פסח הוא כנראה החג הפופולרי ביותר בקרב משפחות יהודיות, ואין כמעט משפחה, רחוקה מהמסורת ככל שתהיה, שלא יושבת לסעודת ליל הסדר. הסיבה פשוטה: חג המעלה על נס את החירות מתיישב בדיוק בתוך עולם הערכים המערבי-מודרני שלנו. הרי ממילא כולנו חוגגים את החופש שלנו כל הזמן: החופש לעשות מה שאנחנו רוצים, החופש להיות מי שאנחנו, החופש לעסוק במה שמתאים לנו ובעיקר החופש לקנות מה שאנחנו רוצים.

אבל אם החופש פירושו לעשות כרצוננו, נהיה חייבים מיד לשאול מהו בדיוק רצוננו. לא במובן של מושא הרצון, אלא של מהותו: מאיפה הוא בא? מי שולט עליו? האם הוא עצמו חופשי? התשובות הפשוטות לשאלות האלה הן שרצוננו בא מתוכנו, אנחנו שולטים בו והוא אכן חופשי. אבל מחשבה שנייה תגלה לנו שכולנו יודעים אחרת: פעמים רבות מה שאנחנו רוצים אינו אלא יבוא של רצון מבחוץ (אופנה, השפעה חברתית), פעמים רבות איננו שולטים ברצוננו (התמכרות, התאהבות), וממילא פעמים רבות רצוננו איננו חופשי.

ההוגה היהודי-אנגלי ישעיהו ברלין נתן לנו ניסוח יעיל להבנת הבעיה מולה אנחנו עומדים. על פי ברלין יש שני סוגים של חירות: חיובית ושלילית. חירות שלילית היא חופש מכל אילוץ או כפייה חיצוניים. כל עוד איש לא מונע מאיתנו לעשות כרצוננו, אנחנו חופשיים מבחינה שלילית. חירות חיובית היא היכולת שלנו לפעול על מנת לממש את עצמנו, להגשים את הפוטנציאל שלנו, או, אפשר לומר, את הייעוד שלנו. אפשר לומר שחירות חיובית משמעותה פעולה בהתאם לרצון האמיתי שלנו.

המילה "אמיתי" במשפט האחרון היא מילת המפתח. הדוגלים בחירות חיובית מאמינים שלא כל רצון שלנו הוא אותנטי, ושפעמים רבות, אף אם אין עלינו כל כפייה, אנחנו פועלים בצורה שאינה חופשית, משום שאנחנו לא נאמנים לאמת. עבור הסבורים כך הסרת כל אילוץ חיצוני מעל האדם אינה מספיקה כדי שיהיה חופשי, ועליו לטפח ולפתח את עצמו מעבר לכך.

אם נבדוק היטב את סיפור יציאת מצריים נגלה שהוא מגלם במדויק את אידיאל החירות החיובית. בני ישראל יוצאים ממצב של כפייה קשה, אולם הם לא עוברים למצב של חופש חסר גבולות. למעשה, הם מיד נכנסים לברית עם האל שבמסגרתה הם מתחיבים לחוקים ולהגבלות רבות. ויש לשים לב: דווקא המחוייבות למצוות מתפרשת על ידי המסורת כחירות: "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה" אמרו חכמינו, ור' יהודה הלוי קבע ש"עבדי הזמן עבדי עבדים הם, עבד ה' הוא לבדו חופשי".

בפסח בני ישראל יוצאים מעבדות לפרעה ועוברים לעבדות לאלוהים. העבדות לאל נחשבת לחירות משום שעבור המסורת האל העליון היה מקור האמת, ולכן חירות אמיתית תיתכן רק בחיים המותאמים למצוותיו. התפיסה היא שרק כך יכול לממש אדם (יהודי) את עצמו ואת יעודו. עבור ריה"ל עבדי הזמן משועבדים לאופנות, ואילו עבדי האל משועבדים לאמת, ולכן רק הם באמת חופשיים.

רעיון החירות החיובית טומן בחובו סכנות לא מעטות. כפי שאנחנו משלים עצמנו בקשר לחופשיות רצוננו, אנחנו יכולים באותה מידה להשלות את עצמנו באשר למקור האמת, או ליעוד שלנו. בנוסף, ייתכן שמי שסבור שהוא מחזיק בידו את המפתח לחירות אמיתית ירצה לכפות עלינו להגשימה, לאלץ אותנו, לכאורה, להיות חופשיים. וכבר היו דברים מעולם.

עם זאת, כשאנחנו יושבים לשולחן הסדר כדאי לזכור שזה הרעיון המרכזי של הפסח: לא חירות מתוך אנרכיה, אלא דווקא מתוך חובות ומתוך משמעות. גם אם אלוהים כבר אינו מקור האמת בשבילנו, כדי לנו לבחון האם יש ברעיון הזה ערך. בכל דור ודור, ניתן לומר, חייב אדם לשאול את עצמו האם הוא באמת חופשי.

:

—

פורסם היום במדור הדעות של ידיעות אחרונות.
לפני כמה שנים כתבתי על הנושא בהקשר ליהדות כאן.