ההגנה על חופש הדת והמצפון שלנו היא מיסודות החברה הליברלית. מקורה במאבקי דת במאה ה-16, עם התפשטות הרפורמציה, והיא נחשבת כיום לזכות בסיסית. במילים פשטות: לשלטון אין רשות לכפות עלינו דבר שמנוגד למצפוננו, ועליו לאפשר לנו להביא את הכרעותינו המצפוניות לידי ביטוי. ככל זכות, גם זו אינה אבסולוטית, אבל ההגבלות עליה אמורות להיות מינימליות והצדקה להגבלות אמורה להיות נדירה.

הכרעה מצפונית אינה עוד בחירה יומיומית. זו אינה בחירה להזמין סנדוויץ' מסויים או התלבטות בין סוברו כחול ומיצובישי אדום. הכרעה מצפונית נוגעת לממדי עומק בזהותנו, היא מסוג ההכרעות שאנחנו לא מחליטים עליהן, אלא שהן מחליטות עלינו. דהיינו, זו הכרעה שמגיעה מרבדים נפשיים שמכוננים אותנו, ועל כן ניצבים לפני הרצון, ולא אחריו.

לדוגמא, אשה מוסלמית תכריע משום כך לא לקוד קידה לפני פסל זאוס. זהותה קובעת את מעשיה, עוד לפני שהיא בוחרת לכאורה. בשאלות כאלה אנחנו לא יכולים אחרת, ולו היינו יכולים אחרת, לא היינו מי שאנחנו. ההכרעה נובעת מתוך עצמיותנו, מכלל תפיסת עולמנו, והיא מאפשרת לנו לשמור על נאמנות לעצמנו, על כבודנו ועל זהותנו.

המצפון הוא במהותו פרטי וסובייקטיבי, וחירות המצפון היא אתגר בדיוק מפני שהמצפון מורה לנו, לפעמים, לנהוג בניגוד למקובל, אם כנגד מנהג חברתי, ממסד דתי או משטר פוליטי. מכיוון שהם חריגים, אנשי מצפון נתפסים לעיתים קרובות כמפונקים, בוגדים, משוגעים או מתיפיפים. בנוסף לחריגותם, הם מואשמים (למשל במקרה הפציפיסטי) בהנאה עקיפה ממעשי הרוב שאינם דבקים בעקרונותיהם.

החריגה מהכלל מביאה איתה אפוא קשיים חברתיים ונפשיים, ואדם העומד על עקרונותיו לעיתים קרובות נפגע מכך. ליברלים מעוניינים לאפשר ליחידים להיות נאמנים למצפונם וכך לשמר את זהותם ואת תפיסת הטוב שלהם, ולכן במדינה ליברלית הפרט זכאי לעשות כן, ובאופן אידיאלי גם ללא כל סנקציה. ניתן לומר שמדינה שמבקשת להעניש אזרחים שחורגים מהכלל אינה מכבדת את היותם בני אדם שלמים, בעלי כבוד סגולי וזהות ייחודית.

מנגד, לא כל קושי שנתקל בו החריג נחשב כפגיעה בה או בו. אדם הדורש חופש מצפון אמור להביא בחשבון שייתכנו קשיים מסוימים בביצוע הכרעותיו – הרי הוא הולך, בהגדרה, כנגד הרוב. לכן שומרי מצוות משלימים עם קשיים כלכליים שנובעים מחוסר נכונותם לעבוד בשבת, וצמחונים מוותרים ברצון על מנת סטייק שחבריהם לשולחן נהנים ממנה.

במדינות טוטליטריות יושבים אסירי מצפון – כשמם כן הם – בכלא, וזאת משום שהונעו על ידי מצפונם לפעול בניגוד לחוקי מדינתם. רובם המוחלט פעל כפי שפעל מתוך ידיעה ברורה שהתנהגותם תוביל לכליאתם, אולם הן והם היו מוכנים לכך. כאשר אנטולי שרנסקי פעל בברית המועצות למען הגירה לישראל הוא פוטר מעבודתו, הושם במעקב של הק.ג.ב., נעצר כמה פעמים ולבסוף נכלא. הוא לא נרתע מכיוון שסבר שלהיות נאמן למצפונו עדיף עשרות מונים מאשר לעשות שקר בנפשו ולשמור על עבודתו.

כעת נניח לצורך העניין שכל מתנגדי החיסונים פועלים מתוך הכרעה מצפונית עמוקה. התנגדותם/ן אינה קפריזה רגעית וגם לא בחירה שטחית. זה לא "קטע". לא: מדובר באנשים בוגרים שסבורים, מסיבות שונות, שהחיסון מסוכן, שהוא חלק מקונספירציה גלובלית, או שקבלתו פירושה כניעה לכוחות כלכליים או אידיאולוגים שהם מתנגדים להם בתוקף.

למדינה ליברלית אסור לכפות עליהם חיסון, ובכך לרמוס את האוטונומיה שלהם על גופם. בהנחה שהסכנה שהם מציבים לחיי זולתם אינה גדולה מידי, גם איומים לכלוא אותם או לקנוס אותם באופן חמור אינם ראויים. אולם מה עם האיסור שמושת עליהם להיכנס לאירועים המוניים?

איסור כזה, כשמדובר רק באירועים של מעל מאה איש, וגם אז באופן שניתן לעקיפה עם הצגת תוצאה שלילית מבדיקת קורונה, רחוק מלהיחשב כסנקציה כבדה. הוא לכל היותר מונע בילויים, ובוודאי לא מכביד על חייו של הפרט באופן מוגזם. כשמביאים בחשבון שההגבלה הזאת מושתת מסיבה טובה – כדי לשמור על בריאותם, אולי אף על חייהם, של אזרחים אחרים – מבינים שמדובר בזוטות.

למעשה, דווקא מתוך ההנחה שמתנגדי החיסונים עושים זאת מתוך דבקות עמוקה במצפונם האיסור על כניסה לבתי קולנוע או לאירועי ספורט נראה כעניין זניח לחלוטין. בהשוואה ליכולת לשמר את הזהות והכבוד העצמי הויתור על עוד סרט עם חברים הוא מגוחך. כאמור, כל שומר מצוות או צמחוני עורך ויתורים שכאלה כעניין יומיומי.

משום כך זעקות השבר שמגיעות מקהילת האנטי-וקסרז מפתיעות. במקום לגחך על הקורבן הפעוט הנדרש מהם ולוותר על אותם אירועים המוניים בראש מורם ומתוך גאווה בהכרעתם המצפונית, אנחנו עדים להתפרצויות קולניות שתמציתן חוסר נכונות לסבול משום סנקציה, ואף במחיר סיכון אזרחים אחרים.

אלמלא ידענו שמדובר באנשים מצפוניים היה אפשר לחשוב שהכניסה לעוד מועדון או הצגת תיאטרון שקולה בעיניהם לשמירה על זכותם המצפונית לא להתחסן, כלומר שעבורם הסרבנות אינה יותר מאשר עוד סוג של בילוי חברתי.

פורסם במדור הדעות של ‘הארץ’.

באחד מפרקי הספר "טבח החתולים הגדול", סוקר ההיסטוריון האמריקני רוברט דרנטון את יומנו של השוטר־חוקר ז'וזף ד'אמרי. הלה היה עוקב אחרי האינטלקטואלים בפריז של אמצע המאה ה–18 בחיפוש אחר אתאיסטים. "ד'אמרי לא הפריד בין אפיקורסות לבין פוליטיקה. אף על פי שלא היה לו עניין בוויכוחים תיאולוגיים, הוא היה משוכנע שאתאיזם מערער את סמכותו של המלך" (תרגום: עודד פלד).

ד'אמרי לא היה תיאולוג. הבעיה שלו עם אתאיזם לא היתה הסתירה שהיווה לעיקרי האמונה שלו. לדידו, האתאיזם היה מסוכן מפני שהוא מערער את יסודות החברה. מי שמתכחש לסמכותו של מלך מלכי המלכים יכול קל וחומר להתכחש לסמכותו של המלך הארצי. שוטרים, האמונים על שמירת הסדר הציבורי, ראו חובה לאסור אתאיסטים — ואתאיסטים, לפחות אלו שהיו אמיצים או טיפשים מספיק כדי להצהיר על כך — נכלאו, עונו והוצאו להורג.

לא היתה זו רק בעיה של שיטור יתר. ב-1793, תוך כדי ריסוק סדרי עולם ועיצוב חברה חדשה בשדה המערכה של המהפכה הצרפתית, סבר מנהיג המהפכנים רובספייר שהאתאיזם מסוכן ו"אריסטוקרטי" (הקללה האולטימטיבית מבחינתו). חוקת מדינת טנסי בארה"ב שנחתמה באותה עת הכירה בחופש המצפון, ובכל זאת אסרה על מינוי למשרה ציבורית "אדם שמכחיש את קיומו של האל או מצב עתידי של שכר ועונש". מוכנים לקבל כל אמונה, אולם לא את החוסר בכל אמונה. אפילו אברהם לינקולן היה יכול להצהיר כי אלמלא התנ"ך והברית החדשה, "לא היינו יודעים להבחין בין ראוי למגונה". אם אין אמונה, יש כאוס.

קשה לנו להבין היום עד כמה הכחשת קיומו של האל היתה לא רק דבר נדיר, אלא דבר מפחיד עבור אבותינו לפני כמה מאות שנים. מבחינתם, אתאיסטים היו מה שפדופילים הם בשבילנו: לא רק אנשים דוחים, אלא באופן עמוק בלתי מובנים. איך אפשר בכלל להכחיש את קיום האל? איך ניתן לשלול את מה שמובן מאליו, את מה שהכרחי על מנת שהחיים כפי שאנחנו מכירים אותם יתאפשרו? ואיך אפשר לחיות חיים תקינים, שלא לומר ראויים, ללא אלוהים? האתאיסט איים לא רק על האמונה, אלא על כל המסגרת התרבותית. האימה שהוא עורר לא נבעה מחשש לעתיד הדת, אלא מחרדה לאמות המידה המוסריות, לסדר החברתי עצמו.

במשך דורות על גבי דורות, אתאיזם עורר באנשי אירופה פלצות. כיצד אפוא הגענו למציאות שבה האתאיזם נתפס כעמדה לגיטימית, ולדעתם של לא מעט אנשים גם כעמדה המציאותית, התבונית והמכובדת היחידה?

“המדע הוציאנו לחירות”

מול התקבלותו של האתאיזם קל יהיה לשלוף את הטיעון המוכר בדבר המהפכה המדעית וגילוייה. קל יהיה להסביר שאחרי שהסתבר שכדור הארץ סובב סביב השמש ולא נמצא במרכז היקום, אחרי שמצאנו ראיות לכך שהעולם הוא בן מיליארדי שנה ולא חמשת אלפים, אחרי שגילינו שהתורה מורכבת מתעודות שונות ולא נכתבה על ידי משה, אחרי שהבנו שהאדם נוצר על ידי תהליך אבולוציוני ולא נברא על ידי האל — שאחרי כל זה חל תהליך כלל־אירופי של "התפכחות", אשר בסופו נזנחה הדת ואומץ חוסר האמונה.

על פי הסיפור הזה, עידן הנאורות למעשה מסמן את תהליך התבגרותה של האנושות, יציאתה מכבלי המיתולוגיה ואגדות הילדים, והפיכתה לתבונית. לכאורה, אחרי שבמאמרו הידוע "מהי נאורות?" קרא קאנט לבני האדם: "העזו לדעת!", נענו אלו לאתגר ובאמת העזו לדעת. הם צברו ידע, וידע זה בתורו הוציא אותם "ממצב חוסר הבגרות" (כלשונו של קאנט) שהביאו על עצמם, והפך אותם לחילונים. הידענים ביותר שבהם הפכו כמובן לאתאיסטים.

הסיפור הזה, שאינו יותר מאשר מיתוס ההתגלות של הנאורות ("היינו משועבדים עד שהמדע הוציא אותנו לחירות ברציונליות חזקה ובאמפיריות נטויה"), אינו יכול להסביר עד הסוף את תהליך החילון, גם לא מדוע התפיסה בדבר הכרחיות האל לצורך חיים תבוניים ומוסריים מתפוגגת. למעשה, העמדה שלפיה ידע הוא שמבטל אמונה היא שטחית אפילו על פי הנחות המוצא של מקדמיה, שהרי המציגים אותה יהיו הראשונים להודות שבני אדם מסוגלים להאמין בכל שטות שהיא, ולא משנה מה הם יודעים או לא יודעים. אם פרטי מידע חדשים היו משבשים את אמונותינו הוותיקות, היינו מחליפים תפיסות עולם באופן תדיר.

לא יעזור גם אם נניח שרק ידע מאושר ומוסמך ישנה את עמדותינו ביחס לעולם, שהרי ידע כזה כבר הוצע לאנושות פעמים רבות. תמונות העולם האריסטוטלית, הקבלית או הבודהיסטית הציגו ידע "רשמי" על כל העולם כולו, אולם מיותר לציין שלא כל אדם שנתקל באלה השתכנע ואימץ אותן. דרוש דבר מה נוסף כדי לשנות את ההנחות הקבועות שלנו ביחס למציאות, דרושה סיבה טובה להיפרד מהנחות ישנות ולאמץ הנחות חדשות, וסיבה זו לא יכולה להגיע מטעם ההנחות החדשות עצמן.

עבור חילון דרוש יותר מאשר ידע

יסודותיה של הנאורות נעוצים בהתכחשות לסמכות המסורת ובהעצמת האדם עד כדי הפיכתו לסמכות העליונה בכל עניין. עוד לפני שפנו למסגרות משמעות אחרות, עורערה היראה המובנת מאליה מהכנסייה, הכפיפות המובנית של בני המערב אל מול המסורת. בסוף המאה הרביעית קבע אוגוסטינוס, מאבות הכנסייה, כי "אלמלא סמכותה של הכנסייה הקתולית, לא הייתי מאמין בבשורה הטובה", ואילו בתחילת המאה ה–18 כבר קבע הדאיסט מתיו טינדל כי "התבונה ניתנה לבני האדם כדי להעניק להם ידע על רצון האל", וכי אין צורך בשום דבר נוסף.

שני ההוגים החשובים הללו סברו שקיומו של האל הוא ברור ומובן מאליו, ואיש מהם לא חלם להיות אתאיסט. אלא שכל אחד מהם עיצב את עולמו הדתי מתוך נאמנות למקור סמכות שונה. עבור אוגוסטינוס המסורת אינה נותנת רק צורה ותוכן לאמונה, אלא מעניקה לה תוקף. עבור טינדל, לא רק פרשני המסורת אינם רלוונטים, אלא המסורת עצמה אינה רלוונטית. רצון האל נקבע רק על פי התבונה, הנחשבת מוּלדת ואוניברסלית.

העדפת התבונה מגיעה לפני אבדן האמונה. הדאיזם — מסגרת אמונית שביססה את הדת על התבונה וסחפה את האליטה המשכילה באירופה ובצפון אמריקה במאה ה–18 — התנתק מן המסורת ומסמכות הכנסייה, אך לא מהאמונה באלוהים. "אני מאמין! אני מאמין בך, אל רב עוצמה!" זעק וולטיר, אלוף הנאורות הצרפתית, אבל דאג להוסיף: "באשר לאדון הבן ולגברת אמו, זה כבר סיפור אחר".

כשהתבונה הופכת למקור סמכות ניתן לערער על המסורת, ולאחר שהתבונה אומצה כמקור סמכות ניתן גם לערער על קיומו של האל. אולם חשוב להבין: שלב נוסף זה אינו מהלך "טבעי", עוד צעד בשביל שעליו צועדים כל הנאמנים לתבונה. הרי עבור דאיסטים כטינדל או וולטיר התבונה דווקא הצביעה באופן ודאי על קיומו של האל. "ברור לחלוטין לשכלי שקיימת ישות אינטליגנטית, עליונה, נצחית ומחוייבת המציאות", פסק וולטיר. "אין זה עניין של אמונה, אלא של תבונה". פשוט, לא?

כדי לעבור מוודאות בקיומו של האל לכפירה בקיומו אנחנו זקוקים לצעד נוסף, שבו התבונה מופנית כנגד האל. השאלה היא, מה מניע את התבונה להתכחש לקיום האל? התשובה לשאלה זו אינה נמצאת במישור העובדתי, אלא בזה הנורמטיבי.

התבונה היא צלם אלוהים

גם המעבר מהנצרות המסורתית אל הדאיזם נבע מתוך קריאה מוסרית: דחיית האמונה בניסים או בהתגלויות אלוהיות היתה עבור הדאיסטים עניין של שמירה על כבוד האדם. נחזור אל אותו מתיו טינדל (1733-1657). טינדל, דאיסט אנגלי, היה מן ההוגים המשפיעים ביותר במאה ה–18. בספרו מ–1730, Christianity as Old as the Creation, אשר קיבל מעמד של כתב קודש דאיסטי, הוא עומד על עקרונות הדת האוניברסליים ומסביר כיצד הנצרות "האמיתית" היא תבונית לחלוטין.

עבור טינדל תבונתו של האדם "במהותה, גם אם לא במידתה, היא תבונתו של האל. אכן, תבונתנו היא שהופכת אותנו לצלם אלוהים". האדם הוא יצור תבוני מפני שהוא נברא בצלם האל. אחרת, איך היה יכול כלל לחשוב? אולם דווקא משום כך פגיעה בתבונה מהווה פגיעה בכבוד האדם: "ללא חקירה מוקדמת, האמונה… תהיה אי־רציונלית ולא־הגיונית, ובכך תבזה את כבוד האדם ותשחית את צלם אלוהים".

על פי טינדל הדבקות בתבונה היא דבקות בצלם אלוהים, והחריגה ממנה היא השחתתו. דחיית האמונות התפלות (בניסים, בלידת הבתולין וכו') היא אפוא השמירה על צלם אלוהים, ועל כן אף עבודת השם. הנה כי כן, אם לפנים היה האדם נאמן לצלם אלוהים שבו על ידי כך שלא היה חוטא או על ידי כך שהיה מציית לאל, עבור טינדל הנאמנות לצלם אלוהים נעשית באמצעות דחייתן של אמונות טפלות, שמבחינתו כוללות את מה שבעבר נחשב לעיקרי אמונה מקודשים.

ספרו של טינדל עורר פולמוס רחב היקף באירופה, ויותר ממאה חיבורים נכתבו בניסיון להפריך את קביעותיו. מובן שהכנסייה, שבעצמה נחשבה על ידי טינדל כהשחתה של הדת התבונית, יצאה נגדו. אולם עם כל מאבקו במסורת המונותאיסטית, טינדל לא הכחיש לרגע כי אלוהים קיים. אדרבה, הוא סבר שבלעדיו לא היינו יצורים תבוניים.

הדאיסטים כפחדנים

כפי שטינדל ביקש לשמור על כבוד האדם, גם ההוגים האירופאים הראשונים שהטיפו באופן מפורש לאתאיזם סברו שיש לדחות את האמונה לא רק משום שהיא אינה נכונה, אלא משום שהיא מהווה פגיעה בכבוד האנושי. קחו למשל אדם כברון פול־אנרי תירי ד'הולבַּך, מן הדמויות הבולטות של הנאורות הצרפתית. ד'הולבך הקדיש את חייו למאבק באמונה ולהפצת הגות אתאיסטית. הוא מימן תרגומם של חיבורים, כתב יותר מחמישים כרכים, תמך באמנים ובהוגים צעירים, והנהיג בביתו מועדון דיונים לאליטה האינטלקטואלית של פריז, שהפך לאחד מן המוסדות החברתיים החשובים בנאורות הצרפתית.

ד'הולבך בז לדאיסטים וחשב שהם פחדנים. מבחינתו הללו הלכו רק מחצית הדרך, ולא הביאו את השימוש בתבונה כקריטריון לבחינת הדת עד לסוף מסקנותיו המתבקשות. הם אמנם מקדשים את התבונה, אולם לא זנחו את האמונה הטפלה האחרונה, את מקור כל האמונות הטפלות: את האמונה בקיומו של אלוהים.

בשורות האחרונות בספרו החשוב "מערכת הטבע", קורא ד'הולבך "להשרות אומץ על היצור התבוני, להזרים אנרגיה למערכותיו, על מנת שיוכל, בסופו של דבר, להרגיש את כבודו שלו". ד'הולבך מבקש להאדיר את התבונה ולהגן על כבודה על ידי דחיית כל המנוגד לה. בכך הוא מבקש לשמור על כבודנו כבני אדם. האתאיזם, הוא קובע, מבוסס על הטבע והתבונה, לא פחות ולא יותר. הוא הגיוני. צריך רק להישיר מבט לעובדות. לדאבון לבו, די בתנאי מצומצם זה כדי למנוע מרוב בני האדם להיות אתאיסטים, שהרי אין להם האומץ להביט בעובדות.

בשונה מטינדל, עבור ד'הולבך כבודו של האדם מגיע לא מהגנה על צלם אלוהים שבו, אלא מדחיית קיומו של צלם אלוהים ושל אלוהים עצמו. כבוד האדם מגיע מעצם הדבקות בתבונתו, מההכרעה לא להיכנע לאשליות מנחמות, ומגיוס האומץ הנדרש לשם כך. תבונתו של האדם מראה לו את האמת, והוא נאמן לה ולא מתפתה לאמונות ניחומים. עצם העמידה על האמת מעניקה לאדם כבוד.

כשאלוהים הופך לאיום

מה מביא לצעד הנוסף של ד'הולבך מעבר לעמדה הדאיסטית? קל מאוד יהיה לקבל את גרסתו שלו: הדאיסטים, על כל השכלתם, הם חסרי אומץ מספק, ואילו הוא ואתאיסטים כמוהו לא חוששים להתמודד עם השמצות החברה (ובתקופתם, אף עם הסכנה הממשית לשלומם) ומן הפרידה קורעת הלב מן הבדיות שאליהן הם התרגלו. אך התשובה הזו, שפופולרית מאוד עד היום, תפספס יסוד חשוב בתנועה מאמונה לחוסר אמונה, יסוד שמהווה גם ממד עומק בהתפתחותו של תהליך החילון. מדובר ביסוד האתי. מערכת היחסים שלנו עם התבונה עומדת במרכז הסיפור הזה.

בראשית העת החדשה התבונה האנושית מפסיקה להיתפס כשיקוף של הסדר העולמי/אלוהי הקיים (הלוגוס, חוקי האל, חכמת האל), והופכת לעניין פרטי, פרוצדורלי, לאופן של חשיבה. דקארט הוא הוגה חלוצי בתמורה הזאת. עבורו ועבור ממשיכיו, להיות תבוני פירושו לחשוב בהתאם לסטנדרטים מסוימים, ולא להתנהל בהתאם לרציונליות המוטבעת, לכאורה, ביקום. במילים פשוטות, התבונה עוברת באופן בלעדי להיות ממוקמת בפנימיות הפרט.

אולם כמו אצל טינדל, בשלב זה התבונה עדיין קשורה לאל ותלויה בו: עבור דקארט ואחרים התבונה היא צלם אלוהים שבאדם. רק במהלך המאה ה–18 נפרדת התבונה בהדרגה מהאלוהות, והופכת לכושר אנושי בלבד. התבונה משתנה יחד עם עליית האינדיבידואליזם, והופכת ליכולת אנושית.

כאן מגיעה התמורה המשמעותית: תפיסתו של האדם את עצמו כמנותק מסביבתו וכאוטונומי מביאה להטענת האוטונומיה עצמה במטען מוסרי. התבונה אינה רק כלי יעיל, אלא ערך. היכולת לחשוב לבד, באופן מדויק, ברור וחסר פניות היא כעת מידה טובה, היא סגולה שיש לשמור עליה ולטפח אותה. האוטונומיה התבונית שלנו הופכת לאידיאל. במילים פשוטות: חשיבה אוטונומית היא כעת פעולה מוסרית.

בספרו Sources of the Self מסביר ההוגה הקנדי צ'רלס טיילור כי השלב הבא, הקריטי, מגיע כאשר הקשר עם האלוהות הפך מתנאי הכרחי למוסר – למכשול לו. זה קורה כשהתלות באלוהות, או אפילו עצם קיומה כסמכות גבוהה יותר, מאיימת על האוטונומיה של האדם ועל יכולתו להגיע להכרעה מוסרית. לא רק שהציווי הפנימי הוא שחשוב, אלא שאסור לקבל מציאות שבה הציווי הפנימי יכול להישלל על ידי סמכות חיצונית. חשבו על כך: אם האוטונומיה היא תנאי למוסר, והיא ערך בפני עצמה, כל דבר שמערער אותה הוא עוול מוסרי ואף חתירה תחת בסיס המוסריות. זו הנקודה המדויקת שבה הופך אלוהים מהתנאי ההכרחי לכל שיטה מוסרית — לסכנה הגדולה ביותר למוסר.

"מטריאליזם כפי שהוא מופיע במאה ה-18 אינו דוֹגמה מדעית או מטאפיזית, אלא ציווי מוסרי", כותב ארנסט קסירר. האינדיבידואל שיצרה הנאורות רואה את עצמו כסובייקט מוסרי רק בתנאי שהכרעותיו הן אוטונומיות וחופשיות. הוא לא מוכן לקבל סמכות מוסרית המאיימת על האוטונומיה שלו, או הגבוהה ממנה. הבעיה שלו עם סמכות עליונה אינה רק שהיא תפגע בגאוותו. הבעיה היא שהיא תפגע במוסריותו, באפשרות שלו להיות מוסרי. האדם הגיע אפוא, מהמניעים הנעלים ביותר, למצב שבו עבורולא רק אפשרי, אלא הכרחי מבחינה מוסרית לדחות את קיום האל.

האתוס של האתאיזם

אם אצל טינדל, בסוף המאה ה–17 ובתחילת המאה ה–18, הכבוד העצמי שלנו תלוי בכך שנדחה אמונות טפלות המבזות את תבונתנו (שהיא צלם אלוהים), אצל ד'הולבך, במחצית השנייה של המאה ה–18 הכבוד העצמי כבר איננו נגזרת של מתת אלוהית. אדרבה, כבוד האדם נשמר על ידי כך שהוא מתכחש לכל אמונה במתת אלוהית, שהוא אינו מתכופף בפני פיתויי האמונות, בפני נחמת האשליה שבדת.

ד'הולבך מציג תפיסה מודרנית של כבוד עצמי, הנובע מהאדם עצמו ונמדד על פי קריטריונים אנושיים. כבודו של האדם לא ניתן לו בידי האל ולא תלוי בהיענות לציוויי האל. כבודו של האדם תלוי דווקא בכך שישמור על עצמאותו (המחשבתית, המעשית), ושיהיה נאמן לעקרונותיה. האדם אינו צלם אלוהים, ואינו אלוהי או רוחני כלל. אולם הוא יכול לשמור על כבודו העצמי, וזאת על ידי פעולה בהתאם לציוויי המוסר והתבונה – שנובעים מתוכו.

ללא ספק, האהדה הגוברת, החל מן המאה ה–18, לתפיסת העולם שמייצג כאן ד'הולבך חבה לא מעט למהפכה המדעית, ליכולת המוכחת של המתודה המדעית להסביר את הטבע ולבסס על ההסברים האלה פיתוחים טכנולוגיים, וליצירתו של תחום ידע שאינו תלוי בדת. אולם התפתחויות אלו עצמן, הגם שאפשרו זאת, לא חייבו את ד'הולבך (או כל אחד אחר) לשלול את קיומו של האל, ולא להניח שמקור התבונה שלנו הוא טבעי ולא אלוהי. מה שחייב את ד'הולבך לעשות כן היה הצו המוסרי שהוא גיבש, שבבסיסו העתקת מקור המוסר והכבוד של האדם מהנאמנות לאל, לנאמנות אליו עצמו.

ד'הולבך דוחה את קיומו של האל לא מפני שיש לו הוכחות לכך שאינו קיים, אלא מפני שעבורו האמונה בקיום האל היא פגיעה בכבודו של האדם. האמונה באל, או בכל דוגמה דתית, פירושה ויתור על ממד מהותי במה שהופך אותנו לאנושיים, במה שמעניק לנו כבוד עצמי ומאפשר לנו לקבל הכרעות מוסריות. על פי ד'הולבך, ועל פי יותר ויותר מאנשי האליטה האינטלקטואלית של המאה ה–18, אנשים מאמינים מוותרים על תבונתם ועל בחירתם החופשית. יותר מכל גילוי מדעי ספציפי, עמדה זו היא שערערה בצורה היסודית ביותר את האמונה הדתית.

השליטה על השליטה

הנאורות ביקשה לאפשר ולקדם את השליטה העצמית של האדם על עצמו ועל עולמו. מתוך השליטה העצמית מגיעה גם השליטה על הידע והשליטה על התודעה. אולם השלב הבא חייב להיות גם השליטה על השליטה. האדם הנאור מבקש לבצר את שליטתו, לבטח אותה, ולכן הוא נכפה בסופו של דבר לשלול את קיום האלוהים, שהרי אין מה שמאיים על שליטתו יותר מדמות אב נצחית עם כוחות אין־סופיים. "המרד הראשון", קובע ההוגה האנרכיסט מיכאיל באקונין, "הוא מרד נגד הרודנות העליונה של התיאולוגיה, שהיא אשליית האלוהות. כל עוד יש לנו אדון בשמיים, נהיה עבדים על פני האדמה". כדי לצאת מעבדות לחירות, יש לדחות את קיומו של האל. זוהי קריעת ים סוף של האדם המודרני.

ההוגים שנמנו לעיל מציגים אילוסטרציה של מהלך תרבותי כולל, שבמסגרתו פנה האדם המערבי כנגד קיום האל, וזאת ממניעים אתיים. צלם אלוהים, שהופנם והפך לתבונה ולרצון החופשי, התגבש כמקור מוסרי אלטרנטיבי לאלוהים. התבונה הפכה למסגרת אתית אוטונומית, שאינה תלויה בקיומו של האל. בהמשך, התבונה, שכבר מאפשרת מערך נורמטיבי עשיר (אוטונומיה, כבוד עצמי) חייבת לדחות את קיום האל, וזאת מתוך עמדה אתית: קיום האל אינו מוסרי משום שהוא פוגם במוסר; הוא מחבל באפשרות להיות אוטונומי ובעל כבוד עצמי. האדם המורד, כותב אלבר קאמי בספר בשם זה, "מתקומם כנגד האל יותר מאשר מכחיש את קיומו".

וקאמי אכן התקומם. "האדם האבסורדי", כתב קאמי ב"מיתוס של סיזיפוס", רואה רק "מפולת ואַין. הוא יכול אז להחליט לקבל על עצמו לחיות בעולם שכזה ולמשוך ממנו את כוחו, את סירובו לקוות ואת ההוכחה העקשנית של חיים ללא נחמה". ההתרסה, האומץ, הכבוד וההתעלות שנובעים מהשלמה בלתי מתפשרת עם האין — הכל כאן. קו ישר נמשך בין ד'הולבך אל קאמי, ומקאמי (האל שלדעתם אינו קיים יסלח לי על חיבורם באותו משפט) אל אתאיסטים בני זמננו כריצ'רד דוקינס, שכותב כי "התפיסה האתאיסטית חיובית כלפי החיים ומעצימה אותם, ובו זמנית לעולם אינה מוכתמת על ידי אשלייה עצמית" ('יש אלוהים?').

ממשיכיהם בישראל הם פובליציסטים כאורי משגב, שסבור שהבעיה היא חוסר ידע, ולכן כתב כי "רבים מהישראלים מאמינים שיש אלוהים כי אף אחד לא הציע להם אלטרנטיבה — שאין אלוהים"; או רוגל אלפר, שמעלה על נס את הישירות והדבקות באמת כשהוא כותב כי האמונה באל "היא משגה כה נבער, עד שיש בו מן הטמטום ומן המופרעות הנפשית…. יש לומר אמת, ולהפסיק לנסות להתחנף. אין אלוהים ולהאמין בו זה טמטום."

ודוק: גם באתאיסטים חלה ירידת הדורות. ד'הולבק וקאמי עדיין מעלים על נס את האתוס של האתאיזם, את הצורך בהתעלות עצמית ונאמנות מוסרית, בראיה צלולה ובכבוד עצמי. ממשיכיהם בני זמננו רחוקים כל כך מנקודת העיבור של המסורת האתאיסטית עד שהם שוגים לחשוב שהבעיה עם המאמינים היא רק חוסר ידע או חוסר חכמה. הם שכחו את עיקרי אי-האמונה. אם ראשונים כמתריסים כלפי שמיים, הם כסוחרים.

אולם יש גבול לאפקטיביות שבכינוי אנשים דתיים בורים או מטומטמים. מה שאתאיסטים כאלפר לא מבינים הוא שלא ידע הוא שחסר למי שמאמין באל, ולא "מופרעות נפשית" עומדת בבסיס הדת. הצבת האל מעל האדם מספקת כיוון ומשמעות, יסודות שהאדם זקוק להם הרבה יותר מידע. רק כאשר בשלו התנאים להפקת כיוון ומשמעות אלטרנטיבים יכול היה האתאיזם לפרוץ למעגלים רחבים. רק כאשר אותו כיוון ואתה משמעות חייבה את דחיית האל יכול היה האתאיזם להפוך לשם נרדף לאומץ וכבוד עצמי. ורק אם כיום יסופקו כיוון ומשמעות יוכל האתאיזם להמשיך לעשות נפשות. רידוד האתאיזם לכדי לעג על המאמינים מחמיץ את מהותו ומקטין את המהפכה שהוא חולל.

התקבלותו של האתאיזם, ולמעשה תהליך החילון כולו, קשורים באופן עמוק לתהליך האינדיבידואציה של האדם המערבי. האל הופך ממקור התבונה, הכבוד והטוב, לסמכות חיצונית שלא מאפשרת חיים אוטונומיים, מוסריים ומכובדים. אחרי שצלם אלוהים, כרעיון, הופנם, גם האל עצמו, הפעם כמקור מוסרי, מופנם. ואם האל מופנם, כבר אין לו מקום בחוץ, כלומר בשדה האובייקטיבי. לא תיתכן חלוקת המלכות בין שני אלים. כך פועל מונותאיזם. נאמנות לצו המוסרי הפנימי דורשת את דחייתו של צו מוסרי חיצוני. כך פועל חילון.

—

המאמר פורסם במוסף הארץ, ומהווה עיבוד של פרק מתוך ספרי החדש, אדם בצלם אלוהים. כעת בהנחה של 50% לרגל שבוע הספר, כאן.

בראשית שנות השלושים של המאה ה-16 התחילו להתאסף נוצרים אַנַבַּפְּטיסטים בעיר הקטנה מינסטר (Münster),  ששימשה כליבת סחר באזור וסטפאליה (צפון־מערב גרמניה של היום). מינסטר איפשרה מקלט בטוח לחברי הזרם הנוצרי הצעיר ומעורר המחלוקת, והם הגיעו מקרוב ומרחוק, כלומר מכל מקום ממנו גורשו. בתוך שנים מעטות הם הצליחו להשתלט על העיר. בין הכרזות על קץ העולם לחזיונות אקסטטיים שפקדו את הראויות מבין נשותיהם, התלהטו הרוחות, ומספר גדול מתושבי הכרך המירו את דתם בטבילות חגיגיות. בהרגישם את העומד לקרות, עזבו נוצרים קתולים ולותרנים את העיר.

תחת יאן מאתיס, טבח שהפך נביא ומהפכן דתי, אימצה מינסטר משטר תיאוקרטי. חזונו של מאתיס, לכונן "ירושלים חדשה, נקייה מכל טומאה" כלל את החרמתו של הרכוש וחלוקתו מחדש, גירוש כל הקתולים והלותרנים שנשארו, והנהגת טרור אלים כלפי כל מי שמיאן להישבע לשמו. מכיוון שהעיר הפכה כעת לקהילת אוהבים המונהגת ישירות בידי האל, לא היה צורך בספרים —  מלבד התנ"ך והברית החדשה — והם נאספו ונשרפו. בינתיים, הנסיכויות ליד העיר הציבו סביבה מצור: לא ניתן היה להרשות לכופרים האנבפטיסטים להכריז מלחמה על כל מה שקדוש. מאתיס, שקיבל מסר אלוהי לפיו עליו לצאת בליווי קומץ  לוחמים אל מול הצבאות הצרים על העיר, נקרע לגזרים בידי האויב.

מנהיגה החדש של מינסטר, חייט ושחקן חובב בשם יאן בוקלסון, הידק את "המשטר האלוהי" בעירו. העונש על כל חטא — לא רק רצח או גניבה, אלא גם ניאוף, דיבה, איבה, חמדנות וחוצפה — היה מוות. בחברה מושלמת, המונהגת על ידי נביא, אין כל סיבה, או תירוץ, לחטא. מעט לאחר מכן החליט בוקלסון שהציווי "פרו ורבו" מחייב כל גבר לשאת יותר מאישה אחת. פוליגמיה הפכה למצווה, והמתנגדים, באופן מובן, נטבחו. רווקות, והנשואות לאנשים שנותרו מחוץ לעיר הנצורה, נכפו להינשא לבני המקום. מריבות בתוך הבית בין נשים ותיקות לחדשות התפתחו במהרה, אולם מכיוון שלריב היה חטא, התוצאה היתה צמיחה חדה בשיעור ההוצאות להורג. כאשר הותרו הגירושים כדי למנוע מריבות, הפכו הנישואים במינסטר לעניין קצר ותועלתני. וכפי שכותב נורמן כהן בספרו "בעקבות המילניום", אלפי התושבים בעיר חוו בזמן קצר את מלוא המנעד הסקסואלי, מפוריטניות אדוקה ועד אהבה חופשית.

המצור הכריע את מינסטר. העיר היתה למשיסה ותושביה נטבחו. אולם סיפורה מגלם בתוכו לא רק את רוח המהפכנות הטוטלית שהביאה הרפורמציה לאירופה, אלא גם את הדילמות התיאולוגיות איתן היתה צריכה להתמודד מראשיתה.   בתחילת המאה ה-16 הציבור באירופה היה מסוגל להעלות על דעתו שאדם אנונימי לא רק יכריז על עצמו כנביא אלא גם יגזור מנבואתו השלכות פוליטיות דרקוניות – ויצליח לממשן. מרטין לותר עצמו  ניהל באותן שנים פורמטיביות משא ומתן בין העיקרון שבשמו יצא לדרך נוצרית חדשה, דהיינו ההכרעה המצפונית והפרטית על משמעות כתבי הקודש, לבין הצורך הבסיסי בממסד דתי, כלומר בחוק קולקטיבי. המתח בין שני אלה מזין ומניע את הנצרות הפרוטסטנטית עד היום.

המצפון מעל לכנסיה
סיפור הבראשית הפרוטסטנטי ממקם את לותר, נזיר אוגוסטיני ודוקטור לתיאולוגיה באוניברסיטה של וויטנברג, מול דלתות הכנסייה האדירות של העיר. לותר ממסמר עליהן את 95 התזות המפורסמות שלו בדיוק לפני חמש מאות שנה, ב-31 לאוקטובר, 1517. במסמך ערער לותר על ההגיון הדתי שבשטרי המחילה — האינדולגנציות שהיתה הכנסייה מנפיקה עבור המאמינים המשלמים, וכך מזכה אותם מחטאיהם. לותר יצא מתוך משבר אמוני עמוק כשהוא משוכנע שהאל הטוב לא דורש מאיתנו דבר לבד מאמונה, ואדרבה, שאין כל דבר שנעשה, מלבד להאמין, שיוכל לזכות אותנו בישועתו. ממילא מתברר שאותן אינדולגנציות הן חילול הקודש: גם גוזלות את כספי הציבור, וגם מנביטות תקוות חסרות כיסוי למחילה.

לותר ביקש לא לקבור, אלא לתקן את הכנסיה. הצגת התזות היתה דרך מקובלת לעורר דיון תיאלוגי. אולם במהרה התברר שהנזיר הצעיר אינו מוכן לקבל מרות. סדרה של פולמוסים מול תיאולוגים שנשלחו אליו לא הזיזו אותו מעמדתו, ובעוד אחרים היו קורסים תחת משקל הממסד הכנסייתי, הלחץ העצום ניתב את לותר לפרץ של יצירתיות. לותר כתב וכתב, ומכונת הדפוס, אותה המציא יוהאן גוטנברג רק כמה עשרות שנים לפני כן, הפכה את ספריו לנחלת הכלל. למעשה הם היו רבי־מכר אדירים: לותר לבדו היה אחראי לחמישית מסך הטקסטים שהודפסו בגרמנית באותו עשור. הציבור גמע את הבשורה החדשה ולא יכול היה לשבוע. מאוחר מדי הבינה הכנסייה שהיא מתמודדת עם תופעה שטרם ראתה.

לותר, מצדו, הבין שאת הכנסייה הקתולית אי אפשר לתקן. ב–1520 הוא הכריז סופית כי "שטרי המחילה הם זוטות חסרות ערך של החנפנים הרומיים" ("על השביה הבבלית של הכנסייה", תרגום: רן הכהן). באותה שנה הוא גם ניסוח לדורות את בסיס הלותרניות: "די לו לאדם הנוצרי באמונה, ואין הוא זקוק לשום מעשה על־מנת שיהיה חסיד; ואם אין הוא זקוק עוד לשום מעשה, ודאי משוחרר הוא מהמצוות והחוקים […] זוהי החירות הנוצרית, האמונה הצרופה" ("על חירות האדם הנוצרי", תרגום: רן הכהן). לותר שיחרר את הדת ממנהגים, מטקסים וממסורות — ואף ממוסר. אולם באותה מידה הוא גם שיחרר את המוסר מהדת — עלינו לעשות טוב לא לשם ישועתנו, אלא מפני שהוא טוב. חישבו על קאנט. חישבו על הומניזם חילוני.

רק מזל ואינטרסים של פוליטיקה ימי־ביניימית הצילו את לותר משריפה (לבד מהשגחת האל כמובן). ב–1521 הוא זומן לוועידה תיאולוגית בוורמס, בנוכחות נציגי הכנסייה והקיסר קרל החמישי . שמו כבר הלך לפניו, והעיר קיבלה אותו בתשואות. מול הנכבדים והקיסר הוא התבקש רשמית, ובאופן סופי, לחזור בו מכל מה שכתב. גם אם הוא אישית סבור ששטרי המחילה חסרי תוקף, הרי עליו לדעת שהם אושרו על ידי האפיפיור ובידי ועידות תיאלוגיות רשמיות של הכנסייה. אם לא מכל סיבה אחרת, ודאי מקורות אדירים אלה של סמכות אמורים למחות כל ספק מליבו. לותר ביקש יום שלם לשקול את העניין.

למחרת חזר לאולם שבו עומדים כולם, והקיסר לבדו יושב. מול כל הקהל הקדוש הזה פתח לותר בנאום מנומק, שבסופו הצהיר:

אלא אם יצליחו להוכיח את טעותי, בין אם על ידי עדות כתבי הקודש או על ידי השכל הישר, אני מחוייב על ידי מצפוני ואסור על ידי מילת האלוהים. לכן לא אוכל, ואסרב, לחזור בי מדבר, שכן אין זה בטוח ולא ראוי לנהוג בניגוד למה שמורה המצפון, ישמרני האל, אמן.

אי אפשר להפריז במשמעות המשפטים הללו. לותר פונה אל מצפונו, וממקם אותו כמקור סמכות גבוה יותר מדבר האפיפיור והוועידות הכנסייתיות. המצפון, יש להדגיש, רק מנחה אותו לדבוק במילת האלוהים, כפי שהוא מבין אותה. טוב ורע אינם להכרעתו (הוא עדיין לא אדם מודרני), אלא נובעים מהאל, אולם רק הוא יכול לפרש נכונה את דבר האל. יוהנס אק, התיאולוג שנשלח לאלף את לותר בינה, הבין את הבעיה. אם כל אחד יוכל לפרש את כתבי הקודש בעצמו, אמר, "לא יישאר דבר בטוח או קבוע בנצרות". ואכן, לא נשאר.

הרעיון של לותר היה פשוט: כל נוצרי הגון יכול לקרוא ולהבין את כתבי הקודש בעצמו. אולם כפשטותו של הרעיון, כך מהפכניותו, שכן בכך הועברה הסמכות על פרשנות כתבי הקודש מהמסורת אל הפרט. לותר, מן הסתם, סבר שכל נוצרי הגון, בקראו את כתבי הקודש, יפרשם באופן הנכון, כלומר באופן הלותרני. מהר מאוד התברר שהמציאות שונה. רפורמטורים אחרים כאולריך צווינגלי, תומאס מינצר או ז'אן קלווין הבינו את הברית החדשה אחרת. הכנסיות הפרוטסטנטיות, למרות ניסיונות חוזרים ונשנים לאיחוד, נשארו חלוקות ביניהן. ומול לותר, שהיה מהפכן דתי אבל שמרן חברתי, קמו רפורמטורים, כמו נביאי האנבפטיסטים, שביקשו להביא את ממלכת השמיים על פני האדמה מיד, ולכונן עולם חדש תחת זה הנוכחי.

תחילתה של סובלנות דתית
האנבפטיסטים היוו בעיה מתחילתה של המהפכה הפרוטסטנטית. הם שללו את הטבלת התינוקות, וסברו שנוצרי אמיתי הוא רק אדם שהחליט בעצמו להיטבל. עמדה תיאולוגית זו, שמבכרת את הרצון האינדיבידואלי, עולה בקנה אחד עם היגיון המהלך שהנהיג לותר, אולם היא מקצינה אותו והופכת את כל העולם הנוצרי מחוץ לקהילת האנבפטיסטים לשרויים בחטא ונידונים לגיהנום. היותם גם מועדים לדחיית סמכות השליטים הארציים, ואף לחזיונות אפוקליפטים, לא הוסיפה להם אהדה רבה.

אולם מה לעשות איתם? אם יתעמרו בהם ככופרים יהפכו לגרסה נוספת של הכנסייה הקתולית. איך יכול לותר, שמעמיד את חירותו של הנוצרי כאידיאל עליון, להיאבק בפרשנותם העצמאית של נוצרים לאמונה? "יש לתת לכולם להאמין כרצונם", קבע לותר, אולם זה לא הפריע לו לרדוף את האנבפטיסטים על סעיף ניאוץ — blasphemy. מותר להאמין בכל שטות, אבל את שם שמיים אסור לחלל. מה שנראה לנו כסתירות פנימיות בהגיון הפרוטסטנטי לא היו אלא חבלי הלידה של הסובלנות הדתית. לא בבת אחת יכול לעבור העולם משלטון הכנסייה הקתולית לפלורליזם דתי בלתי מוגבל.

למעשה, עצם הנכונות לאפשר לאדם לטעות בענייני אמונה היתה צעד גדול קדימה. בעולם נוצרי שהפך בתוך שנים בודדות למפוצל בין כמה כנסיות, כפיית אמונה על הזולת הפכה יקרה מדי מבחינה חברתית וגזלה יותר מדי חיי אדם. אולם השינוי המהותי הגיע עם התפיסה שכפייה דתית היא גם חסרת הגיון מבחינה תיאולוגית. התפיסה לפיה אמונה שנכפית עלינו אינה אמונת אמת, הפכה לנפוצה. אירופה הלכה והשתכנעה שאם הלב לא באמת מאמין, להצהרת האמונה אין באמת ערך.

וכמו עבור לותר בוורמס , כפי שלותר דבק במצפונו תוך דחיית הכרעת הכנסייה,  תיקוף האמונה עבר מתלות במחוות חיצוניות להתבססות על עמדה נפשית. קלווין, שהכניס חלקים גדולים מאירופה תחת הגרסה שלו לנצרות, קבע ב–1559 שרק החוויה הפנימית העולה מתוך כתבי הקודש יכולה לשכנע את המאמין. ב–1646 מחה ג'ון מילטון, המשורר האנגלי הידוע, בסונטה מיוחדת כנגד הניסיונות "לאנוס את מצפוננו, אשר המשיח שיחרר". מכאן ועד ל"איגרת על הסובלנות" של ג'ון לוק (1689), מהמסמכים החלוציים של הסובלנות הדתית, הדרך קצרה. היא עברה שוב במינסטר, בה נחתם ב–1648 הסכם "השלום של וסטפליה" ששם סוף למלחמת שלושים השנה, קידם סובלנות דתית בין מלכויות, והניח את התשתית לתפיסה המודרנית של מדינת הלאום.

שורשי החילון
כיהודים במאה ה–21 אנחנו נוהגים לתרגם לעצמנו את הצדדים הנצים ברפורמציה כך: הקתולים הם היהודים האורתודוקסים, והפרוטסטנטים הם היהודים הרפורמים. למעשה, נכון לתפוס את הקתולים (לפני הרפורמציה) כיהודים מסורתיים, ואת הפרוטסטנטים כחרדים. חסידי לותר או קלווין לא חיפשו עדכון למסורת, ובטח שלא "לעשות מה שקל", כתבנית הקריקטורה השגורה על היהדות הרפורמית. אדרבה, הם ביקשו אמונה טהורה יותר, ואדוקה הרבה יותר. האנבפטיסטים במינסטר מהווים דוגמה קיצונית, אולם מידת המשטור התיאוקרטי שהנהיג קלווין בז'נבה לבדה היתה גורמת לאייתוללה חמינאי להשתנק. היו אלה צאצאי הפוריטנים ("טהרנים") הפרוטסטנטים שאסרו מכירת אלכוהול בארצות הברית של שנות העשרים, וסברו שלרקוד זה לא מוסרי.

העמדת תוקף הדת על המצפון האישי הופכת את חיי הדת לא רק לבחירה של הפרט, אלא גם לאחריותו. שלא כמו בדת מסורתית, בה הפרט תופס עצמו כחלק מקהילה ועל כן, למרות שהוא מאמין בכל לבו, לא מרגיש מחוייב לקיים כל פולחן או טקס, המבנה הפרוטסטנטי — כלומר המודרני — הופך את הפרט לממונה הבלעדי על יציאתו ידי חובה. הקתולים בימי הביניים לא הטרידו את עצמם יותר מדי בעקרונות הדת ובתיקון החברה — היה זה תפקידו של הכומר. הפרוטסטנטים היו חייבים להטריד עצמם באלה, מפני שגירשו את הכומר ולקחו את האחריות לידיהם. האנבפטיסטים ביקשו להיטבל מרצון, כי ראו בבחירה הכרח דתי. דווקא משום כך הם, כדורות של פוריטנים שבאו אחריהם, ראו בהקפדה המדוקדקת על אמות מידה דתיות־מוסריות חובה עליונה ואישית.

ואולם מתוך המיקוד באינדיבידואל הגיעה לא רק דת קשוחה, אלא גם חילוניות. העצמת הפרט והעמדת הדת על החיווי הפנימי איפשרו תחילה את הפרידה מהאפיפיור, אולם בהמשך את הפרידה מישו, ואז מאלוהים. אם כדי להיות נוצרי טוב יש צורך רק באמונה, למה בעצם צריך את הברית החדשה? ואם כבר העתקנו את מקור הסמכות פנימה, אולי התבונה היא שתאיר את דרכנו? ברגע שאַמַת המידה האחרונה לאֶמֶת היא הפרט, המסורת נשחקת, ולבסוף נעלמת. "ההגיון של הפרוטסטנטיות מבכר בברור את העקרון הוולונטרי," כותב דיויד מרטין, סוציולוג ידוע של הדת, "באופן שבסופו של דבר הופך אותה לבלתי אפשרית מבחינה סוציולוגית". הפיכת הפרט לסמכות האחרונה על האמונה מביאה תחילה לריבוי אמונות, ובהמשך לנטישת האמונה לטובת מסגרות משמעות אחרות.

זה מה שהופך את מה שקרה לפני חמש מאות שנה למשמעותי כל כך. לותר התחיל בתור רפורמטור, המשיך בתור מייסד דת, וברטרוספקטיבה סלל את הדרך למה שבתוך כמה מאות שנים יהיה חילון העולם המערבי כולו. רוב העם היהודי, שחי באירופה עד המאה העשרים, עבר עם שכניו את תהליך החילון. גם החרדיות, התפתחות אירופאית מובהקת, חבה את דמותה לאותו דגש על הפרט שפירק את החברה הימי־ביניימית המסורתית והעלה את הדתיות המודרנית האדוקה.

לותר העביר את הסמכות על הקשר עם האל מהכנסייה אל הפרט, והעצים את האחרון באופן שלא מאפשר עוד דת כוללת ואחידה. אנחנו חיים בעולם שבו גיוון דתי הוא עובדה מוגמרת, וניסיונות לאחידות ניתן לבצע רק בכפייה. מסורות שלא ידעו להתמודד עם התעקשותם של בניהן ובנותיהן לבחור יהפכו לגרוטסקה מכוערת דוגמת איראן או החסידויות הקיצוניות יותר בקרב החרדים.

הרפורמציה שהתחיל לותר מסתיימת בחברה של אינדיבידואלים, בה גם אלה שמעוניינים בקשר עם האלוהות מוצאים אותו פעמים רבות באופן פרטי, בין אם כנוצרים או יהודים "פרילנס", המעצבים את מסורותיהם על פי טעמם, ובין אם כרוחניקים המאמצים אהבה חופשית — לאלוהים ולאדם. גם העיר מינסטר עברה כברת דרך; היום היא בירת האופניים של גרמניה.

—

פורסם במוסף הארץ

קביעתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו כי לנצח נחיה על חרבנו תיזכר כנקודה חשובה בהתעצמותה של הלאומיוּת האתנית היהודית בישראל. זה כשני עשורים עולה וגובר גל של אתנוצנטריזם יהודי, התופס, כנרטיב קולקטיבי, את מקומו של סיפֵּר־-העל שהעניקה הציונות המדינית החילונית לאזרחי מדינת ישראל היהודים בעשורים הראשונים לקיום המדינה.

הציונות המדינית הקלאסית, כאתוס מכונן ומארגן, ביקשה להחליף את "היהודי הגלותי" ב"יהודי חדש": ציוני, לאומי, חילוני, סוציאליסטי ודמוקרטי. בעקבות תהליכים חברתיים וכלכליים שונים, החלה הציונות, בשנות ה-70, לאבד מכוחה וחדלה למעשה להתקיים ככוח אידיאולוגי מרכזי. במקומה עלו כוחות חברתיים שונים ומגוונים, וביניהם תופס האתנוצנטריזם היהודי — דהיינו, תפישת הישראליות כעמיות יהודית המעוגנת בנרטיב מיתי־מסורתי, והפגנת "יהדות" זו באמצעות פטריוטיזם לאומני נלהב — מקום בולט.

כוחו של האתנוצנטריזם אינו רק בפשטותו. כמובן, כדי להשתייך לאתנוס היהודי אין צורך ביותר מאשר לצאת מהרחם הנכון. אין צורך לא בלימוד, לא באימוץ עקרונות אתיים ולא בקיום מצוות. ואולם, הקלות הזאת אין בה די כדי להקנות לתבנית הזהות האתנית את התנופה שיש לה. זו נובעת מהעובדה, שהמעבר לאתנוצנטריזם יהודי מאפשר לפרט להתמודד טוב יותר, קיומית ומצפונית, עם התנאים הנוכחיים במדינת ישראל.

לציונות המדינית היה ממד אתני, כמובן, אבל היה בה גם חזון מובהק שביסודו השאיפה להקים חברת מופת, שתעמוד בסטנדרטים בסיסיים של ליברליזם ודמוקרטיה, שוויון וחירות. גם כשהתקשתה לעמוד בהם נותרה היומרה על כנה, ויומרה היא דבר חשוב, משום שהיא ניצבת כמגדלור המחייב את המחזיקים בה ליישר את מעשיהם לפיה, וזאת כדי למנוע מצב של ניכור עצמי, חוסר יושרה וצביעות.

לחלופין, יכולים המחזיקים ביומרה לוותר עליה באמצעות אימוצו של אתוס אחר, למשל, הלאומיות האתנית היהודית. בעוד שעל פי הציונות המדינית, כפי שהתגבשה על ידי מקימי המדינה, הישות הפוליטית הישראלית תורכב באופן אידיאלי מאזרחים שווי זכויות, על פי הלאומיות האתנית, יחידת הבניין הבסיסית של המדינה היא לא האזרח, אלא היהודי.

הלאומיות האתנית לא נשענת על אתוס אזרחי־רפובליקאי, אלא על מקורות מיתיים וראשוניים־לכאורה של זהות אתנית. הישראלי אינו סובייקט משפטי שמקבל את זכויותיו מכוח המשטר הדמוקרטי, המעוגן במסגרת הערכית של הליברליזם וההומניזם האוניוורסלי. למעשה, דיבורים שכאלה על זכויות ודין בינלאומי נתפשים כמוסכמה טכנית, הסדר ביורוקרטי זר, שטחי וארעי שמחוויר אל מול ההשתייכות לאורגניזם הלאומי.

כפי שראש ממשלת ישראל איננו עוד בא כוחם של אזרחי המדינה, אלא נציגו של עם ישראל לדורותיו, הישראלי הוא כעת קודם כל יהודי, ורק לאחר מכן אזרח. למעשה, הוא אינו אלא חוליה נוספת בשרשרת המיתולוגית של "עם ישראל לדורותיו", ועל בסיס זה נקבעים מעמדו וזכויותיו. מתוך כך מובן, שאזרח ישראלי שאינו יהודי אינו שווה זכויות.

במצב הנוכחי, שבו ראש הממשלה מבטיח לאזרחי ישראל עתיד של סכסוך נצחי, של דיכוי תמידי של מיליוני פלסטינים, לנסיגה אל האתנוצנטריזם הלאומי כסיפר־על יש יתרון ברור: היא שמה קץ ליומרה לכינון חברה צודקת, דמוקרטית ושוויונית, ונותנת לגיטימציה (מיתית ומוסרית) לחיים על החרב ולאפליה.

רק אתוס שבבסיסו הסיפור של עם ישראל הנרדף והנשחט, שחוזר בחסדי שמים לארצו ומצוּוה על ידי האל ועל ידי מצפונו הלאומי לכבוש את "נחלת אבותיו" ולהחזיק בה בכל מחיר, רק תפישה שבה הסכסוך הנצחי בינינו לבין הפלסטינים הוא גם גורל וגם יעוד — יכולה לאפשר לחיים פה היום להצדיק לפני עצמם את התנהלותם ואת התנהלות המדינה, להעניק למעשיהם ולמעשי המדינה משמעות ולגיטימציה.

קריסתה של הישראליות אל יסודותיה הקמאיים, וראיית הסכסוך עם הפלסטינים דרך משקפיים מיתיים, אינן על כן דרכם של הגזענים והבורים. חשוב להבין, שבמצב הנוכחי הראייה הזאת תהפוך להיות בחירתם של אנשים חכמים ובעלי מצפון. באמצעותה יוכלו להצדיק את חייהם במצב של מלחמה תמידית ומעשי עוול ללא תאריך תפוגה.

—

פורסם במדור הדעות של 'הארץ'.