גדלתי על שלושת הסרטים הראשונים של Star Wars ואני זוכר איך כילד בן תשע ראיתי בטורונטו אנשים ישנים בשקי שינה ליד בתי הקולנוע כדי להשיג ראשונים כרטיסים ל"שובו של הג'דיי". אז כן, אני מאוד מתרגש לקראת הסרט הבא בסדרה. מצד שני, אני כבר לא בן תשע ובמקביל להתרגשות הילדית שאני לא יכול ולא רוצה להימנע ממנה, אני מסוגל גם לחשוב על מקומם של הסרטים האלה בחיי ובתרבות המערבית בכלל. מכיוון שזה גם מאפשר לי להצדיק את ההתרגשות ולתת לגיטימציה לצורך שלי לבזבז זמן בצפייה בטריילרים ובכתבות שלקראת, החלטתי גם להקדיש לזה פוסט בבלוג.

אני חושב שאין תגלית גדולה בהגדרתם של הסרטים האלה כחוליות של מיתוס בן זמננו. השאלה החשובה היא למה בדיוק הכוונה כשאומרים את זה. המונח Myth זכה להתעניינות רבה במאה העשרים, והוגים וחוקרים שונים ניסו בהתלהבות ניכרת להסביר מה הוא ולמה הוא משמש. קשה לומר שמישהו הצליח לתת תיאוריה מתוחכמת בעלת כוח שכנוע משמעותי (אולי חוץ מיונג, אבל הוא במקביל נדחק מחוץ לגבולות הלגיטימי באקדמיה), ולכן כדאי לגשת לעניין באופן פשוט ולומר שמיתוס הוא סיפור שנועד לתת לקבוצה מסויימת אפשרות למקם את עצמה הן מטאפיזית והן נורמטיבית.(1)

במילים אחרות, המיתוס נותן לקהילה נקודות ציון וקואורדינאטות הן לגבי מיקומם במרחב ובזמן, והן לגבי מיקומם במסע אל הטוב. מיתוסים, על כן, בדרך כלל מספרים על הגנאולוגיה של היקום ("איך הכל התחיל?"), על הסיבה לקשיי החיים ("למה העולם לא מושלם?") או על מאבקיהם של גיבורים ("איך חיים חיים ראויים?").

כמובן, בעבר דתות סיפקו לנו את מיתוסינו, ואילו כיום יש כל מיני צורות של מיתוסים מודרניים. אלה בעיקר קשורים למדינת הלאום, אלא שהלאומיות, מלהיבה ככל שתהיה, אינה עונה על שאלות רבות (אלוהים? נשמה?), וגם עליהן אנחנו רוצים לענות. עבור אלה שאינם שייכים לדתות ממוסדות סרטים כמו מלחמת הכוכבים (כמו גם ספרי הארי פוטר, או סדרת משחקי הכס) מאפשרים להתקרב לשאלות האלה מבלי להסתכן בקבלת מסגרת אמונית שאינה מתאימה להם. הרי הם רק סרטים, לא?

לא, הם לא רק סרטים. הם גם מיתוסים, ולכן יש כאן משחק עדין בין פעולה השהיית חוסר-האמונה בכניסה לקולנוע ובין הזיקה הפנימית לשלד הסמנטי המרכזי של העלילה: אנחנו לא מאמינים בחרבות-אור אבל מקבלים את מאבקו המורכב של האור בחושך. אנחנו לא באמת חושבים שאנחנו עדים למתרחש בגלקסיה אחרת, ובד בבד מפנימים אמיתות חשובות (לנו) על הגלקסיה שלנו. אנחנו לא מאמינים ב-Force אבל היינו מאוד מאוד רוצים להאמין בו.

ראיית הסרט במקרה הזה הופכת למקבילה של שמיעת המיתוס סביב למדורת השבט בימי קדם. לכאורה ההבדל הוא שאנחנו יוצאים אחרי המאורע החוצה אל העולם "האמיתי", דהיינו החילוני, ולא נשארים בעולם מיתי. עם זאת, ההבדל כאן הוא יותר כמותי מאיכותי. גם עבור קדמונינו שמיעת המיתוס היתה כניסה (מחודשת, פעם אחרי פעם) אל העולם המיתולוגי שתרבותם הציעה להם. גם עבורם השמיעה היתה רגע שיא של הטענת החיים במשמעות, ואחריו הם היו חוזרים לעולם יומיומי יותר. במובן הזה שמיעת המיתוס, כמו ראיית הסרט, היא טקס, דהיינו היא פעולה בזמן שמעצימה את הסדר והמשמעות של העולם שלנו.(2)

לכן, בדיוק כמו טקסים, על המיתוסים יש לחזור שוב ושוב. החזרתיות היא חלק חשוב באופן תפעול המיתוס. ניתן לראות זאת היטב גם בכל הנוגע למיתוסים בני זמננו. סרטי פנטזיה, מדע בדיוני וגיבורי-על הם חזרתיים ביותר. אם בשנות השמונים והתשעים היינו מקבלים סדרות של סרטים (רמבו, סופרמן, מלחמת הכוכבים), הרי שבשנות האלפיים לא היססו האולפנים להוציא סרטים שפשוט מתחילים את כל הסדרה מהתחלה (באטמן, ספיידרמן). ג'יימס בונד, גם סוג של גיבור-על, חוזר אלינו כבר 53 שנה ו-24 סרטים עם אותו הסיפור עצמו.

אין כל פלא שחברות הפקה ירצו לתת לנו משהו שקל להם ליצור. השאלה היא למה אנחנו כל כך מתלהבים לצרוך את אותו סרט שוב ושוב. התשובה היא פשוטה: החזרה היא חלק מהותי מהעניין, שכן מדובר במיתוס. גם את סיפור בראשית אנחנו מקבלים פעמיים בתורה. וכך אנחנו יושבים שוב ושוב ליד המדורה כדי שהמיתוס יעטוף אותנו ברשת קוארדינטות שמשמעותית עבורנו.

סרטי מלחמת הכוכבים הצליחו ליצור רשת קואורדינאטות כזאת. עם טובים ורעים, גיבורים ונבלים, אימפריה רודנית ומורדים שובבים, עם עולם אסתטי שלם ומקסים ועולם אודיאלי (מוזיקה ואפקטים מיוחדים) מגוון ומבריק, ועם קריצה מתמדת לרוחני ולמיסטי. שימו לב שבניגוד לעולם המד"בי של "מסע בין כוכבים", בעולם של מלחמת הכוכבים החדש מתערבב בישן. ההיפר-מודרניזם של החלליות ורובי הלייזר משולב עם פרה-מודרני: חרבות, אבירים, ואפילו נסיכה יש לנו כבר על הסרט הראשון. וכמובן, אותו Force שפועם בכל כמהות רוחנית פנתאיסטית ושעלינו להתחבר אליה ולהשתמש בה. בעוד Star Trek הוא פרסומת לנאורות – הכל חדש, נקי, טהור, טכנולוגי, תבוני, אוניברסלי(3) – במלחמת הכוכבים יש מקום לדת.(4) למעשה, היא אחד הכוחות העיקריים שמניעים את העלילה. אפשר להעריך שגם זה מסודות הקסם שלה.

סוד נוסף הוא סיפורו של הגיבור. כידוע, ג'ורג' לוקס השתמש בספרו של ג'וזף קמפבל, The Hero With a Thousand Faces כשעיצב את דמותו של הגיבור הראשי, לוק סקייווקר. בספר מוצג ניתוח משווה של מיתוסי-גיבורים מתרבויות שונות ונטען שאלו מתקדמים על פי דפוס קבוע:

הגיבור נקרא לפעולה ← פוגש מורה ← נכנס כניסה ראשונית אל הקרב ← עובר מכשולים ומבחנים ← משיג הישג ראשוני ← בורח/נפגע ← חוזר ← מנצח. הנה הדיאגרמה שמציג קמפבל בספרו: (5)

השלבים האלה מתאימים בזעיר אנפין למסעו של לוק בסרט הראשון ובצורה מלאה בשלושת הסרטים הראשונים (4-6) של הסדרה. ברמה מסויימת הם גם מתאימים למסעו של דארת' ויידר בששת הסרטים כולם.

אם לשפוט על פי הטריילר והפרטים שנחשפו עד כה, הסרט הבא יהיה דומה מאוד לראשון (כלומר לפרק 4), רק עם גיבורה ולא גיבור: היא שוב nobody מכוכב מדברי, שוב נקראת אל הדגל, שוב בעלת סגולה מיוחדת משום שהיא משושלת מיוחדת (עוד מוטיב פרה-מודרני), שוב תצטרף לכוחות המחתרתיים (הפעם זה לא ה-Rebel Alliance מול ה-Empire אלא ה-Resistance מול ה-First Order, הבדל עצום כמובן(6)), שוב תילחם מול איש רע במסכה שחורה עם חרב אדומה, שוב, מן הסתם, תנצח (אם כי שוב, לא לגמרי). אין פה רשלנות ולא עצלות של התסריטאים, אלא הליכה בטוחה במסלול הגנרי של הגיבור. גם מבחינת הקהל זה יהיה ממש בסדר שזו חזרה מדוייקת על מה שהיה – כאמור, מדובר במיתוס.

מה שכן, צריך לקוות לדבר אחד חשוב, והוא שהדמויות והתסריט בסרט החדש יהיו לא פחות מתוחכמים מאשר בשלישיה הראשונה (בשלישיה השנייה, דהיינו פרקים 1-3, אהבתי את העלילה אבל ברור שמשהו לא עבד). בסרטים האלה אף פעם לא היתה חלוקה פשוטה של בני אור ובני חושך. דארת' ויידר הוא רע, אבל גם קצת טוב. האן סולו הוא טוב, אבל גם קצת רע. לעזאזל, ה-Force עצמו הוא גם טוב וגם רע. כפי שללורד ויידר יש התנגדות מבית (הגנרלים שצוחקים על ה"דרכי המכשף" וה"דת העתיקה" שלו), גם לוק נתקל בהתנגדות דווקא מהקרובים אליו, למשל מיודה. כוחות השחור לעולם לא פחות חכמים או מורכבים מהגיבורים, והמטרה היא לעולם לא להכחיד את הרע, אלא להחזיר איזון ל-Force.

בקיצור, מיתוס ראוי לשמו לא יהיה אף פעם פלקט דו-מימדי. במובן החשוב והמהותי הזה, מיתוס ראוי לשמו יהיה תמיד פרה-מודרני.

נראה אם הם יצליחו. מצפה בכליון עיניים.

—

1. אני בונה בהגדרה הזאת על מירצ'ה אליאדה בספרו Myth and Reality.
2. כאן אני משתמש בהגדרה שהציעו אדם זליגמן, רוברט וולר, מיכאל פואט ובנט סימון בספרם המופתי Ritual and its Consequences.
3. עם נקודת ביקורת אחת על החזון הזה, שמגולמת בדמויותיהם של ספוק או דאטה, ומדגימה את בעיותיה של רציונליות טהורה ללא כל רגש.
4. ודוק: דת אינדיבידואלית, דת רוחנית ואתית, לא ממוסדת, ללא כנסייה וללא מצוות.
5. למעוניינים בהרחבה גגלו star wars the hero's journey.
6. שימו לב שסרטים הוליוודיים מאוהבים בפוזיציית האנדרדוג המרדן. דווקא הוא הגיבור, ולא הבוס הגדול, הצ'יף, המנהיג וכו', שמתגלה כטיפוס בעייתי או סתם בוק. לא רק בסרטי פנטזיה/מד"ב למיניהם אלא גם בסרטי פעולה/משטרה, והדבר מקבל ביטוי מובהק בשורה המוכרת "he doesn’t go by the book, but damn it, he get's the job done!". המרד בשלטון/בקונבנציות הוא חלק ממהותו של הגיבור ההוליוודי. גם זה ראוי לניתוח.

קביעתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו כי לנצח נחיה על חרבנו תיזכר כנקודה חשובה בהתעצמותה של הלאומיוּת האתנית היהודית בישראל. זה כשני עשורים עולה וגובר גל של אתנוצנטריזם יהודי, התופס, כנרטיב קולקטיבי, את מקומו של סיפֵּר־-העל שהעניקה הציונות המדינית החילונית לאזרחי מדינת ישראל היהודים בעשורים הראשונים לקיום המדינה.

הציונות המדינית הקלאסית, כאתוס מכונן ומארגן, ביקשה להחליף את "היהודי הגלותי" ב"יהודי חדש": ציוני, לאומי, חילוני, סוציאליסטי ודמוקרטי. בעקבות תהליכים חברתיים וכלכליים שונים, החלה הציונות, בשנות ה-70, לאבד מכוחה וחדלה למעשה להתקיים ככוח אידיאולוגי מרכזי. במקומה עלו כוחות חברתיים שונים ומגוונים, וביניהם תופס האתנוצנטריזם היהודי — דהיינו, תפישת הישראליות כעמיות יהודית המעוגנת בנרטיב מיתי־מסורתי, והפגנת "יהדות" זו באמצעות פטריוטיזם לאומני נלהב — מקום בולט.

כוחו של האתנוצנטריזם אינו רק בפשטותו. כמובן, כדי להשתייך לאתנוס היהודי אין צורך ביותר מאשר לצאת מהרחם הנכון. אין צורך לא בלימוד, לא באימוץ עקרונות אתיים ולא בקיום מצוות. ואולם, הקלות הזאת אין בה די כדי להקנות לתבנית הזהות האתנית את התנופה שיש לה. זו נובעת מהעובדה, שהמעבר לאתנוצנטריזם יהודי מאפשר לפרט להתמודד טוב יותר, קיומית ומצפונית, עם התנאים הנוכחיים במדינת ישראל.

לציונות המדינית היה ממד אתני, כמובן, אבל היה בה גם חזון מובהק שביסודו השאיפה להקים חברת מופת, שתעמוד בסטנדרטים בסיסיים של ליברליזם ודמוקרטיה, שוויון וחירות. גם כשהתקשתה לעמוד בהם נותרה היומרה על כנה, ויומרה היא דבר חשוב, משום שהיא ניצבת כמגדלור המחייב את המחזיקים בה ליישר את מעשיהם לפיה, וזאת כדי למנוע מצב של ניכור עצמי, חוסר יושרה וצביעות.

לחלופין, יכולים המחזיקים ביומרה לוותר עליה באמצעות אימוצו של אתוס אחר, למשל, הלאומיות האתנית היהודית. בעוד שעל פי הציונות המדינית, כפי שהתגבשה על ידי מקימי המדינה, הישות הפוליטית הישראלית תורכב באופן אידיאלי מאזרחים שווי זכויות, על פי הלאומיות האתנית, יחידת הבניין הבסיסית של המדינה היא לא האזרח, אלא היהודי.

הלאומיות האתנית לא נשענת על אתוס אזרחי־רפובליקאי, אלא על מקורות מיתיים וראשוניים־לכאורה של זהות אתנית. הישראלי אינו סובייקט משפטי שמקבל את זכויותיו מכוח המשטר הדמוקרטי, המעוגן במסגרת הערכית של הליברליזם וההומניזם האוניוורסלי. למעשה, דיבורים שכאלה על זכויות ודין בינלאומי נתפשים כמוסכמה טכנית, הסדר ביורוקרטי זר, שטחי וארעי שמחוויר אל מול ההשתייכות לאורגניזם הלאומי.

כפי שראש ממשלת ישראל איננו עוד בא כוחם של אזרחי המדינה, אלא נציגו של עם ישראל לדורותיו, הישראלי הוא כעת קודם כל יהודי, ורק לאחר מכן אזרח. למעשה, הוא אינו אלא חוליה נוספת בשרשרת המיתולוגית של "עם ישראל לדורותיו", ועל בסיס זה נקבעים מעמדו וזכויותיו. מתוך כך מובן, שאזרח ישראלי שאינו יהודי אינו שווה זכויות.

במצב הנוכחי, שבו ראש הממשלה מבטיח לאזרחי ישראל עתיד של סכסוך נצחי, של דיכוי תמידי של מיליוני פלסטינים, לנסיגה אל האתנוצנטריזם הלאומי כסיפר־על יש יתרון ברור: היא שמה קץ ליומרה לכינון חברה צודקת, דמוקרטית ושוויונית, ונותנת לגיטימציה (מיתית ומוסרית) לחיים על החרב ולאפליה.

רק אתוס שבבסיסו הסיפור של עם ישראל הנרדף והנשחט, שחוזר בחסדי שמים לארצו ומצוּוה על ידי האל ועל ידי מצפונו הלאומי לכבוש את "נחלת אבותיו" ולהחזיק בה בכל מחיר, רק תפישה שבה הסכסוך הנצחי בינינו לבין הפלסטינים הוא גם גורל וגם יעוד — יכולה לאפשר לחיים פה היום להצדיק לפני עצמם את התנהלותם ואת התנהלות המדינה, להעניק למעשיהם ולמעשי המדינה משמעות ולגיטימציה.

קריסתה של הישראליות אל יסודותיה הקמאיים, וראיית הסכסוך עם הפלסטינים דרך משקפיים מיתיים, אינן על כן דרכם של הגזענים והבורים. חשוב להבין, שבמצב הנוכחי הראייה הזאת תהפוך להיות בחירתם של אנשים חכמים ובעלי מצפון. באמצעותה יוכלו להצדיק את חייהם במצב של מלחמה תמידית ומעשי עוול ללא תאריך תפוגה.

—

פורסם במדור הדעות של 'הארץ'.