך ולחקור תופעות דתיות רבות ומגוונות הן בתוך האוניברסיטה, כדוקטורנטים, והן מחוצה לה, בשלל אורחות החיים.

ייעוץ אקדמי: ד"ר נחמה ורבין
nverbin@post.tau.ac.il
גב' יעל ברמן-בכר
yaelbe@tauex.tau.ac.il
03-6405627

22 תגובות

  1. במקרה או שלא במקרה, מי שהובילו את תנועות השחרור הלאומי האלה היו כוחות בולשביקים או קוואזי-בולשביקים (חלקם פשוט תפסו על זה טרמפ עקב הנסיבות פוליטיות של המלחמה הקרה), שבהתאם ביקשו גם לדחות לגמרי את הדת בספרה הציבורית, ואחרי רבולוציה בדרך כלל מגיעה ריאקציה. הסבר בנאלי אבל נכון בעיני. אפשר להשוות את זה לתנועות השחרור הלאומי של 1989, שהיו אנטי-מרקסיסטיות (גם כשהיו סוציאליסטיות) ומקבלות הרבה יותר ביחס לדת (או דתיות בעצמן), והצליחו, ככלל, לייצר משטרים דמוקרטים ליברלים יציבים יחסית עם יחס מתון לדת. תשע מתוך עשר מהפעמים שאנשים תולים סעיף אשמה כזה או אחר ב"לאומיות" הם למעשה מתכוונים למיזוג האינטלקטואלי שלה עם המרקסיזם.

    אהבתי

  2. ההסבר הסוציולגי של הפער בין אליטה אירופו-צנטרית ובין אוכלוסייה שאינה כזו מרתק. נדמה לי שבדוגמה הישראלית חייבים להוסיף את ההסבר הפסיכולוגי של הפוסט טראומה התמידית , פוסט טראומה שראשיתה בשואה או בפרעות שחוותה כמעט כל קהילה יהודית בעולם, והמשכה במצב החירום התמידי שבו אנחנו נתונים מיום שקמה המדינה. הדת נותנת לנו נחמה ותמיכה והסבר מיסטי לייסורים, והבטחה לעתיד טוב יותר בעולם הזה ובעולם הבא. כשהמדינה החילונית לא מצליחה להביא את אזרחיה למנוחה ולנחלה, האופציה הדתית נראית קוסמת יותר ויותר…

    אהבתי

  3. יש הבדלים מאוד גדולים בן הודו אלג'יריה וישראל. הודו זו מעצמה קונפדרטיבית, שמכילה מדינות לאום רבות בעלות תרבויות שונות. ישראל זו מדינה לאום דמוקרטית עם תלות בארה"ב. אלג'יריה זו טריטוריה מלאכותית, שנוצרה ע"י האימפריליזם הצרפתי ולראיה גבולותיה הישרים כסרגל, שעברה משילטון אימפריליסטי ישיר לשילטון אימפריליסטי עקיף, שנישען על עריצים מקומיים.
    גם באירופה יש מפלגות שמרניות, שנשענות בעיקר על מסורת פרטיקולרית ולא רק על ערכים אוניברסלים.
    אצל היהודים יש זרם גדול שמעוניין לחלן את המסורת הפרטיקולרית ולא להשתעבד בניגוד לרצון הדמוס לתרבות זרה, כלומר חילון פרטיקולרי.
    גוש אמונים גם רצה יהודי דתי חדש בניגוד לבורגנות הדתית או למסורתיים.
    חג' אמין אל חוסני ועז א-דין אל קסם האיסלמונצים נוצרו תחת שלטון אימפריליסטי ישיר, כשלא היתה מדינת ישראל.

    אהבתי

  4. אפשר להבין את שלילת הגלות כשלילת השיעבוד הזר וערכים ומינהגים, שעוצבו תחתיו.
    לדעתי מרכז אנטוליה זו דוגמה יותר טובה מהדוגמה האלג'ירית. אחד הדברים האופיניים לנצרות זה הנתק בין התודעה לגוף. כשאתא-טורק לא שינה את התודעה האיסלמית במרכז אנטוליה אלא רק ניתק אותה מהגוף בצורה לא דמוקרטית במיוחד. לכן הגוף במרכז אנטוליה חיבר מחדש את תודעתו הלא מודרנית לגוף. לדעתי אתא-טורק היה יכול לגרום לרפורמציה בטורקיה כפי שחלק משליטי אירופה עשו במאה ה-16. לדעתי צריך להפוך את המורשת של הדמוס לדמוקרטית ומודרנית ולא להתעלם מימנה.

    אהבתי

  5. "…שני כוחות שבעומק הדברים מפרכסים זה את זה." ביטוי יפה מאוד של הרעיון.

    "…כילד מופלא בעל צרכים מיוחדים.", ביטוי קצת פחות מוצלח של הרעיון.

    אהבתי

  6. כדי לבחון את השערתו של וולצר יש צורך לבדוק התאמה נוספת שאני סבור שלא בוצעה (לא קראתי את הספר):
    האם הפונדמנטליזם הדתי צמח רק בארצות "ששוחררו על ידי כוחות חילוניים" – או שצמיחתו אינה תלויה במשתנה המאד ספציפי "שחרור על ידי כוחות חילוניים".
    על פניו, נראה שהמאפיין החזק ביותר של צמיחת הפונדמנטליזם הוא "איסלאם". הסחף המוסלמי הדתי קורה בארצות שלא היתה בהן מהפכת שחרור (טורקיה למשל), שהשחרור בהן היה דתי מלכתחילה (אירן), שהן (עדיין?) לא מוסלמיות (ישראל, אירופה) וכו.
    בישראל – אין כמעט הקצנה דתית של חילונים. החזרה בתשובה כמעט מאוזנת עם היציאה בשאלה.
    השוני בגידול הדמוגרפי בין אוכלוסיה דתית לחילונית והתלות הקואליציונית במפלגות הדתיות כלשון מאזניים הן הגורמות לתוספת משקל דתית להוויה הציונית.
    בהודו – התפיסות ה"דתית" וה"חילונית" שונות ומרובות פנים כמעט כמספר פניו של וישנו. לתאר את הודו כאילו שוחררה על ידי חילונים והפכה לדתית תוך אימוץ דתי של הארגומנטים שהיו בשימוש המשחררים – זו בחירת עובדות מוטה ביותר.

    אהבתי

  7. לדעתי מייסדי המדינה לא נשאו באמתחתם איזו תפיסה פרוטסטנטית של הפרדת הדת מהמדינה, והראייה הקלות שבה נענו להסדרי סטטוס קוו עם הדתיים ולהשפעה דתית על אופייה של המדינה. הכיוון שלהם היה יותר חילוני רדיקלי. כלומר, העצמת כוחו של האדם והעם שפועלים בעצמם למען גאולתם ללא מחויבות ותלות לעבר על צורותיו השונות או לרעיון דתי. אנשים דתיים שהיו שותפים למהלך הציונות חשו תמיד החמצה מכך ששיא תקומתו של העם אינו בא בדיאלוג עם רוח הנבואה כמו שהיה בתקופת התנ"ך אלא להיפך, עם שינוי שלילי אפילו ביחס ליהדות הרגילה. דיסוננס קוגנטיבי קיומי זה פעל עליהם לעצב דרכים דתיות חדשות שיתרצו את המצב האנומלי כמהלך דתי נסתר. מאז רוב התנועות הדתיות שבאות במגע עם הציונות והחילוניות אימצו לעצמן סוגי גיור שונים של תנועות חילוניות והתודעה שלהן מתרחקת והולכת ממקורה הדתי. בכל מקרה כדי לתחזק את האשלייה שלהם שחילוניות הולכת שלובת זרוע עם תודעה דתית הם נזקקים למאזן אימה מתמיד בציבוריות הישראלית של הישגים כנגד כישלונות. כך לדוגמה, אם ויתרו על עיצוב הצבא כצבא שלא מפנה הם דורשים פיצוי בדמות תודעה יהודית בצבא, וכך בעוד תחומים רבים. הבעייה הגדולה מבחינתי איפה היא לא של המדינה שנתקפת ב"ראקציה דתית", אלא של הדתיים עצמם שמתרחקים ממקורה הנבואי של הדת ומגדירים את עצמם יותר ויותר בצורה חילונית מובהקת בלי שהם אפילו מודעים לכך. וכל זה כדי להצדיק את המניפולציה שהם מנסים לעשות על החילוניים והמדינה. צריך להכיר בכך שמדובר כאן בשתי תודעות שונות שלא נפגשות ולא יכולות להיפגש. כך הדתיים יוכלו לחפש מחדש את הפן הדתי המקורי ולכבד את התודעה השונה לחלוטין של החילוניים בלי לנסות למצוא לה צידוק דתי. והמפגש בין הצדדים יבוא לידי ביטוי בחיים ובזרימתם שבהם אף אחד כמעט הוא לא חילוני לגמרי או דתי לגמרי וצדדים שונים נפגשים ומפרים אחד את השני בצורה יצירתית ולא כופה או מניפולטיבית. אבל חיבור בתודעה אני לא רואה איך יכול להיות ואולי לא צריך להיות.

    אהבתי

    1. ההפרדה המוחלטת בין אנשי הדת להמון החילוני זו תופעה נוצרית. בחברה היהדית המסורתית שלפני הרפורמה והאורתודוקסיה היה רצף בן לא מקפידים למקפידים בשמירת המיצוות. ברור שלרוב התנועות הציוניות לא היו שותפות, לנתק הנוצרי בין התודעה לגוף. רוב הציונות החילונית שאפה לחבר את המורשת היהודית לארציות והגשמיות כנגד השפעת השיעבוד הזר בגלות. חיבור נכון בין התודעתי תרבותי לחומרי זה אחד הדברים החשובים בגאולה.

      אהבתי

  8. לגבי הדיאלוג בין החברה החילונית ובין החברה הדתית והמסורתית כיום – זה אולי טוב לחזק את האחדות בעם – אבל זה ודאי לא דיאלוג בין ״האליטה המשחררת״ ו״החברה המשתחררת״..

    אהבתי

  9. תומר: האם אין במאמר בילבול של ולצר בין דת במובנה הנוצרי לבין המסורת? בן גוריון הצליח לדבר למסורתיים ולדבר עם הדתיים וממשיכיו לא, לכן פחות ופחות הצביעו בשבילם.

    אהבתי

    1. אני לא יודע אם יש בלבול, אבל "דת" מוגדרת כאן על פי המודל הנוצרי, זה נכון. זה אולי מוקד של חולשה בספר. התייחסתי אל זה מזוית אחרות בפסקאות הסיום.

      אהבתי

  10. "לעומתם נציגי התחיה הדתית מאתגרים את הדמוקרטיה, אם לא ממש שוללים אותה. הם לא מעוניינים בערכים אוניברסלים של זכויות אדם, אלא בחוקים דתיים פרטיקולרים, בין אם השריעה או ההלכה או הדהרמה, כולן בפרשנותם הפונדמנטליסטית. הם לא מעוניינים להיות חלק ממשפחת העמים, אלא להיות ניצבים כנגדה, כילד מופלא בעל צרכים מיוחדים. אין היגיון, טוען וולצר, ברעיון שהקנאות הדתית צומחת באופן טבעי מהלאומיות הדמוקרטית, משום שהיא שונה ממנה לחלוטין."
    מנוסח יפה ומדויק לדעתי, לפחות לגבי ישראל.
    אבל לגבי המסקנה:
    "אי אפשר לברוח מהעבר ואין כל סיכוי להצמיח עץ ללא שורשים. כניסה לדיאלוג עמוק עם המסורת, כותב וולצר בתקווה לגבי ישראל, עשוייה עדיין "לשפר את הסיכויים להצלחתו העתידית של השחרור הלאומי היהודי."
    אם להתבסס רק על הציטוט הזה, כאן וולצר לדעתי גולש לערוץ הבלתי אפשרי של הציונות. שחרור לאומי יהודי? זו הרי בדיוק הבעיה. צמידות לאום, דת וגזע, התנשאות, התבדלות וכו'.
    זה לא יכול להיות פתרון לחיים בישראל כמדינה דמוקרטית ומודרנית.
    מה שכן, קראתי במאמר המערכת של הארץ אתמול שיש בישראל כיום כ 350 אלף חסרי דת? והמספר עוד עשוי לגדול? יתכן שיש לזה צד חיובי. אם יש כאן גרעין משמעותי שמחוץ להגדרת הרבנות של "יהודים", זו קבוצה שבעתיד אי אפשר יהיה להתעלם ממנה. מעניין. אולי זה כיוון לסדר יום אזרחי יותר.

    אהבתי

  11. התייאשתי כבר מלנסות להסביר את דעתי. היו שלום חברים וניפגש במהפכה הנבואית כשהיהודים יציגו אלטרנטיבה אמיתית לתרבות המערב וישנו אותה מהקצה אל הקצה. לכך נועדנו. לא ללחך את גירתם האינטלקטואלית של שיירי ההוגים הליברלים כאחרוני התגרנים בשוק. א ל ט ר נ ט י ב ה ! אני מייחל ליום שייפתח בלוג עדכני,אינטלקטואלי,קורא תיגר,תרבותי לעילא, שיתמודד מול הכזב הליברלי-מודרני-פוסט מודרני ויצמיח מתוך התמודדות מולו תרבות חדשה שתהווה בשורה לעולם. פחות מזה הוא פיספוס של התקומה העיברית. הציונות נועדה להחזיר את הנבואה לעולם, ואידך צא ולמד.

    אהבתי

  12. מעניין מאוד. אבחנה נכונה שלך בנוגע להבדלים מהנצרות. אבל האם לא יכול להיות שההתחזקות הדתית בישראל נובעת מסיבות חיצוניות/פרוזאיות יותר כמו דמוגרפיה – דתיים וחרדים פשוט עושים יותר ילדים, וכן בגלל המציאות הביטחונית שנכפית על ישראל. הרי יש יסוד סביר להניח שאם לא היה איום ביטחוני תמידי, הימין לא היה כל הזמן בשלטון, ואז הסטטוס-קוו בענייני דת ומדינה היה משתנה מתישהו. וגם- האליטה המפא״יניקית לא באמת היתה שונה מהדעות והסציולוגיה של רוב הציבור בזמן הקמת המדינה והעשורים לאחר מכן – רוב הציבור גם היו אחוס״לים. גם כיום, אין מדובר במיעוט בטל בשישים אלא בכ-40-45% מהאוכלוסייה היהודית.

    אהבתי

    1. ללא ספק. גם הסכסוך משפיע וגם הדמוגרפיה משפיעה. אם כי עם כל הייחודיות של המצב הישראלי, מה שוולצר מנסה לטעון הוא שיש מכנה משותף עם דמוקרטיות צעירות אחרות, ולדעתי אכן יש, גם אם אני נותן דגש שונה למשותף .

      אהבתי

  13. לי בהחלט נראה שפרסיקו שם את הדגש על נקודה נכונה. זו אבחנה מאד יפה וגם מלמדת.
    כיוון שהדמוקרטיה צמחה באירופה ובשלבי התפשטותה הראשונים רוב המדינות המובילות לא היו קתוליות, השתרש הדגם של הפרדת דת ומדינה, מבלי שהעיד בריש גלי על שורשיו הפרוטסטנטיים.
    אם לוקחים בחשבון שהחילוניות הליברלית באמת חלשה מבחינת הערכים הפוזיטיביים והלא מופשטים שהיא מציעה, אז תגובת נגד דתית די מובנת

    אהבתי

  14. האם קיים בכל אותן הקבלות לציונות הדתית הרצון הלכתחלאי לייצר סינתזה שהיא בעצם המוצר הרצוי כמו בשלושה כוחות מתאבקים במחננו של הרב קוק?

    אהבתי

  15. תומר
    אני מסכים מאוד עם האבחנה של הדתות. הערכים המודרנים נראים כלפי חוץ כרציונאלים ואוניברסאלים ולכן לא מעוררים התנגדות ישירה מצד אנשי דת רבים.
    אך לטווח ארוך, מורגשת שחיקה בערכים הפרטיקולאריים, וזליגה של ערכים נוצריים שנכנסים דרך התרבות החילונית האירופאית שמקורה בנצרות.
    עד כאן אני מסכים אבל לדעתי העיקר חסר מן הספר.
    הציבור הדתי נתן קרדיט עצום לבן גוריון ולמפא"י בעשורים הראשונים של המדינה. נכנס לקואליציה, גידל שפם, ושר שירי פלמ"ח.
    מתי זה השתנה?
    ברגע שהשמאל בישראל הפסיק לדבר בשם ערכים לאומיים חילוניים והתחיל לדבר בשפה אוניברסאלית פוסט ציונית.
    כי לנטישת הדת קשה להתרגל אבל אפשר. אבל לחוסר נאמנות לעם שלך הרבה יותר קשה.
    שים לב שאף דתי לא מסנן את המילה "חילוני" בתור קללה. אבל רבים מאוד יגידו "סמולאני" בתור כינוי גנאי.

    אהבתי

שקלא וטריא

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s